ידיה של סופי רעדו כשהרימה את הבקבוק הירוק הזעיר.
לגימה אחת פירושה חיים או מוות — ולא רק עבורה.
עבור פְּרֶנְטִיס.
עבור אוֹלְדֶן.
עיניה התמקדו בנוזל הצלול, הדביק, כשחלצה את פקק הבדולח והצמידה את הבקבוק אל שפתיה. לא נותר לה אלא לְהַעֲרוֹת את הרעל אל גרונה.
הבחירה הייתה שלה הפעם.
אין עוד פתקים.
אין עוד רמזים.
היא הלכה בעקבותיהם עד כאן, וכעת — הכול תלוי בה.
היא כבר לא הבובה של הברבור השחור.
היא הייתה שבורה.
נותר לה רק אֵמוּן.
פרק 1
"אני עדיין לא מאמינה שאנחנו עוקבים אחרי בִּיגְפוּט," לחשה סופי ובהתה בטביעת הרגל הענקית שבאדמה הבוצית. כל אחת מהבהונות העצומות הייתה ברוחב זרועהּ, ויצרה שלולית עמוקה ומטונפת.
דֵקְס צחק ועמד על קצות אצבעותיו כדי לבחון שריטה בקליפת עץ סמוך. "האם בני האדם באמת מאמינים שיש איש־קוף ענק ושעיר שמתרוצץ ומנסה לאכול אותם?"
סופי הפנתה את גבה ופיזרה את שערה הבלונדיני על פניה כדי להסתיר את הסומק בלחייה. "מטורף, נכון?"
כמעט שנה חלפה מאז גילתה שהיא אֶלפית ועברה לערים האבודות, אבל היא עדיין טעתה לפעמים ונשמעה כמו בת אדם. היא ידעה שסַאסְקְווֹצִ'ים הם רק יצורים ירוקים, גבוהים ושעירים עם עיניים קטנטנות ואפים מעוקלים — היא אפילו עבדה איתם במרעה בהֵייבֵנפִילְד, האחוזה העצומה ושמורת בעלי החיים שכעת הייתה ביתה.
אבל קשה לשכוח חיים שלמים של לימוד כבת אנוש. במיוחד כשיש לך זיכרון צילומי.
רעם התנפץ מעליהם וסופי קפצה.
"המקום הזה לא מוצא חן בעיניי," מלמל דקס. הוא התקרב אל סופי ועיניו הכחולות־סגלגלות סרקו את שורת העצים שבפאתי היער. האוויר הלח והטחוב גרם לטוניקה הכחולה הבהירה שלו להיצמד לזרועותיו הדקות, ומכנסיו האפורים היו מכוסים בוץ.
"בואי נמצא את הדבר הזה ונסתלק מכאן."
סופי הסכימה. היער האפלולי היה צפוף ופראי כל כך. זה נראה כמו מקום שהזמן שכח.
השְׂרכים הסבוכים שלפניהם רשרשו, וזרוע אפורה ושרירית לפתה את סופי מאחור. כפות רגליה השתלשלו מעל הקרקע, והיא נתקלה בפנים מכוסות בזיעת גוֹבּלִינִים בניחוח מוּשְׁק. שומר ראשה חשוף החזה דחף את דקס מאחוריו, שלף את חרבו המעוקלת מן הנדן שלמותניו והצביע בעזרתה על האֶלף הגבוה והבלונדיני בטוניקה ירוקה כהה, שהגיח מתוך קיר העלים.
"הירגע, סַנְדוֹר," אמר גרֵיידִי ונסוג מפני החוד המבריק של הלהב השחור. "זה רק אני."
"סליחה." קולו הצווחני של סנדור תמיד הזכיר לסופי סנאי. הוא קד קידה קלה והוריד את נשקו. "לא זיהיתי את הריח שלך."
"זה כנראה בגלל שזחלתי עכשיו במשך עשרים דקות סביב מאורה של סַאסְקְווֹץ'." גריידי רחרח את שרוולו והשתעל. "וואו — אֵדָלֵיין לא תהיה מרוצה כשאגיע הביתה."
דקס צחק, אבל סופי הייתה עסוקה מדי בניסיון להשתחרר מאחיזת הצבת של סנדור.
"אתה יכול להוריד אותי עכשיו!" ברגע שרגליה נגעו באדמה היא התרחקה, נעצה מבט כעוס בסנדור והתאמצה ליישר את בגדיה שהתקמטו. "יש איזה סימן לַסאסקווץ' הזה?"
