יופי של אימא
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יופי של אימא
מכר
מאות
עותקים
יופי של אימא
מכר
מאות
עותקים

יופי של אימא

4.3 כוכבים (57 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2439מקורי
ספר מודפס
73.6 מחיר מוטבע על הספר 92
תאריך לסיום המבצע 31/07/2025

עוד על הספר

מיה מיטב

מיה מיטב, סופרת ספרים וטווה חלומות בהקיץ, נשואה ואימא לשלושה בנים. 
מחברת סדרת הנוער המצליחה "הבלוגר" (בהוצאת ׳כתר׳) ושלושה ספרים לפעוטות (בהוצאת ׳דני ספרים׳). כותבת טור המלצות על ספרי ילדים ונוער ב־Ynet, יוצרת ומגישה את הפודקאסט "מה קוראות האיילות?" עם הסופר גור אילני. "יופי של אימא" הוא ספרה הראשון למבוגרים. 
ראיון "ראש בראש"

תקציר

אליאנה (אלי) אלוני היא מעצבת פנים בת 39 ,נשואה לאודי ואימא לשלושה ילדים פלוס כלב. אלי מג'נגלת בין המשפחה, העבודה, הוריה המבוגרים, ועד הורים, הרים של כביסה וים שיעורים, בניסיון להיות מושלמת. או לפחות אימא טובה דיה. אלא שהמשימה הזאת אינה פשוטה כלל וכלל. אלי לא סומכת על האינסטינקטים שלה, מתחבטת, מתלבטת ונופלת. בעת צרה היא נעזרת בחברה דמיונית בשם ברברה – מדריכת הורים מדופלמת, שמייעצת לה ברגעי האמת כמו סופר־נני פרטית.
האם אי־פעם תלמד אלי לסמוך על עצמה ולא תזדקק יותר לעזרתה של ברברה?

יופי של אימא משלב בין סיפור אותנטי ומשעשע לבין הדרכת הורים בגישת אדלר. זהו ספר קליל אך צופן בתוכו מידע רב ועצות מעשיות להורים. ספר שמעלה דילמות שכולנו מכירות מהיומיום, ומאיר אותן מזווית אחרת. ספר שהוא כמו שיחה עם החברה הכי טובה שלך. ספר שתרצי לתת במתנה לחברה הכי טובה שלך. ספר שיגרום לך לפרוץ בצחוק כי זה יפה לבריאות. ספר שייתן לך הרגשה שאת יופי של אימא.

מהדורה חדשה

פרק ראשון

או: איך הפתעתי את הבנים וגם השגתי את השקט שהייתי צריכה כדי לעבוד
 

אוף! אני לא יכולה לחשוב יותר. תחזרו כבר לבית הספר, ילדים מעצבנים. אתם לא יכולים לשחק בשקט בחדר במקום לעשות קרב יריות בשאגות של ברברים מלוות בוויכוחים בלתי פוסקים?! חץ ספוֹג תועה מצליח להגיע אליי דרך חריץ שנותר פתוח בדלת, וכמעט מפיל את כוס הקפה שעומדת בקרבה מסוכנת למקלדת המחשב. נו, באמת. אני קמה וטורקת את הדלת. בתור מי שתכננה ועיצבה את הבית, אני יכולה להאשים רק את עצמי על מיקומו של חדר העבודה שלי (במרכז הבית, מופרד מהסלון על ידי קיר גבס שאינו אטום לרעש. מה חשבתי לעצמי?)

זהו היום האחרון והמיותר של חופשת סוכות, אשר מקנח בתרועה רמה את רצף ימי החופשה הבלתי נגמרים של חגי תשרי כולם, אז מה הפלא שאני רוצה קצת שקט ושלווה בביתי שלי? אל תתערבי. אל תתערבי. עד שאין פצועים בשטח זה לא עניינך. אולי הם נהנים לריב? קול שני מנקר בשאריות מוחי הרעוע.

— "איי!!!"

— "אתה בסדר?"

— "תמווותתת!!!"

אני תכף מתה בעצמי. מה קרה עכשיו?!

קולות צחוק נשמעים מכיוון צמד הלוחמים. נו, וכבר נבהלתי שמישהו נפצע בקרב והייתי מוכנה לזנק כלביאה לכיוון המקפיא כדי לשלוף קרחום לרפואה. איזו הקלה, איך אני אוהבת לשמוע את צחוק הפעמונים המידבק שלהם. יפים שלי. יופי, עכשיו שכחתי על מה חשבתי.

אני לא מצליחה להתרכז בעבודה. אני "עצמאית". כלומר — עובדת מהבית, אדונית לעצמי, אחראית לימי החופשה שלי, פנויה לפגישות בוקר עם חברות בבתי קפה, ובגדול — ציפור דרור. באותיות הקטנות של החוזה המשפחתי הבלתי כתוב, זה למעשה אומר שאני זמינה לבלות עם הילדים את כל החופשות, ימי המחלה וההקפצות של אמצע היום מפאת כאב בטן או נפילה. אאוץ'. לפעמים אני לא מאמינה שהמין הנשי עבר מאה שנות פמיניזם רק בשביל להגיע עד הלום.

