ב-1 בפברואר 2003 התרסקה מעבורת החלל קולומביה מעל שמי טקסס. בין אנשי הצוות היה האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, בעלי. הכאב היה בלתי־נסבל. בו בזמן נתגלו בי כוחות ותעצומות נפש שמקורם בהבנה שעלי לשרוד ולמצוא איזון מחודש לחיי, ולו רק כדי לגדל את ארבעת ילדינו כשהם בריאים בגופם ובנפשם.
כשלושה חודשים אחרי מותו של אילן נפטר אחי גבי ממחלת הסרטן. עוצמת חוויית האובדן ותהליך האבל עוררו בי את הרצון לחקור וללמוד את נושא האובדן במטרה למצוא פשר לטלטלה הנוראה שנכפתה עלי.
עשר שנים לפני האסון התחלתי ללמוד תחומים שונים ברפואה משלימה. זו היתה נקודת מפנה בחיי - עשיתי הסבה מקצועית ממורה לחינוך גופני למטפלת ברפואה משלימה. יצרתי שיטת טיפול המשלבת גישות שונות כמו רייקי, טיפול במגע, רפלקסולוגיה ושיאצו. הוספתי ולמדתי שיטות טיפול שונות כמו MFR - Myofascial Release (ראו בהמשך). אהבתי את המקצוע וראיתי בו את ייעודי. באמצעות המגע והשיחה האמפתית הצלחתי לגעת בכאבם של אחרים ולסייע בתהליך הריפוי שלהם. בהמשך פניתי ללימודים בלסלי קולג', שם נזרעו הזרעים הראשונים לספר זה.
במקרה של מוות פתאומי, תהליך האבל מתחיל ברגע היוודע דבר המוות. זאת, לעומת מוות לאחר מחלה, שיש בו הכנה מסוימת לקראת העתיד. מוות פתאומי הוא חוויה קשה, אינטנסיבית ומתמשכת, הכוללת תהליכים עמוקים ובעלי משמעות, אך יש בה גם פוטנציאל לטרנספורמציה, לצמיחה ולבנייה.
בשעת המבחן האישי שלי יכולתי לחוש כיצד המועקה ותחושת האובדן הכבד פוגמים בכל רובדי החיים: ברמה הפיזית, הנפשית, הקוגניטיבית והרוחנית. ידעתי כי עלי לטפל בעצמי בכל דרך על מנת להחלים - ובחרתי בגישות טיפוליות המבוססות על טיפול גופנפש בשילוב טיפול פסיכולוגי מתמשך. במרוצת התהליך הטיפולי חוויתי חוויות רוחניות וטרנספרסונליות רבות שסייעו לי להתמודד עם האובדן והובילו אותי לתהליך של צמיחה, שהוא מעבר להסתגלות ולשיקום בלבד.
המסע המתואר בספר עוקב אחר התמודדותי עם אובדנו של בעלי, שלצד הכאב הבלתי־נתפס עורר, כאמור, גם תהליך של צמיחה. המסע מתואר תוך הישענות על תיאוריות ועל מחקרים מתחום ההתמודדות עם אובדן מצד אחד, וקישורם לתהליך צמיחה והתפתחות אישית מצד שני, כמקובל בשיטת מחקר אורגנית. סיפורי האישי, הנפרש כאן, כולל גם קטעים מיומן שהתחלתי לכתוב החל מן הרגע שבו יצאנו למסע ליוסטון. הספר גם מתעד חלומות שחלמתי תוך כדי התהליך הטיפולי, וחוויות אישיות אחרות שחוויתי בעת המסע האישי הזה שלי.
אחת התחושות הקשות המלוות התמודדות עם אובדן היא בדידות. תחושה זו היתה מנת חלקי גם כאשר נדמה היה כי העולם כולו סב סביבי ותומך בי. השפעות האובדן הן כה קשות ובלתי־נתפסות, עד שנראה כי "זר לא יבין זאת". כולי תקווה שאנשים אחרים שחוו אובדן יוכלו להפיק תועלת מכברת הדרך שעשיתי ומן הידע שרכשתי בעקבות התהליך האישי שלי, ובעיקר יוכלו להתגבר על תחושת הבדידות הקשה שהם חווים אחרי האובדן.
