סקרלט סטון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סקרלט סטון
מכר
אלפי
עותקים
סקרלט סטון
מכר
אלפי
עותקים

סקרלט סטון

4.1 כוכבים (113 דירוגים)
ספר דיגיטלי
36
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98

עוד על הספר

ג'ול אי. אן

ג'ול היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. אחרי עשר שנים של הרצאות על השימוש בחוט דנטלי, היא פרשה ממקצועה כשיננית כדי לגדל את שלושת בניה ולנהל את העסק המשפחתי.
חברתה הטובה המליצה לה על כמה ספרים מהז'אנר הרומנטי העכשווי, וג'ול התמכרה. היא בלעה שניים או שלושה ספרים בשבוע, רצתה עוד, והחליטה להתנסות בקריאה בת־קיימא — כלומר בכתיבה.
כשהיא לא עוטה את הגלימה ומצילה את כדור הארץ עץ אחרי עץ, היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה וכמובן... מקריאת רומנים קורעי לב, סוחטי דמעות ושורפי תחתונים.

תקציר

"קוראים לי סקרלט סטון והפחד הגדול ביותר שלי הוא שיום אחד אמצא את מה שאני הכי רוצה, אבל אי אפשר יהיה לגנוב אותו."

מה קורה כשהחיים פשוט נעצרים? כשרגע אחד גורם לך לתהות בקשר לכל הקיום שלך?

סקרלט סטון היא דור שלישי לגנבים ויש לה הכול: ארוס מסור, דירה לונדונית רחבת ידיים והצעת עבודה חוקית לגמרי. כל זה מתפוגג בבת אחת והיא מוצאת את עצמה במטוס לסוואנה, ג'ורג'יה, בחיפוש אחר משמעות החיים. 

היא שוכרת בית חוף על אי קסום ומשנה את המראה החיצוני שלה, את דיעותיה ואת תפיסת עולמה. היא זקוקה לשלווה, אבל במקומה היא מקבלת שותף לדירה שנראה כמו אל נורדי, מתנהג כמו סוהר ובעל חושים של כלב ציד, שגורמים לו לזהות את נוכחותה בכל מקום בו היא נמצאת. 

תיאודור ריד הוא קשוח, קפדן ובעל גוף פלדה ממגנט. הלב שלו חלול ושחור והשלדים מעברו הפכו אותו למבודד וצמא לנקמה. הוא לא אוהב חברה, קשקושים נשיים ריחניים ומבטא בריטי מפונפן. 

הוא שונא כל מה שהיא עושה. 

היא מוקסמת מכל תנועה שלו. 

אט־אט הם מגלים שהקשר ביניהם הרסני, שהמשיכה שלהם מחשמלת ושהסודות שהם מסתירים הם עניין של חיים ומוות. האמת היחידה שהם חולקים היא שהכול הוא שקר. 

***

"למעלה מ־85% מאוכלוסיית העולם מאמינים בכוח עליון, אבל מעטים בלבד מאמינים בניסים."

ואתם מאמינים?

 

ג'ול אי. אן. זכתה בפרסים רבים על עבודתה וספריה העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, יו.אס.איי טודיי, וול סטריט ג'ורנל ועוד...

ג'ול היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. אחרי עשר שנים של הרצאות על ניקוי שיניים, היא יצאה לפנסיה מוקדמת מהקריירה שלה כשיננית והפכה לכותבת בז'אנר הרומנטי. היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה ומרומנים שצובטים בלב, סוחטים דמעות וחורכים תחתונים.  

פרק ראשון

פרק 1
 
 
אל תעשי פיפי בתחתונים. 
הילדים נועצים בי את עיני הינשוף שלהם ועם כל צעד הברכיים שלי רועדות. 
אל תעשי פיפי בתחתונים. 
היום הראשון בבית הספר לא אמור להיות מפחיד כל כך. לילדים האחרים יש תיקי גב עם דמויות מסרטים מצוירים ונצנצים. לי יש תיק עור חום, עם מנעול שננעל בקוד בן ארבע ספרות ובתוכו שמורים הפנקס שלי, שלושה עפרונות מספר 2, חבילה של שנים־עשר צבעים, מספריים וארוחת הצהריים שלי. אוסקר הבטיח שאשתלב מצוין ביום הראשון של בית הספר היסודי. 
כבר תשע פעמים שאלו אותי, "למה הבאת מזוודה לבית הספר?"
"זה תיק מסמכים שהיה שייך לדיפלומט גרמני. אוסקר נתן לי אותו," אני עונה — כבר תשע פעמים. 
 
ברגע שכל שמונה־עשר הילדים מוצאים לעצמם מקום ושקט משתרר בחדר, אנחנו מוזמנים אחד־אחד לספר מעט על עצמנו. אני הרביעית, ואחרי שזללתי יותר מדי עוגיות ריבה ושתיתי ליטר חלב לארוחת הבוקר, אני מרגישה שאני בהחלט בשלה להקיא. 
אני לא מקיאה. במקום זה, אני עונה על כמה שאלות בסיסיות שאחרים כבר חלקו לפניי. "אוסקר הוא פורץ מנעולים, אבל הוא מסתובב עם אקדח משום שלא כולם נותנים כבוד לפורץ מנעולים רציני." אני נושכת את העור היבש שעל שפתיי ומסובבת את גופי אט־אט מצד לצד, בזמן שכל האחרים מביטים בי. הפיות שלהם פעורים. למה הם נראים מופתעים כל כך? העבודה שלו משעממת, לא קוּלית. לילד שדיבר לפניי יש אבא נהג קטר. זה קוּל.
אני ממשיכה, "הוא אבא שלי, אבל הוא אמר לי לקרוא לו אוסקר כי אני לא תינוקת." אני מתעלמת מהלחישות וממשיכה. "אימא שלי מתה כי הרופאים הרעילו אותה."
הלחישות נפסקות ומותירות שבעה־עשר זוגות עיניים פעורות שנעוצות בי. אפילו המורה שלי נראית כאילו אכלה משהו שעומד לעלות לה בחזרה לגרון.
"אה..." אני ממשיכה, משום ששכחתי פרט מידע חשוב. "אבא שלי קורא לי רוּבּי1, אבל שמי האמיתי הוא סקרלט סטון2."
 
 
פרק 2
 
קוראים לי סקרלט סטון ואני דור שלישי של גנבים. 
 