יש לי רק עוד יום אחד להעביר עם הבנים בבית, ואפשר לומר שבסך הכול החופשה הזו עברה בשלום. ברגע נדיר, אודי לקח יומיים חופשה מהעבודה ונסענו כולנו לנופש מהמם במלון הכול כלול בכרתים בחול המועד, כך שלא נדרשתי לעשות דבר מלבד שיגור תמונות בווטסאפ המשפחתי ובאינסטוש ולזכות באהדת הציבור. היום שי־לי כבר חזרה לגן, אז ירדה ממני האחריות לבדר מלאכית בת שנתיים וחצי שבטוחה שכל העולם סובב סביבה.

— "אימא!"

— "אני עובדת."

— "אימאאא!!!"

— "עובדת!"

— "אני רעב!"

זו סיבה להפריע לי? כאילו הם כבר שבוע הולכים במדבר ופירור מזון לא בא אל פיהם. רק לפני חצי שעה סיימו לאכול. הם רואים אותי יושבת מול המחשב וחושבים שאני צופה בסרטון או משחקת, כאילו זה הדבר היחיד הראוי לעשות עם ההמצאה המשוכללת הזו. הם לא רואים בי יצור יצרני אשר שוקד על עבודתו ברגעים אלה. ואני? שקועה עד מעל הראש בשרטוטים של בית משפחת לוריא, ליתר דיוק אחוזה, ומנסה לחבר את כל הקצוות; פרטי נגרות ומסגרות בהזמנה אישית, שטיחים וגופי תאורה מיובאים ותועפות של שיש איטלקי.

צעקה מפלחת את אוזניי באמצע כתיבת כתב־כמויות בלתי נגמר של סוויטת חדר השינה.

— "אימא, אנחנו רעבים!"

— "אז תיקחו לכם פרי או משהו."

— "אנחנו לא רעבים לפרי!" משיב הצמד בלי היסוס.

— "אני יודעת שזה לא נראה לכם ככה, אבל אני ע־ו־ב־ד־ת!" אני שואגת.

— "אימאאאא!!!" הם שואגים חזק יותר ממני. אוף.

האם זה רגע טוב לציין שיש לי פתיל קצר? האם זה הרגע להודות ששכחתי למי בכלל צריך לשלוח את כתב־הכמויות האימתני? שני טלפונים ושלושה אי־מיילים זועמים מבני משפחת לוריא, אשר רצו לשפץ את הבית לקראת החג והקבלן הבריז להם, ומתברר שכל זה באשמתי — מחזירים אותי למציאות. שני ראשים פרועי שיער מציצים מפתח הדלת ונוהמים לעברי, כלי נשק בצבעים זרחניים בידיהם ומבט של רצח בעיניהם, מסיחים את דעתי. אחת־עשרה שנים וחצי אני אימא, ועדיין מוצאת את עצמי אובדת עצות כל שני וחמישי. זהו, אני מאבדת את זה.

— "אמרתי לכם שאני עובדת." אני מסננת בשקט שלפני הסערה.

— "את סתם משחקת במחשב, ואנחנו ר־ע־ב־י־ם." אומר מקס, מושך את המילה כמו מסטיק.

— "את הרי לא רוצה שהילדים שלך יגוועו ברעב..." מוסיף מוריץ בחיוך של ג'וקר.

— "מה חשוב לך יותר, העבודה או הילדים שלך?!" חותם מקס את הדיון.

ברצינות? האם אני יצרתי את שתי המפלצות התובעניות וחסרות ההתחשבות האלה?

"זהו. גמרנו עם קרבות להיום. לכו לחדר ותשחקו בשקט לפחות שעה עד שאסיים פה."

— "אבל אימא!!!" עונים הבנים בשני קולות.

— "בלי אבל. קדימה." מה רע בלסרוג או לצייר? אני תוהה.

— "מה תעשי לנו אם לא?" שולף מקס את קלף המיקוח בחוצפתו כי רבה.

— "כן אימא, את לא רוצה שנגווע ברעב רק בגלל שיש לך קצת עבודה?" רוטן מוריץ.

— "קדימה, אני צריכה שקט. שקט. שקט!" הקול שלי עולה לטון גבוה וצורמני מהרגיל, שלוות נפשי מתאדה, ואני משתוקקת להפוך לבלתי נראית אל מול מבטי התוכחה של יצירֵי רחמִי.

— "אימא, את בסדר?" שואל מקס בדאגה ראויה לציון, "כי את קצת חיוורת."

העולם מסתחרר סביבי ונעצר. ברברה, איפה את? אני משגרת שאלה לחלל החדר.

