פרולוג
אני יושבת על ספת עור שחורה, מנדנדת רגל על רגל והמתח בתוכי גובר. אימא שלי התעקשה שאלך לדבר עם איש מקצוע. את חייבת את זה לעצמך, תראי אותך, היא אמרה. אני רואה את עצמי, אימא, אני רואה מה הפכתי להיות. אני רואה מה זה עושה לכם ואיך זה משפיע על הסובבים אותי. אבל איך אדבר? איך אסביר את הרגשת ההשפלה הנוראית ששוכנת בתוכי כבר ארבע שנים?
"סוואנה אן טייסון?" פקידת הקבלה תולשת אותי מהמחשבות הכאובות. היא מחייכת אליי ומלווה אותי לאורך מסדרון קצר שבסופו שתי דלתות עץ. "בבקשה," היא אומרת בקול עדין ובחיוך מטופש.
גברת, אנשים פה שבורים! את לא יכולה לחייך ככה!
אני מזייפת חיוך ונכנסת אל החדר.
"צוהריים טובים, גברת טייסון," אומר גבר גבוה בעל זקן מאפיר וקרחת מבריקה. הוא לוחץ את ידי ומחווה בידו על ספה קטנה. אני מתיישבת על ספת העור החומה, מולי שולחן אובלי מעץ מבריק ועליו חבילת טישו. כמה סטיגמטי, אני חושבת לעצמי, ולמרות ניסיונותיי, לא מצליחה לעצור את רגלי המקפצת. ד"ר קולינס יושב מולי על כורסה, מחזיק קלסר בחיקו ומסתכל עליי במבט בוחן. הכי סטיגמטי שיש. "מה שלומך היום, סוואנה?" הוא שואל. אני זוקפת גבות ומהנהנת במבט ריק. מה שלומי? אני בטיפול פסיכולוגי, איך יכול להיות המצב שלי, מר דוקטור לנפש מפורקת? "בזמנך, רק כשתרגישי נוח, את יכולה להתחיל לדבר."
"אתה לא אמור לשאול אותי משהו?"
"כדי לשאול אותך משהו אני צריך לדעת מה מציק לך," הוא מחייך, "על מה את רוצה לדבר?" אני מבולבלת. ככה מתנהל מפגש עם פסיכולוג? הוא לא אמור לשאול אותי שאלות ולהנהן כשאני בוכה? אני שותקת זמן מה שנראה כמו נצח ואז הוא אומר, "אוקיי, סוואנה, באת לכאן כי את מרגישה צורך לדבר על משהו שקורה או קרה, נכון?"
"קראתי על טראומה נפשית... ובדקתי אם אני סובלת מאחת כזאת. קראתי שטראומה נפשית יכולה לקרות גם בעקבות חילול עולמו של בן אדם, שהכול משתנה, שכל מה שהוא יודע מתהפך לגמרי והוא נכנס למצב של חוסר ביטחון ובלבול. ידעת שגם זו טראומה?" הוא מהנהן. אני משפילה מבט, בוחנת את הטבעות הרבות שמכסות את אצבעותיי. "אני לא מסוגלת לצאת עם גברים," אני אומרת, לראשונה מודה בקול רם בבעיה שאבחנתי בעצמי.
"למה?" ד"ר קולינס שואל.
"זה ארוך מאוד ומסובך."
"אז פשוט תתחילי מההתחלה. תספרי לי את הסיפור שלך, סוואנה, בשביל זה אני כאן, כדי להקשיב לך."
אני מיישירה אליו מבט ולראשונה בוחרת לדבר. אף אחד מעולם לא שמע את הסיפור שלי. אני נושמת נשימה עמוקה, משלבת אצבעותיי הרועדות, "זה התחיל בכיתה י"ב, בתחילת השנה."..
פרק 1
"סוואנה!" נואל צעקה מקצה המסדרון, וכל התלמידים הפנו מבטם אליה. כזו הייתה נואל, מלכת הדרמה ומרכז העניינים. גם כשלא ניסתה, היא תמיד הייתה הדמות הבולטת בחדר. אולי בגלל זה אהבתי אותה כל כך. בזכות הביטחון העצמי שלה וחוסר הפחד להשמיע את קולה. היא רצה לעברי והתלמידים נצמדו ללוקרים ופינו לה את הדרך. "מצאתי!" היא אמרה, מתנשפת בהתלהבות.
"מצאת מה?" צחקקתי וסגרתי את דלת הלוקר שלי.
"את הבחור!" היא מחאה כפיים.
"לא נואל! את לא היית רצינית בקשר ל-"
"אני לגמרי כן." היא הניחה ידיה על כתפיי ונעצה בי מבט חודר. "הוא חתיך בטירוף! לא הסגנון שלי... אבל את בוודאות תאהבי! לא יודעת אם את מכירה אותו."
"נואל, תקשיבי-"
"לא! התערבות זאת התערבות!" היא שוב קטעה אותי.
"לעזאזל, אין לי כוח אלייך," מלמלתי.
היא צחקקה, שילבה זרועה בשלי ומשכה אותי איתה. "אני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל אני חושבת שהוא איתנו בשיעור ספרות."
את עקביה הנוקשים על הרצפה אפשר היה לשמוע למרות הרעש במסדרון, כי שוב, כזו היא הייתה. בתו של חבר קונגרס, גבוהה, בעלת גוף מחוטב וטעם משובח בבגדי מעצבים. כבר מגיל צעיר נעלה נואל נעלי עקב, אך ידעה לעשות זאת בטעם טוב ובהתאם לגילה. לבית הספר היא נהגה ללבוש בגדים מעוצבים ואלגנטיים, ואם לא הייתי חברתה הטובה, הייתי תוהה איך בכל יום היא מגיעה לבושה בסט בגדים חדש לחלוטין. נואל הייתה מושלמת. היא הייתה חברותית מאוד, בעלת ביטחון עצמי גבוה, מרשימה וחכמה. היא הייתה ראש מועצת התלמידים וחביבת המורים. בשנה שעברה היא התנדבה להיות מדריכה בתוכנית לחילופי תלמידים, ובשעות אחר הצוהריים התנדבה במקלט לבעלי חיים. כן, מושלמת. לא היה אחד שלא אהב את נואל, ובצדק. היא השתדלה להתחבר עם כולם, לעזור למי שצריך ולחייך בכל רגע נתון. לצידה הייתי אני. קצת פחות מושלמת. קצת הרבה.
"למה אנחנו הולכות לספרייה?" שאלתי בעוד אנחנו יורדות לקומה התחתונה, לכיוון ספריית בית הספר.
"כי מצאתי את הבחור המושלם בשבילך! תולעת ספרים בדיוק כמוך!" היא נעצרה בכניסה לספרייה.
אז כמו שאמרתי, בניגוד לנואל שהתנדבה בכל מקום שרק אפשר לחשוב עליו, אני התנדבתי רק בספריית בית הספר. אהבתי את השקט ואת התחושה הרגועה שתמיד שררה במקום.
"את יודעת, אומרים שהפכים נמשכים... אני לא חושבת ש-"
"אוו, אוו, סוואנה, תאמיני לי. אתם הפכים."
נופפתי לגברת ובסטר שישבה מאחוריי הדלפק, "אני חושבת שאני מתחרטת... בכל זאת, אני לא את."
נואל נעצרה במרכז הספרייה והסתכלה עליי במבט מרוגז. "דבר ראשון, זאת התערבות. אז את חייבת לעשות את זה. דבר שני, למה את משווה את עצמך אליי? אנחנו שתי בחורות שונות! את מיוחדת בדרך שלך, והלוואי שתפסיקי להיות טיפשה ותביני את זה כבר!" היא סטרה לי. נבהלתי. הדבר שבו השקיעה נואל יותר מכול היה העלאת הביטחון העצמי שלי. כי הפכים אכן נמשכים, ובגלל זה היינו החברות הכי טובות. אומנם בבית הספר שלנו לא היו מקרי בריונות שקורים בכל בית ספר אמריקאי טיפוסי, אבל העובדה שהייתי חברתה הטובה של הנערה המקובלת ביותר בשכבה לא הקנתה לי דבר. אני עדיין הייתי תולעת הספרים שמתחבאת בספרייה מאחורי המדפים הגבוהים. "תפסיקי לעצבן אותי ובואי!" היא לחשה ותפסה את מפרק כף ידי. השתרכתי אחריה לכיוון מעבר ספרי הלימוד. "אוקיי, הנה המטרה שלך, בלי ויכוחים, בלי שטויות! התערבות זאת התערבות!"
עיניי נפערו כשראיתי את הבחור היחיד שעמד במעבר, שלף ספר מהמדף ועיין בו ברפרוף.
"אין מצב!" הסתכלתי עליה בהלם. "ג'יידן מיילס? זה כמו לגשת לרוצח ולהציע לו לצאת לדייט!" היא חייכה חיוך רחב והנהנה בהתרגשות. "אין סיכוי, נואל. אני לא עושה את זה."
"את כן!"
"אני לא!"
במשך כמה רגעים התווכחנו בלי להשמיע קול, השתמשנו בתנועות ידיים מוגזמות ובמבטים נוקבים. לפתע היא הניחה ידיה על כתפיי ודחפה אותי לעברו. הייתי בורחת אילולא הרים מבטו מהספר והסתכל עליי. מבטו היה חודר ועצבני כתמיד, כזה היה ג'יידן מיילס.
"היי," אמרתי בחיוך, נבוכה לחלוטין מהמצב שאליו נקלעתי.
"היי," הוא אמר בקול עמוק ונמוך שבקושי נשמע, החזיר את הספר אל מקומו על המדף ושלף אחר.
