ריס
קודם כול, אני מבחין בכפות ידיה. הן קטנות ומעוצבות בעדינות, עם ציפורניים קצרות צבועות באדום בוהק. לא ידיים אלגנטיות. עם זאת, הן יפהפיות. ידיים שעבודה עיצבה את אופיין. הן נראות חזקות ומיומנות.
ונראה שאני לא טועה.
הידיים האלה כתבו את הספר שהסעיר את המדינה. זרוק את המפתח ניצב במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס במשך כמעט שלושים שבועות. הוא נבחר כספר הטוב ביותר של השנה. כל זאת בהיותו ספר ביכורים של סופרת שזו הפעם הראשונה שהיא כותבת, ושהוציאה את הספר בהוצאה עצמית. הערכתי את הידיים האלה.
ולא רק את הידיים.
היא לא העניקה אפילו ריאיון טלוויזיה אחד מאז שהספר זכה לפרסום גורף. שם העט שלה, ל. וגה, והביוגרפיה שלה, שכתובה בגוף ראשון, אינם מגלים אם מדובר בגבר או באישה. למען האמת, כל זה לא הזיז לי.
עד שראיתי אותה.
עכשיו, כשאני יודע שהיא אישה, אני לא מסוגל לחשוב על משהו אחר. היא לא סתם יפהפייה.
היא קטנטונת. גובהה לא עולה על מטר וחמישים וחמישה סנטימטרים. כל איבריה מעוצבים כך שהם יוצרים ביניהם הרמוניה מושלמת. שערה הכהה זורם בגלים אינסופיים, גולש על כתפיה במפל שמגיע כמעט עד מותניה. שפתיה המלאות משוחות בגוון אדום זהה לצבע ציפורניה. מלבד זאת, פניה נקיות מאיפור.
בעיר הזו, שבה אנשים מתלבשים כדי להרשים, נראה שהיא לא מתאמצת בכלל. היא אפילו לא לובשת חליפה. בג׳ינס שלה יש יותר חורים מבד, חולצתה הלבנה נשמטת מכתף אחת ולא מגיעה עד לטבורה. העור השזוף והחלק הוא חגיגה לעיניי, כמעט קורא תיגר: נראה אותך לא מסתכל.
יופייה וכוח המשיכה שלה - כל אלה נעשים ללא מאמץ. יש לה את מה שנקרא בעסק שלנו "נוכחות". היא שובה את העין, ואני כבר יודע שהיא תצליח למכור בשבילנו את הסרט הזה. הציבור יתאהב בה ברגע שנעמיד אותה מול מצלמה. אם מוסיפים לתערובת את כישרונה העצום ואת שאפתנותה הגלויה, ברור שמדובר כאן במתכון להצלחה.
היא יושבת מולי ופניה היפהפיות שלוות. כאילו שום דבר לא מזיז לה. ולמה שיזיז. בכל הנוגע לספרה ולרשתות הטלוויזיה שרודפות אחריה, מדובר ללא ספק בשוק של מוכרים. הסרט שייך לאולפני ארטמיס ואני אהיה מוכן לעשות הכול כדי להוציא אותו מן הכוח אל הפועל.
״תודה שהסכמת להיפגש, מיז וגה. אני יודע שפנו אלייך כמה אולפנים אחרים בקשר לספר שלך,״ אומר זב בנימת הקול המוכרת שאומרת שהוא לא משחק משחקים. הוא נשיא חטיבת הפיתוח שלי, ואם זו הייתה עִסקה רגילה, הוא היה מנהל את הפגישה הזו ללא נוכחותי. אבל אני לא בוטח בו שלא יהרוס לי את זה.
הוא לא מעוניין להפוך לסרט את ספרה של לוצ׳יה וגה. הוא חושב שזה בזבוז זמן וכסף. בדרך כלל, דעתו שווה את משקלה בזהב. אבל לא היום.
יש לי תחושה טובה בנוגע לספר. התזמון והעלילה מושלמים. הנושא מעניין המון אנשים. ואם לא, אז הוא צריך לעניין אותם. הסרט הזה יביא לנו מלא פרסים וטונות כסף. בגלל זה אני כאן, כדי לוודא שהולכים על זה.