"המאורה ריקה כבר זמן מה. ואני מנחש שלא ממש הצלחתם לשחזר את המסלול שלו, נכון?"
דקס בחן מקרוב שריטה בקליפת העץ. "נראה שהוא טיפס על העץ וקיפץ על הענפים דרך כאן," הצביע לעבר השריטה. "אי אפשר לדעת לאיזה כיוון הוא פנה."
סנדור רחרח באוויר באפו הרחב והשטוח. "אני אקח את מיס פוסטר הביתה. היא הייתה בחוץ יותר מדי זמן."
"אני בסדר גמור! אנחנו באמצע היער ואף אחד חוץ מחברי המועצה לא יודע שאנחנו כאן. לא היית צריך לבוא."
"אני הולך לאן שאת הולכת," אמר סנדור בתקיפות, הניף את חרבו ופשפש בכיסי מכנסיו השחורים, שנראו צבאיים, כדי לבדוק את שאר כלי הנשק שלו. "אני מתייחס לתפקיד שלי ברצינות רבה."
"ברור," רטנה סופי. היא ידעה שסנדור רק מנסה להגן עליה, אבל שנאה את נוכחותו. הוא היה תזכורת מתמדת בגובה שני מטרים לכך שהחוטפים שמהם נמלטה בקושי עם דקס עדיין נמצאים שם, איפשהו, מחכים לזמן הנכון כדי לעשות את הצעד הבא...
בנוסף, זה היה משפיל להיות במעקב מתמיד של גובלין פרנואידי בטירוף. היא קיוותה ששומר הראש ייעלם כשהלימודים יתחילו שוב. אבל עכשיו, משנותרו פחות משבועיים לחופשה וכל הרמזים שהיו למועצה העלו חרס, נראה היה שהצל המגושם שלה, עם המראה החייזרי משהו, יגיע איתה לפוֹקְסְפָיֵיר.
היא ניסתה לשכנע את אולדן שהוא יכול פשוט לעקוב אחריה באמצעות תִליון הרישום הגבישי שהיה כרוך סביב צווארה, אבל הוא הזכיר לה שהחוטפים לא התקשו לקרוע אותו מעליה בפעם הקודמת. ואף על פי שלתליון הזה היו מיתרים נוספים, שנארגו אל תוך הרצועה שלו, ועוד כמה אמצעי ביטחון נוספים, הוא סירב להפקיד את חייה בידי חפץ דומם.
היא החניקה אנחה.
"אנחנו צריכים את סופי כאן, איתנו," אמר גריידי לסנדור ומשך אותה אליו לחיבוק חטוף ומרגיע. "את מרגישה משהו?" שאל אותה.
"לא קרוב לכאן. אבל אני יכולה לנסות להרחיב את הטווח שלי." היא התרחקה ממנו, עצמה עיניים והניחה את כפות ידיה על רקותיה כדי להתרכז.
סופי הייתה הטלפתית היחידה שיכלה לעקוב אחר מחשבות עד למיקומן המדויק, והיחידה שהצליחה לקרוא מחשבות של בעלי חיים. אם תצליח לחוש את מחשבותיו של הסאסקווץ', היא תוכל לעקוב אחריהן לכל מקום שבו הוא מסתתר. היא רק צריכה להקשיב.
הריכוז שלה התפשט כמו צעיף בלתי נראה על פני הנוף, וקולות הצרצור והחריקה של היער נמוגו והפכו לזמזום שקט כשה"קולות" מילאו את ראשה. המחשבות המתנגנות של הציפורים. המחשבות המהוסות של המכרסמים בתוך האדמה. קצת יותר רחוק משם, באחו קטן, היו מחשבותיהם השלוות של איילה ושל העופר שלה. ורחוק עוד יותר, במעבה סבך הצמחייה, היו מחשבותיה החשאיות של פּוּמה גדולה, שארבה לטרף.
אבל לא היה כל זכר למחשבות הכבדות, הרועמות, של סאסקווץ'.
היא דחקה את יכולת המיקוד שלה לעבר ההרים המושלגים, יותר ממה שרוב הטלפתים יכלו לעשות. אבל היא הגיעה הרבה יותר רחוק כשקראה לעזרה להיחלץ משוביה — ואז הייתה מסוממת למחצה — לכן הופתעה כשגופה התחיל לרעוד כעת מרוב מאמץ.