אל תשפטו אותי, אבל יש לי חברה דמיונית בשם ברברה. מי אמר שחברים דמיוניים הם רק לילדים? גם אימהות צריכות אותם לפעמים. ברברה (שם פרטי בלבד) היא מדריכת הורים מדופלמת, מחברת רבי המכר: "הורות — תפקיד של פעם בחיים" ו"אחים — החברים הכי טובים" (באנגלית זה נשמע טוב יותר), מגישה פינת ייעוץ להורים בתוכנית בוקר פופולרית ובעצמה אימא לשלושה וסבתא לארבעה, כך שיש לה ניסיון חובק עולם.

ברברה מייעצת לי בכל מה שקשור לילדים, ולמרות שיש לה סדר יום צפוף ומלא עד אפס מקום, תמיד יש לה זמן אליי. התמה החינוכית שלה נמצאת איפשהו בין מרי פופינס (אותה היא נוהגת לצטט כאילו אלה דברי אלוהים חיים) לאלפרד אדלר, והיא לוחשת לי עצות מועילות בזמן אמת, כמו סופר־נני אישית שמתחבאת לי באוזן.

כן, זה הסוד הקטן שלי. אפילו אודי לא יודע. כלומר, כמובן שסיפרתי לו על ברברה, אבל הוא חושב שמדובר באישה אמיתית ולא בדמות שבדיתי במוחי הקודח, איזו כוהנת חינוך שמצאתי על גלי האינטרנט. בתור מי שנוהגת להתייעץ עם כל מי שמוכנ/ה לשמוע אודות תלאותיי בגידול הפמיליה און ואוף ליין, מדובר כאן במצב קיצוני של דיני נפשות.

— "ברברה, את כאן?" אני לוחשת.

— "יס דרלינג, איך אפשר לעזור לך?" היא עונה מייד, איזו הקלה.

— "אני מנסה לעבוד והבנים משתוללים ומפריעים לי, ובמקום להפסיק וללכת לחדר כמו שאמרתי, הם מתחצפים! אני חייבת להתקדם עם הפרויקט של לוריא שנתקע בגלל החופשה, וזה בכלל הבית שלי שהם משתלטים עליו..." הקול שלי עולה ויורד כמו במקרה של אזעקת אמת.

— "כבר דיברנו על זה לא פעם," אומרת ברברה ברכות, "את צריכה לשים להם גבול ברור."

— "ניסיתי, אבל הם לא מקשיבים לי!" אני על סף ייאוש.

— "מה דעתך לכתוב להם את הבקשה שלך על פתק?"

— "מה לעזאזל...?!"

— "language גברתי הצעירה!"

— "מה זה צעירה, מצטערת..."

— "תנסי לכתוב להם יפה על פתק מה את רוצה שיעשו כעת ולמה, ותראי איך הם יגיבו."

— "אוקיי, אם את חושבת שזה שווה ניסיון." אני סקפטית, אבל מה יש לי להפסיד?

— "אני אשאר פה עד שהרוח תשנה כיוון." מבטיחה ברברה במרי־פופינסית מדוברת.

מצוידת בתמיכה ובאהבה שאינה תלויה בדבר, אני מכחכחת קלות, עוטה חיוך עקום, ומגישה לבנים פתק עליו כתבתי באותיות דפוס:

...

מיכאל ועידו היקרים,

המטבח סגור עד השעה 12:30.

אתם מוזמנים בינתיים לשחק בחדר,

אני באמצע פרויקט חשוב בעבודה
וקשה לי להתרכז ברעש שאתם עושים.

באהבה, אימא

...

שקט משתרר. מקס ומוריץ מסתכלים אחד על השני ואז עליי. מרוב הפתעה הם לא אומרים כלום והולכים לחדר שלהם.

— "תודה, ברברה!"

— "אין בעד מה, סוויטי." היא קורצת ומתפוגגת בעננת עשן כמו הג'יני מ"אלאדין".

אחרי שהרווחתי ביושר את השקט המיוחל, אני מנסה לחזור למשימה שלפניי, ועדיין מתקשה להתרכז. הפעם הטריק עם הפתק עבד, אבל מה אעשה בפעם הבאה? כנראה שכדאי לצייר גבול ברור סביב חדר העבודה שלי, שכולם יידעו מתי אני עובדת ומתי אני פנויה בשבילם. הבנים כבר גדולים מספיק כדי להבין ולכבד את העשייה שלי, ואולי אם לי זה יהיה ברור יותר — הם יפלשו פחות למרחב שלי. אני מניחה שעליי קודם כול להפנים בעצמי את מה שכתבתי להם על הפתק, וכדאי גם לסכם מראש איך מתנהלים ביום כזה, שהם נמצאים בבית בחופשה אבל אני צריכה לעבוד. בטח יהיו לברברה עוד רעיונות ועצות לשיפור בהמשך דרכנו המשותפת, בהחלט יש למה לצפות.