״הופתענו כאשר התקשרתם,״ מגיב הסוכן שלה, סול קליין. סול הוא אחד מהסוכנים הספרותיים הגדולים ביותר בארץ. הוא מכיר את כולם, מבין איך העסק הזה מתגלגל ויכול להריח בולשיט ממרחק קילומטר. העובדה שהוא הסוכן שלה מבהירה לי שהם לא מופתעים בכלל. הוא מייצג רק סופרים מצליחים מאוד.
״אני הופתעתי שהתקשרתי,״ אומר זב בחיוך רחב שלא מצליח להסוות את הזלזול שלו. ״אבל מר קאראס התעקש.״
אני זורק לעברו מבט חותך ואז גוחן קדימה ומביט בה ישירות בפעם הראשונה.
״נכון, אני התעקשתי. קראתי את הספר שלך. הוא נהדר. אני מאמין שצריך לעבד את הספר הזה לסרט, כדי שנוכל להגיע לקהל רחב עוד יותר. אני אחליף את זב בתפקיד שהוא ממלא בדרך כלל ואפקח על הפרויקט באופן אישי.״
שתיקה עומדת בחדר אחרי ההכרזה שלי. הפתעתי את כולם. גם את עצמי. אני מרגיש שעיניו של זב חורכות אותי, אבל אני מתעלם ממנו. סול מטה את ראשו הצידה כדי לבחון אותי. אני שולח לעברו מבט חטוף בלבד ומחזיר את מבטי אל לוצ׳יה.
״את יודעת מי אני, נכון?״ אני שואל אותה ומביט רק בה. מדבר רק אליה. כאשר מבטינו מצטלבים, אני רואה בפניה דברים שלא ראיתי קודם. עיניה הגדולות שצבען חום עשיר פותחות בפניי סדק למחשבותיה. היא נרגשת אבל חוששת. תקווה מפעמת בה לצד חוסר ביטחון. מה שהיא רואה בפניי גורם לעיניה להתרחב בהפתעה.
היא ממצמצת בכוח, וכאשר היא פוקחת את עיניה ההפתעה נעלמת ובמקומה חוזרת ההבעה החידתית, השלווה.
״כן, אני יודעת,״ היא עונה. קולה עמוק - סמיך כעשן - ורך להפתיע. היא מטה את ראשה הצידה. שערה נע כמפל עם התנועה ומלטף את כתפה החשופה. צמרמורת מופיעה לרגע על עורה. אני מאלץ את עיניי לחזור אל פניה ואת מוחי לשוב אל השיחה.
אני מכחכח בגרוני. ״אז את יודעת שבמשך שנים הייתי פעיל בנושא הזה. ניסיתי לפעול להגברת המודעות, לגרום לאנשים לדבר ולחשוב ולמחוקקים לפעול, אבל הספר שלך הצליח בתוך כמה חודשים לעשות את מה שאני ניסיתי להשיג במשך עשור.״ היא מסמיקה, אם מתוך גאווה או מבוכה, והסומק מוסיף לה ארשת של תום בלתי צפוי ומקסים.
״זה לא צריך להפתיע אותך שאני רודף אחרי הזכויות של הספר הזה בהתלהבות כזאת. אני רוצה לקחת את הסיפור הזה ולחשוף אותו לקהלים רחבים עוד יותר מאלה שאליהם הצלחת להגיע.״
הספר שלה, זרוק את המפתח, מסופר מנקודת ראותה של נערה צעירה ששמה אָזָליה. היא נמנית עם קבוצת אנשים שנכנסו לארצות הברית באופן לא חוקי בהיותם קטינים. רובם הגיעו עם הוריהם ולא בחרו בכך מרצונם החופשי. צעירים אלה זכו בכינוי חולמים, בשל ראשי התיבות של חוק שכרגע אינו זוכה לטיפולה של ועדה מיוחדת לנושא מטעם הקונגרס האמריקני. ראשי התיבות של החוק הן פיתוח, רווחה וחינוך לקטינים בעלי אזרחות זרה [Development, Relief, and Education for Alien Minors (DREAM)]. החוק יאפשר למיליוני בני אדם, שחיים כרגע כפליטים חסרי מעמד ועומדים בקריטריונים הנדרשים, לקבל מעמד של תושבי קבע חוקיים בארץ זו.