כעבור 26 שנים — בית כלא שמור — דרום מזרח לונדון
 
 
יכול להיות שמאות גברים אחרים לבשו את התחתונים של אבא שלי. אני כאן כדי להגיד שלום אחרון. 
להתפייס. 
לסגור את הדלת. 
ועם זאת, אני לא מפסיקה לחשוב על התחתונים המשותפים. בביקור האחרון שלי שמעתי במקרה את אשתו של אחד האסירים מתלוננת על זה. היא אמרה שבעלה נדבק בזיהום מחיידק טורף בגלל התחתונים המשותפים. 
זו הייתי יכולה להיות אני. זאת שלובשת את התחתונים המשותפים. זה היה פשע שאני ביצעתי. התובנה הזאת תשתק אותי עד סוף ימיי. 
"אני עוזבת את לונדון." הנה. אחרי שהתאמנתי על השורה הזאת במשך שלושת רבעי שעה בנסיעה לכאן, המוח והפה שלי משתפים פעולה. נס. 
הסנטר שלו נשלח קדימה, עיניו לא ממצמצות. 
ידי מורמת אל פי. ברגע האחרון אני מאגרפת אותה ותוחבת את שתי ידיי אל מתחת לרגליים. לפני שש שנים הפסקתי לכסוס ציפורניים. שום רמה של עצבנות לא תשכנע אותי לחזור להרגל הדוחה הזה, בעיקר לא בתחומי ארבעת הקירות האלה, המזוהמים בחיידקים טורפים. 
"למה, רובי? אני לא מבין." מצידו השני של שולחן המתכת אבא שלי מהדק את אצבעותיו השלובות, כאילו שהוא נאלץ לאזור את כל כוחו כדי לשמור על שליטה. 
"אני חייבת." שיניי חשוקות ואני מדחיקה את הצורך שלי להתפרק ולספר לו על כוונותיי האמיתיות. הכאב העמום בחזי לוחץ יותר ויותר עם כל נשימה. 
"מה עם דניאל?"
אני מנענעת את ראשי. "זה נגמר." הדמעות צורבות את עיניי כשאני משפילה את מבטי אל החריצים השחורים שעל רצפת הבטון ועוצמת את עיניי לרגע כדי להתגבר על החולשה. 
המחשבות שלי נודדות אל האישה שלצידי, שמדברת על ג'ואי שרק התחיל ללכת. הבושם הפרחוני שלה מתגבר על הצחנה העבשה. הדלת מאחוריי מזמזמת כשעוד מבקר נכנס לחדר. אני לא יודעת איך אבא שלי חי פה. אני הייתי טובעת אחרי שבוע במחשבות ייאוש על רצון להתאבד — ועל תחתונים משותפים. 
"עוד עשר שנים. שבע, עם התנהגות טובה. חכי לי. את צעירה, אל תקבלי החלטות פזיזות."
אני רועדת ושואפת אוויר ועיניי פוגשות את עיניו. "אני עוזבת מחר."
אי אפשר שלא להבחין בהתכווצות שלו. 
אוסקר סטון הוא גבר קשוח, ממש כפי שמרמז שמו3. וכמו כל בריטי טוב, הוא יודע להפגין אדישות מושלמת. אבל אני החולשה שלו. אני הסיבה שבגללה הוא כאן. 
"אני אמצא אותך."
שפתיי הרוטטות מספקות בקושי חיוך מלאכותי. הוא לא ימצא אותי. איש לא ימצא אותי. המשקל שעל חזי מתעצם. אוסקר הוא לא האבא הכי טוב במובן המקובל של המילה, אבל הוא האבא הכי טוב בשבילי. לא היה יום בחיי שלא הרגשתי שאני כל עולמו. 
הגיע הזמן להגיד שלום וניד הראש של הסוהר שמאחוריי מאשר זאת. 
"אני אוהבת אותך, אוסקר." 
הוא מחכך בידו המחוספסת את ראשו המגולח ועיניו הכחולות המכווצות מעמיקות את הקמטים בפניו. חיים שלמים חקוקים בבשרו. אני בכלל לא דומה לאוסקר. הדבר היחיד במראה שלי שירשתי מאבי הלבן מתבטא בכך שהעור שלי חום ולא שחור כמו זה של אימי. הוא נהג להגיד לי ששלושתנו היינו שוקולד לבן, שוקולד חלב ושוקולד מריר. הייתי חייבת להאמין לו. אני לא זוכרת את אימא שלי, אבל היא הייתה מושלמת. אם אני כבר חייבת להמציא זיכרונות ממנה, אין סיבה שהם לא יהיו מדהימים. בראש שלי היא הייתה אלילה, גיבורת־על — שלמוּת. 
עיניי נודדות בחזרה אל המציאות ואל הגבר שמולי. הוא הזדקן בכלא, אבל האמת היא שהבריחה התמידית מהחוק גזלה ממנו שנים עוד הרבה לפני פרק המאסר הזה. "רובי..." קולו נשבר. "אני אמצא אותך."
אני מהנהנת ושנינו קמים. אלה שלוש מילים רבות־עוצמה כשהן נשמעות מפיו של אוסקר סטון הגדול. הוא לא נתפס, הוא הסגיר את עצמו לפני עשר שנים. 
לכל מעשה של אוסקר יש מטרה. עשרים שנה זו עסקה טובה, יחסית למאסר עולם שהיה נגזר על כל אדם אחר שהיה מבצע פשע כזה. 
הפשע שלי. לא שלו. 
לשנות את הסדר של רשימת הממתינים לתרומת איברים ולשחד את כל מי שהיה עלול להבחין בכך, זה לא בדיוק חוקי. לא תמיד הדברים ההכרחיים בחיים נמצאים בצד הנכון של החוק. 
אני עשיתי את זה, אבל הוא הודה באשמה. 
הסוהר מכריז שזמננו תם. אוסקר נאחז בכוח בצידי השולחן. אנחנו חולקים מבט ממושך ללא שום מצמוץ והוא מרים את גופו הגבוה מהכיסא, שרגליו חורקות על הרצפה. מתי התפוגג החלק האמצעי של החיים לערפילים כאלה של דברים "ראשונים" ו"אחרונים", שחונקים את כל הדברים המדהימים שיש באמצע?
אני כל כך מפחדת שברכת השלום הסופית הזאת תישאר לנצח הזיכרון האחרון שלי מאבא שלי. 
ככה זה: הייתי רוצה, יכולתי, הייתי צריכה. לכמה אנשים יש הזדמנות לומר את כל מה שרצו אי פעם לומר? בלי חרטות. 
"אני אוהבת אותך." למה אלה המילים היחידות שאני אומרת? הלב שלי מתפוצץ בכאב עצום כל כך, שאני לא מסוגלת לסנן אפילו מילה אחת נוספת. זה לא מספיק. מיליון רגשות צווחים בראשי: אני מצטערת. בבקשה, סלח לי. אף פעם לא הרגשתי רגילה, אבל תמיד... תמיד הרגשתי אהובה. תודה על שהיית לי גם אב וגם אם. אל תשנא אותי כשתגלה את האמת.
"למה את בוכה? הילדה שלי לא בוכה לעולם." הוא חופן את פניי ומלטף באגודליו את לחיי. 
"החיים פשוט..." אני לוחשת מבעד לגוש שבגרוני. "לא הוגנים."
"אף אחד לא הבטיח שהם יהיו הוגנים, רובי. אבל אלה החיים היחידים שיש לך, אז פאקינג תחיי אותם." הוא נושק למצחי. 
אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו. אם לא ארפה, זה ייעלם. אוסקר מתקן הכול. הוא הופך את מה שבלתי־אפשרי לאפשרי. 
"תפסיק!" אני בוכה כשהסוהר מושך את אוסקר מאחיזתי. 
"אני אמצא אותך..." הוא מסב את ראשו לאחור בעוד רגליו מדשדשות לעבר הדלת. הוא מחכה שאסתובב ואלך, אבל אני לא מוכנה. לא הפעם. אני מתבוננת בו נעלם במרחק וכל צעד חסר חיים שלו הוא משפט סופי בספר. 
שלום, אוסקר סטון. 
אני אוהבת אותך. 
 