"שמים פתוחים" התגבש לכדי ספר כשנתיים לפני מותו של אסף, בני בכורי. על כן, רוב רובו מתייחס לאובדנו של אילן בעלי. אין עדיין בשפה די מילים כדי להבהיר או לתאר באמת את עוצמת ההתמודדות עם אובדן בן.
חלק ראשון
החיים שלפני
זיכרונות וקטעי יומן
רקע תרבותי־סוציולוגי לצד תפיסת עולם ואמונה - לכל אלה השפעה משמעותית על הדרך שבה אדם יתמודד עם משברים בכלל ועם משבר חיים נורא כזה, של אובדן בן זוג.
לעתים חולפת בי המחשבה שכאילו כל חיי היו הכנה למשבר הזה. והמחשבה על כך מחזירה אותי לאחור, אל בית ילדותי, לחצר שופעת העצים, אל הורי, לחברים מאז, לחוויות הנעורים. אלה הזיכרונות שעיצבו אותי כאדם, והנה דלת אחת נפתחת אל העבר, ואחריה עוד אחת ועוד אחת.
שער עץ מחזיר אותי אל בית ילדותי, בית קטן ולו מרפסת קטנה. משמאל עץ תות גדול מֵצֵל על החניה, ועץ שסק צמוד לגדר הבית מצד ימין. אלה הם ימי מלחמת ששת הימים. שיחים סבוכים מכסים על חפירה עמוקה וארוכה שנחפרה לא מכבר. אני רק בת שלוש, מצטופפת עם בני המשפחה בתוך החפירה שהיתה למקלט שלנו. אמי מתרוצצת בין המקלט והבית לבדוק מה עם הילדים הגדולים - לאחי גבי בן הארבע־עשרה ולבני הדודה שלנו לא היה מקום בתוך החפירה. אני מכורבלת עם אחותי ועם בן דודי משה בן החמש. חושך ושאון סירנות, אך אני לא פוחדת ומשום מה דווקא מרגישה בטוחה. רק אבא חסר לי בתמונה.
הימים עוברים והילדים הגדולים הולכים לצבוע את פנסי המכוניות. אנחנו בבית, ורק אבא איננו כבר המון זמן. באחד הימים עוצר ג'יפ צבאי ליד הבית ואבא יוצא מתוכו, מלוכלך ועם זיפים, אבל כולו מחויך. הוא מרים אותי, מחבק ומנשק נשיקה עוקצנית ונכנס הביתה. כולו מאובק, הוא לוקח את תרמילו, פותח אותו ומוציא מתוכו בובה ורודה, עגולה ושמנמנה. היא מוציאה צליל נעים כשמזיזים אותה. אבא מניח את הבובה על הרצפה ודוחף אותה. הצליל הנעים נשמע אז באוויר, הבובה מתנדנדת מצד אל צד כמה פעמים ואז נעצרת. אני מוקסמת, מנסה להשכיב את הבובה על הרצפה, אך שוב נשמעים הצלילים הקסומים והיא שוב מתנדנדת, וכולנו מחייכים. אני מרוכזת בבובה כאילו אין כבר אף אחד סביבי, מתעקשת להצמיד אותה אל הרצפה, והיא בשלה.
אהבתי את הבובה ואני אוהבת עד היום את הסמליות המיוחדת שהיתה בה. בימים חשוכים של מלחמה ודאגה צצה לה בחיי בובה ורודה כמו קרן אור של אופטימיות. כך, בתוך החושך, יש תמיד מקום לאופטימיות ורודה ועגלגלה.
במהלך חיי נתקלתי לא מעט במצבים שבהם הייתי על הרצפה בכל המובנים, וכמו אותה בובת נחום־תקום למדתי שאכן החיים מובילים אותי למצבים קשים, אך אחרי כל הטלטלות אני תמיד מוצאת את הכוח לקום שוב, ליישר את הגֵו ולהמשיך הלאה.