מיה מיטב

מיה מיטב, סופרת ספרים וטווה חלומות בהקיץ, נשואה ואימא לשלושה בנים. 
מחברת סדרת הנוער המצליחה "הבלוגר" (בהוצאת ׳כתר׳) ושלושה ספרים לפעוטות (בהוצאת ׳דני ספרים׳). כותבת טור המלצות על ספרי ילדים ונוער ב־Ynet, יוצרת ומגישה את הפודקאסט "מה קוראות האיילות?" עם הסופר גור אילני. "יופי של אימא" הוא ספרה הראשון למבוגרים. 
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
57 דירוגים
38 דירוגים
7 דירוגים
6 דירוגים
4 דירוגים
2 דירוגים
10/2/2025

לא יכולתי לעצור! כתוב בצורה כיפית וקלילה, וגם מלמד מאוד

23/12/2024

ספר נהדר. כתיבה קולחת ומרעננת. משעשע.

16/10/2023

החלוקה לפרקים נושאים עוזרת ולא מפריעה לסיפור לשטוף ולזרום מחד כתוב בקלילות מאידך, מלא תובנות נהניתי ונשאר טעם לעוד

6/2/2023

מרתק ולעיתים אף משעשע, מבוסס על ניסיון החיים של הכותבת וכן, יש כאן גם טעויות שעשתה ולא חששה להעלות אותן על הכתב. היא חברה לאחותה ובעזרת הידע המקצועי שלה, יצרו את הספר המשובח הזה. יש כאן דברים שהיו ידועים לי ויש כאלה שבהחלט החכמתי מהם בעיקר אהבתי שהיו נושאים שהועלו למודעות. הספר כתוב כמעין סדנה עם כלים לעשייה ואף מקום לרישום הגיגים שלנו במהלך הקריאה. הוא אמנם נקרא "יופי של אימא", אך אל דאגה בנות ישראל, גם הגברים בבית יכולים לקרוא אותו ובהחלט לקחת יוזמה. הוא מתאים להורים ולהורים שבדרך, עד שילדכם יגלו לכם את ניצני גיל ההתבגרות אז חברים....שאלוהים יעזור לנו... אני נהניתי, החכמתי ובעיקר נרגעתי כי מסתבר שכולנו באותה הסירה יפעת ארניה

1/8/2022

מקסים! קליל וזורם בקריאה. נקודות חשובות בחינוך מועברות בצורה ממש הומוריסטית וקלה בתוך סיטואציות יומיומיות.

13/10/2021

חמוד מאד

16/4/2021

טוב מאד לקבל דוגמאות טובות להתנהלות בשיטת אדלר

6/4/2021

ספר חמוד ביותר

9/3/2021

ממש חמוד! מעורר הרבה מחשבות על הורות וזוגיות.

7/3/2021

הספר כתוב בצורה כל כך נעימה ומתוקה! רעיון גאוני של כתיבה ובניית הספר שכולל עצות תוך כדי סיפור אישי שקל להזדהות איתו. ספר שאפשר לקרוא כמה פעמים כדי לחזק את העצות.

1/2/2021

מהמם. צחקתי בקול!

23/1/2021

יופי של ספר ! פשוט ממתק ממליצה בחום !

15/1/2021

ספר מאד נחמד, קל לקריאה, סוחף, מלא חומר למחשבה וטיפים. מאד מומלץ

26/12/2020

ספר מהמם. היו רגעים שצחקתי בקול רם, ורגעים שהרגשתי שאני מדברת עם פסיכולוגית. פשוט נפלא

17/12/2020

כתוב בצורה קלילה וזורמת נחמד כזה מספר על סיטואציות מהחיים והתמודדות איתן

17/12/2020

יופי של אמא זה הספר הכי מצחיק שקראתי. נגה ברק מקריית אונו בת 7

17/12/2020

ספר מצויין שמצליח לשלב בין עלילה חמודה להדרכת הורות. והכי חשוב, בלי התנשאות ושיפוטיות. אלי, הגיבורה, היא כל אחת מאיתנו. אמא שמנסה לג'נגל בין קריירה לזוגיות, בין הורות משקיעה לשוקעת, בין אכיפת כללים לתקשורת פתוחה עם הילדים.

15/11/2020

כייפי ונעים לקריאה. מתאים לכול ההורים המודרניים. משעשע עד כמה שאמיתי

13/11/2020

מומלץ לכל אמא. קליל וכיפי

2/11/2020

ספר קליל מלא תובנות ותיאורים אותנטיים. מלמד ומחכים.

2/11/2020

ספר נהדר. מצד אחד קליל, מצד אחר משכיל ונותן עצות ותובנות להתמודדות עם חיי משפחה. ממליצה בחום.

31/10/2020

ספר ממש מדליק ומומלץ להורים לא משנה באיזו גיל העיקר לשנות גישה עם ילדים!!! ממש יפה אהבתי!