במהלך קריאת הספר, הקורא מתוודע לקורותיה של אזליה, המנווטת את ספינת חייה כשענן של אי ודאות בשל היותה מהגרת לא חוקית, תלוי מעל לראשה. הספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי, אך מאבקם של גיבוריו אמיתי בהחלט. שמעתי סיפורים אמיתיים כמו הסיפורים שאזליה מגוללת. הייתי עד להם. חייתי אותם.
לוצ׳יה בוחנת אותי ועיניה הכהות לוכדות את האור. הן מאירות בכל כך הרבה גוונים של צבע חום עד שהן זורחות. אני מחזיר לה מבט ומרים את גבותיי כדי לעודד אותה להגיב. היא מעבירה את מבטה אל סול ומחזירה אותו אליי. עיניה עדיין שלוות, אבל אני רואה שגרונה עולה ויורד לפני שהיא מדברת.
״אני מעריכה את הלהט שלך, מר קאראס, אבל אני פשוט לא בטוחה…״
קולה גווע ואני מנצל את ההזדמנות כדי להגיע ללב העניין. ״מיז וגה, בואי לא נבזבז יותר זה את זמנו של זה. תגידי לי מה אני צריך לעשות כדי שתגידי לי כן,״ אני אומר לה ומתאמץ שכוונותיי יהיו רשומות בבירור על פניי.
לראשונה בחיי המקצועיים אני מוצא את עצמי שם זין על הרעיון שמוכרחים לצאת מכאן עם העִסקה הטובה ביותר. אני כל כך רוצה את זה שאני יודע שאתן לה כל מה שהיא תרצה. אז אני לא מבזבז זמן.
היא משלבת את ידיה על חזה וסנטרה מזדקר מעט. ״תגיד לי מה אהבת בסיפור שלי. איזו סצנה הכי דיברה אליך?״
עכשיו תורי למצמץ. אני נדהם מכך שהיא בוחנת אותי. נראה שהיא לא מאמינה לי שקראתי את הספר שלה.
אבל העלבון שלי מתפוגג במהירות ומותיר במקומו כבוד מהול בטיפת אשמה.
אני לא רוצה לספר לה, לפחות לא ברגע זה, שלא גמרתי לקרוא את הספר עד הסוף. אני בוחר את הסצנה שגרמה לי להפסיק לקרוא, להרים את הטלפון ולהתקשר לזב.
״אז ככה, אני אתחיל ואומר שבעיניי אזליה היא דמות נגישה שקל להתחבר אליה. הכתיבה שלך בהירה ומלאת חיים.״ היא נאנחת בקוצר רוח ואני מזדרז להמשיך. ״אבל החלק בסיפור שהכי מצא חן בעיניי הוא סצנת מגרש המשחקים, כשוויכוח על צעצוע מסלים וילד אחר מכה את אזליה.״
אני רואה הבזק של הפתעה מבליח בעיניה. כתפיה מתרוממות במקצת.
״מה… למה דווקא הסצנה הזו?״ היא שואלת וניכר בה שהיא תמהה ומנסה לא לחשוף זאת.
״כאבה לי התגובה האילמת של אימה, כשהיא רואה את בתה מוכה, קורבן למעשה בריונות. הרגשתי איך ליבה של אזליה נשבר כאשר אימה, במקום לנחם אותה, אומרת לה שהיא פשוט הייתה צריכה לתת לילד האחר את הצעצוע שלה. השנאה של הקורא ושל אזליה כלפי אימה מתעוררת בדיוק באותו רגע. לאזליה לוקח שנים להיפטר מהשנאה הזו. ויחד עם זאת, את דואגת לכך שהקורא יבין את שברון הלב והאשְמה של אימה. חוסר האונים שהיא חווה באותו רגע הופך את הכעס של הקורא לאהדה ו-- ״ לוסיה מתחילה להשתעל. היא מרימה את כוס המים שעומדת לפניה ולוגמת ממנה. סול טופח על גבה, ולמרות שהיא עדיין משתעלת, היא מסמנת לו להפסיק. הוא מפסיק וכולנו מחכים שהיא תתעשת.