דלת רשת ואחריה דלת עץ כבדה מכניסות אותי לסלון קטן. אני חוצה מטבח מלא בריחות בישול ופונה היישר אל המרפסת האחורית. שם, עץ השזיף כבר עמוס בפרי. שזיפים בשלים ורכים פזורים על האדמה, ואני מיד חולצת נעליים וברגליים יחפות דורכת עליהם, נהנית מתחושת הרכות המתפשטת בין אצבעות רגלַי.
הגינה האחורית היא עבורי עולם ומלואו. עצי פרי, שובך יונים. פעם הייתי יושבת על העצים, גבוה, כמה שיותר גבוה, עם אחותי. יחד עם גבי אחי היינו מאכילים את היונים. אבא בנה לי בית על אחד העצים: גבוה למעלה, עם מרפסת וסולם, שאוכל לטפס עד הצמרת. "החיים הם משחק", הוא היה אומר לי. "צריך לשחק אותם בצורה הטובה ביותר". כשבנה את הבית וטיפות זיעה נוטפות על מצחו, אני ואחַי עזרנו לו, סוחבים ומעלים עצים למעלה. אבא היה אז טופח קלות על לחיִי ואומר: "בחיוך! גם עבודה קשה צריך לעשות בחיוך".
שנים אחרֵי הכרתי את אילן. גם לו היו משפטי מפתח כאלה שמחלחלים עמוק, לפעמים רק שנים אחר כך. אצל אילן, המשפט "החיים הם משחק" קיבל זווית קצת שונה. הוא היה נוהג לומר: "החיים הם לא חזרה גנרלית וצריך לשחק אותם נכון".
פרק חדש בחיי נפתח. כשהייתי בת שתים־עשרה, הורי רכשו דירה בבניין רב־קומות. מקריית אונו הוותיקה עברנו לקיראון. בקריית אונו הרגשתי כמו בחממה - כולם הכירו את כולם, כל בני המשפחה למדו באותו בית ספר - ולפתע פתאום המעבר הזה לקיראון, שהיתה שכונת מגורים מלאת חיים ותוססת. אל חטיבת הביניים הגיעו ילדים מכל בתי הספר באזור, ואני מצאתי את מקומי בה דרך כישורַי הספורטיביים והפעילות בצופים. מהר מאוד הפכנו להיות חבורה מלוכדת, מקובלת וסגורה. שם הכרתי גם את אורי, חברי הראשון, נער מקסים שבמהלך החברות בינינו שכל את אחיו הגדול שבדיוק עמד לפני גיוס. זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי בשכול מסוג אחר. לא עוד דוד רחוק וזקן, אלא בחור בן שמונה־עשרה שנהרג בפתאומיות אכזרית. כשנכנסתי אל ביתו של אורי לא ידעתי למה לצפות. הוא הראה לי את הקישוטים שנשארו ממסיבת הגיוס של אחיו - בלונים, כרזת ברכה, סרטים צבעוניים. שבועות וחודשים אחר כך, כשהייתי מבקרת בביתו, הייתי מציצה אל התקרה: נותרו שם עדיין שאריות נייר הדבק שהדביק את הקישוטים. זכר למהלך חיים נורמלי ורגיל, שאסון קטע באחת.
ימי התיכון יכולים לעבור בדרך משמימה, אלא שלי היו כוונות אחרות לגמרי: ביקשתי ללמוד במגמת סוציולוגיה ופסיכולוגיה. המכשול: לנצח את מנהל בית הספר שחשב אחרת ממני. המנהל, שהיה דמות סמכותית שהטילה פחד ומורא על התלמידים וההורים כאחד, דרש לפגוש אותי ואת אמי. הסברתי שאני רוצה להיכנס למגמה המבוקשת יחד עם חברַי, בעוד אמי נטתה להסכים לכל תנאי שהציב המנהל ולו כדי שאתקבל לתיכון היוקרתי. כשגיליתי שאני עומדת להפסיד בקרב - בעטתי באמי מתחת לשולחן, רומזת לה שתיתן לי לנהל את הוויכוח עם המנהל ושלא תתערב. בעיקשות ובאומץ עמדתי על שלי עד שהמנהל נשבר. מטרתי הושגה: נכנסתי למגמה שרציתי.