*
 
הסבירות שאחזור ללונדון שואפת לאפס. קוראים לי סקרלט סטון ואני דור שלישי של גנבים, עם כרטיס בכיוון אחד לסוואנה, ארוּס לשעבר שנמצא בדרכו לאפריקה וספרו של אקהרט טולה "דממה מדברת" בתיק. 
המטרה שלי היא לגלות את משמעות החיים או למות תוך כדי ניסיון לגלות אותה. 
"אם יש לך מחשב בתיק, את צריכה להוציא אותו."
שפתיי מתעקלות לחיוך כשאני קורצת אל איש הביטחון של שדה התעופה. "אין מחשב." אני חולפת במהירות בסורק, לבושה בטייטס פשוטים, טי־שירט ונעלי בלרינה, ואני מנענעת את השרשרת שלי עם תליון האודם בידי הימנית כדי שאיש הביטחון יוכל לראות אותה.
כעבור שעה ואחרי שהספקתי לקנות כרית לצוואר, אנחנו ממריאים. המבט שלי נעצר על פרקי האצבעות הלבנים, שנאחזים בידית המושב שבין מושבי המחלקה הראשונה. לפני שהשמדתי את המחשב ואת הטלפון הנייד שלי, פרצתי למערכת הממוחשבת של חברת התעופה ושדרגתי את הכרטיס שלי למחלקה ראשונה, ללא תשלום נוסף. זאת הייתה העבירה הפלילית האחרונה שלי. 
אני מקווה. 
"את טסה לעיתים קרובות?" שואל הבלונדיני בקול רועד. כשהוא מרפה מעט את אחיזתו, עיניו הפעורות ננעצות בעיניי ועל מצחו צרוב השמש מבצבצים אגלי זיעה מרוב מתח. 
אמריקאי. נהדר ממש. הם יכולים להיות כאלה פטפטנים. אוסקר תמיד אמר שאני פטפטנית כמו איזו אמריקאית, אבל אני אפילו לא מתקרבת לזה. 
"לא, אני מעדיפה רכבות. אבל אם זה עוזר, כדאי שתדע שמעולם לא הייתי במטוס שהתרסק."
עיניו הכחולות־אפורות נפערות באימה. 
המטוס צולל. שכני למושב שוב נאחז בכוח בידית. "אנחנו עומדים למות."
אני מחניקה חיוך. "סתם מהמוּרה בדרך — גל על פני השמיים. אם אתה רוצה משהו שממש יעיף לך את המוח, אני יכולה לספר לך על מאמר שקראתי לאחרונה, על זה שצפון קוריאה שיגרה מעל ארצות הברית נשק אלקטרומגנטי הרסני, ואם הוא יתפוצץ, כל המכשירים האלקטרוניים יפסיקו לפעול, כולל אלה שבמטוסים."
הבחור בעל אחיזת המוות משתנק. 
"אני יודעת. גם לי זה עשה צמרמורת." אני נאנחת ומושכת בכתפיי. "אבל, היי... זאת בטח תהיה טיסה מגניבה." טוב, יכול להיות שאני פטפטנית יותר מהבריטית הממוצעת. 
"יש לך חוש הומור עוקצני." שיניים לבנות מציצות מבין שפתיו, שעדיין מתוחות בחיוך עגום. הצבע חוזר לאצבעותיו ולפניו. 
"יש לך אוצר מילים כביר." אני מושיטה את ידי. "אני סקרלט סטון."
עיניו נעות מספר פעמים בין עיניי וידיי, ורק אז הוא מרפה מהידית. "נולאן מוּר." הוא לוחץ את ידי כאילו שאני מחזיקה את גופו המיטלטל מעבר לגשר. 
בתשובה אני לוחצת את ידו בעוצמה זהה. 
אוסקר אומר שלחיצת יד אומרת הרבה — תלחצי בביטחון או בכלל לא. 
"אמריקאי?" אני בוחרת לא להניח הנחות בגלוי. 
הוא מהנהן. 
אני משעינה את ראשי לאחור, עוצמת עיניים וטופחת לעצמי קלות על השכם, משום שאני כל כך ידידותית. 
"ח... חתונה."
ו... מתחילים. עוד פטפטת. "סליחה?"
אנחנו חולפים בטלטלה דרך העננים וידיו של נולאן מונחות, קפוצות, על רגליו. "חתונה. באתי בגלל חתונה. חבר שלי מהקולג' התחתן בפרנהאם."
"הו, נפלא. כל הכבוד." אני חוזרת לתנוחת הנמנום. 
"אני מסוואנה, ג'ורג'יה." ידיו הרועדות של נולאן מקבלות מהדיילת את בקבוק הג'ק דניאלס הזעיר, קולה וכוס מלאה בקרח. הוא מחייך והמתח עדיין מרעיד מעט את שפתיו. 
אולי הוא כזה פטפטן רק כשהוא לחוץ. 
"באמת? לשם אני נוסעת. נולדתי בסוואנה."
הוא מביט בי מזווית העין ומכווץ את העין השנייה. "את ממש נשמעת כמו מישהי שנולדה בסוואנה, ג'ורג'יה."
"חצוף," אני קורצת לו. 
"כן. חצוף, בגלל שאנחנו אומרים את זה הרבה בסוואנה." הוא לוגם מהמשקה. "ההורים שלך במקור מלונדון או מסוואנה?"
אני נכנעת. נולאן ידידותי או תלותי או גם וגם. 
"אבא שלי במקור מלונדון ואימא שלי הגיעה ללונדון מהקריביים." אני מצביעה על שערי, על התלתלים שיצאו לחופשה משעות על גבי שעות של החלקה עיקשת. "תודה, אימא, על השיער." אני מחייכת. 
"בניגוד להמלצות הרופאים, היא נסעה עם אבא שלי לאטלנטה לנסיעת עסקים שלו כשהייתה בהיריון איתי, בשבוע השלושים וחמישה. הם נסעו לסוואנה ביום האחרון כדי לבלות קצת על החוף ואימא שלי פתאום ילדה. נסיעה של עשרה ימים התארכה לחודש ורק אז לקחו אותי הביתה, ללונדון. מאז לא הייתי בסוואנה."
חיוך מפלרטט עולה על שפתיו ומפוגג את המתח מגופו הדרוך. "כמה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה היית בסוואנה?"
 
הריסים שלי מרפרפים מעלה, אני ממצמצת לעברו מספר פעמים ואז מצחקקת. "זאת דרך ערמומית מאוד לשאול בת כמה אני."
הוא מושך בכתפיים ולוגם לגימה נוספת מהמשקה. 
"שלושים ואחת שנים."
"מה מביא אותך בחזרה לסוואנה?" הבחור הזה יורה אינסוף שאלות. 
אני מביטה באצבעותיי, נוקשת ברגליי ומעקלת את שפתיי. "הממ... שאלה טובה. אני חושבת שהתשובה הכי פשוטה היא שיום אחד הבנתי שהחיים שלי לא מתקדמים כמו שחשבתי. אני לא רוצה שזה יישמע כמו סיפור שחוק, אבל הייתי על פרשת דרכים ונאלצתי לקבל החלטה. אז מערבה. בחרתי מערבה."
"מסקרן. זאת נסיעה זמנית או מעבר קבוע?"
אחרי מחשבה על משמעותה של כל מילה, אני עונה, "גם וגם." בשלב מסוים, העובדה שמכרתי את רוב חפציי והחלטתי לעזוב את הבית לנצח, בהחלט עשויה להכות בי. אם הייתי עוזבת משפחה גדולה, חברים, אפילו דג זהב, אני חושבת שהייתי מרגישה את השפעת הרגע המשנה חיים הזה. דניאל איננו. הוא חי את החיים שהוא היה אמור לחיות. ואוסקר יכול למות מאיזה חיידק טורף שיחטוף מהתחתונים המשותפים שלו עוד לפני שיגמור לרצות את עונשו. 
נולאן מצחקק. "מובן. אני זר במטוס. אנחנו לא חייבים לעבור לפסים אישיים. אחת־עשרה שעות של סמול־טוק  מצידי זה בסדר."
כמובן. "מעולה." שפתיי נמתחות לחיוך קפוץ.
המבט מלא הציפייה שלו גורם לי לנוע במושבי באי־נוחות. 
אני פולטת נשיפה מבוקרת שלא נשמעת נואשת מדי ולאחר מכן מחייכת. "ספר לי מה אתה עושה בסוואנה, מר מור."
"טוב, מיס סטון. אני מוכר בתים ולא מזמן התחלתי לעסוק גם בפיתוח של נדל"ן מסחרי. אבא שלי התעסק שנים בנדל"ן, אבל הוא משתעמם מזה, אז ירשתי את ה'תחביב' שלו."
"יש לך בתים להשכרה?"
"לא... בעצם, אחד. למה?"
"לא שריינתי לי מקום. עדיין."
"אני יכול לתת לך כמה שמות של בעלי בתים אחרים. הבית שיש לי הוא באי טַייבּי, בית חוף שיש בו חדר אחד פנוי ומטבח משותף. החדר האחר כבר מושכר. בטח לא מה שאת מחפשת."
אני מנענעת את ראשי. "אני לא צריכה יותר מחדר אחד."
הוא מקמט את אפו. "כן, אבל הוא פנוי רק לחצי שנה. אז השוכר השני יוצא והמקום יעמוד למכירה. הוא בטח יימכר תוך יום."
חצי שנה. אני לא מאמינה שהוא אמר חצי שנה. 
"אני מעוניינת. חצי שנה זה מושלם."
"באמת?"
אני מהנהנת. 
נולאן קופץ את שפתיו. "שכחתי לומר... השוכר האחר הוא גבר, חבר ותיק שלי."
"אנס? רוצח? יש לו פֶטישים מוזרים? מסריח? נוחר בקול רם נורא?"
הוא צוחק. "אני לא בטוח לגבי הנחירות. לא ישנו באותו חדר מאז שנות העשרה המאוחרות שלנו. יכול להיות שיש לו פֶטיש מוזר שאני לא יודע עליו, אבל אני מוכן להסתכן ולומר 'לא' בנוגע לאונס ולרצח. הוא זה שעושה את רוב התיקונים והשיפוצים בבתים שאני מוכר, אז מדי פעם יש לו ריח של זיעה ונסורת, אבל אני מתאר לעצמי שזה יורד במקלחת."
אני מיטיבה את כרית הצוואר שלי ועוצמת את עיניי. "אני אקח את הבית."
"לא אמרתי לך מה המחיר. לא מילאת בקשה. אני אצטרך המלצה."
"אני מחייכת מבלי לפקוח את עיניי. "מה המחיר?"
"אלף לחודש."
אחרי לא יותר מעשר שניות של מחשבה אני עונה, "סגור."
"מה עם המלצות?"
"יש לנו אחת־עשרה שעות להכיר אישית, מר מור." מר פטפטני. "כשננחת, תגיד לי אם אתה עדיין זקוק להמלצה."
אני תופסת שינה קלה בהפסקות המעטות בשיחה. ממש פלא. שינה זה תיאור מוגזם קצת. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על התחתונים המשותפים. באמת, כל מה שנוגע בעור של אבא שלי שותף וכנראה גם טונף בנוזלי גוף בכל צורה ומצב צבירה.
אחרי שאשתו של האסיר התלוננה על הזיהום בעורו, חקרתי את תהליכי הכביסה בכלא ונתקלתי בבלוג של אסיר לשעבר. הוא אמר שהרבה בתי סוהר שולחים את הכביסה שלהם לספקי שירות חיצוניים, שמכבסים גם עבור בתי עסק אחרים, כמו מסעדות. עכשיו אני לא מסוגלת לגעת במפית בד במסעדה בלי לתהות אם היא כובסה באותה מכונה כמו התחתונים המשותפים המטונפים. 