הוא התעלם מקיומי, לא ייחס חשיבות לעובדה שעמדתי לידו. ג'יידן מיילס היה הבחור האחרון שהייתי בוחרת לגשת אליו. הוא היה מרוחק, שקט ועצבני. לא נחמד בעליל. הוא היה מגיע ראשון לשיעורים, לא מדבר עם אף אחד, ויוצא תמיד ראשון. לפעמים היה מחסיר ימים שלמים ואף אחד לא ידע מדוע. בהפסקות הוא מעולם לא נראה בקפיטריה, וגם לא בחצר בית הספר. אף אחד מעולם לא ראה אותו מחוץ לשטח בית הספר או באזורי הבילוי שבהם נהגו כל התלמידים לבלות. הוא מעולם לא נראה משוחח עם מישהו, אפילו לא עם אחד המורים. אף תלמיד לא היה חבר שלו, הוא נמצא בבית הספר בסך הכול שנה. עבר מבית ספר אחר בתחילת כיתה י"א, ולא טרח להכיר אף אחד מאז. ג'יידן תמיד לבש בגדים כהים, בגוונים של אפור ושחור. הצבע הכי מיוחד שנראה עליו אי פעם היה ירוק זית, וגם הוא נעלם מתחת למשבצות השחורות שעל החולצה המכופתרת שלבש. שערו הכהה נפל על מצחו, הוא היה מגולח בחלק התחתון של ראשו, ועגיל חישוק כסוף עיטר את הנחיר השמאלי באפו. ארשת פניו תמיד נראתה כעוסה. גם עכשיו, בספרייה.
הסתכלתי מעבר לכתפי על נואל שהסתתרה, ומשכתי בכתפיי. היא הצביעה עליו ודרשה ממני לגשת אליו שוב. נשפתי אוויר בייאוש והשפלתי מבטי.
"היי... אממ... ג'יידן?"
"כן?" הוא הרים מבטו אליי ונראה מרוגז.
חייכתי חיוך נבוך, אך הוא המשיך להסתכל עליי במבט רציני.
"אני רציתי... לשאול-"
"מה את צריכה?" הוא קטע אותי, והחזיר את הספר למקומו בין שאר הספרים.
הוא הסתובב אליי ותחב ידיו בכיסים של מכנסי הג'ינס הקרועים שלו. תיק הגב המרופט שלו היה תלוי על כתפו ונראה כמעט ריק. חלק קטן מקעקוע בצבץ מבעד לצווארון החולצה שלו, וקעקועים נוספים קישטו את זרועותיו. תודה רבה, נואל. מצאת את מי לתת לי בהתערבות הדבילית הזאת.
"האמת, רציתי לשאול אותך אם... זאת אומרת... לדעת אם תרצה מתישהו... אממ-"
"את מתכוונת לדבר בקרוב?" הוא כיווץ עיניו.
כבר לא רציתי לשאול אותו דבר. אבל נואל הייתה מכריחה אותי לחזור ולדבר איתו עד שהייתי מקיימת את חלקי בהתערבות.
"רציתי לשאול אותך אם תרצה שנצא מתישהו"?
"לא." הוא ענה מייד, בלי לחשוב אפילו.
השתתקתי, והוא חלף על פניי ויצא ממעבר הספרים. הסתובבתי המומה אל נואל, שהייתה המומה בעצמה.
"ממש יופי, נואל. הושפלתי לגמרי. את מרוצה?" תקפתי אותה ויצאתי מהספרייה.
היא רצה אחריי. "סוואנה! חכי רגע"!
"אני בכלל לא אוהבת את הרעיון הזה! אם אמור לקרות לי משהו הוא יקרה מעצמו, ולא כי את תבחרי בשבילי עם מי להתחיל"!
היא תפסה בזרועי, עצרה אותי וסובבה אותי אליה. "אוקיי!" היא צעקה, "אני מצטערת, לא חשבתי שהוא יהיה כזה אידיוט".
שילבתי זרועי בשלה ויחד חזרנו לכיתה. אשקר לעצמי אם אגיד שלא חשבתי על ג'יידן מאותו רגע בספרייה. היהירות שלו הרגיזה אותי, רציתי לתת לו סטירה.
בסוף היום בדרכי אל הלוקר עברתי ליד כיתת המלאכה. הדלת הייתה פתוחה וראיתי בתוכה את ג'יידן. העצבים געשו בי מחדש ובלי לחשוב נכנסתי. הוא עמד מאחורי שולחן גבוה, שרטט בעזרת סרגל קווים ישרים על מלבן עץ דקיק. נעמדתי מצידו השני של השולחן.
"אתה יודע, ג'יידן, יש דבר כזה שנקרא כבוד. זו לא בושה שיהיה לך אחד כזה."
"על מה את מדברת?" הוא שאל בלי להרים מבטו אליי.
"אני מדברת על איך שענית לי קודם," אמרתי, והנחתי ידי על קרש העץ.
זה משך את תשומת ליבו והוא הרים את עיניו. "את לא מכירה אותי. למה לך להציע לי לצאת?"
"כדי... להכיר אותך..." עניתי בחוסר ביטחון.
הוא הסתכל עליי בדממה, "אני לא אוהב את חברה שלך," אמר וחזר לשרטט.
"נואל?" שאלתי בבלבול, עקפתי את השולחן והתקרבתי אליו. "איך היא קשורה?"
"תראה לי מי החברים שלך, ואגיד לך מי אתה."
גלגלתי עיניי בכעס. "נואל ואני שונות מאוד! וחוץ מזה, היא בן אדם טוב! על סמך מה אתה שופט אותה?"
לפתע הוא חדל לשרטט וסובב ראשו אליי. עמדנו קרובים זה לזה. אולי יותר מדי.
"אין בעיה, אני אצא איתך."
לרגע השתתקתי ואז הנחתי ידיי על מותניי ואמרתי לו, "אני לא צריכה שתעשה לי טובה."
הוא צחקק וחזר להביט בעבודתו, 'אהיה אצלך בשמונה. תלבשי משהו ארוך."
הוא לקח את קרש העץ והלך אל שולחן ברזל בקצה הכיתה, שעליו היה מסור עגול וגדול. המשכתי לחייך חיוך מרוצה גם אחרי שיצאתי מהכיתה, והרשיתי לעצמי ליהנות מהתחושה המוזרה שהציפה אותי. הייתי גאה בעצמי.
"סוואנה! בחורה צריכה לשחק בגבר! לתת לו לרדוף אחריה, שהוא יתאמץ!" צעקה נואל מהצד השני של הקו.
"את שלחת אותי להתחיל איתו!" צעקתי חזרה.
"זה... אוקיי, זה לא משנה! היית צריכה לומר שאת עסוקה הערב".
"למה"?
"כדי שיחשוב שיש לך חיים!"
"אני בכיתה י"ב, אני מתחילה ללמוד בשעה שמונה בבוקר, ויש לי המון שיעורי בית! איזה חיים יש לי"?
"הוא לא צריך לדעת את זה," היא ענתה בטון מזלזל.
צחקקתי ונעמדתי מול המראה הארוכה שהראתה את כל גופי. "מה את אומרת על הג'ינס השחורים והחולצה הלבנה עם החוטים?" שאלתי.
"זאת שחושפת את הבטן? מעולה, אבל תלבשי מעיל. קר".
"כן, הוא אמר לי ללבוש משהו ארוך."
"באמת? למה?"
משכתי בכתפיי, כאילו יכלה לראות אותי עושה זאת.
"אני שולחת לך תמונה," אמרתי, צילמתי את בבואתי שבמראה ושלחתי לנואל.
בזמן שחיכיתי לתגובתה ענדתי את עגילי היהלום הקטנים והנוצצים שלי.
"נראה מעולה!" היא סוף סוף הגיבה.
בשעה שמונה הייתי מוכנה לפגישה עם ג'יידן. לפתע הרגשתי לחוצה. לא היה לנו דבר במשותף ולא ידעתי עליו כלום. לפני שהספקתי לחשוב כמה נוראית הפגישה הזו תהיה, נשמעה דפיקה על דלת ביתי. פתאום נזכרתי שבכלל לא אמרתי לג'יידן איפה אני גרה.
"שלום." שמעתי את קולה של אחותי הקטנה.
הסתתרתי מאחורי הקיר והצצתי. ויולט החזיקה בידה האחת את דלת הכניסה, ואת ידה השנייה הניחה על המותן שלה. חייכתי והעברתי מבטי אל ג'יידן. הוא התכופף על ברכיו מול אחותי הקטנה והושיט לה את ידו הגדולה.
"היי," אמר בקול עבה. "אני ג'יידן".
"אני ויולט," היא אמרה בקולה המתוק ולחצה את ידו. היא משכה את ידה ושילבה זרועותיה מאחורי גבה. "למה אתה פה?"
"ויולט, לא שואלים שאלה כזאת," יצאתי מהמסדרון. הוא הרים מבטו ונעמד, ארשת פניו רצינית שוב. אחותי הקטנה הסתכלה עליי מלמטה וחיבקה את רגלי כשנעמדתי לצידה. "היי," אמרתי בחיוך. ג'יידן רק הנהן. "אימא חוזרת בעוד רבע שעה, אל תפתחי את הדלת עד שהיא מגיעה, בסדר?" אמרתי לוויולט בעודי לובשת את המעיל שלי. ויולט הנהנה ורצה בחזרה לסלון. "ג'וני, יצאתי!" צעקתי אל אחי שהסתגר בחדרו. כהרגלו הוא לא הגיב לדבריי. ג'יידן יצא ואני אחריו, נעלתי את הדלת, ויחד התקדמנו על שביל הגישה אל המדרכה. "איך ידעת איפה אני גרה?" שאלתי, "לא אמרתי לך את זה בבית הספר."
"נסעתי ברחוב כמה פעמים וראיתי אותך נכנסת לבית הזה, ניחשתי שאת גרה כאן." כחכחתי בגרוני במבוכה. "אני מקווה שתצליחי לסדר את השיער מחדש אחר כך," הוא אמר, ונעמד ליד אופנוע מדהים ביופיו. הארלי דיווידסון אמיתי, מבריק ונוצץ.