27/10/2020

מקסים, עושה חשק לעוד. מצד אחד משעשע ומצד שני מרגיע לראות שכל ההורים מתמודדים עם אותם קשיים.

23/10/2020

ספר משעשע ומאד מועיל , עוזר לקחת אץ ההורות , זוגיות ויחסים עם אנשים יותר בקלות וגם גרם לי לשמוע קולות בראש שלי :) מומלץ

22/10/2020

הספר כתוב מקסים וחוש ההומור נפלא. הנושאים שנבחרו הם מצויינים,כי הם מתארים מצבים שכל הורה מתמודד איתם. התיאוריה האדלריאנית עובדת היטב, כאשר ההורה הוא עקבי. הרעיון של היועצת הדימיונית הוא מצויין, שכן הוא מאפשר להורה לחשוב לפני שהוא מגיב. ספר כזה צריך להיות חלק מארגז הכלים שיש להורה ,שניתן לשלוף אותו בעת הצורך.

20/10/2020

תענוג! ספר מהנה, מצחיק ובעיקר חכם. כתוב ברגישות ומעלה המון סוגיות שמוכרות היטב לכל הורה ומציע נקודות למחשבה ולשינוי כיוון. אהבתי במיוחד את הזווית המקורית שמוסיפה הדמות הדמיונית של ברברה. כאמא לבני נוער חשבתי שהספר כבר לא יועיל לי אבל טעיתי! יש פה פנינים להורים לילדים בכל גיל.

19/10/2020

יופי של ספר.. מיה כותבת נפלא. אינטליגנטית, שנונה, מצחיקה. אפיזודות מהחיים מההורות והזוגיות עם ערך מוסף של עיצות חכמות.

17/10/2020

ספר מעולה . בדיוק עכשיו בתקופת הסגר של הקורונה , העומס בשילוב עבודה מהבית וחינוך הפעלת הבנים, נתקלתי בספר המתאר בדיוק רב הרבה מאוד מהתחושות שלי ומרגשות אשם, בהחלט הספר גרם לי להיכנס לפרופורציות וחשיבת מסלול חשיבתי חדש . תודה רבה !

17/10/2020

סיטואציות מהחיים, מצבים מאוד ריאלים שנתקלתי בהם, אהבתי מאוד את הכתיבה ההומוריסטית והקולחת.

16/10/2020

יופי של ספר!

17/4/2023

ספר חמוד מאד

23/11/2020

עוד ספר הדרכה להורים על הורות נכונה.אבל, כתוב בנוסח יותר חדשני, פחות תיאורטי ויותר עם תאור מצבים מן החיים. לא רע.

1/11/2020

חומר למחשבה. קליל וחביב מומלץ להורים צעירים

28/10/2020

יופי של אימא/מיה מיטב ספר חמוד וקליל שכל הורה יתחבר אליו. אליאנה היא אמא ל-2 בנים צמודים ופעוטה וגם עצמאית בתחום עיצוב פנים. היא חווה דילמות, קשיים, ומצבים בהם נדרשת סמכות הורית ולא תמיד יודעת מה עליה לעשות או כיצד לגשת לעניין. ואז, קופצת ברברה, דמות דמיונית במבטא אנגלי שהיא מדריכת הורים ובגדול עוזרת לה להגיע לדרך פיתרון. בכל פרק בעצם אנו קוראים על סיטואציה אחרת תוך כדי השתלשלות העלילה, ובסוף הפרק מגיעה דרך פעולה. ספר מאוד קריא ומעניין. נחמד לכל הורה לילדים קטנים או גדולים. ביקורת קטנה על הספר- בתור שכירה(מאמינה שרוב האימהות הן שכירות, וגם אלו העצמאיות עובדות בלו"ז כמו שכירות אם לא יותר), היה לי יותר מעניין לקרוא על אימא שעובדת בהתאם למה שנהוג בישראל. לא מכירה הרבה אימהות שנמצאות כל צהריים בבית עם הילדים ופנויה המון שעות לילדים במהלך אמצע היום, ולי היה נראה שהדמות הראשית בקושי עובדת. אחד האתגרים שלנו כהורים זה גם עניין העבודה ושעות העבודה ומזה הרגשתי שיש התעלמות מוחלטת בספר.

17/10/2020

קליל ונחמד לשעה של בריחה....

4/11/2022

ספר נחמד, לא יותר מזה...

24/7/2021

מניחה שאם הייתי קוראת לפני 10 שנים, הייתי מזדהה ונהנית. לדעתי מתאים לשלב מאוד ספציפי בהורות.

21/6/2021

חביב, אבל לא התחברתי לצורת כתיבה

27/12/2020

מצחיק וקליל

7/11/2020

חמוד לאללה

16/10/2020

עוד לא קראתי הספר ננעל ?