ג'ול אי. אן

ג'ול היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. אחרי עשר שנים של הרצאות על השימוש בחוט דנטלי, היא פרשה ממקצועה כשיננית כדי לגדל את שלושת בניה ולנהל את העסק המשפחתי.
חברתה הטובה המליצה לה על כמה ספרים מהז'אנר הרומנטי העכשווי, וג'ול התמכרה. היא בלעה שניים או שלושה ספרים בשבוע, רצתה עוד, והחליטה להתנסות בקריאה בת־קיימא — כלומר בכתיבה.
כשהיא לא עוטה את הגלימה ומצילה את כדור הארץ עץ אחרי עץ, היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה וכמובן... מקריאת רומנים קורעי לב, סוחטי דמעות ושורפי תחתונים.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
113 דירוגים
64 דירוגים
23 דירוגים
10 דירוגים
5 דירוגים
11 דירוגים
3/10/2024

מקורי כתיבה מעולה של סופרת מעולה ממליצה❤️

1
23/1/2025

ווואו!! מדהים,מרגש ולא דומה לשום ספר אחר.

18/10/2024

אם לצאת מנקודת הנחה שהדימיון של גול מכתיב את עלילת הספר , הייתי אומרת שהיא פשוט תופעה נדירה. הנשימה שלי נעצרה בזמן שהגיבורה סופרת נשימות , התחושה שמלווה את קריאת הספור כמו במחול שדים , מעין טרוף של מלל ההתרחשויות שלא עוצרות לרגע . מאוד שונה וטוב.

8/10/2024

ספר נהדר,כתוב נפלא,מיוחד, יש הומור,יש הרבה עצב, תסבוכות שנפתרות,אהבה אהבה, וסוף טוב. מי צריך יותר?

5/10/2024

התחלתי סקפטית, המשכתי בהנאה, ספר מרגש ויפה

27/2/2024

ספר שהיה הרבה זמן על המדף הווירטואלי שלי, לא נמשכתי אליו בגלל הכריכה, אך בכל זאת התחלתי לקרוא. וואו, איזו הפתעה גדולה, כתוב טוב, דמויות חזקות, יש בסיפור הכל מכול. מתח, פשע, אהבה, שנאה, בלבול, תשוקה, פיוס, הכלה, נתינה. מומלץ לקרוא… מזמן לא נתנתי 5 כוכבים.

22/2/2024

מדהים, מלא רגש, סוחף, ממש בא לי בתקופה מתאימה.

28/12/2023

ספר מדהים וקולח מהרגע הראשון. כתיבה מעניינת הגיבורים חזקים מהחיים הרגשתי את העלילה בגוף.. כן חיבור מהסוג הזה. ככה נראת ונשמעת אהבה של הורה לילד, אהוב לנשוא ליבו. לקרא בלי היסוס

25/11/2023

ספר מקסים ממליצה בחום❣️❣️❣️

13/10/2023

ואו...אחד הספרים הטובים שקראתי בתקופה האחרונה.

10/7/2023

נחמד. יש ספרים שלה שיותר אהבתי, אבל כתיבה טובה.

9/6/2023

סופרת נהדרת (ספר שלישי שלה שקראתי) הספר כתוב היטב ותוכן מפתיע בדרך לספר הבא שלה

22/5/2023

מהמם מהמם ומהמם

22/4/2022

איזה ספר נפלא סקרלט דמית נדירה

13/3/2022

ספר מעולה!! קצת הזוי אבל כתוב מעולה, מרגש וסוחף

25/10/2021

ספר מדהים!!! הספר הזה נקנה לפני שנה וכל פעם התחלתי ספר אחר במקומו. איזו טעות ממש אהבתי, כתיבה נדירה כמו תמיד

25/9/2021

כתיבה שונה שנונה ומיוחדת, יוצאת מהקופסה, הגיבורה סוחפת והסיפור מצחיק, לרגע מפחיד, ואחכ מצחיק. אהבתי את הדרך שבה סקרלט מתמודדת עם קשיים ובעיות, מומלץ בחום רב, גם לקחת את המסר שבסיפור לחיים שלנו.

23/9/2021

שוב ספר שהיה מונח על המדף ולא בחרתי בו בגלל הכריכה . והפער בין הכריכה לסיפור עצום וגדול ספר נהדר! שיש בו גם שמחה , עצב ופליאה לכו לקרוא

1/7/2021

הנאה צרופה,ספר מלא בעליות ומורדות ,מעניין,מיוחד,לא רגיל .

11/6/2021

סיפור מתוק. קליל. הומור. סיימתי תןך יום

18/5/2021

מהמממםםם ספר כתוב היטב . אהבתי.

24/4/2021

עלילה מעניינת ולא אופיינית. כתוב טוב ומעלה חיוך. רמה אחת מעל הז'אנר

30/1/2021

הסופרת הזו אףף פעם לא מאכזבת! קראתי עד עכשיו את דואט מעל ומעבר, הכל מאהבה ואת סקרלט. הספר הזה כמו שאר הספרים שלה נכנסים לנשמה וחורכים אותה. האהבה היא אהבה גדולה מהחיים שעוברת מכשולים אבל מנצחת! ספר, כמו הקודמים, קורע את הלב והנשמה ונכנס לזיכרון!

24/1/2021

מעבר לסיפור אהבה ולכתיבה הסוחפת, פותח להרבה מחשבות על משמעות החיים...

25/12/2020

אחד הספרים היפים שקראתי, כל כך מעורר מחשבות ויפה. המלצה חמה מאוד.

11/6/2020

סיפור קסום, שזור בתובנות חיים, ממש נהנתי

16/5/2020

איזה ספר מושלם, מצחיק, מרגש, עצוב, שמח... פשוט כל קשת הרגשות. נהנתי מכל שניה שקראתי אותו

26/4/2020

פשוט מעולה!! מצחיק, מפתיע, מרגש, לוהט, כתיבה נהדרת וזורמת.

11/4/2020

מושלם ומומלץ

14/3/2020

ספר מצוין, ממש. לא זבנג וגמרנו, אלא משהו שיותר נוגע בדמויות, מכיר אותן, מתרגל אליהן.