״מצטערת, הגרון שלי התייבש,״ היא אומרת בביישנות לאחר שהתאוששה. ״בבקשה, תמשיך.״ היא זעה באי נוחות בכיסאה ומביטה בזב לפני שהיא מחזירה את מבטה אליי, אך הפעם לא פוגשת את מבטי. אני מסתכל על סול אבל הוא רק מהנהן ומסמן לי להמשיך.
״אז הסצנה הזו ואלה שבאות אחריה הן נקודות התפנית בסיפור. הן מבהירות, באופן חד משמעי, עד כמה ילד הוא חסר הגנה כאשר הוא מתגורר בארץ שמסרבת להעניק לו מחסה כמתחייב ממעמד של תושבות קבע. אף על פי שדברים קשים יותר קורים לה מאוחר יותר בספר, נראה לי שזה מקור הסירוב של דמותה להשלים עם הפירורים שמוצעים לה. למרות הדברים שאני יודע על הנושא הזה, ולמרות שהנושא הזה קרוב לליבי, אני מבלה את רוב זמני בשיחות עם מבוגרים. הושפעתי בצורה חזקה מהקריאה על ילדה בת שבע, שלומדת שעליה לחיות את כל חייה כשהיא נענשת על פשע שלא היא ביצעה. אני חושב שגם הקהל יגיב בצורה כזו וירגיש מחויב לפעול.״
אני מתבונן בזב. הוא מסתכל עליי בעיניים ענקיות. תמיד הפרדתי בין הדעות הפוליטיות שלי לעבודה. ללא ספק, הוא מעולם לא שמע אותי מדבר על כך, ואני יודע שהלהט שלי ודאי מפתיע אותו. הוא מכיר אותי כאדם תכליתי, אובייקטיבי וחסר רגשות. המוטו שלי הוא: הרגשות שלנו אינם חשובים כמו מה שאנחנו יודעים. אבל בעיניי זה נושא שבו הרגשות והידע הם בדיוק אותו דבר.
״יש לנו מחויבות כלפי החולמים. הם גדלו כאן, חונכו כאן. הם אוהבים את המדינה הזו והיא הבית שלהם. באמצעות הגיבורים והמסר שלו, זרוק את המפתח מעביר את האמירה הזו באופן שכלתני ומאפשר לה לעבור בצורה נהדרת למסך הגדול.״
הבעתה של מיז וגה מתרככת ונדמה כאילו היא רואה אותי באור שונה. היא שולחת לעברי חיוך כמעט בלתי מורגש אבל אמיתי, לפני שהיא מביטה בסול ומהנהנת.
הוא פותח את תיקו, מוציא מתוכו מסמך עבה ומניח אותו על השולחן. כאשר הוא מתחיל להחליק אותו לעברי, לוצ׳יה מניחה עליו יד מגוננת ולא מאפשרת לסול להמשיך לדחוף אותו הלאה.
הוא מזעיף פנים לעבר לוצ׳יה והיא הודפת את המסמך לעברי. ״זה ההסכם שערכנו.״ אני עדיין לא מרים אותו. סול ממשיך, ״אלה עיקריו: מיז וגה רוצה לכתוב את התסריט, רוצה להיות מעורבת בקביעת הליהוק ורוצה זכות סירוב ראשונה. כן מפורטות כל הדרישות שלה למקדמה ותמלוגים. היא לא מוכנה להשתתף במסיבות עיתונאים - האולפן והשחקנים יכולים ליהנות מהכבוד הזה. כל היתר רגיל לגמרי.״ הוא מקיש באצבעו על ערמת הדפים ואומר, ״תקרא ותגיד לעורכי הדין שלכם לעבור על זה. תחתום וזה סגור.״
אלה תנאים בלתי מתקבלים על הדעת. עם זאת, אני לא ממצמץ לפני שאני מגיב.
״אין בעיה,״ אני עונה, למרות שאני מרגיש כיצד עיניו של זב חורכות את פניי.
היא מסתכלת על סול ומחייכת אליו באושר. האנרגיה של החיוך מאירה את כל החדר.
אני רוצה שהיא תחייך ככה אליי.