4/5/2025

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/יופי-של-אמא-מיה-מיטב/

8/1/2021

עצוב שיש פרק שלם על רונית ה"מלשנית" שלמרות ש"הבינה" קודים חברתיים מצוין כמו שכולם מבינים (שמעתם על אספרגר? או על סתם להיות מוחרמת כשיש לך רק אחת וגם היא תמכור אותך בשביל המקובלים???), עדיין בחרה להלשין על ילד ששבר משהו של המורה, רק בשביל הרווח העצום (שרונית בעצמה בתור ילדה ביסודי לא הבינה שהיא מקבלת. זה לא מונע להאשים אותה וללכלך עליה). ופה המחברת שוטחת את דעותיה על הלשנה - מותר להלשין למקובלים ולהורים, אבל חרם זה הדבר הכי גרוע בעולם שעושים עלייך... אל תשתף פעולה עם המורים גם אם אתה חושב שזה הדבר הנכון. אבל היי, תשמור על האמת הפנימית שלך! והשיא - רונית רון (המלשנית) עשויה לדעת המחברת מחומר אחר כנראה... אנחנו והיא לא אותם אנשים. אנחנו לא מסוגלים לשום דבר רע כמובן... ואנחנו שונאים לדבר עליה כי מה לנו ולרוע? שואלת המחברת. ולכן אני וחברתי נזכרות בה אחרי 30 שנה ומלרלרות על כמה שהיא איומה ואיך היא בטח עשתה הכול מרוע. בושה

7/1/2021

אני ממש לא אוהבת להשאיר ביקורת גרועה, אבל לצערי הספר הזה היה ממש מיותר מבחינתי. הכתיבה קלילה וחביבה, מביאה הרבה סיטואציות יומיומיות שמתרחשות בכל בית. אבל הכל בנאלי מארץ הבנאליות, כל הקלישאות שאפשר לדמיין על נשים, גברים, ילדים ובית. עד כדי כך שהתוצאה מרגישה כאילו נלקחה מפרסומת לקוטג'. גם העצות הן "בגובה דשא", כל דבר מטופל בשיטחיות ורדידות. בקיצור, קראתי עד הסוף בתקווה לגלות שבעצם יש משהו יותר עמוק בספר אחרי שקוראים את כולו.... ובכן, אין.

7/2/2021

בייסיק עם נגיעות של דיאלוגים ארוכים, עצות סתמיות ואינגליש מתאמץ לשעשע. אם תקראו 43 את מה שבאיטליקס זה יקח חצי שעה ואולי תצאו עם חצי תובנה. כל השאר מיותר.

17/11/2020

לא משהו... קצת מתאמץ מדיי להצחיק וגם התובנות לא חדשות

יופי של אימא מיה מיטב

או: איך הפתעתי את הבנים וגם השגתי את השקט שהייתי צריכה כדי לעבוד
 

אוף! אני לא יכולה לחשוב יותר. תחזרו כבר לבית הספר, ילדים מעצבנים. אתם לא יכולים לשחק בשקט בחדר במקום לעשות קרב יריות בשאגות של ברברים מלוות בוויכוחים בלתי פוסקים?! חץ ספוֹג תועה מצליח להגיע אליי דרך חריץ שנותר פתוח בדלת, וכמעט מפיל את כוס הקפה שעומדת בקרבה מסוכנת למקלדת המחשב. נו, באמת. אני קמה וטורקת את הדלת. בתור מי שתכננה ועיצבה את הבית, אני יכולה להאשים רק את עצמי על מיקומו של חדר העבודה שלי (במרכז הבית, מופרד מהסלון על ידי קיר גבס שאינו אטום לרעש. מה חשבתי לעצמי?)

זהו היום האחרון והמיותר של חופשת סוכות, אשר מקנח בתרועה רמה את רצף ימי החופשה הבלתי נגמרים של חגי תשרי כולם, אז מה הפלא שאני רוצה קצת שקט ושלווה בביתי שלי? אל תתערבי. אל תתערבי. עד שאין פצועים בשטח זה לא עניינך. אולי הם נהנים לריב? קול שני מנקר בשאריות מוחי הרעוע.

— "איי!!!"

— "אתה בסדר?"

— "תמווותתת!!!"

אני תכף מתה בעצמי. מה קרה עכשיו?!

קולות צחוק נשמעים מכיוון צמד הלוחמים. נו, וכבר נבהלתי שמישהו נפצע בקרב והייתי מוכנה לזנק כלביאה לכיוון המקפיא כדי לשלוף קרחום לרפואה. איזו הקלה, איך אני אוהבת לשמוע את צחוק הפעמונים המידבק שלהם. יפים שלי. יופי, עכשיו שכחתי על מה חשבתי.

אני לא מצליחה להתרכז בעבודה. אני "עצמאית". כלומר — עובדת מהבית, אדונית לעצמי, אחראית לימי החופשה שלי, פנויה לפגישות בוקר עם חברות בבתי קפה, ובגדול — ציפור דרור. באותיות הקטנות של החוזה המשפחתי הבלתי כתוב, זה למעשה אומר שאני זמינה לבלות עם הילדים את כל החופשות, ימי המחלה וההקפצות של אמצע היום מפאת כאב בטן או נפילה. אאוץ'. לפעמים אני לא מאמינה שהמין הנשי עבר מאה שנות פמיניזם רק בשביל להגיע עד הלום.