בגיל שש־עשרה, כשאני כבר מודעת לכוחי כמנהלת משאים ומתנים מוצלחים, הושבתי את הורי לפגישה איתי. הגיע הזמן, פתחתי ואמרתי להם. בתכם בוגרת ורוצה להתנהל בעולם בכוחות עצמה. ולשם כך עליה להשיג רישיון לטוסטוס. רציתי להרגיש חופשייה ועצמאית. הם התנגדו כמובן. הסברתי להם כמה אני בוגרת, הנה אני פעילה בצופים, ויש לי חיי חברה טובים, ואפילו חבר, ניר, מגיל חמש־עשרה. אני בוגרת! הורי ניסו לשכנע אותי שיש סכנות רבות ברכיבה על טוסטוס, ועם זאת, אם אתאפק עד לגיל הוצאת הרישיון לרכב - אקבל מכונית.
מול טיעון שכזה לא יכולתי לומר דבר. הבנתי שהפעם יהיה עלי לוותר. ההורים שלי הם אנשים חכמים ומבינים. הם הובילו אותי ברגישות רבה במשעולי העצמאות, לעתים אפשרו לי להשיג את מבוקשי ולעתים שכנעו אותי שאני טועה. שנה לאחר מכן קנה אבי אוטו חדש, והפיאט הישנה שלנו עברה לידַי המרוצות. הרגשה בוגרת ועצמאית ליוותה אותי מאז. הייתי היחידה בחֶבר'ה עם אוטו משלה, ותחושת העצמאות סחפה אחרַי עד מהרה את כל חברַי. יצאנו לטיולים ולבילויים עד שעות הלילה המאוחרות בפיאט הקטנה והאהובה שלי.
ערב שבועות, 1981. אני בדרך לנואיבה. ים, שמש, שקט. פתאום אנחנו שומעים רעש מטוסים ומבינים שמשהו קורה. אבא של החבר שלי דאז, שהיה איש צבא, אישר שאכן כך הדבר. אנחנו רואים בשמים ארבעה מטוסים חולפים על פנינו ואחריהם עוד ארבעה. אני עוקבת אחריהם במבטי, מהמטוס הראשון ועד לאחרון. אני מלווה את המטוס האחרון עד שגם הוא נעלם מעל לשמי עקבה. חמש שנים אחר כך הכרתי את הטייס של המטוס השמיני.
ליל שישי, אפריל 1986. מסיבה אצל מיכל. מוזיקה רועשת, הרבה צעירים וסטודנטים, חברים ממכון וינגייט שם למדתי חינוך גופני. בבית השכן ישן אילן, אחרי בוקר עמוס של טיסות. המוזיקה מעירה אותו. הלום שינה הוא נזכר שהשכנה הזמינה אותו למסיבה שאחותה עורכת. "תבוא", היא אמרה, "יהיו פה סטודנטיות מווינגייט". זה נשמע לו טוב מספיק. נכנס למקלחת, מילא כוסית ויסקי עם קרח וקפץ מעל לגדר המפרידה בין שני הבתים.
אורנה משכה אותי מרחבת הריקודים ואמרה לי, "אילן כאן". אורנה היתה חברתי החדשה מהלימודים. היא שירתה בחיל האוויר וכבר סיפרה לי על שני טייסים חמודים שרצתה שאכיר: נמרוד ואילן. באפריל של השנה השנייה ללימודים בווינגייט הוחלט לארגן מסיבת יום הולדת משותפת לי ולחברה. המסיבה היתה אמורה להתקיים בביתה של אורנה, ונמרוד ואילן היו ברשימת המוזמנים. אלא שלצערנו, אמא של אורנה חלתה והמסיבה הועברה לביתה של מיכל מרמת חן. ואז הסתבר שאורנה שכחה בכלל להזמין את שני הטייסים החמודים. אבל איריס, אחותה של מיכל ושכנתו של אילן, דווקא כן הזמינה אותם.
"בואי נראה על מי דיברת", אמרתי לאורנה.
בחור חמוד בג'ינס, חולצה לבנה וכוס ויסקי בידו עמד במטבח. הוא דיבר עם מישהו וחיוך מדהים נמרח על פניו. "אילן, תכיר, זאת רונה, חברתי הטובה. רונה, זה אילן -" כך חברתי אורנה.