"אלוהים! זה שלך?" הצבעתי בהתלהבות על האופנוע הסקסי. הוא הנהן, הרים את הקסדה השחורה המבריקה שהייתה מונחת על מושב העור, והוציא אחת נוספת מתחת למושב. "וואו, ג'יידן, הוא מהמם!" הקפתי את האופנוע וליטפתי את חלקיו המבריקים שעדיין היו חמימים מהנסיעה אל ביתי.
"את לא מפחדת?" שאל והגיש לי קסדה.
הנדתי ראשי בהתלהבות ולקחתי את הקסדה מידו. היא הייתה גדולה וכבדה. "אני מתה על אופנועים!" אמרתי בהתלהבות.
הוא הגיש לי את ידו ועזר לי להתיישב על המושב הקשיח. הוא סגר את רוכסן מעיל העור שלבש והתיישב. בלי לבקש רשות הנחתי ידיי על מותניו, הרי לא הייתי מסכימה לנסוע על החיה הרעה הזו בלי לאחוז בו. הוא הרים את רגלית הברזל הקטנה, והתניע.
"לאן אנחנו נוסעים?" צעקתי מעל כתפו.
"לחוף," הוא צעק בתשובה, ולפני שהספקתי להגיב הוא החל לנסוע.
נשימתי נעתקה כשהוא דהר על הכביש, זגזג בין מכוניות, עקף את כולם ללא בושה ובמלוא הביטחון. בכל זאת, הארלי פאקינג דיווידסון. הנסיעה הייתה מרגשת, ועד שעצרנו על המדרכה בטיילת פשוט לא חשבתי כמה מפחידה עלולה להיות הפגישה הזו. תהיתי על מה לעזאזל אוכל לדבר עם ג'יידן מיילס. אולי על האהבה לספרים, וגם זאת ניחשתי רק משום שראיתי אותו בספריית בית הספר לא מעט פעמים.
ג'יידן עזר לי לרדת מההארלי ולקח את הקסדה מידי. הרגשתי את שערי מתפרע אפילו יותר ברוח הקרירה, והחלטתי לוותר על התקווה שהוא יישאר מסודר. לא הבנתי מדוע בחר דווקא בחודש דצמבר לטייל על חוף הים, אך למזלי מעיל העור שלי היה פרוותי בחלקו הפנימי, וחום גופי נשמר. הלכתי לצידו על הטיילת לעבר מסעדת הדגים הקטנה.
הקור בחודשי החורף היה בלתי נסבל בכל שעות היום, וזו הייתה סיבה טובה מספיק לוותר על ביקור בחופי סן דייגו. המסעדות המעטות שהיו על החוף חדלו לעבוד מנובמבר עד מרץ, אך מסעדת הדגים של לני הייתה פתוחה בכל חודשי השנה. לני היה מוכר מאוד. מכל מסעדות הדגים היוקרתיות והמפורסמות, היו המנות במסעדה של לני הטעימות והמשביעות ביותר, ובמחיר שפוי. אך לא רק הטעם והמחיר תרמו להצלחה של לני ולאהדה כלפיו. היחס החם שנתן ללקוחותיו החזיר אותם למסעדה שוב ושוב. למקום היה מעין קסם. אי אפשר היה להיכנס בלי לחייך אל לני ואשתו, ואל המלצרים הנחמדים שעבדו באווירה חמימה ונעימה.
ג'יידן פתח את הדלת והחזיק אותה עבורי, ואני נכנסתי אל המסעדה החמימה.
"טייסון! כמה טוב לראות אותך!" צעקה ג'ולייטה, אשתו של לני.
נופפתי לה לשלום, והלכתי אחרי ג'יידן שהתקדם אל השולחן הפינתי ביותר. ג'ולייטה קרצה לי וסימנה בידה שהיא תגיע מייד לשרת אותנו. התיישבתי על הכיסא הצמוד לקיר, וג'יידן התיישב מולי. ג'ולייטה הופיעה עם התפריטים, והניחה ידה על כתפו של ג'יידן.
"מה איתך, ילדון? מה שלום הדודים שלך?" היא שאלה אותו.
"בסדר, תודה," הוא הרים מבטו אליה.
היא חייכה אליו בטוב לב וליטפה את ראשו אך הוא לא זיכה אותה בחיוך, כמו שלא זיכה אף אחד בחיוך.
"ומה איתך, מותק?" היא פנתה אליי.
לחצתי את ידה כשהניחה אותה על שלי. "הכול בסדר. אימא ביקשה למסור לך שהיא מתגעגעת."
"תגידי לה שזה בסדר לבוא לבקר. היא לא חייבת לבוא רק כדי לאכול." ג'ולייטה הניחה ידיה על מותניה הרחבים ושאלה, "מה תרצו להזמין, ילדים?"
ג'יידן בחן את התפריט ואז אמר, "אני אקח את הסלמון והצ'יפס."
"גם אני," אמרתי. ג'ולייטה לקחה את התפריטים והלכה, לאחר שזיכתה אותנו בעוד אחד מחיוכיה הטובים. שילבתי אצבעותיי אלה באלה מתחת לשולחן, וכך כנראה גם ג'יידן. הסתכלנו זה על זה בדממה, ומרגע לרגע המצב הפך למביך יותר ויותר, עד שהרגשתי את לחיי מתחממות ומאדימות ממבוכה. "על מה אתה עובד?" שאלתי לבסוף, "בסדנת המלאכה... בבית הספר..."
"ארון תכשיטים," הוא ענה בקצרה.
הנהנתי. שוב השקט המביך. רציתי לקום ולברוח אל הים הקר, להשאיר אותו לסיים את המנות של שנינו בזמן שאני אטבע בחוץ עם הבושה המעיקה הזו.
"ולמה אתה שונא את נואל?" שאלתי בתקווה ששאלה זו תפתח שיחה ארוכה יותר.
"אני לא אוהב אותה. לא אמרתי שונא," הוא תיקן. "ואני לא מתחבר למי שהיא. מנסה להיות הכול בכול, שכולם ידעו וישמעו מי היא. זה סוג של צביעות."
"צביעות?" שאלתי בהלם.
הוא רק הנהן. עיניו הכהות בהו בי ולסתו התקשחה ובלטה מבעד לעורו. לפתע חזרה ג'ולייטה, הניחה את המנות שלנו, ושתי כוסות מילקשייק.
"על חשבון הבית," קרצה לנו, לחצה על כתפו של ג'יידן ונעלמה.
הוא הרים את המזלג ואת הסכין, והתחיל לחתוך את הדג הגדול והמטוגן שלו.
"ג'יידן, למה אתה קורא לזה צביעות?"
הוא משך בכתפיו, טבל את חתיכת הדג בקטשופ והכניס לפיו.
"כל הניסיון הזה להתבלט, להיות במרכז, זה צבוע מאוד. זה לנסות להיות מישהו כדי למשוך תשומת לב. למה לא פשוט להיות אתה?" הוא בלע את חתיכת הדג ולגם מהמילקשייק.
"ואם זה באמת ובתמים מה שהיא, ולא רק מי שהיא מנסה להיות?"
"אז אני לא אוהב את זה," הוא משך בכתפיו, והכניס שתי חתיכות צ'יפס אל פיו.
"אתה חושב ששמים לב למי שלא מתבלט? תסתכל עליי ועליך."
"אני לא רוצה שישימו לב אליי." הוא הסתכל עליי, "למה את לא אוכלת?"
"למה אתה לא רוצה שישימו לב אליך?" שאלתי בהתעלמות מוחלטת משאלתו.
הוא נשא מבטו מעלה, כאילו חשב על תשובה, בלע ואמר, "עוד לא מצאתי מישהו בבית הספר שהייתי רוצה את היחס שלו."
בלעתי רוק והסתכלתי עליו בזמן שהוא המשיך לאכול, ולבסוף התחלתי גם אני לאכול. הוא היה מוזר. מעולם לא נתקלתי באדם כמוהו.
"זה יהיר מאוד, אתה לא חושב?" לגמתי מהמילקשייק שלי.
הוא הניד ראשו. "אם הייתי אומר שאני טוב יותר זה היה יהיר. אבל אני פשוט לא מתחבר לסגנון האנשים בבית הספר. רובם כנראה הרבה יותר טובים ממני, אבל לנהל שיחה איתם," הוא מניד ראשו. "הם לא הטעם שלי."
"אז לא הסכמת לצאת איתי רק כי אני חברה של נואל או כי לא ראית טעם לנהל שיחה?"
"יכול להיות שאני שופט מהר מדי."
השפלתי מבטי וניסיתי לפענח את התשובה שלו. את שאר הארוחה העברנו בדממה, אך היא לא הייתה מביכה. האוכל היה טעים ומשביע, וג'ולייטה פינקה אותנו גם בוופל בלגי חם לקינוח. בסוף הארוחה ג'יידן הוציא את הארנק שלו, וכשהתכוונתי להוציא את שלי, הוא עצר אותי בידו, ושלף כמה דולרים מארנקו. מעולם לא קבענו שהיציאה הזו היא דייט, אך משום מה כך הרגשתי. לא ידעתי מה רציתי מג'יידן, אם בכלל, אך בדבר אחד הייתי בטוחה - הוא סִקרן אותי מאוד.
יצאנו מהמסעדה והתחלנו ללכת על החול זה לצד זה. בהתחלה שתקנו, ושוב להפתעתי זה לא הפריע לי. אבל אז נזכרתי בשיחה הקצרה שלנו בתחילת הארוחה.
"איך אתה יודע שאין אף אחד בבית הספר שאתה לא יכול לפתח איתו שיחה?" שאלתי.
"אני מרגיש את זה, פשוט אין טעם."
"אבל קודם אמרת שיכול להיות שאתה שופט מהר מדי..."
"נכון, ויכול להיות שאני טועה בנוגע לכמה אנשים, אבל אני לא ממהר לגלות את הטעויות שלי."