יש לי רק עוד יום אחד להעביר עם הבנים בבית, ואפשר לומר שבסך הכול החופשה הזו עברה בשלום. ברגע נדיר, אודי לקח יומיים חופשה מהעבודה ונסענו כולנו לנופש מהמם במלון הכול כלול בכרתים בחול המועד, כך שלא נדרשתי לעשות דבר מלבד שיגור תמונות בווטסאפ המשפחתי ובאינסטוש ולזכות באהדת הציבור. היום שי־לי כבר חזרה לגן, אז ירדה ממני האחריות לבדר מלאכית בת שנתיים וחצי שבטוחה שכל העולם סובב סביבה.

— "אימא!"

— "אני עובדת."

— "אימאאא!!!"

— "עובדת!"

— "אני רעב!"

זו סיבה להפריע לי? כאילו הם כבר שבוע הולכים במדבר ופירור מזון לא בא אל פיהם. רק לפני חצי שעה סיימו לאכול. הם רואים אותי יושבת מול המחשב וחושבים שאני צופה בסרטון או משחקת, כאילו זה הדבר היחיד הראוי לעשות עם ההמצאה המשוכללת הזו. הם לא רואים בי יצור יצרני אשר שוקד על עבודתו ברגעים אלה. ואני? שקועה עד מעל הראש בשרטוטים של בית משפחת לוריא, ליתר דיוק אחוזה, ומנסה לחבר את כל הקצוות; פרטי נגרות ומסגרות בהזמנה אישית, שטיחים וגופי תאורה מיובאים ותועפות של שיש איטלקי.

צעקה מפלחת את אוזניי באמצע כתיבת כתב־כמויות בלתי נגמר של סוויטת חדר השינה.

— "אימא, אנחנו רעבים!"

— "אז תיקחו לכם פרי או משהו."

— "אנחנו לא רעבים לפרי!" משיב הצמד בלי היסוס.

— "אני יודעת שזה לא נראה לכם ככה, אבל אני ע־ו־ב־ד־ת!" אני שואגת.

— "אימאאאא!!!" הם שואגים חזק יותר ממני. אוף.

האם זה רגע טוב לציין שיש לי פתיל קצר? האם זה הרגע להודות ששכחתי למי בכלל צריך לשלוח את כתב־הכמויות האימתני? שני טלפונים ושלושה אי־מיילים זועמים מבני משפחת לוריא, אשר רצו לשפץ את הבית לקראת החג והקבלן הבריז להם, ומתברר שכל זה באשמתי — מחזירים אותי למציאות. שני ראשים פרועי שיער מציצים מפתח הדלת ונוהמים לעברי, כלי נשק בצבעים זרחניים בידיהם ומבט של רצח בעיניהם, מסיחים את דעתי. אחת־עשרה שנים וחצי אני אימא, ועדיין מוצאת את עצמי אובדת עצות כל שני וחמישי. זהו, אני מאבדת את זה.

— "אמרתי לכם שאני עובדת." אני מסננת בשקט שלפני הסערה.

— "את סתם משחקת במחשב, ואנחנו ר־ע־ב־י־ם." אומר מקס, מושך את המילה כמו מסטיק.

— "את הרי לא רוצה שהילדים שלך יגוועו ברעב..." מוסיף מוריץ בחיוך של ג'וקר.

— "מה חשוב לך יותר, העבודה או הילדים שלך?!" חותם מקס את הדיון.

ברצינות? האם אני יצרתי את שתי המפלצות התובעניות וחסרות ההתחשבות האלה?

"זהו. גמרנו עם קרבות להיום. לכו לחדר ותשחקו בשקט לפחות שעה עד שאסיים פה."

— "אבל אימא!!!" עונים הבנים בשני קולות.

— "בלי אבל. קדימה." מה רע בלסרוג או לצייר? אני תוהה.

— "מה תעשי לנו אם לא?" שולף מקס את קלף המיקוח בחוצפתו כי רבה.

— "כן אימא, את לא רוצה שנגווע ברעב רק בגלל שיש לך קצת עבודה?" רוטן מוריץ.

— "קדימה, אני צריכה שקט. שקט. שקט!" הקול שלי עולה לטון גבוה וצורמני מהרגיל, שלוות נפשי מתאדה, ואני משתוקקת להפוך לבלתי נראית אל מול מבטי התוכחה של יצירֵי רחמִי.

— "אימא, את בסדר?" שואל מקס בדאגה ראויה לציון, "כי את קצת חיוורת."

העולם מסתחרר סביבי ונעצר. ברברה, איפה את? אני משגרת שאלה לחלל החדר.