"נעים מאוד", פלטתי וחזרתי לרקוד. ניר, חברי מגיל חמש־עשרה, רקד עמי. שנתיים קודם לכן נפרדנו, וכעת היינו חברים טובים.
כשעה לאחר מכן ראיתי את אילן עומד במרפסת. ניגשתי והזמנתי אותו לרקוד איתי. "את לא עם הבחור הזה?" שאל. "אתם נראים לי די קרובים..."
"זה כבר שייך להיסטוריה", עניתי. "ועכשיו בוא לרקוד".
לקראת תום המסיבה הוא ניגש אלי ואמר: "לקחתי את מספר הטלפון שלך מאורנה. אפשר להשתמש בו?"
אהבתי את זה. מציב עובדה אך עדיין מנומס ומתחשב.
"כן, בהחלט", אמרתי, ובלבי חשבתי, מה כבר אפשר להפסיד?
הכרתי את אילן ביום הולדתי, אחרי חצי שנה התחתנו, ומאז הוא כאן איתי.
זיווג, על פי הקבלה, הוא חיבור בין שתי נשמות על פי התוכנית האלוהית הכוללת. אילן ואני הרגשנו שנועדנו זה לזה. לא במקרה הוא היה רווק מבוקש עד גיל שלושים ושתיים. הוא היה אומר לי תמיד שחיכה לי שאגדל (אני צעירה ממנו בעשר שנים). הכרנו ב-16 באפריל, וחיינו יחד 16 שנה. משימתו בחלל יצאה לדרך ב-16 בינואר ונמשכה 16 ימים. אילן נהרג בשעה 16:00 שעון ישראל, כששעת הנחיתה המיועדת היתה 16:16.
"האישה המושלמת", אשת מפקד טייסת, אבל כל שלושה חודשים חולה בדלקת גרון. בהיריון של יפתח, אילן כמעט לא היה בבית. הרביתי לבכות והרגשתי שהגעתי למקום שאני לא רוצה להיות בו - מצבי רוח, תחושה של החמצה, חוסר מימוש עצמי. תוך כדי ההיריון הרגשתי שאני פוגעת בעצמי בגלל הדיכאון שנפל עלי, אבל דווקא מתוך הייאוש החל החיפוש שלי אחר דברים שיכולים לעזור לי. כך נתקלתי ברפלקסולוגית ומטפלת ברפואה סינית, והיא זו שחוללה את השינוי העמוק שחל בי. התחלתי ללמוד - וסוף־סוף הרגשתי שבאתי הביתה. אותו משבר שחוויתי בהיריון היה למעשה הקריאה הפנימית שלי לְשינוי, בין היתר גם בהיבט המקצועי.
הבית שלנו נדד לרֵעות כשיפתח, בננו השלישי, היה בן שנה. זהו, נגמר סבב הבסיסים ואנחנו בבית, חשבתי. איזו הרגשה נפלאה של התחלה חדשה זו היתה, בית יפה עם גינה קטנה, שכונה נהדרת מלאה בחברים טובים ובהמון ילדים.
המעבר לרעות היווה עבורנו התחלה חדשה בתחומים רבים: אסף הבכור התחיל כיתה א', טל ויפתח היו בגן, אילן בתפקיד חדש ומאתגר ואני בהתלבטות: היו לנו הרבה התחייבויות כספיות ולצד זה גם הצעות עבודה מעניינות, אך אני רציתי שינוי - התחלה חדשה בעולם הרפואה המשלימה, עולם שכל כך ריתק אותי. אילן, שנושא הכסף לא היה בראש שלו אף פעם, אמר לי, "תסמכי על האינטואיציות שלך והכול יהיה בסדר, את תראי". כבר למחרת היום עברה המיטה של טל לחדר הגדול יחד עם יפתח, והחדר שהתפנה עבר הסבה לחדר טיפולים.