15/7/2019

מדהים!!!!
ספר כזה נכנס ללב ולא יוצא.
ממליצה בחוםםםם

27/5/2019

ספר מעולה!! יש בו הכול... גם מתח, גם מצחיק, גם מלא תובנות על החיים, דמות מדהימה וכמובן אהבה מטורפת... מלא טוויסטים בעלילה... קיצר פשוט לקרוא

25/5/2019

הספר הכי טוב שקראתי. כתוב נפלא. סיפור מרגש וחכם. דמויות עמוקות חזקות ומרטיטות את הלב. מומלץ מומלץ מומלץ

20/5/2019

נהניתי מאוד.
סיפור אמיתי. אהבה גדולה. דמויות מעניינות.
מרגש, עצוב, מצחיק.
הייתי רוצה לקרוא עוד ספרים של הסופרת הזאת.

11/5/2019

מיוחד מאוד, עלילה מפתיעה כל פעם מחדש, רומן מהסרטים, סגנון כתיבה ייחודי. מעורר מחשבה בהרבה אספקטים של החיים: מחלות/ קשר בין גוף לנפש/ נאמנות/ הרבה חשיבה מחוץ לקופסה שגורמת להחלטות שמבוצעות לחיים ובכל זאת אינן שיגרתיות. העלילה מתפתלת כל הזמן סביב עצמה עם טוב ואז שוב רע ושוב חוזרים לטוב והכי חשוב שהסוף באמת טוב.
אהבתי מאוד, מומלץ בהחלט- אחד הספרים היותר טובים ומקוריים - לפחות בז׳אנר הזה.

30/4/2019

אהבתי

26/4/2019

ספר מרגש

23/4/2019

ספר מעולה!! קראתי בנשימה עצורה. ספר שנשאר איתך גם אחרי שמסיימים לקרוא אותו.
עם תובנות לחיים.
מומלץ מאד!

22/4/2019

ספר נדיר, מומלץ בחום

21/4/2019

הקול של המספרת כל כך יחודי סוחף ומלא חיות. לחיות או למות? לנקום או להרפות? רגשות אשמה =מחלה? ....בלי ספוילרים רק אסכם שהגיבורה היא הדמות הספרותית הכי אותנטית שקראתי לאחרונה

21/4/2019

מדהים!!! וכל מילה נוספת ‏מיותרת. ‏מדהי

21/4/2019

אהבתי מאוד. כתוב ברגישות ובעוצמה

1/6/2022

הכריכה לא עושה עם הספר חסד. הוא שכב והמתין על המדף זמן רב ולא עשה חשק לקרוא אותו. לכן הפתיע מאוד כמה הוא סוחף, אחר, עם דמויות מעניינות, הרבה מתח מיני ורגשי ותפניות עלילתיות. מקבל 4 כוכבים ולא 5 כי אני מתלבטת איך אני מרגישה לגבי החלקים האלימים ביחסים שלהם, זה לא לגיטימי ועדיין איכשהו הלכתי שבי אחריהם..

1
19/10/2024

סיפור שונה עם הפתעות פחות התחברתי לאלימות

26/8/2024

ג׳ולי אן כותבת טוב אבל הספר הזה כל כך דרמטי… טלנובלה ממש. הותשתי ממנו.

6/6/2023

בגדול אהבתי! אהבתי את הסיפור שהוא קצת אחר - אהבתי את הדמויות - לפעמים היה קצת נמרח ולאורי הסקס קצת מיחזרו את עצמם. אופטימי ואחר - שווה קריאה 🧡🧡🧡

13/4/2022

וואו! ספר מדהים ומרתק

12/8/2021

קצת היה לי קשה להתחבר לדמויות אבל העלילה סחפה אותי לגמרי

17/6/2021

מיוחד

8/5/2021

פשוט נהדר, מותח , מצחיק, רומנטי וסקסי וגם ק צת מתוסבך.

11/4/2021

בתחילת הסיפור הרגשתי התפלספות מרובה... תוך כדי קריאה למדתי להכיר את הדמות של סקרלט - אהבתי את דרכי החשיבה שלה, "התפלספות", הבנתי את המשמעות של הדברים לחיים, לא רק שלה אלא גם שלנו, הקוראים. כל הדמויות, ללא יוצא מין הכלל, צבעוניות ומיוחדות ומשתלבות בצורה מקסימה בסיפור. בהחלט נהנתי וממליצה לקרוא!!!

8/2/2021

מעולה!! חזק עוצמתי כוכב אחד ירד על אלימות מיותרת...מספיק כואב גם בלי...

26/3/2020

מקורי מאוד שנון ומלא עלילה. 4 כוכבים כי בפרקים מסויימים הוא התיש בעיקר לקראת הסוף היה אפשר לקצר. מה שכן, סקרלט סטון היא הדמות הנשית הכי חזקה שנונה ואמיתית שקראתי. הדמות שלה כתובה באפן לא פחות ממבריק. שווה קריאה!

16/2/2020

ספר מקסים רומן מיוחד אהבתי ממליצה בחום

27/4/2019

סיפור אהבה לא רגיל, שבא לתאר מה זאת אהבה בצורתה מיוחדת של הסופרת; אהבה שהיא all consuming עם יכולות הרס ושבר. ורק כשמכירים בה, יודעים להכיל אותה ונותנים לה מקום בלב אפשר לבנות את החלקים מחדש לסוף הטוב. ספר שלגמרי נשאר איתך אח״כ. דרמה רומנטית לכל דבר.

8/1/2024

לא יודעת מה להגיד על הספר הזה. מצד אחד לא אהבתי את הדמויות והעלילה הייתה קצת טרחנית ולא אמינה. מצד שני לא יכולתי להפסיק לקרוא. לכן 3 כוכבים

1
4/3/2021

ספר סביר...לא ממש אהבתי התחיל נחמד אבל אז כלמשניה קוראים לי סקארלט מה הקטע

1
12/2/2021

בדעת מיעוט אבל לא עפתי עליו.

31/7/2019

קצת מוזר לטעמי, לא מאפיין את הז'אנר של הרומן הרומנטי.

7/1/2021

ספר מוזר ,הזוי. סיפור אהבה לא אמין

1
26/3/2025

הפתיח ״ אני סקרלט וכו״ ,,, חוזר על עצמו , מתיש וילדותי

6/8/2021

משעמם, נמרח. לא שווה קריאה

30/1/2021

משעמם. לא הצלחתי לסיים.

11/6/2021

יש לי הרבה מה לומר ... כשהם מתחילים לשכב הוא לא נחמד בכלל הוא מתייחס אליה כאל סמרטוט זורק אותה על הרצפה עירומה ואפילו לא מתעניין בה , רומן אפל או לא , זאת אלימות וזה דוחה. 140 עמודים בפנים והבחורה כבר מאוהבת, היא מדברת עליו כאילו מצאה את האביר על הסוס הלבן אך כל מה שהיא יודעת עליו זה פרט קטן מהעבר שלו וזהו. הוא מעולם לא הראה כלפיה רגש כולשהו ומעולם לא לקח עליה אחריות ונתן לה להרגיש בטוחה . איך אפשר לקרוא לספר רומן רומנטי אם אין פה שום רומנטיקה? ולחלק הגרוע מכל , משום מה זה בסדר שגבר רודף אחרי האישה שהוא אוהב עם אקדח ומנסה להרוג אותה . ואז הוא מביא את הסיבה הרגילה של גברים אלימים ״אני לא יודע מה קרה לי?״ אני יודעת מה קרה לך ניסתה לרצוח את חברה שלך. זה לא חמוד וזה אפילו לא אפל הספר הזה מייצג זוגיות אלימה (לא רעילה) ומנסה לייפות את העניין בעזרת סליחה והריון בפרק האחרון. הביקורות כרגיל כמו כמעט רוב הספרים באתר עברית אכזבו . הספר לא שווה את זה בכלל .

1
16/2/2025

מאכזב

20/12/2021

ספר מתיש ומאכזב. דמויות בלתי נסבלות ועלילה מרוחה ומשעממת. לעלילה היה פוטנציאל, והתיאור של הדמות הראשית היה מעניין ומסקרן בתקציר. חבל שאין שום מימוש של הפוטנציאל של הדמות.