אל תשפטו אותי, אבל יש לי חברה דמיונית בשם ברברה. מי אמר שחברים דמיוניים הם רק לילדים? גם אימהות צריכות אותם לפעמים. ברברה (שם פרטי בלבד) היא מדריכת הורים מדופלמת, מחברת רבי המכר: "הורות — תפקיד של פעם בחיים" ו"אחים — החברים הכי טובים" (באנגלית זה נשמע טוב יותר), מגישה פינת ייעוץ להורים בתוכנית בוקר פופולרית ובעצמה אימא לשלושה וסבתא לארבעה, כך שיש לה ניסיון חובק עולם.

ברברה מייעצת לי בכל מה שקשור לילדים, ולמרות שיש לה סדר יום צפוף ומלא עד אפס מקום, תמיד יש לה זמן אליי. התמה החינוכית שלה נמצאת איפשהו בין מרי פופינס (אותה היא נוהגת לצטט כאילו אלה דברי אלוהים חיים) לאלפרד אדלר, והיא לוחשת לי עצות מועילות בזמן אמת, כמו סופר־נני אישית שמתחבאת לי באוזן.

כן, זה הסוד הקטן שלי. אפילו אודי לא יודע. כלומר, כמובן שסיפרתי לו על ברברה, אבל הוא חושב שמדובר באישה אמיתית ולא בדמות שבדיתי במוחי הקודח, איזו כוהנת חינוך שמצאתי על גלי האינטרנט. בתור מי שנוהגת להתייעץ עם כל מי שמוכנ/ה לשמוע אודות תלאותיי בגידול הפמיליה און ואוף ליין, מדובר כאן במצב קיצוני של דיני נפשות.

— "ברברה, את כאן?" אני לוחשת.

— "יס דרלינג, איך אפשר לעזור לך?" היא עונה מייד, איזו הקלה.

— "אני מנסה לעבוד והבנים משתוללים ומפריעים לי, ובמקום להפסיק וללכת לחדר כמו שאמרתי, הם מתחצפים! אני חייבת להתקדם עם הפרויקט של לוריא שנתקע בגלל החופשה, וזה בכלל הבית שלי שהם משתלטים עליו..." הקול שלי עולה ויורד כמו במקרה של אזעקת אמת.

— "כבר דיברנו על זה לא פעם," אומרת ברברה ברכות, "את צריכה לשים להם גבול ברור."

— "ניסיתי, אבל הם לא מקשיבים לי!" אני על סף ייאוש.

— "מה דעתך לכתוב להם את הבקשה שלך על פתק?"

— "מה לעזאזל...?!"

— "language גברתי הצעירה!"

— "מה זה צעירה, מצטערת..."

— "תנסי לכתוב להם יפה על פתק מה את רוצה שיעשו כעת ולמה, ותראי איך הם יגיבו."

— "אוקיי, אם את חושבת שזה שווה ניסיון." אני סקפטית, אבל מה יש לי להפסיד?

— "אני אשאר פה עד שהרוח תשנה כיוון." מבטיחה ברברה במרי־פופינסית מדוברת.

מצוידת בתמיכה ובאהבה שאינה תלויה בדבר, אני מכחכחת קלות, עוטה חיוך עקום, ומגישה לבנים פתק עליו כתבתי באותיות דפוס:

...

מיכאל ועידו היקרים,

המטבח סגור עד השעה 12:30.

אתם מוזמנים בינתיים לשחק בחדר,

אני באמצע פרויקט חשוב בעבודה
וקשה לי להתרכז ברעש שאתם עושים.

באהבה, אימא

...

שקט משתרר. מקס ומוריץ מסתכלים אחד על השני ואז עליי. מרוב הפתעה הם לא אומרים כלום והולכים לחדר שלהם.

— "תודה, ברברה!"

— "אין בעד מה, סוויטי." היא קורצת ומתפוגגת בעננת עשן כמו הג'יני מ"אלאדין".

אחרי שהרווחתי ביושר את השקט המיוחל, אני מנסה לחזור למשימה שלפניי, ועדיין מתקשה להתרכז. הפעם הטריק עם הפתק עבד, אבל מה אעשה בפעם הבאה? כנראה שכדאי לצייר גבול ברור סביב חדר העבודה שלי, שכולם יידעו מתי אני עובדת ומתי אני פנויה בשבילם. הבנים כבר גדולים מספיק כדי להבין ולכבד את העשייה שלי, ואולי אם לי זה יהיה ברור יותר — הם יפלשו פחות למרחב שלי. אני מניחה שעליי קודם כול להפנים בעצמי את מה שכתבתי להם על הפתק, וכדאי גם לסכם מראש איך מתנהלים ביום כזה, שהם נמצאים בבית בחופשה אבל אני צריכה לעבוד. בטח יהיו לברברה עוד רעיונות ועצות לשיפור בהמשך דרכנו המשותפת, בהחלט יש למה לצפות.

המלצות נוספות