תהיתי למה לא הפריע לו שהוא לגמרי לבד, בלי אף חבר.
"אתה בסדר עם זה שאתה לא מדבר עם אף אחד?" שאלתי, וחשבתי שאולי הגזמתי בשאלותיי.
"אני מעדיף את זה," הוא ענה, והצליח להעלים את המבוכה שחשתי.
"את מה? את הבדידות הזאת?"
"את השקט הזה." שילבתי זרועותיי, הרוח הקרה חדרה אל מתחת למעיל שלי והקפיאה אותי. "קר לך?" הוא שאל. הנהנתי, הוא הניח ידו על גבי, כיוון אותי חזרה לעבר הטיילת, והוריד אותה רק כשהגענו אל ההארלי שלו. הופתעתי לגלות שעקצוץ של אכזבה דגדג בבטני. "עד כמה את ספונטנית, סוואנה?" הוא שאל בעודו שולף את הקסדות. "את ממהרת לחזור הביתה"?
"לא," הנדתי בראשי.
ג'יידן עזר לי לעלות על מושב העור הקפוא והתיישב לפניי. הרגשתי את גופו צמוד לשלי, ונהיה לי חם. משהו בהרגשתי השתנה מתחילת הערב. הרגשתי שאני מתחילה להכיר אותו, ואף להבין אותו קצת יותר. דהרנו על הכביש כעשר דקות, הרוח הצליפה בפניי והקפיאה את אפי, ולבסוף נעצרנו בכניסה למכון קעקועים. קירותיו החיצוניים היו עשויים מלבנים אדומות, ושלט ניאון גדול וזוהר האיר את המדרכה כולה - 'קעקועים ליד החוף'.
"מה אנחנו עושים פה?" שאלתי בעודי מברישה את שערי באצבעותיי.
ג'יידן נעל את ההארלי והתקדם אל דלת הכניסה. "אני עובד כאן," אמר.
הוא פתח את הדלת במפתחות שברשותו, ונעל אותה אחרינו. המכון היה חשוך, אך עדיין אפשר היה לראות את העיצוב המיוחד. ציורים מדהימים ומפחידים היו תלויים על הקירות השחורים, ולצידם שם המכון בכתב קליגרפי יפהפה. עשרות עגילים בשלל צבעים, לכל חור בגוף, הוצגו בארונות זכוכית. וארבע דלתות סגורות, ועל כל אחת כתוב שם, גם הוא בכתב קליגרפי.
"אתה מקעקע?" שאלתי, והוא הנהן אליי. "וואו! זה פשוט... איך? בן כמה אתה?"
הוא ניגש אל אחת הדלתות שעליה היה כתוב שמו, דחף מפתח אל המנעול ופתח את החדר.
"עוד מעט בן שמונה עשרה. אבל תמיד התעניינתי בקעקועים," הוא החל לספר, "חבר של אחותי עובד כאן, הוא לימד אותי לקעקע בגיל שש עשרה, ומאז אני עובד פה."
פערתי עיניי כשראיתי את ארבעת הציורים המהפנטים שהיו תלויים על הקיר. בציור הראשון - פנים של בחורה יפהפייה בעלת עיניים גדולות, המוציאה לשון ובה נעוץ עגיל נוצץ. על צווארה קולר עור ולולאת ברזל במרכזו. בציור השני - פלג גוף עליון של אישה, שדיה חשופים, אל פטמותיה מחוברים שני קליפסים וביניהם שרשרת נוצצת. הטבור שלה מעוטר בעגיל וזרועותיה מכוסות בקעקועים. בלעתי רוק והבטתי בציור השלישי - פלג גוף תחתון של אישה. פסים מצוירים על בטנה התחתונה ועד גבול תחתוני התחרה הדקים והשקופים. גב כף ידה הימנית מכוסה בקעקוע, בכל עשר אצבעותיה טבעות מיוחדות, ומפרקי כפות ידיה אזוקים זה לזה לפני גופה באזיקים פרוותיים. בציור הרביעי היה מצויר ישבן של בחורה. הוא היה עגול וחלק, תחתוני חוטיני דקיקים בצבצו מעל חריץ ישבנה, ובחלק האחורי של הירכיים היו קעקועים של מילים לא מובנות, בכתב מסוגנן ויפה.
על קיר אחר היו תלויים מדפים ועליהם עשרות בקבוקונים בצבעים שונים, ובמרכז החדר עמדה מיטת ברזל מחולקת לשלושה חלקים ומזרן עור מונח עליה. ליד המיטה כיסא עגול על גלגלים, ולידו שרפרף נמוך ומרופד.
"אתה ציירת את הציורים האלה?" ג'יידן הנהן. "הם מאוד..."
"נועזים?"
"מעניינים," אמרתי.
"אוהבת?" מבטו חדר לתוכי.
"כ... כן."
שמץ חיוך הופיע על שפתיו. "אז כמה את ספונטנית מאחד ועד לתת לי לקעקע אותך?" הוא שאל.
פערתי את פי. "קעקוע?! עכשיו?" הייתי המומה מהרעיון המטורף.
"משהו קטן, סתם כדי להנציח את הספונטניות."
בלעתי רוק והרהרתי על אפשרות לתת לילד מבית הספר שלי לקעקע אותי. ילד שאני לא מכירה, שעד הבוקר היה רחוק גם ממחשבותיי.
"אוקיי," עניתי לבסוף, וזכיתי בחצי חיוך.
לעזאזל, למה הוא לא מחייך יותר? היה לו חיוך יפהפה.
"איפה את רוצה אותו?"
בחנתי את גופי. "מעל הקרסול."
ג'יידן משך ידית קטנה במיטה והיא התקפלה באיטיות לכיסא. הוא העמיד את הכיסא העגול מולה, וביניהם את השרפרף הקטן והמרופד.
"בצבע?"
"לא."
"שבי."
התיישבתי על המיטה שעכשיו הייתה כיסא גדול ונוח, ופרמתי את השרוכים בנעל הסניקרס הימנית שלי. שקלתי מחדש את ההחלטה שלי, כי בכל זאת, לא ידעתי עד כמה הוא מקצועי, אבל אז ראיתי מחברת בעלת כריכה שחורה על ארונית הברזל, והרשיתי לעצמי להסתכל בה. כמו שחשבתי, במחברת היו תמונות של עבודות שביצע, ואי אפשר היה להתווכח - ג'יידן ידע לקעקע.
"מה בא לך?"
סגרתי את המחברת והחזרתי אותה למקום, משכתי את שולי המכנס שלי מעלה וחשפתי את הקרסול שלי. הפגישה הזו הגיעה למקומות שלא חשבתי שתגיע, ולא הצלחתי לנחש מה יקרה הלאה.
"אני חושבת שאני רוצה לב," נשאתי מבטי אליו.
הוא החדיר את המחט לתוך מכונת הקעקועים. "רק לב?" משכתי בכתפיי. "לא, את לא עושה סתם לב. זה נדוש. תבחרי משהו משמעותי בשבילך," הוא התעקש. נשכתי את שפתי התחתונה וחשבתי לעצמי מה אני רוצה לקעקע. "יודעת מה? יש לי רעיון. שימי את הרגל פה," הוא טפח על השרפרף הנמוך ופשט את מעיל העור שלו.
הנחתי את רגלי על ריפוד העור השחור, והוא תפס את שולי המכנס המופשל שלי וקיפל אותו עוד קצת מעלה. אגודליו נתחבו מתחת למכנס וליטפו את עור רגלי. צמרמורת חלפה בגופי. משהו לא מובן, מבלבל וחדש התחולל בתוכי. בלעתי רוק ובחנתי את פניו, בהיתי בגרגרת שלו שעלתה וירדה באיטיות בגרונו. הוא הבזיק לעברי מבט מהיר, ומייד השפיל אותו שוב. כן. היה בינינו מן רגע. רגע מבלבל ומעורר, כזה שרואים בסרטים הרומנטיים כשאהבה מתפתחת בין שתי הדמויות הראשיות. אהבה? הגזמת לגמרי, סוואנה! צעקתי בתוכי. לגמרי הגזמתי.
"את בוטחת בי?" הוא שאל לפתע, שלף אותי ממחשבותיי המוגזמות.
ניערתי ראשי והסתכלתי עליו. שיט. ג'יידן מיילס היה פשוט חתיך הורס, איך ייתכן שלא הבחנתי ביופיו קודם לכן? לסתו הייתה משורטטת וחדה, מגולחת וחלקה. אפו היה קטן, ישר ומחודד, שפתיו כאילו צוירו. עיניו היו כה כהות שצריך היה לבהות בהן רגעים ארוכים כדי למצוא את אישוניו, והוא תמיד עטה הבעה קשוחה. היה בזה משהו סקסי ומעורר תשוקה. תחושות שלא הכרתי קודם לכן. לבסוף הנהנתי.
"טוב, אל תסתכלי עד שאסיים," הוא אמר. האם אני בטוחה? שאלתי את עצמי. הרגשתי שאני יכולה לבטוח בו, אם כי לא היה דבר שהבטיח לי שהוא לא יקעקע עליי איזו שטות שאתחרט עליה. כמה טיפשי מצידי להסכים בכזו נאיביות. אבל אז הוא דרך על הדוושה הקטנה, טבל את ראש המחט בקערית הצבע וקירב את המחט הרוטטת אל עורי. "מתחילים," הוא אמר.
"רגע!" צעקתי. "זה כואב?"
הוא כיווץ עיניו ואמר, "רק קצת."
עצמתי עיניי בחוזקה ונשכתי את שפתי התחתונה כשהמחט הקטנה החלה לדקור אותי במהירות, החדירה דיו תחת עורי. מתחתי ראשי לאחור והשתדלתי לא לזוז למרות הכאב.
"פאק, ג'יידן, זה כואב," מלמלתי בקול חנוק. הוא השמיע גיחוך.