10/10/2021

אחד המתישים לוותר

1/10/2021

אפשר לוותר

16/5/2021

הספר הכי הזוי שקראתי . כאילו הסופרת היתה על פטריות הזייה . לא מבינה איך הוציאו אותו לאור שלא לדבר על הדירוג פה והתגובות . לא לקנות תעשו לעצמכם טובה !!!

17/8/2020

מכיוון שקניתי את הספר רק בגלל הביקורת המהללות, אני חייבת למנוע את הישנות המקרה. הספר הזוי ולא במובן הטוב של המילה. לא אוהבת שמוכרים כאב קיצוני כתחושה של עונג וזו ההרגשה לאורך כל הספר. עלילה בלתי אמינה בעליל שמערבת אג'נדות ותפיסות עולם של המחברת על הרפואה המודרנית. פשוט לא לקנות!

16/6/2019

אני לא מבינה את כל ההתלהבות מהספר הזה.. אין שום דבר שיכול להצדיק אלימות פיזית של גבר כלפיי אישה. שום דבר בעולם! האישה השפילה את עצמה בשביל האידיוט הזה ובשביל מה?! הפכה את עצמה לבובת סמרטוטים.. היה אפשר להעביר את המסר מבלי להכניס כל כך הרבה אלימות פיזית ונפשית כלפיי הגיבורה שגם ככה סובלת ולהפוך אותה למעין קדושה מעונה. האפי אנדינג והעלילה לא פיצו על הסדיסטיות שנמשכה לאורך כל הספר.. 90 אחוז כאב ו10 אחוז הנאה בסקס. לא עושה לי את זה בכלל.. רק בחילה

סקרלט סטון ג'ול אי. אן
פרק 1
 
 
אל תעשי פיפי בתחתונים. 
הילדים נועצים בי את עיני הינשוף שלהם ועם כל צעד הברכיים שלי רועדות. 
אל תעשי פיפי בתחתונים. 
היום הראשון בבית הספר לא אמור להיות מפחיד כל כך. לילדים האחרים יש תיקי גב עם דמויות מסרטים מצוירים ונצנצים. לי יש תיק עור חום, עם מנעול שננעל בקוד בן ארבע ספרות ובתוכו שמורים הפנקס שלי, שלושה עפרונות מספר 2, חבילה של שנים־עשר צבעים, מספריים וארוחת הצהריים שלי. אוסקר הבטיח שאשתלב מצוין ביום הראשון של בית הספר היסודי. 
כבר תשע פעמים שאלו אותי, "למה הבאת מזוודה לבית הספר?"
"זה תיק מסמכים שהיה שייך לדיפלומט גרמני. אוסקר נתן לי אותו," אני עונה — כבר תשע פעמים. 
 
ברגע שכל שמונה־עשר הילדים מוצאים לעצמם מקום ושקט משתרר בחדר, אנחנו מוזמנים אחד־אחד לספר מעט על עצמנו. אני הרביעית, ואחרי שזללתי יותר מדי עוגיות ריבה ושתיתי ליטר חלב לארוחת הבוקר, אני מרגישה שאני בהחלט בשלה להקיא. 
אני לא מקיאה. במקום זה, אני עונה על כמה שאלות בסיסיות שאחרים כבר חלקו לפניי. "אוסקר הוא פורץ מנעולים, אבל הוא מסתובב עם אקדח משום שלא כולם נותנים כבוד לפורץ מנעולים רציני." אני נושכת את העור היבש שעל שפתיי ומסובבת את גופי אט־אט מצד לצד, בזמן שכל האחרים מביטים בי. הפיות שלהם פעורים. למה הם נראים מופתעים כל כך? העבודה שלו משעממת, לא קוּלית. לילד שדיבר לפניי יש אבא נהג קטר. זה קוּל.
אני ממשיכה, "הוא אבא שלי, אבל הוא אמר לי לקרוא לו אוסקר כי אני לא תינוקת." אני מתעלמת מהלחישות וממשיכה. "אימא שלי מתה כי הרופאים הרעילו אותה."
הלחישות נפסקות ומותירות שבעה־עשר זוגות עיניים פעורות שנעוצות בי. אפילו המורה שלי נראית כאילו אכלה משהו שעומד לעלות לה בחזרה לגרון.
"אה..." אני ממשיכה, משום ששכחתי פרט מידע חשוב. "אבא שלי קורא לי רוּבּי1, אבל שמי האמיתי הוא סקרלט סטון2."
 
 
פרק 2
 
קוראים לי סקרלט סטון ואני דור שלישי של גנבים. 
 
