היום שרציתי לצעוק שמחה

הקדמה

צלצול הטלפון קטע את מחשבותיי, השעה אחת עשרה בבוקר, עוד יום עבודה במעבדה של מפעל הדטרגנטים. ניגשתי לשולחן והרמתי את שפופרת הטלפון. מעברו השני של הקו נשמע קול של אישה: “נולדה תינוקת והיא שלכם״. זו הילדה שלי, אני אומרת לעצמי, אוחזת את מסעד הכיסא ומתיישבת. חיוך התפשט על פניי, מלווה ברפיון שרירים. הסוף למרוץ, הסוף לאכזבות הרבות, והסוף לחלום שלא מצליח להתגשם כל פעם, אני ממלמלת בלחש. לוקחת נשימה עמוקה ומבטיחה לעצמי: היום אצעק שִמְחה.
ברגע זה הייתי חייבת לספר על האימוץ להוריי שלא ידעו דבר. הייתי זקוקה לעזרתה של מטפלת התינוקות המיתולוגית שלנו בקיבוץ בכול הנושא הלוגיסטי. מצאתי את עצמי “יוצאת מהארון״, מהפחדים שליוו אותי בכול תהליך האימוץ.

זהו רק אחד מקולות רבים של האימוץ. סיפורן של נשים עם רצון וחלום לחבוק ילד בזרועותיהן והרגע הזה לא מגיע. שנים רבות של תקווה, של מאמצים אין סופיים להאמין ולהמשיך לחלום, של פחדים ושל שאלות רבות. שנים של מבט אלייך פנימה, אל האישה שאת, האם את?...
הספר מביא את החששות וההתלבטויות למעשה האימוץ, את האושר הגדול של החיבוק הראשון, ושל הידיעה בתוכך שרק את יכולה לחבק אותו ברגע הזה ולהעניק לו חיים מאושרים. משהו מיסטי טמון בסיפור האימוץ. המתבונן לעומקו, יש וימצא ניגוד בין האושר הגדול והסיפוק שבהרגשת השלמות של המשפחות, לבין היעדר השיח הציבורי על הנושא. לא מדברים, לא מעיזים לשאול, חוששים לפגוע. יש סוד בחלל.
ניסיתי להביא את היופי, את האהבה ללא תנאי וגם את המופלא שאין לו מילים במעשה האימוץ. להראות איך ביום אחד, כמו נס, מאין מוחלט, את הופכת לאימא. החלום לראות צעצוע על השטיח מתגשם. המשפט שחזר על עצמו בדברי הנשים בעת שאספו את התינוק בפעם הראשונה בזרועותיהן: “אני אימא שלו, כמו שילדתי אותו״. כך תיארו בפניי, בהתרגשות, את הרגעים הראשונים.
בספר תמצאו מארג של נשים, כל אחת והגוון המיוחד שלה, כל אחת והמונולוג שלה, כל אחת עם ההתמודדות והתשובות הייחודיות שהיא נותנת לעצמה ולסובבים אותה. אך המופלא מכול הוא החיבור בין התינוק חסר האונים לבין האם.
חשוב לי להראות את הרגעים של הוויתור על השלמות ואחריהם היציאה אל מסעותיהן של הנפש ושל התודעה אל עולם גדול ורחב ואל חדרי הבטן. יש בי רצון להביא את סיפורן של נשים המאמצות ילד ראשון תינוק, סיפור שעדיין לא סופר. בסיפוריהן של הנשים תמצאו נושאים שהוצפו ועדיין לא ניתן להם מענה הולם. האימוץ של ילד ראשון תינוק לרוב אינו ניכר, וכאשר ניפתח את דלת הבית, איש לא יזהה שהילד לא נולד לשני ההורים. בספר אני מביאה גם את סיפורו של “האימוץ הנשגב״, כך אני קוראת לו, אימוץ המתמודד עם אתגרים יוצאי דופן. כמו גם את סיפור האימוץ הנראה, שבו ההורים מתמודדים מהרגע הראשון בשונות המראה של הילד. בחלק מהסיפורים ניכרת בחירה מראש של אותם זוגות לקבל ילד שונה במראהו מהוריו או לחילופין — זוגות שנושא זה לא העסיק אותם, והצבע לא היווה שיקול בדרך לאימוץ הילד.
במסעי לפגוש את הנשים בכול חלקי הארץ חוויתי סיפורים יוצאי דופן. הייתי שותפה לסיפורי הנשים, שלחלקן זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרו ברצף את סיפור האימוץ שלהן. משותף לכולן היה החשש לחשוף את הילדים, גם אם הם כבר הורים לבוגרים ואפילו סבים לנכדים. היום, בשנת 2021, קיימים פתרונות נוספים ורבים למצוקתן של נשים ושל זוגות שאינם מצליחים להביא לעולם ילד באופן טבעי. לפני 40-30 שנה היו פתרונות מעטים, והאימוץ אפשר, כך אני רואה זאת, להמשיך הלאה בחיים משמעותיים עם אושר גדול.
אימוץ תינוקות בני יומם כמעט שאינו מתאפשר כיום. הפונדקאות וגלולת “היום שאחרי״ הביאו איתן פתרונות, הן לזוגות חשוכי ילדים הן לנערות צעירות ולנשים אשר בחרו לא להמשיך את ההיריון.
בהתייעצות עם המרואיינות בחרנו יחד לא לחשוף את שמותיהן. לכן הבאתי את סיפוריהן במלואם בשמות בדויים. זו תחילתו של סיפור על נשים רבות שצלצול הטלפון הביא להתגשמות חלומן.