הצטערתי שעצמתי את עיניי ולא זכיתי לראות את החיוך שוודאי התלווה לקול העדין והנעים הזה.
"אל תזוזי," הוא אמר בקול נמוך שכמעט ולא נשמע.
לבסוף הכאב הפך נסבל, כאילו התרגלתי אליו .פתחתי את עיניי והסתכלתי עליו מלמעלה. לא יכולתי לראות מה קִעקע, אבל הייתה לי זווית מושלמת לבהייה בפניו. אלוהים, הוא היה חלומי. מרוכז ורציני. בשלב כלשהו הוא קיפל את שרוולי החולצה המכופתרת שלו, ויכולתי לראות את הוורידים בולטים תחת עורו המקועקע. הוא היה מהפנט. כרבע שעה בהיתי בו ובחנתי את תווי פניו. כשסיים, ריסס חומר מחטא על הקעקוע ומרח משחה קרירה שהרגיעה את האזור הדואב.
"זהו?" שאלתי.
הוא הנהן. "מוכנה לראות?"
"אני אכעס?" שאלתי.
"אני לא חושב," ענה ושילב זרועותיו.
רכנתי והסתכלתי על הקרסול שלי. העור מסביבו היה אדום. קפאתי לרגע, ואז רכנתי עוד יותר כדי לקרוא מה שהיה כתוב. זה היה ציור של ספר פתוח, על דף אחד הייתה כתובה המילה 'מה' ועל השני המילה 'הלאה?'
"וואו..." לחשתי, ושלחתי את ידי כדי ללטף אותו, אך ג'יידן מייד תפס את מפרק ידי.
"אל תיגעי בו," הוא אמר. הסתכלנו זה אל תוך עיני זה. "אוהבת?" הנהנתי ונשכתי את שפתי התחתונה. הוא בלע רוק ושתק. לפתע קם, הוציא מהמגירה התחתונה בארונית הברזל פד רפואי קטן, הניח אותו על הקעקוע והדביק את השוליים בנייר דבק שקוף. "זהו זה," הוא לחש וגלגל את המכנס שלי חזרה מטה.
חייכתי במבוכה והורדתי את הרגל מהשרפרף אל הרצפה. הסתכלנו זה על זה בדממה. הוא דחף את השרפרף הקטן הצידה והתקרב אליי על הכיסא המתגלגל.
"למה כתבת 'מה הלאה?' על הספר?"
הוא השעין את מרפקיו על ברכיו ושילב אצבעותיו, "נראה לי שהחיים לא צפויים כמו שהדף הבא בספר לא צפוי." הנהנתי באיטיות. "את מסכימה?"
"אז מה הלאה?" לחשתי.
הוא הניח ידו על לחיי, רכן מעט לעברי והדביק את שפתיו אל שפתיי. תחילה הייתי המומה ולא הגבתי. שפתיו ליטפו את שלי מעלה ומטה, ולאט לאט התמסרתי. נישקתי אותו חזרה, נתתי לשפתיי לנוע לפי הקצב שהוא קבע, וליבי פעם באותה מנגינה נעימה שיצר מגע שפתיו העדין. בזמן שידו גיששה את דרכה אל מאחורי האוזן שלי, ידו השנייה ליטפה את ברכי. נלחצתי, ואולי רעדתי כמו הלב שלי, שהאיץ מהירות הלמותיו, כי לפתע ג'יידן התרחק והסתכל עליי.
"את מפחדת?"
"מבולבלת."
"למה?" הוא התרחק והוריד ידיו ממני.
"היום בבוקר לא הייתי מעיזה לחשוב שמשהו כזה יקרה ביני לבינך," הודיתי.
"גם אני לא," הוא משך בכתפיו. "זה היופי. כמו ספר... אי אפשר לדעת מה יקרה בדף הבא."
חייכתי, אהבתי את מה שאמר, ולראשונה בחיי לא פחדתי ממה שעלול לקרות. כלל לא דמיינתי שארגיש דבר כזה עם ג'יידן או שאתנשק איתו. עכשיו הייתי סקרנית וציפיתי לגלות מה יקרה.
"אתה בכלל נמשך אליי?" שאלתי.
"לא הייתי מנשק אותך אם לא הייתי נמשך אלייך, סוואנה."
"אז זה פשוט קרה? ככה פתאום?" לרגע הרגשתי מטופשת, כמו ילדה בגן שקיבלה נשיקה על הלחי במשחק אמת או חובה. זה לא שאף פעם לא התנשקתי, אבל עם ג'יידן זה היה לא צפוי.
הוא חייך. ג'יידן מיילס חייך. מובן שזה היה חיוך קטן, אך הוא היה החיוך הגדול ביותר שראיתי על שפתיו עד כה.
"תפנית בעלילה," הוא שוב הדביק עוד נשיקה מהירה על שפתיי.
לאחר מכן נעמד, אסף את הדברים, זרק את האשפה, ויצאנו מהמכון.
"מה הלאה?" שאלתי כאזכור לקעקוע שהרגע עשה לי, וגם זה זיכה אותי בחיוך קטן. ואז הבנתי שכנראה מעכשיו אעשה כל דבר אפשרי כדי לזכות בחיוך נוסף של ג'יידן מיילס. "אני חושבת שכדאי שאחזור הביתה. בכל זאת יש לימודים מחר," אמרתי לפני שיוכל להגיב. הייתה לי הרגשה שכדאי לסיים את הערב בשיאו.
הוא הנהן ויחד הלכנו אל ההארלי שלו. בנסיעה חזרה הרגשתי נוח לחבק אותו, ולא רק להחזיק בו כדי שלא אעוף. באחד הרמזורים שבהם נעצרנו הוא ליטף את כף ידי ואט אט שילב אצבעותיו בשלי. הגענו אל שביל הכניסה לביתי וג'יידן לקח ממני את הקסדה, הכניס אותה לתא שמתחת למושב ואת שלו השאיר על המושב. הוא ליווה אותי אל מרפסת הכניסה לבית. ליד הדלת הסתובבתי אליו, ארשת פניו רצינית כמו תמיד.
"מפתיע," הוא אמר.
הסכמתי לחלוטין והוספתי, "תפנית רצינית בעלילה."
הוא התקרב אליי, אחז במעיל שלי ומשך אותי אליו. ציפיתי שינשק אותי, אך הוא לא עשה זאת. הרגשתי את הבל פיו על שפתיי ושערות גופי סמרו. אגרפתי ידיי בתוך כיסי המעיל.
"קשה להפתיע אותי, סוואנה," הוא לחש, "הופתעתי לטובה," הוא הדגיש מילותיו.
הוא שלח את ידו האחת מאחוריו, והגיש לי את הנייד שלו. כתבתי את המספר שלי, הוא הדביק נשיקה עדינה על הלחי שלי, והלך בלי לומר מילה. חייכתי כמו ילדה קטנה ונכנסתי הביתה. לפתע צלצל הנייד שלי. שלפתי אותו ועל הצג הופיע מספר לא מזוהה.
"הלו?"
"זה יכול היה להיות מפתיע אם היית נותנת לי איזה מספר של פיצרייה, נכון?" צחקקתי. "שיהיה לך לילה טוב, סוואנה אן טייסון."
"איך אתה יודע את השם המלא שלי?"
"אנחנו למדנו באותם השיעורים כל השנה שעברה," הוא ענה.
"חשבתי שלא אכפת לך מאף אחד."
"עכשיו אכפת לי. תנקי את הקעקוע במים וסבון, ותמרחי משחה לטיפול בפצעים שלוש פעמים ביום במשך שלושה שבועות."
"אוקיי, לילה טוב, ג'יידן מיילס".
פרק 2
עבר זמן רב מאז התעוררתי בהרגשה כה טובה. תחבתי את האוזניות לאוזניי והפעלתי את השיר Blackbird של הביטלס. רקדתי בזמן שצחצחתי שיניי, הסתובבתי במקומי ונענעתי את ישבני. "בוקר טוב!" צעקתי כשחלפתי במסדרון על פניו של אחי הקטן. הוא לא ענה.
צחקקתי, חזרתי לחדרי, התלבשתי והתארגנתי לבית הספר.
"צאי!" נואל צעקה ברגע שעניתי לשיחת הטלפון ממנה.
ניגשתי למטבח, נשקתי לאימי ויצאתי בריצה מהבית. נכנסתי לפיאט 500 התכולה של נואל, רכנתי מעל מוט ההילוכים והדבקתי נשיקה ללחי הסמוקה שלה.
"מה קורה, אחותי?" היא שאלה והחלה לנסוע.
"הכול מעולה, מה איתך?" שאלתי.
"הכול טוב. קדימה, תשפכי."
צחקקתי ופתחתי את החלון, אוויר קריר נכנס ופרע את שערי הקצר.
"אני באמת לא יודעת איך הכול קרה. זה היה הזוי, נואל. לא ציפיתי לשום דבר ממה שקרה."
"מה קרה? מה קרה?"
צחקתי בקול והיא המשיכה לצעוק עליי שאספר לה הכול.
"אני נשבעת לך, נואל, לא ראיתי את זה כדייט! נכון, הצעתי לו לצאת, אבל את יודעת... בעצם, אני בעצמי לא יודעת. פשוט לא ראיתי את זה ככה."
"אוקיי, נו?!"
"הוא בא עם הארלי דיווידסון! פאקינג הארלי! זה אופנוע סקסי כל כך!" ארשת פניה הפכה רצינית לפתע, "מה?" שאלתי.
"אופנוע? זה מפחיד."
"זה לא סתם אופנוע, נואל! זה הארלי דיווידסון! פשוט מדהים, ומהיר בטירוף"!
"אוקיי, אוקיי," היא צחקקה.
"נסענו ללני, אכלנו, דיברנו, ואז הלכנו על החוף, ואז הוא לקח אותי למכון קעקועים שהוא עובד בו."
"ג'יידן עובד במכון קעקועים?" היא הייתה מופתעת.