כעבור 26 שנים — בית כלא שמור — דרום מזרח לונדון
 
 
יכול להיות שמאות גברים אחרים לבשו את התחתונים של אבא שלי. אני כאן כדי להגיד שלום אחרון. 
להתפייס. 
לסגור את הדלת. 
ועם זאת, אני לא מפסיקה לחשוב על התחתונים המשותפים. בביקור האחרון שלי שמעתי במקרה את אשתו של אחד האסירים מתלוננת על זה. היא אמרה שבעלה נדבק בזיהום מחיידק טורף בגלל התחתונים המשותפים. 
זו הייתי יכולה להיות אני. זאת שלובשת את התחתונים המשותפים. זה היה פשע שאני ביצעתי. התובנה הזאת תשתק אותי עד סוף ימיי. 
"אני עוזבת את לונדון." הנה. אחרי שהתאמנתי על השורה הזאת במשך שלושת רבעי שעה בנסיעה לכאן, המוח והפה שלי משתפים פעולה. נס. 
הסנטר שלו נשלח קדימה, עיניו לא ממצמצות. 
ידי מורמת אל פי. ברגע האחרון אני מאגרפת אותה ותוחבת את שתי ידיי אל מתחת לרגליים. לפני שש שנים הפסקתי לכסוס ציפורניים. שום רמה של עצבנות לא תשכנע אותי לחזור להרגל הדוחה הזה, בעיקר לא בתחומי ארבעת הקירות האלה, המזוהמים בחיידקים טורפים. 
"למה, רובי? אני לא מבין." מצידו השני של שולחן המתכת אבא שלי מהדק את אצבעותיו השלובות, כאילו שהוא נאלץ לאזור את כל כוחו כדי לשמור על שליטה. 
"אני חייבת." שיניי חשוקות ואני מדחיקה את הצורך שלי להתפרק ולספר לו על כוונותיי האמיתיות. הכאב העמום בחזי לוחץ יותר ויותר עם כל נשימה. 
"מה עם דניאל?"
אני מנענעת את ראשי. "זה נגמר." הדמעות צורבות את עיניי כשאני משפילה את מבטי אל החריצים השחורים שעל רצפת הבטון ועוצמת את עיניי לרגע כדי להתגבר על החולשה. 
המחשבות שלי נודדות אל האישה שלצידי, שמדברת על ג'ואי שרק התחיל ללכת. הבושם הפרחוני שלה מתגבר על הצחנה העבשה. הדלת מאחוריי מזמזמת כשעוד מבקר נכנס לחדר. אני לא יודעת איך אבא שלי חי פה. אני הייתי טובעת אחרי שבוע במחשבות ייאוש על רצון להתאבד — ועל תחתונים משותפים. 
"עוד עשר שנים. שבע, עם התנהגות טובה. חכי לי. את צעירה, אל תקבלי החלטות פזיזות."
אני רועדת ושואפת אוויר ועיניי פוגשות את עיניו. "אני עוזבת מחר."
אי אפשר שלא להבחין בהתכווצות שלו. 
אוסקר סטון הוא גבר קשוח, ממש כפי שמרמז שמו3. וכמו כל בריטי טוב, הוא יודע להפגין אדישות מושלמת. אבל אני החולשה שלו. אני הסיבה שבגללה הוא כאן. 
"אני אמצא אותך."
שפתיי הרוטטות מספקות בקושי חיוך מלאכותי. הוא לא ימצא אותי. איש לא ימצא אותי. המשקל שעל חזי מתעצם. אוסקר הוא לא האבא הכי טוב במובן המקובל של המילה, אבל הוא האבא הכי טוב בשבילי. לא היה יום בחיי שלא הרגשתי שאני כל עולמו. 
הגיע הזמן להגיד שלום וניד הראש של הסוהר שמאחוריי מאשר זאת. 
"אני אוהבת אותך, אוסקר." 
הוא מחכך בידו המחוספסת את ראשו המגולח ועיניו הכחולות המכווצות מעמיקות את הקמטים בפניו. חיים שלמים חקוקים בבשרו. אני בכלל לא דומה לאוסקר. הדבר היחיד במראה שלי שירשתי מאבי הלבן מתבטא בכך שהעור שלי חום ולא שחור כמו זה של אימי. הוא נהג להגיד לי ששלושתנו היינו שוקולד לבן, שוקולד חלב ושוקולד מריר. הייתי חייבת להאמין לו. אני לא זוכרת את אימא שלי, אבל היא הייתה מושלמת. אם אני כבר חייבת להמציא זיכרונות ממנה, אין סיבה שהם לא יהיו מדהימים. בראש שלי היא הייתה אלילה, גיבורת־על — שלמוּת. 
עיניי נודדות בחזרה אל המציאות ואל הגבר שמולי. הוא הזדקן בכלא, אבל האמת היא שהבריחה התמידית מהחוק גזלה ממנו שנים עוד הרבה לפני פרק המאסר הזה. "רובי..." קולו נשבר. "אני אמצא אותך."
אני מהנהנת ושנינו קמים. אלה שלוש מילים רבות־עוצמה כשהן נשמעות מפיו של אוסקר סטון הגדול. הוא לא נתפס, הוא הסגיר את עצמו לפני עשר שנים. 
לכל מעשה של אוסקר יש מטרה. עשרים שנה זו עסקה טובה, יחסית למאסר עולם שהיה נגזר על כל אדם אחר שהיה מבצע פשע כזה. 
הפשע שלי. לא שלו. 
לשנות את הסדר של רשימת הממתינים לתרומת איברים ולשחד את כל מי שהיה עלול להבחין בכך, זה לא בדיוק חוקי. לא תמיד הדברים ההכרחיים בחיים נמצאים בצד הנכון של החוק. 
אני עשיתי את זה, אבל הוא הודה באשמה. 
הסוהר מכריז שזמננו תם. אוסקר נאחז בכוח בצידי השולחן. אנחנו חולקים מבט ממושך ללא שום מצמוץ והוא מרים את גופו הגבוה מהכיסא, שרגליו חורקות על הרצפה. מתי התפוגג החלק האמצעי של החיים לערפילים כאלה של דברים "ראשונים" ו"אחרונים", שחונקים את כל הדברים המדהימים שיש באמצע?
אני כל כך מפחדת שברכת השלום הסופית הזאת תישאר לנצח הזיכרון האחרון שלי מאבא שלי. 
ככה זה: הייתי רוצה, יכולתי, הייתי צריכה. לכמה אנשים יש הזדמנות לומר את כל מה שרצו אי פעם לומר? בלי חרטות. 
"אני אוהבת אותך." למה אלה המילים היחידות שאני אומרת? הלב שלי מתפוצץ בכאב עצום כל כך, שאני לא מסוגלת לסנן אפילו מילה אחת נוספת. זה לא מספיק. מיליון רגשות צווחים בראשי: אני מצטערת. בבקשה, סלח לי. אף פעם לא הרגשתי רגילה, אבל תמיד... תמיד הרגשתי אהובה. תודה על שהיית לי גם אב וגם אם. אל תשנא אותי כשתגלה את האמת.
"למה את בוכה? הילדה שלי לא בוכה לעולם." הוא חופן את פניי ומלטף באגודליו את לחיי. 
"החיים פשוט..." אני לוחשת מבעד לגוש שבגרוני. "לא הוגנים."
"אף אחד לא הבטיח שהם יהיו הוגנים, רובי. אבל אלה החיים היחידים שיש לך, אז פאקינג תחיי אותם." הוא נושק למצחי. 
אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו. אם לא ארפה, זה ייעלם. אוסקר מתקן הכול. הוא הופך את מה שבלתי־אפשרי לאפשרי. 
"תפסיק!" אני בוכה כשהסוהר מושך את אוסקר מאחיזתי. 
"אני אמצא אותך..." הוא מסב את ראשו לאחור בעוד רגליו מדשדשות לעבר הדלת. הוא מחכה שאסתובב ואלך, אבל אני לא מוכנה. לא הפעם. אני מתבוננת בו נעלם במרחק וכל צעד חסר חיים שלו הוא משפט סופי בספר. 
שלום, אוסקר סטון. 
אני אוהבת אותך. 
 
*
 
הסבירות שאחזור ללונדון שואפת לאפס. קוראים לי סקרלט סטון ואני דור שלישי של גנבים, עם כרטיס בכיוון אחד לסוואנה, ארוּס לשעבר שנמצא בדרכו לאפריקה וספרו של אקהרט טולה "דממה מדברת" בתיק. 
המטרה שלי היא לגלות את משמעות החיים או למות תוך כדי ניסיון לגלות אותה. 
"אם יש לך מחשב בתיק, את צריכה להוציא אותו."
שפתיי מתעקלות לחיוך כשאני קורצת אל איש הביטחון של שדה התעופה. "אין מחשב." אני חולפת במהירות בסורק, לבושה בטייטס פשוטים, טי־שירט ונעלי בלרינה, ואני מנענעת את השרשרת שלי עם תליון האודם בידי הימנית כדי שאיש הביטחון יוכל לראות אותה.
כעבור שעה ואחרי שהספקתי לקנות כרית לצוואר, אנחנו ממריאים. המבט שלי נעצר על פרקי האצבעות הלבנים, שנאחזים בידית המושב שבין מושבי המחלקה הראשונה. לפני שהשמדתי את המחשב ואת הטלפון הנייד שלי, פרצתי למערכת הממוחשבת של חברת התעופה ושדרגתי את הכרטיס שלי למחלקה ראשונה, ללא תשלום נוסף. זאת הייתה העבירה הפלילית האחרונה שלי. 
אני מקווה. 
"את טסה לעיתים קרובות?" שואל הבלונדיני בקול רועד. כשהוא מרפה מעט את אחיזתו, עיניו הפעורות ננעצות בעיניי ועל מצחו צרוב השמש מבצבצים אגלי זיעה מרוב מתח. 
אמריקאי. נהדר ממש. הם יכולים להיות כאלה פטפטנים. אוסקר תמיד אמר שאני פטפטנית כמו איזו אמריקאית, אבל אני אפילו לא מתקרבת לזה. 
"לא, אני מעדיפה רכבות. אבל אם זה עוזר, כדאי שתדע שמעולם לא הייתי במטוס שהתרסק."
עיניו הכחולות־אפורות נפערות באימה. 
המטוס צולל. שכני למושב שוב נאחז בכוח בידית. "אנחנו עומדים למות."
אני מחניקה חיוך. "סתם מהמוּרה בדרך — גל על פני השמיים. אם אתה רוצה משהו שממש יעיף לך את המוח, אני יכולה לספר לך על מאמר שקראתי לאחרונה, על זה שצפון קוריאה שיגרה מעל ארצות הברית נשק אלקטרומגנטי הרסני, ואם הוא יתפוצץ, כל המכשירים האלקטרוניים יפסיקו לפעול, כולל אלה שבמטוסים."
הבחור בעל אחיזת המוות משתנק. 
"אני יודעת. גם לי זה עשה צמרמורת." אני נאנחת ומושכת בכתפיי. "אבל, היי... זאת בטח תהיה טיסה מגניבה." טוב, יכול להיות שאני פטפטנית יותר מהבריטית הממוצעת. 
"יש לך חוש הומור עוקצני." שיניים לבנות מציצות מבין שפתיו, שעדיין מתוחות בחיוך עגום. הצבע חוזר לאצבעותיו ולפניו. 
"יש לך אוצר מילים כביר." אני מושיטה את ידי. "אני סקרלט סטון."
עיניו נעות מספר פעמים בין עיניי וידיי, ורק אז הוא מרפה מהידית. "נולאן מוּר." הוא לוחץ את ידי כאילו שאני מחזיקה את גופו המיטלטל מעבר לגשר. 
בתשובה אני לוחצת את ידו בעוצמה זהה. 
אוסקר אומר שלחיצת יד אומרת הרבה — תלחצי בביטחון או בכלל לא. 
"אמריקאי?" אני בוחרת לא להניח הנחות בגלוי. 
הוא מהנהן. 
אני משעינה את ראשי לאחור, עוצמת עיניים וטופחת לעצמי קלות על השכם, משום שאני כל כך ידידותית. 
"ח... חתונה."
ו... מתחילים. עוד פטפטת. "סליחה?"
אנחנו חולפים בטלטלה דרך העננים וידיו של נולאן מונחות, קפוצות, על רגליו. "חתונה. באתי בגלל חתונה. חבר שלי מהקולג' התחתן בפרנהאם."
"הו, נפלא. כל הכבוד." אני חוזרת לתנוחת הנמנום. 
"אני מסוואנה, ג'ורג'יה." ידיו הרועדות של נולאן מקבלות מהדיילת את בקבוק הג'ק דניאלס הזעיר, קולה וכוס מלאה בקרח. הוא מחייך והמתח עדיין מרעיד מעט את שפתיו. 
אולי הוא כזה פטפטן רק כשהוא לחוץ. 
"באמת? לשם אני נוסעת. נולדתי בסוואנה."
הוא מביט בי מזווית העין ומכווץ את העין השנייה. "את ממש נשמעת כמו מישהי שנולדה בסוואנה, ג'ורג'יה."
"חצוף," אני קורצת לו. 
"כן. חצוף, בגלל שאנחנו אומרים את זה הרבה בסוואנה." הוא לוגם מהמשקה. "ההורים שלך במקור מלונדון או מסוואנה?"
אני נכנעת. נולאן ידידותי או תלותי או גם וגם. 
"אבא שלי במקור מלונדון ואימא שלי הגיעה ללונדון מהקריביים." אני מצביעה על שערי, על התלתלים שיצאו לחופשה משעות על גבי שעות של החלקה עיקשת. "תודה, אימא, על השיער." אני מחייכת. 
"בניגוד להמלצות הרופאים, היא נסעה עם אבא שלי לאטלנטה לנסיעת עסקים שלו כשהייתה בהיריון איתי, בשבוע השלושים וחמישה. הם נסעו לסוואנה ביום האחרון כדי לבלות קצת על החוף ואימא שלי פתאום ילדה. נסיעה של עשרה ימים התארכה לחודש ורק אז לקחו אותי הביתה, ללונדון. מאז לא הייתי בסוואנה."
חיוך מפלרטט עולה על שפתיו ומפוגג את המתח מגופו הדרוך. "כמה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה היית בסוואנה?"
 