מפה לאוזן התגלגלה השמועה על מטפלת חדשה בשכונה, ויומני הפך עד מהרה להיות צפוף בפגישות ובטיפולים. סדר יומי היה מאוזן להפליא: הבוקר, לאחר פיזור הילדים, הוקדש לטיפולים; שעות הצהריים הוקדשו לזמן איכות עם הילדים, לשיעורים ולמנוחה; אחר הצהריים שוב טיפולים כאשר הילדים עם בייביסיטר נפלאה שהעסיקה אותם להנאתם הרבה. הצלחתי לנהל את חיינו בצורה מלאה, מספקת ומהנה. התסכול על שעות העבודה הארוכות של אילן התמתן גם בזכות העובדה שהוא התחייב להגיע פעמיים בשבוע מוקדם יותר כדי שאוכל להעביר שיעורי התעמלות לנשים.
החיים התנהלו בנועם תוך תחושת עשייה ומימוש עצמי ובתמיכה משפחתית חמה. שנתיים של שגרה נעימה הובילו לשיחה על היריון נוסף. "אני מרגישה שהשגרה מתחילה להיות נעימה מדי, ואם לא נעשה ילד עכשיו אני חוששת שנפספס את הקרון האחרון", הודעתי לאילן. ואכן, היריון רביעי יצא לדרך.
ערב אחד חזר אילן עם סיפור מעניין: "רונה, את לא תאמיני איזו שיחת טלפון קיבלתי הערב. נסים התקשר אלי ושאל אם אני רוצה להיות אסטרונאוט. אמרתי לו שיעזוב אותי בשקט, שאני רוצה כבר ללכת הביתה. והוא אמר לי, 'אני לא צוחק, באמת מחפשים מועמדים מהחיל לתפקיד אסטרונאוט בנאס"א'. עניתי שאם כך, אני אשאל אותך ואתן לו תשובה על הבוקר..."
כן, כך זה התחיל, כחצי בדיחה על אסטרונאוטים, בדיוק כשאילן מנסה לסיים את יום עבודתו. מכל מקום, זה נשמע לי הזוי ולא מחובר למציאות, אך מצד שני חשבתי שזו יכולה להיות חוויה מעניינת אם וכאשר... עם זאת, עדיין לא האמנתי שמשהו מכל זה אכן יתממש.
אילן תִפקד אז כראש מחלקת אמצעי לחימה בחיל האוויר, בעל תואר בהנדסת מחשבים, וכך הוא נכנס לרשימה של יותר עשרים מועמדים לתפקיד.
האסטרונאוט הישראלי הראשון. אפריל 1997 - אילן נבחר ברוב קולות להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון. בירכתי אותו לרגל מינויו לאסטרונאוט, בדרך להגשמת חלומו. שנים אחר כך הוא הקדיש לי ברכה: "רונה, החלום האמיתי שלי כבר התגשם כשדרך כוכבך בעולמי. לכן גם אם לא יתגשם החלום הקטן הזה שלי - ימשיך החלום הענק הזה שבו אני חי לנחמני ולמלא את עולמי - החלום שבדמותך ובדמות ילדינו לנצח. ואם אכן יתגשם, הרי שכל כולו מוקדש לך ולילדים... באהבה רבה".
אבא בבית. אילן סיים את תפקידו באמל"ח והתכונן לנסיעה ליוסטון. חופשה ארוכה של כמה חודשים אפשרה לנו ליהנות מבעל ומאבא במשרה מלאה. אילן טיפל בנועה, הבת הצעירה, כפי שלא הצליח לעשות עם שלושת הבנים: הוא התעורר בלילות להאכיל אותה, שיחק איתה שעות, וטייל איתה בשכונה שעד אז הכיר רק בשעות הלילה ובשבתות. כך הוא גם גילה כי היישוב שלנו הוא מקום ממש חביב ושיש בו אנשים נחמדים, גילוי ראוי לשבח אחרי שלוש שנים וחצי של מגורים במקום - וחצי שנה לפני מעבר לארץ אחרת, לחוויה אחרת.