"כן! והוא הציע לי לעשות קעקוע... ו-"
"לא!" היא צעקה, "לא נכון! את לא עשית."..
"עשיתי."
נכנסנו למגרש החנייה של בית הספר.
"אלוהים, סוואנה, אני לא מאמינה עלייך".
"ואז התנשקנו... זאת אומרת, הוא נישק אותי."
"אלוהים ישמור! לא נכון!" היא הביטה בי המומה. חייכתי והנהנתי בהתלהבות, נרגשת עדיין מהערב הלא צפוי והמדהים שביליתי עם ג'יידן. "איך זה קרה? איך?" היא צעקה ותפסה את זרועי.
"אני לא יודעת!" משכתי בכתפיי. "הוא פשוט... הוא התקרב ונישק אותי... וזה היה.".. נשכתי את השפה ושקעתי בפנטזיות על ג'יידן.
"וואו, נדלקת עליו."
לחיי האדימו. "כן... נראה לי שכן". היא השמיעה צרחה, קפצה על מושבה וחיבקה אותי בהתלהבות. "אני לא יודעת איך זה קרה. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש איתו בנוח ובטבעיות כאילו... כאילו אנחנו מכירים הרבה זמן."
"זה הקעקוע?" היא התכופפה להסתכל עליו כשיצאנו מהמכונית. הקעקוע בצבץ מתחת למכנסיי.
"אוי, שיט! אני צריכה למרוח עליו משחה. בואי." תפסתי את זרועה ומשכתי אותה אחריי.
"אז אתם כאילו... יחד?"
משכתי בכתפיי ובתוכי קיוויתי. אני רוצה את היחד הזה עם ג'יידן. קודם הוא סיקרן אותי ועכשיו נדלקתי עליו. לא חשבתי שאי פעם אמצא את עצמי נמשכת לבחור כמו ג'יידן מיילס. הוא היה בחור רע לכל הדעות הסטיגמטיות. מתבודד, מקועקע, רוכב על אופנוע ומסתורי. אבל ראיתי בו יותר מהסטיגמה, ושמחתי שנואל הכריחה אותי להתחיל איתו.
נכנסנו לכיתת מדעים והתיישבנו בשני השולחנות האחרונים. עוד ועוד תלמידים נכנסו לכיתה, והאחרון מר וילסון, המורה לכימיה .הוא סגר אחריו את הדלת, ניגש אל השולחן שלו והניח עליו את תיק העור המרופט שלו. אבל איפה ג'יידן? ג'יידן למד איתנו בשיעורי כימיה וספרות.
"ג'יידן לא כאן," לחשתי אל נואל.
"אלוהים, את כבר מאוהבת," היא לחשה ותקעה מרפקה בזרועי.
"אני לא... הוא פשוט לא פה." השתתקתי כשמר וילסון דפק על השולחן כמה פעמים, וביקש שנשמור על שקט. שלפתי את הנייד שלי ושלחתי הודעה לג'יידן מתחת לשולחן.
בוקר טוב, אתה מגיע לבית הספר היום?
סגרתי את הנייד והחזרתי אותו לתיק, ניסיתי להקשיב למר וילסון, אך רק שקעתי במחשבות על ג'יידן ועל הערב שבילינו יחד. ציירתי את פניו המפוסלות בעיני רוחי והבנתי שאני רוצה אותו כאן, גם כשמקומו בכיתה רחוק ממני. לעזאזל, מי חשב שארגיש ככה?
ג'יידן לא הגיע לבית הספר כל היום וגם לא ענה להודעה שלי. תהיתי אם קרה משהו, ולא יכולתי שלא לחשוש שמא זה קשור אליי איכשהו. כשנגמר היום נואל הלכה הביתה ואני הלכתי לספריית בית הספר.
"היי, גברת ובסטר," אמרתי בחיוך.
"היי מותק," היא חייכה אליי והמשיכה לסדר ספרים בערמה על עגלת הברזל.
להכין שיעורים בבית היה קשה. ויולט וג'ונתן היו בלתי נסבלים. בצוהריים ויולט אהבה להשמיע מוזיקה קופצנית בחדרה ולרקוד עם חברותיה, וג'ונתן אהב להשמיע את מוזיקת הרוק הרועשת שלו בזמן שהוא מצייר. אז הכנתי את שיעורי הבית שלי בספרייה.
הלכתי אל השולחן הרחוק ביותר, זה שעמד מול מעבר ספרי העיון, הרמתי את ראשי והופתעתי לראות את ג'יידן עומד במרכזו, ידיו תחובות בכיסי מכנסיו ומבטו העמוק נעוץ בי. הוא סימן לי בידו שאבוא אליו.
"היי," לחשתי, כראוי לספרייה.
"היי," הוא לחש בקולו העבה, "תיארתי לעצמי שאמצא אותך כאן."
"מתי באת?" שאלתי בבלבול.
"עכשיו," הוא ענה, צמצם את המרחק בינינו ואחז בפניי. צמרמורות חלפו בכל גופי כאילו קסם נטף מאצבעותיו אל מתחת לעורי. הוא קירב פניו אל שלי, מספיק כדי שאוכל להריח את ריח הפירות שנדף מפיו. התגעגעתי לשפתיו שאמש הכרתי בפעם הראשונה. "היה לי יום לא משהו... לא התחשק לי לבוא, אבל רציתי לראות אותך אז באתי לכאן," הוא הסביר. "איך היה היום שלך?"
"בסדר," חייכתי אליו. "נואל אהבה את הקעקוע." קצה שפתיו התעקם מעט ומייד התיישר חזרה. "למה יום לא משהו?" שאלתי.
הוא משך בכתפו ולפתע הדביק נשיקה על הלחי שלי. "אולי הדג היה מקולקל," הוא ענה בשמץ גיחוך. הוא קירב את שפתיו אל צווארי וצמרמורת שטפה את גופי וגלשה אל האזור הרגיש והבתולי שבין רגליי. אין ספק שג'יידן הצליח להשפיע עליי בדרכים שכבר לא הייתה לי שליטה בהן. "אני יכול לנשק אותך, סוואנה?" הוא שאל.
הייתי בטוחה שאקרוס אל הרצפה כשאמר את שמי.
"כן..." לחשתי בקול רועד, הוא הדביק נשיקה נוספת על הלחי שלי, ואז הצמיד שפתיו אל שלי.
התמסרתי לו כי לא הייתה לי ברירה. הגוף שלי החליט בשבילי שזה מה שיקרה עכשיו ויהי מה. הרגשתי את ברכיי כמעט בוגדות בי אז אחזתי במרפקיו. לא הכרתי את ההרגשה הזאת. יום וחצי, זה כל מה שנדרש לי להבין מי הוא ומה הוא. השקט שלו היה מלא עוצמה, והיה לו מעין כוח לא מוסבר ששלט בי. אבל איך עשה זאת כה מהר? איך במשפטים ספורים, במבטים נוקבים ובמגע מינימלי הצליח להראות לי מה שאף אחד אחר לא רואה?
"ג'יידן," לחשתי קצרת נשימה אל פיו. הוא התרחק מעט, משמיע קול מחאה. "אנחנו בספרייה של בית הספר," צחקקתי. הוא כיווץ עיניו והביט בשפתיי. לא, רק לא המבט הזה... הוא נעץ מבט מלא תשוקה בשפתיי, ומילא את גופי בתשוקה עזה אליו.
"אז בואי נלך מכאן," הוא אחז בידי, ומשך אותי אחריו אל מחוץ למעבר, ולכיוון היציאה מהספרייה.
"להתראות, גברת ובסטר," הספקתי ללחוש, והיא הביטה בי במבט מבולבל בעודי משתרכת אחרי ג'יידן. הסתכלתי על כף ידו שאחזה בי, ואז קלטתי שמפרקי אצבעותיו אדומים וחבולים. "מה קרה לך ביד?" שאלתי.
הוא הסתכל על החתכים הקטנים בעורו, ואז עליי. "החניתי את האופנוע קרוב מדי לקיר ונחתכתי," הסביר בקול מעורער.
הגענו לקומת הקרקע של בית הספר, הוא עזב את ידי ויצאנו אל מגרש החנייה.
"לאן אנחנו הולכים"?
"לחוף," הוא ענה.
ההארלי לא עמד קרוב לשום קיר. אולי זה קרה מוקדם יותר?
ענן אבק עלה מהמדרכה כשהגלגלים חרקו עליה. חיבקתי אותו בביטחון, הרגשה טובה ריחפה בתוכי ופרעה את איבריי כמו שהרוח פרעה את שולי המעיל שלי. ברוב טיפשותי לא רכסתי אותו לפני שעליתי על מושב העור מאחוריו. ג'יידן ריגש אותי בצורה לא הגיונית. הרי רק הכרתי אותו. הוא לא חיכה שהחיבור בינינו יעמיק ושהמצב בינינו יהיה ברור יותר, ונישק אותי כבר בדייט הראשון. הכול היה עדיין מעורפל אבל איכשהו הערפול הזה היה מובן לי.
לאחר נסיעה של עשרים דקות הגענו לחוף. רכסתי את המעיל לפני שהרוח החזקה תחדור אל עצמותיי. הסתכלתי על הגלים שהתנפצו על החוף ואז נעלמו בקצף מהפנט. זה היה יום יפה. השמיים היו תכולים ומלאים בעננים, השמש הסתתרה מאחוריהם, צצה לפרקים וחיממה בקרניה את הארץ. ג'יידן הניח את כף ידו על גבי, ויחד ירדנו במדרגות העץ מהטיילת אל החוף.
"אז אני מבינה שאתה אוהב את החוף," אמרתי, והוא רק הנהן. נעצרנו קרוב למים, במרחק מספיק שלא נירטב, ג'יידן הפיל את תיק הגב שלו על החול, כרע מולו, הוציא שמיכה מקופלת ופרש אותה על החול. "תכננת את זה?" שאלתי ועזרתי לו ליישר את השמיכה.