אין לי מושג מאיפה צצה המחשבה הזאת, אבל אני מגרש אותה. באתי הנה לעבוד.
אני בטוח שכמו כל אישה יפה בעיר הזו, היא יודעת בדיוק מה ההשפעה שלה על גברים. אני לא נופל למלכודת הזו. הייתי שם, זה לא יקרה שוב.
אני מביט בזב והוא לוטש בי מבט. הוא מביע את כעסו ופליאתו ללא מעצורים במבט זועם. בעוד רגע אצטרך להתמודד איתו. אני מחזיר את עיניי אל סול ולוצ׳יה. ״נבקש מעורכי הדין לעבור על החוזה ונחתום עליו בתחילת השבוע הבא.״
סול מרים לעברי גבה בהפתעה אבל רק מהנהן. ואז טופח על ידה של לוצ׳יה במחווה אבהית. זה מפתיע אותי: סול לא ידוע בחמימות שלו, גם כלפי הלקוחות המבוגרים ביותר שלו. ״בסדר, אז הפגישה הזו סגורה. ניפגש ביום שני. נשמח לעבוד איתך.״ הם מתחילים לקום, אבל אני עוצר בעדם.
״אז אנחנו חותמים על המסמכים שלכם והסיפור שלנו?״ אני שואל, כדי לוודא שאין כאן אי הבנות.
לוצ׳יה מזדקפת לגמרי ואני צריך להורות לעיניי לא להביט בצלקת, משוננת וכועסת, שחותכת אותה לאורך הצד הימני של טבורה. אני רוצה לשאול אותה מה קרה. אני רוצה לגעת בצלקת, לראות איך העור המצולק מתנהג לעומת העור החלק של בטנה.
מה יש לך, לעזאזל?
״כן. תחתום על המסמך,״ היא אומרת ומחזירה אותי לנושא השיחה. היא נדה בראשה לעבר המסמכים שעל השולחן. ״והחוזה יהיה סגור.״ היא מושיטה לי את ידה ללחיצה ואני לוחץ אותה. אחיזתה חזקה, וכאשר כפות ידינו נוגעות אני מרגיש את זה וגם היא. מבטה מתרומם אל מבטי והיא מושכת ממני את ידה. עיניה פעורות ושפתיה פשוקות מעט בהפתעה.
אני מרגיש עדיין את האנרגיה שהותירה כף ידה בידי שנותרה מיותמת, ואני שומע את החספוס בקולי כשאני אומר, ״תודה שבאת.״
היא מנידה בראשה בחטף ומעבירה את מבטה בין פניי לידיי.
״אין בעיה. תודה שהזמנת אותנו.״ בלי להיפרד לשלום ובלי לחכות לסול, היא מסתובבת ויוצאת מהחדר. אני מתבונן בה בלכתה ועיניי נעוצות בעבודת הטלאים שנוצרת לאורך רגליה, בהתנגשות של הג'ינס הקרוע ועורה בצבע הארד.
״ריס, ביום שני הניירות האלה חתומים, אחרת אנחנו הולכים לאולפנים האחרים,״ אומר סול. גם הוא עוקב אחרי מבטי. כשהוא מחזיר את מבטו אליי, פניו זועפות והבעתו נוזפת ומתרה. ואז הוא יוצא בעקבותיה. אני עוצם עיניים, כועס על עצמי בגלל שהוא תפס אותי נועץ בה עיניים.
זב מזנק ברגע שהדלת נסגרת.
״ריס. איזה. זין. אני לא מאמין שהתכוונת לזה.״ הוא גוחן לעברי ואומר את זה בלחישה רמה כאילו הוא פוחד שמישהו עלול לשמוע אותנו.
״אני ועוד איך מתכוון לזה. אתה לא קראת את הספר,״ אני עונה ונשמע רגוע יותר ממה שאני מרגיש.
״אני לא חייב לקרוא את הספר. אנחנו לא עושים סרטים ככה. אנחנו פה כדי להרוויח כסף, לא כדי לזכות בשבחי הביקורת.״ הוא מטיח אגרוף בשולחן.