הריסים שלי מרפרפים מעלה, אני ממצמצת לעברו מספר פעמים ואז מצחקקת. "זאת דרך ערמומית מאוד לשאול בת כמה אני."
הוא מושך בכתפיים ולוגם לגימה נוספת מהמשקה. 
"שלושים ואחת שנים."
"מה מביא אותך בחזרה לסוואנה?" הבחור הזה יורה אינסוף שאלות. 
אני מביטה באצבעותיי, נוקשת ברגליי ומעקלת את שפתיי. "הממ... שאלה טובה. אני חושבת שהתשובה הכי פשוטה היא שיום אחד הבנתי שהחיים שלי לא מתקדמים כמו שחשבתי. אני לא רוצה שזה יישמע כמו סיפור שחוק, אבל הייתי על פרשת דרכים ונאלצתי לקבל החלטה. אז מערבה. בחרתי מערבה."
"מסקרן. זאת נסיעה זמנית או מעבר קבוע?"
אחרי מחשבה על משמעותה של כל מילה, אני עונה, "גם וגם." בשלב מסוים, העובדה שמכרתי את רוב חפציי והחלטתי לעזוב את הבית לנצח, בהחלט עשויה להכות בי. אם הייתי עוזבת משפחה גדולה, חברים, אפילו דג זהב, אני חושבת שהייתי מרגישה את השפעת הרגע המשנה חיים הזה. דניאל איננו. הוא חי את החיים שהוא היה אמור לחיות. ואוסקר יכול למות מאיזה חיידק טורף שיחטוף מהתחתונים המשותפים שלו עוד לפני שיגמור לרצות את עונשו. 
נולאן מצחקק. "מובן. אני זר במטוס. אנחנו לא חייבים לעבור לפסים אישיים. אחת־עשרה שעות של סמול־טוק  מצידי זה בסדר."
כמובן. "מעולה." שפתיי נמתחות לחיוך קפוץ.
המבט מלא הציפייה שלו גורם לי לנוע במושבי באי־נוחות. 
אני פולטת נשיפה מבוקרת שלא נשמעת נואשת מדי ולאחר מכן מחייכת. "ספר לי מה אתה עושה בסוואנה, מר מור."
"טוב, מיס סטון. אני מוכר בתים ולא מזמן התחלתי לעסוק גם בפיתוח של נדל"ן מסחרי. אבא שלי התעסק שנים בנדל"ן, אבל הוא משתעמם מזה, אז ירשתי את ה'תחביב' שלו."
"יש לך בתים להשכרה?"
"לא... בעצם, אחד. למה?"
"לא שריינתי לי מקום. עדיין."
"אני יכול לתת לך כמה שמות של בעלי בתים אחרים. הבית שיש לי הוא באי טַייבּי, בית חוף שיש בו חדר אחד פנוי ומטבח משותף. החדר האחר כבר מושכר. בטח לא מה שאת מחפשת."
אני מנענעת את ראשי. "אני לא צריכה יותר מחדר אחד."
הוא מקמט את אפו. "כן, אבל הוא פנוי רק לחצי שנה. אז השוכר השני יוצא והמקום יעמוד למכירה. הוא בטח יימכר תוך יום."
חצי שנה. אני לא מאמינה שהוא אמר חצי שנה. 
"אני מעוניינת. חצי שנה זה מושלם."
"באמת?"
אני מהנהנת. 
נולאן קופץ את שפתיו. "שכחתי לומר... השוכר האחר הוא גבר, חבר ותיק שלי."
"אנס? רוצח? יש לו פֶטישים מוזרים? מסריח? נוחר בקול רם נורא?"
הוא צוחק. "אני לא בטוח לגבי הנחירות. לא ישנו באותו חדר מאז שנות העשרה המאוחרות שלנו. יכול להיות שיש לו פֶטיש מוזר שאני לא יודע עליו, אבל אני מוכן להסתכן ולומר 'לא' בנוגע לאונס ולרצח. הוא זה שעושה את רוב התיקונים והשיפוצים בבתים שאני מוכר, אז מדי פעם יש לו ריח של זיעה ונסורת, אבל אני מתאר לעצמי שזה יורד במקלחת."
אני מיטיבה את כרית הצוואר שלי ועוצמת את עיניי. "אני אקח את הבית."
"לא אמרתי לך מה המחיר. לא מילאת בקשה. אני אצטרך המלצה."
"אני מחייכת מבלי לפקוח את עיניי. "מה המחיר?"
"אלף לחודש."
אחרי לא יותר מעשר שניות של מחשבה אני עונה, "סגור."
"מה עם המלצות?"
"יש לנו אחת־עשרה שעות להכיר אישית, מר מור." מר פטפטני. "כשננחת, תגיד לי אם אתה עדיין זקוק להמלצה."
אני תופסת שינה קלה בהפסקות המעטות בשיחה. ממש פלא. שינה זה תיאור מוגזם קצת. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על התחתונים המשותפים. באמת, כל מה שנוגע בעור של אבא שלי שותף וכנראה גם טונף בנוזלי גוף בכל צורה ומצב צבירה.
אחרי שאשתו של האסיר התלוננה על הזיהום בעורו, חקרתי את תהליכי הכביסה בכלא ונתקלתי בבלוג של אסיר לשעבר. הוא אמר שהרבה בתי סוהר שולחים את הכביסה שלהם לספקי שירות חיצוניים, שמכבסים גם עבור בתי עסק אחרים, כמו מסעדות. עכשיו אני לא מסוגלת לגעת במפית בד במסעדה בלי לתהות אם היא כובסה באותה מכונה כמו התחתונים המשותפים המטונפים. 

המלצות נוספות

עוד ספרים של ג'ול אי. אן