"זה בסדר, סופי," אמר לה גריידי ונגע בכתפה. "נמצא אותו בדרך אחרת."
לא.
זו הסיבה שגריידי צירף אותה למשימת החילוץ הזאת, למרות חששותיו הרבים של סנדור לביטחונה. הוא כבר ניסה ללכוד את החיה שלוש פעמים, וחזר הביתה בידיים ריקות. הוא סומך עליה.
היא מרטה ריס רופף — ההרגל העצבני שלה — כשדחקה את מחשבותיה רחוק ככל שיכלה. כתמים של אור הבזיקו בשדה הראייה שלה, כל אחד מהם מלווה בדקירת כאב שהעתיקה את נשימתה. אבל הסבל הצדיק את זה כשקלטה רשרוש עמום מאוד של מחשבה. תמונה מטושטשת של נהר עם סלעים מכוסים טחב ירוק ומים לבנים, מפכפכים. היא הייתה רכה יותר מהמחשבות של הסאסקווץ' שנגעה בהן כשהתאמנה בהייבנפילד, אבל המחשבה הייתה ללא ספק מורכבת מכדי שתשתייך לאחת מחיות היער הרגילות.
"בכיוון הזה," אמרה סופי. היא הצביעה צפונה וזינקה אל בין העצים. היא שמחה שנעלה מגפיים קלים במקום הנעליים החגיגיות, השטוחות, שהייתה אמורה לנעול בדרך כלל, אפילו עם הטוניקה והמכנסיים החומים הפשוטים שלה.
דקס רץ כדי להשיג אותה, ושערו הבלונדיני הפרוע קיפץ כשהדביק את הקצב שלה. "אני עדיין לא מבין איך את עושה את זה."
"אתה לא טלפת. לי אין מושג איך אתה עושה את כל הדברים שעושים טֶכְנוֹפָּתים."
"ששש, הם ישמעו אותך!"
דקס התעקש שתבטיח לא לספר לאיש על יכולתו החדשה. ליידי אָלִינָה, המנהלת של פוקספייר, לא תיתן לו להשתתף בשיעור גילוי יכולות אם תדע שהוא כבר מימש יכולת כזאת, ודקס המשיך לקוות שיצליח להפעיל יכולת "טובה יותר", אם כי רק לעיתים נדירות הייתה למישהו יותר מיכולת אחת.
"אל תהיה טמבל," אמרה לו סופי. "טכנופתיה זה מגניב!"
"קל לך להגיד. לא פייר שאת יכולה להיות גם טלפתית וגם גורמת."
סופי התכווצה לשמע המילה האחרונה.
אילו זה היה תלוי בה, היא הייתה מוותרת על היכולת המסוכנת בלי למצמץ. אבל לא ניתן לכבות יכולות מרגע שעוררו אותן. היא בדקה את זה. הרבה פעמים.
שריריה של סופי צרבו ככל שהקרקע נעשתה תלולה יותר, והאוויר הקר והלח דקר את ריאותיה, אבל היה לה נעים לרוץ. מאז החטיפה כולם סגרו אותה, וניסו להרחיק אותה מכל סכנה. אבל לאמיתו של דבר, היא הייתה היחידה שנכלאה בזמן שהרעים היו חופשיים.
המחשבה דרבנה את רגליה לרוץ מהר יותר, כאילו אם רק תדחף את עצמה יותר, תוכל להתרחק מבעיותיה עד שייעלמו. או לפחות תתרחק מספיק מסנדור — אם כי הגובלין היה במפתיע קל תנועה ביחס לגודלו. היא מעולם לא הצליחה להיפטר ממנו, והיא ניסתה פעמים רבות במהלך השבועות האחרונים.
השביל הלך ונעשה צר ככל שהם התקדמו לעבר ההרים, ואחרי עוד כמה דקות של טיפוס הוא התעקל מערבה והסתיים בנחל מפכה. ענני ערפל לבנים ריחפו מעל הסלעים, ושיוו למים מראה של רוח רפאים כשהתנחשלו במעלה הגבעות הסלעיות.
סופי עצרה לרגע כדי להסדיר את נשימתה ודקס התכופף כדי למתוח את רגליו. גריידי וסנדור השיגו אותם בזמן שבדקה את מיקומו של הסאסקווץ'.
"את אמורה להישאר לצידי," התלונן סנדור.
סופי התעלמה ממנו והצביעה לעבר הפסגות המושלגות. "הוא שם, למעלה."