זב נמצא בעסק הזה יותר זמן ממני. אני יודע שהוא נוטר לי על הקידום שלי באולפני פרזידנט בשנה שעברה. גיליתי רגישות לעניין והתייחסתי אליו בהמון כבוד שלדעתי הוא הרוויח ביושר. אלא שלמרות התחושות שלו, אני הבוס שלו, ונראה לי שתזכורת קטנה לא תזיק כאן.
אני מרים גבה לעברו. ״ממתי אתה מחליט בנושאים יצירתיים או אסטרטגיים של אולפן הסרטים הזה?״ קולי שקט, אבל אני לא מנסה להסתיר את זעמי.
הוא מחוויר קצת, וכשהוא מדבר נימת קולו לוחמנית קצת פחות.
״בסדר. אבל אתה תצטרך להסביר את זה לצוות התסריטאים. אתה תהיה זה שתצטרך לשכנע את המחלקה המשפטית לחתום על זה, ואתה תצטרך להסביר את זה למועצת המנהלים כשנשפוך כאן כמויות של כסף שלא יחזור בקופות.״
אני נאנח. אני לא רוצה שזב יכעס. אני מכבד אותו, אני יודע שהוא ניחן בחוכמת רחוב, אבל אני גם יודע שהסרט הזה יצליח בגדול. מבחינתי, שום אפשרות אחרת לא באה בחשבון.
״אני רוצה לספר את הסיפור הזה. אני מוכן לקחת את הסיכון. אם הסרט יצליח, האולפן ירוויח בגדול. נכון, חשוב לנו יותר לגרוף כסף בקופות מאשר לזכות בשבחי הביקורת. אבל פה יש לנו סיכוי לזכות בשניהם. אני חושב שלמיז וגה יש כריזמה אמיתית. היא תהיה מדהימה כשנתחיל לקדם את הסרט.״
לפתע פניו מתרככות וחיוך של קנוניה מתפשט על פניו.
״אתה רוצה לדפוק אותה, זה הסיפור, הא? אני קולט אותך, היא מדהימה. זאת אומרת, אני נשוי, אבל לא הייתי זורק מהמיטה את הגוף הקטן והמדליק הזה.״ הוא טופח לי על הכתף בעודו נעמד ופונה אל הדלת. ״אבל, ריס, יש דרכים זולות יותר להשיג זיון. אני בטוח שאם רק היית מבקש היא הייתה יורדת על הברכיים בשבילך.״
אני עוצם את העיניים ונושם עמוקות. אנחנו בעסקי הסרטים. ספת הליהוק היא חלק ממציאות חיינו. אנשים משתמשים בסקס כל הזמן, זה לא סיפור, ושיחות מהסוג הזה מתנהלות כאילו לא קרה כלום. אבל לא בסרטי ארטמיס. בחברה שלנו אנחנו רק ארבעה מנהלים גברים, ושניים מתוכם הם אבי ואני. אנחנו עובדים קשה כדי לייצר תרבות שמתגמלת יצירתיות ועבודה קשה. האנשים המבריקים ביותר רוצים לעבוד כאן, מפני שהם יודעים שכאן מובאים בחשבון רק המאמצים המושקעים בעבודה והיחס אליה.
אני מרים את החוזה ומתחיל לעלעל בו כדי שזב יבין שהשיחה נגמרה. כשהוא מגיע אל הדלת אני קורא בשמו, וכשהוא עוצר אני מביט לו ישר בעיניים. ״אני אגיד את זה רק פעם אחת. תראה בזה אזהרה.״ הוא מקדיר את פניו בחוסר הבנה. ״אם אני עוד פעם אשמע אותך מדבר ככה על מישהו שעובד אצלנו או איתנו, שום דבר לא יעזור לך, גם לא העובדה שאתה מכיר את אבא שלי שנים. אתה תעוף מכאן כמו טיל.״
אני מחזיר את עיניי לחוזה ועובר לעמוד הבא. הוא לא אומר מילה בדרכו החוצה, אבל הדלת נסגרת בטריקה זעירה. אני שם זין על איך שהוא מרגיש. התכוונתי לכל מילה.
אני מרים את העט ומוסיף כמה תנאים לחוזה. לוצ׳יה וגה מבקשת המון. אני אתן לה כל מה שהיא מבקשת.