הוא הנהן וחזר אל התיק שלו. התיישבתי בשיכול רגליים והנחתי את התיק שלי בקצה השמיכה כדי שלא תתעופף. הוא התיישב מולי והגיש לי שני כריכים עטופים בניילון שקוף.
"חמאת בוטנים וריבה או שוקולד?" הוא שאל.
טפחתי באצבעי על סנטרי ואמרתי, "שוקולד."
הוא העביר לי כריך אחד וקרע את העטיפה מהכריך שלו. "הייתי מביא משהו יותר נורמלי לאכול, אבל מיהרתי להגיע לספרייה כמה שיותר מהר," אמר ונגס בכריך שלו.
נגסתי בכריך שלי. "ואם לא הייתי בספרייה, מה היית עושה?"
"מחפש אותך."
יכולתי להרגיש את לחיי מסמיקות. אכלנו בשקט, וג'יידן הסביר שהוא לא הרגיש טוב בבוקר ולכן לא הגיע לבית הספר. לאחר שסיימנו לאכול הוא בחן את הקעקוע שלי, ואז התיישב קרוב אליי. נשענו לאחור זה לצד זה, לרוב אני דיברתי כי ג'יידן הוא הטיפוס השתקן. הוא הקשיב במלוא הריכוז והגיב במקומות המתאימים, מדי פעם השמיע גיחוך או בהה בצדודית פניי. ישבנו על החוף עד שהשמש החלה לשקוע והשמיים נצבעו בכתום ובאדום. החל להיות קר יותר ונצמדתי אל ג'יידן. הוא נשכב לאחור, משך אותי מטה והניח ראשי על חזהו.
"היית מאמין שזה יקרה, ג'יידן?" שאלתי ובהיתי בהשתקפות השקיעה על המים.
"את ואני?"הוא ליטף את זרועי מעלה ומטה. "לא," הוא ענה בכנות. "איך בכלל החלטת לגשת אליי?" גיחוך נפלט מבין שפתיי. "מה?" הוא שאל.
"נואל ואני התערבנו... ואני הפסדתי. היא הייתה צריכה לבחור בשבילי מישהו שאני אתחיל איתו, והיא בחרה בך."
חיוך עלה על שפתיו, ועד כה זה היה החיוך הרחב ביותר שג'יידן העניק לי. "על מה התערבתן?"
"אני לא זוכרת," השענתי סנטרי על חזהו ובהיתי ביופיו המהפנט.
"אז אני צריך להודות לנואל?" הנהנתי, נבוכה. הוא הסתכל עמוק אל תוך עיניי ומבטו הפך קודר. הוא הניח ידו על לחיי וליטף באיטיות. "אני מרגיש שזה נכון, אף על פי שזה קרה מהר."
טבעתי בתוך המילים שלו. הוא כמו קרא את מחשבותיי והשמיע אותן בקול. הוא אמר את מה שחששתי, אך מילותיו עוררו בי תקווה ונתנו לי הרגשה שהכול בסדר.
"זה?" שאלתי בלחש.
"זה. אני ואת. אנחנו."
"אנחנו..."
"אנחנו." הוא קבע.
נמתחתי לעברו והוא נענה לי, הצמדנו שפתיים והתנשקנו בעדינות וברכות.
"תספר לי משהו," הנחתי חזרה את ראשי על חזהו.
השמש נעלמה כמעט כולה והשמיים הפכו אט אט כהים.
"מה את רוצה שאספר לך?"
"משהו יפה, משהו שאני עוד לא יודעת עליך."
הוא כחכח בגרונו ושתק לכמה רגעים. "פגשתי מישהי. קוראים לה סוואנה אן טייסון. יש לה שיער יותר חלק מדף חדש, וחיוך יותר גדול מהשמש. העיניים שלה כה גדולות שזה קצת מפחיד, והצבע שלהן כה שונה. היא ההפך הגמור ממני, ובדיוק מה שאני צריך. אני חושב... אני יודע שאני רוצה אותה. הכרנו ממש עכשיו אבל משהו בתוכי אומר לי שאני צודק. אני רוצה שהיא תהיה שלי, ואני לא מוכן לחלוק אותה עם אף אחד. יש לי הרגשה מוזרה כזאת בבטן שמה שיקרה לי איתה - לא ייגמר לעולם."
הרמתי מבטי אליו ורגש לא מובן התפוצץ בבטני כמו זיקוקי דינור. "סתם אמרת את זה עכשיו? או שקראת את זה איפשהו?"
"כתבתי את זה אתמול בלילה," הוא אמר.
"אתה כותב?"
"סתם... דברים שאני חושב."
"חשבת עליי לפני השינה?" שאלתי בציפייה.
הוא הניח ידו על פניי ועיניו חדרו אל נשמתי והשאירו חותם. "חשבתי עלייך ולא הצלחתי להירדם".
***
לאחר חודש הסכים ג'יידן לספר לי את מה שאף אחד לא ידע עליו. כשהיה בן ארבע עשרה איבד את הוריו בתאונת דרכים קטלנית, והוא ואחותו הגדולה עברו לגור עם הדודים שלהם.
ג'יידן לקח אותי לבית דודיו והכרתי אנשים מדהימים שהיו ההיפך הגמור ממנו. הם חייכו כל הזמן, דיברו, ושיתפו אותי בסיפורים כאילו הייתי בת משפחה. באותו ערב בחדר שלו, במרתף הבית, שאלתי איפה אחותו והוא ענה שהיא כבר לא גרה איתם. הוא לא הביט בעיניי. הנחתי שהנושא רגיש, ועזבתי את זה. החדר שלו היה לגמרי הוא. רהיטים מעץ כהה, מצעים שחורים, ספרים רבים ותקליטים. גם גיטרה חשמלית הייתה תלויה על ווים, ומתחתיה על הרצפה עמד מגבר. כך גיליתי שהוא גם מנגן.
כשהבאתי אותו לפגוש את המשפחה שלי הם הביטו בו במבטים נוקבים ומביכים. ידעתי שלהוריי לא יהיה קל להתחבר לבחור כמו ג'יידן.
"הוא מלא בקעקועים, רוכב על אופנוע, לא מחייך ולובש רק שחור. בחיים שלי לא הייתי חושבת שתצאי עם ילד כזה." אימא שלי הביעה דעתה ברגע שג'יידן עזב. אבא הסכים עם דבריה בהנהון שקט.
"אני יודעת," חייכתי במבוכה, "גם אני לא הייתי מדמיינת את עצמי איתו. אבל זה קרה, ואני חושבת שאני אוהבת אותו."
הופתעתי. בתגובה חייכה אימא חיוך גדול.
החודשים חלפו, ג'יידן ואני הפכנו לזוג המדובר ביותר בשכבה. שני מתבגרים שעד כה לא עשו דבר שהבליט אותם הפכו לזוג, וזה כל מה שהיה דרוש כדי להפוך אותנו לנושא השיחה המרכזי. לא פעם שאלו אותי בנות איך זה להיות בת זוגו של ג'יידן מיילס. לאלו שמעולם לא פנו אליי עניתי שזה נפלא ובחרתי לא להרחיב. לחברותיי הטובות סיפרתי שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, ולנואל סיפרתי את כל הפרטים הקטנים.
מערכת היחסים של ג'יידן ושלי פרחה כמו פרח בתקופתו הטובה והיפה ביותר. ככל שהזמן עבר הכרתי והבנתי אותו יותר. הוא נפתח אליי והשמיע יותר את קולו, אך הוא עדיין היה השתקן בעל הפרצוף הזועף שבו התאהבתי. כזה הוא היה תמיד, וזה היה בסדר מבחינתי. ג'יידן כיבד אותי ולא לחץ עליי. לו כבר היה ניסיון רב עם בנות, לי היה אפס ידע בבנים. בפעם הראשונה שדיבר איתי על סקס אמרתי שאני עדיין לא מוכנה, והוא חיכה. אחר כך התחלתי לישון אצלו, העניינים התחממו, והרשיתי לידיו לטייל על גופי ולגעת במקומות שאף אחד מעולם לא נגע בי. התחושות שהוא עורר בי היו עולמות חדשים עבורי. יד ביד, מבלי שיעזוב אותי, הוא ליווה אותי בחוויות המדהימות ביותר שחוויתי בחיי, וכולן היו בזכותו.
ערב אחד, לאחר שחגגנו את חצי השנה הראשונה שלנו במסעדה של לני, התמזמזנו במיטה של ג'יידן והחלטתי שאני מוכנה לעלות שלב. פשטתי את חולצתי.
"את...?"
"עדיין לא," לחשתי, "אבל אנחנו מתקדמים בצעדים קטנים, וזה עוד צעד שאני מוכנה לקחת."
באותו ערב ג'יידן ואני ליטפנו זה את זה, מיששנו זה את גופו של זה, ונרדמנו מחובקים, עירומים למחצה.
חודש נוסף חלף לו, והחיים שלי לצד ג'יידן היו מושלמים. הוא היה נאמן, מכבד ואוהב. האהבה שלנו הייתה רבת עוצמה וחסרת גבולות, כזו שאפשר לקרוא עליה רק בספרים, ולהתמוגג ממנה.
התארגנתי כדי לצאת לפגוש את ג'יידן. לבשתי מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טי קצרה ופשוטה. נעלתי את נעלי הסניקרס שלי וענדתי את שרשרת האבן הכחולה שג'יידן נתן לי במתנה לחצי השנה שלנו יחד. תחילה נפגשתי עם נואל, סיפרתי לה על מה שאני מתכננת לומר לג'יידן. היא התרגשה וצעקה בקולי קולות, ואני לא הצלחתי להפסיק לצחוק. בפעמים שג'יידן ואני דיברנו על סקס, הוא קרא לזה גן עדן. כששאלתי למה, הוא הסביר שזו תחושה מיוחדת שאי אפשר להסביר במילים. הוא הסביר שלדעתו צירוף המילים 'גן עדן' מסמל מבחינתו את כל מה שמושלם וטוב. את היופי בעולם, וגם בזה שמעבר לו - את מה שזכינו לחוות בעודנו בחיים, ומה שיקרה אחרי שנלך. אהבתי את המחשבה העמוקה שלו, אהבתי את ההסבר ואת העובדה שבאמת האמין בזה.