למחשבות הייתה עכשיו תחושה חדה יותר, והן מילאו את ראשה בסצנה חיה להדהים. כל עלה זעיר על שרכי התחרה היה ברור וצלול כבדולח, והיא כמעט יכלה לחוש את המים הקרירים מתנפצים על עורה ואת הרוח הקלה מדגדגת את לחייה. אבל דבר אחד היה מוזר באמת — השלווה החמימה שעטפה את תודעתה. היא מעולם לא חוותה מחשבה כרגש טהור כל כך בעבר, בייחוד מיצור כה מרוחק.
"לא נפרדים יותר," הורה גריידי כשהחלו ללכת בעקבות הזרם במעלה ההר. "אני לא מכיר את החלק הזה של היער."
סופי לא הייתה מופתעת. העצים והשרכים היו כה סבוכים עד שהייתה בטוחה שכף רגלו של אף אחד — אדם או אֶלף — לא דרכה שם זה זמן רב.
טחב ירוק ודביק כיסה את האדמה ובלע את צעדיהם. הוא היה חלקלק, ובפעם השלישית שסופי החליקה, תפס דקס בזרועה ולא הרפה. חמימות ידו חלחלה מבעד לאריג שרוולה, והיא הרגישה שהיא צריכה להתרחק. אבל הוא איזן את שיווי המשקל שלה, וזה הקל עליה להתרכז במחשבות של הסאסקווץ'.
נראה שהחיה אכלה, כי תחושת שביעות רצון התפשטה בתחתית בטנה של סופי, כאילו אכלה עכשיו מנה נוספת של עוּגַשׁמֶלוֹ.
היא מיהרה קדימה בחשש שמא ימשיך בדרכו אחרי ששבע, ודרכה בטעות על ענף שנפל.
קראאאאאאאאאאאאאאאק!
צמרמורת התפשטה בכל גופה, ואף שידעה שהרגש אינו שלה, לא הצליחה להתעלם מהאימה המרטיטה. לא היה לה מושג מה משמעות הדבר, אבל לא היה לה זמן לחשוב על כך. התמונות שהבזיקו בראשה הבהירו לה שהסאסקווץ' מתחיל להימלט.
היא שחררה את זרועה מאחיזתו של דקס ושעטה בעקבותיו.
החיה רצה כל כך מהר עד שמחשבותיה נעשו מטושטשות. סופי התמקדה בהעברת אנרגיית הליבּה שלה אל רגליה, אבל אפילו עם הכוח הנוסף עדיין יכלה לחוש את הסאסקווץ' ממשיך להתקדם. הוא עומד לחמוק מהם, אלא אם כן תמצא דרך להגביר את מהירותה.
דחיפת מוח.
היא לא התרגשה כשנודע לה שיש לה מיומנות טלפתית נדירה ביותר. אבל כשדחפה את האנרגיה החמה והמהמהמת ממעמקי מוחה אל רגליה, והרגישה שהשרירים שלה גועשים בפרץ כוח עצום, הייתה פתאום אסירת תודה על דרכי הפעולה המוזרות של המוח שלה — גם אם הן גרמו לכאב הראש שלה להחמיר. כפות רגליה בקושי נגעו בקרקע כששעטה על פני האדמה הרטובה והותירה הרחק מאחוריה את דקס, סנדור וגריידי.
מחשבותיו של הסאסקווץ' החלו להתבהר שוב.
היא התקרבה אליו.
אבל האנרגיה הנוספת לא נותרה בה זמן רב כפי שציפתה. כוחה הלך ואזל, והיא הרגישה שהיא בקושי מסוגלת להתקדם בצעדים כושלים.
זה בסדר, שידרה. היא דחקה נואשות את המילים אל תוך ראשו של היצור. אני לא אפגע בך.
הסאסקווץ' קפא על מקומו.
מחשבותיו היו ערבוביה של רגשות, וסופי לא יכלה לפענח אף אחת מהן. אבל היא ניצלה את הרגיעה הזמנית שלו, וגייסה את שארית כוחה כדי לגשש אל עבר פתח צר בתוך קיר העלווה הסבוך. היא יכלה לחוש את הסאסקווץ' מעברם השני של העצים.
יהיה בטוח יותר להמתין לאחרים, אבל מי יודע כמה זמן היצור יישאר כאן? וכרגע היצור הרגיש רגוע, מסוקרן.
שלוש נשימות עמוקות עוררו בה את האומץ. ואז צעדה סופי אל תוך קרחת היער.