יצאנו לארצות הברית ב-16 ביוני 1998, עמוסים במזוודות, בילדים ובעגלות. הרגשנו ממש כמו ביציאת מצרים. צחוק גדול ליווה את המסע הארוך שבסופו נחתנו ביוסטון, טקסס. עם היציאה מן המטוס כיסתה אותנו שמיכה כבדה של לחות וחום מעקצץ. ברכב שכור יצאנו לדרך, אל ביתנו החדש. יוסטון היא עיר ענקית המונה יותר משישה מיליון נפש ויש לה נמל תעופה מן הגדולים בארצות הברית. אנחנו חוצים את העיר בפעם הראשונה, עוברים דרך הטבעת המקיפה אותה ודרך הדאון טאון, ומולנו נמתח קו רקיע של מגדלים יפהפיים.
JSC, מרכז ג'ונסון של נאס"א (ישנם שישה מרכזים של נאס"א, שכל אחד מהם אמון על תחום מסוים של עיסוק בחלל), אחראי על הפן האנושי בחלל - החל מקליטת האסטרונאוטים, דרך האימון וההכשרה ועד להכנה לטיסה - וכולל גם מרכז בקרה של הטיסות לחלל. מרכז קנדי שבפלורידה אמון על השיגור והנחיתה.
הגענו ליוסטון, לדירה במלון דירות פשוט למדי. התמקמנו, ערכנו טיול בסביבה ונכנסנו לסופרמרקט המקומי. העושר והמִגוון הדהימו אותנו: הממטרות הקטנות ששוטפות את הירקות, מחלקת בשר שנראית כמו בית מרקחת, והכול נקי, גדול, מרווח, עשיר - וקר. מהר מאוד למדנו כי הטקסנים אוהבים לשמור על טמפרטורה נמוכה מאוד בכל המקומות הסגורים. בחוץ חום מהביל בלתי־נסבל, אבל בפנים חובה ללבוש לפחות סוודר דק. בשל החום הכבד כמעט שאין למצוא נפש חיה ברחובות, וכל הפעילות נעשית בתנועה מהירה ממקום ממוזג אחד למשנהו. כך, בהדרגה, למדנו על ההרגלים האופייניים בתרבות החדשה שאליה הגענו. אילן החל בסידורי העבודה שלו ובמקביל בחיפושי בית ומכונית.
מתווכת יהודייה (כמובן) סיירה עם אילן בבתים השונים המיועדים להשכרה, עד שנמצא הבית המתאים למשפחה גדולה כשלנו. הטקסנים מסתפקים במשפחות קטנות פלוס כלב. כשראו אותי מסתובבת עם עגלול ובו שני ילדים ולפעמים אפילו יותר - כשטל היה מתעייף - היו מביטים בי בהלם: איזה מין משפחה היא זאת?
הבית ראשון היה ב-Bay Knoll, בית אמריקאי טיפוסי בן שתי קומות, שטיחים לבנים מקיר לקיר, בקומה העליונה חדרי ילדים ובתחתונה חדר הורים עצום בגודלו, מטבח מאובזר, גינה וחניה. בית פרוורי ממוצע, ולנו הוא נראה כמו ארמון. העדפנו לשלם מעט יותר ולרכוש מכשירי חשמל חדשים ולא משומשים. אילן טען כי האחריות שמתלווה לקניית המוצרים החדשים שווה את מחיר השקט הנפשי - דבר שלקחתי איתי לחיים בכל החלטה חומרית שהיה עלי לקבל.
בימים הראשונים הסעתי את אילן לעבודה ואחר כך יצאתי להשלים את הקניות לבית. הטיולים לסופרמרקט ולקניון הפכו לבילוי המועדף של הקיץ. הבריכה השכונתית אפשרה היכרות עם השכנים, ובהדרגה הילדים יצרו חברות מוזרה עם המקומיים כמעט בלי להשתמש בשפה.
קליר לייק בקיץ מזכיר אתר נופש נטוש. משפחות האסטרונאוטים בדרך כלל מנצלות את הקיץ לביקורי מולדת, אחרות יוצאות לחופשה השנתית. גרהרט, אסטרונאוט גרמני, היה הראשון שהזמין אותנו אל ביתו לארוחת ערב, שחייה וצפייה במשחק כדורגל. משפחתו היתה אז בביקור מולדת, והוא ניצל את ההזדמנות והזמין כמה חברים להיכרות ולבילוי משותף.