הגעתי למכון הקעקועים שבו עבד. אית'ן, אחד המקעקעים וחברו של ג'יידן, חייך אליי מהדלפק. "היי, ג'יי! האישה שלך כאן!" הוא צעק, ואני כבשתי את צחוקי והתקרבתי אל הדלפק.
"מה קורה, אית'ן?" שאלתי, הוא רכן מעל הדלפק וחיבק אותי.
"תוריד את הידיים שלך ממנה," קולו של ג'יידן נשמע מהצד.
עקפתי את הדלפק והלכתי אל ג'יידן שעמד בכניסה לחדר שלו. "היי אתה," אמרתי בקול נמוך. הוא הניח ידו על המותן שלי, משך אותי אליו, והצמיד נשיקה אל שפתיי בלי לייחס חשיבות ללקוחות ולעובדים שהיו במקום. "יש לי הפתעה בשבילך," אמרתי. הוא הסתכל עליי בשאלה. "אני עושה עוד קעקוע... אבל לא אתה תעשה לי אותו".
"אין מצב. אף אחד לא נוגע בך".
פניי הרצינו. "ג'יידן, זה רק קעקוע, ואני לא רוצה שתראה כי זו הפתעה".
"אף אחד לא נוגע בך, סוואנה. רק אני." הוא קבע, הסתובב ונכנס לחדר שלו.
כעס התבשל בתוכי. הוא נכנס לחדר וחזר לעבוד על הסקיצה שאותה התחיל לצייר. היא הייתה עוצרת נשימה.
נעמדתי מאחריו ושילבתי זרועותיו. "זה קצת רכושני לומר את זה, אתה לא חושב?"
"את שלי, סוואנה, אין סיבה שמישהו אחר ייגע בך. אנחנו לא דנים בזה יותר".
"ג'יידן! אני שלך, אבל אני רוצה לעשות קעקוע! זה לא שאני מבקשת רשות לנשק מישהו אחר"!
"לא".
"ג'יידן!" צעקתי. הוא קם מכיסאו, סגר את הדלת ונעמד מולי בארשת פנים כעוסה ורצינית. "לא שמעת אותי אומרת לך שום דבר על כל הבנות שאתה מקעקע! ואני יודעת שאתה מקעקע אותן במקומות שלא הייתי רוצה לחשוב עליהם! אז אין שום סיבה שלא תרשה לי לעשות קעקוע קטן אצל אחד החברים שלך! אני רוצה לעשות לך הפתעה, ובגלל זה אני לא רוצה שאתה תעשה אותו"!
הוא הסתכל עליי בדממה כמה דקות ארוכות, מבטו נעוץ בעיניי. "טוב".
"תודה באמת!" צעקתי והנפתי ידיי. הוא חייך, והחיוך שלו המס אותי כאילו שפכו עליי דלי של לבה רותחת. הוא התקרב אליי בצעדים איטיים ומבטו מסמר אותי למקומי. "אתה כל כך מעצבן לפעמים," רטנתי.
"איך זה שרק עכשיו אנחנו רבים בפעם הראשונה?" שאל, והצמיד שפתיו אל צווארי.
"כי קשה להתעצבן עליך," כרכתי זרועותיי סביב צווארו, הוא הסיט שערי ונשך את תנוך אוזני.
"אבל אמרת שאני ממש מעצבן לפעמים."
"טוב, פשוט תשתוק."
"את יפה כשאת כועסת," הוא לחש, והבל פיו העביר צמרמורת בכל גופי.
"אז תעצבן אותי יותר," התנשפתי.
"אני אוהב אותך," הוא הדביק נשיקה לשפתיי.
"אני יותר," לחשתי אל תוך שפתיו.
"לא נכון."
"אל תריב איתי על זה," התעקשתי.
"למה לא? את סקסית כשאת צועקת."
ליטפתי את פניו. "תבחר מישהו שאתה מוכן שיקעקע אותי."
"סם," הוא ענה מייד, "רק הוא." הוא אחז בידי ויצאנו מהחדר שלו. "סמואל!" ג'יידן קרא.
סם היה מקעקע נוסף במכון, וחברו הטוב ביותר של ג'יידן. צחקנו כשסם, שעמד ליד דלפק המחשבים, הסתובב אלינו במבט מרוגז. הוא שנא שג'יידן קרא לו בשמו המלא והרים מולו אצבע משולשת. "היא רוצה קעקוע," אמר והחווה בראשו עליי.
"ממני?" סם שאל בהפתעה.
"אני עושה לו הפתעה, אז אני לא יכולה שהוא יראה," הסברתי.
סם חייך וג'יידן נותר רציני. "לכי לחדר שלי, אני בא," סם אמר.
הצמדתי נשיקה ללחי של ג'יידן והלכתי לחדר של סם. בחרתי לעשות קעקוע שיש לו משמעות בעיני ג'יידן ובעיניי. ידעתי שגם אם ג'יידן ואני ניפרד, הקעקוע יישאר כזיכרון למשהו טוב שהיה, לא משנה מה יקרה הלאה. הסברתי לסם מה אני רוצה, ולאחר חצי שעה של הכנות התחלנו לעבוד.
בחצי השנה של הזוגיות שלנו ג'יידן עשה לי עוד שני קעקועים. אחד של שושנה בשחור ואפור על הכתף הימנית, ועוד אחד של לב קטן בחלק האחורי של היד מעל המרפק. את אותו לב גם נואל עשתה באותו מיקום, וזה היה קעקוע החברות שלנו. עם הזמן נואל וג'יידן התחברו, ופעמים רבות נואל באה איתי לבקר אותו במכון, והתחברה גם עם סם.
לאחר חצי שעה סם סיים לקעקע אותי. לפני שכיסה את הקעקוע החדש עצרתי אותו, הלכתי אל חדרו של ג'יידן ודפקתי על הדלת.
"כן," הוא צעק. נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, הוא הסתובב והסתכל עליי כשהתקרבתי אליו בצעדים איטיים. "נו, עשית?" הנהנתי, הרמתי את שולי החולצה שלי ביד אחת, ובידי השנייה משכתי את המכנסיים שלי מטה, וחשפתי את הצד הימני של הבטן התחתונה שלי - קח אותי איתך לגן עדן. הוא הקריא את המילים, בהה בקעקוע כמה רגעים ואז משך אותי אל בין רגליו הפשוקות והסתכל עליו מקרוב. "את מתכוונת ל...?" הוא הרים מבטו אליי, ואני נשכתי שפתי התחתונה והנהנתי.
הוא הצמיד נשיקה ארוכה ורכה ליד הקעקוע החדש. זרמים של תשוקה בוערת התמקדו באזור הרגיש שבין רגליי, ואני התקפלתי מעל ראשו.
"אהבת?" שאלתי, והוא התרומם והחזיק פניי בשתי ידיו.
"את בטוחה במאה אחוזים?"
"אני בטוחה במיליון אחוזים."
שפתיו נדבקו לשלי כאילו היינו המגנט החזק בעולם. הוא נישק אותי בפראות, לשונו חדרה אל בין שפתיי והחדירה לתוכי את כל התשוקה שלו. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת ומייד התרחקנו זה מזה. סגרתי את המכנסיים שלי במהירות.
"הלקוח שלך כאן," אית'ן אמר, ופינה מקום ללקוח שעמד מאחוריו.
"טוב, אנחנו נתראה הערב," אמרתי, והצמדתי נשיקה ללחי שלו. "אצלך, בתשע וחצי".
הוא חייך חיוך ענק וההתרגשות ניכרה במבטו. הסתכלתי עליו מבעד למשקוף הדלת וליבי הלם בפראות.
***
נשקתי לאימי ויצאתי מהמכונית שלה. עליתי במדרגות אל מרפסת הכניסה לביתו של ג'יידן ודפקתי על הדלת.
"סוואנה, מותק, מה שלומך?" שאלה דודתו בחיוך גדול כשפתחה את הדלת.
"הכול בסדר," עניתי ונעניתי לחיבוק המוחץ שלה.
נכנסנו לסלון והיא החוותה בידה על המדרגות שמובילות אל המרתף, "הוא בחדר שלו."
נופפתי לבעלה וירדתי במדרגות. נקשתי על הדלת פעמיים ופתחתי אותה באיטיות. ג'יידן ישב על כיסא וגבו אליי, הוא לבש את מכנסי הג'ינס השחורים שהיו צמודים לרגליו ונמוכים על מותניו. אהבתי כשהוא לבש את המכנסיים האלה. הוא היה בלי חולצה, גומי התחתונים בצבץ מתחת למכנסיים וחשף את הגומות בגבו התחתון. אוזניות גדולות נחו על ראשו והיו מחוברות לגיטרה החשמלית שלו. הוא פרט על המיתרים והיה שקוע בנגינה שנשמעה רק באוזניו. נעלתי את הדלת מאחוריי, התקדמתי בשקט והתיישבתי על קצה המיטה שלו. הוא הרים ראשו אליי וחיוך נפרש על פניו.
הו, אלוהים, החיוך הזה. החיוך שלו היה כן ויפהפה, ואחראי על האהבה חסרת הגבולות שהייתה לי אליו. הוא החזיק את הגיטרה על רגלו, התקרב אליי עם הכיסא המתגלגל, משך את האוזניות מעל ראשו והניח אותן על ראשי. הוא הדביק נשיקה קצרה על שפתיי והחל לנגן. אצבעותיו פרטו על המיתרים במיומנות, מנגינה רגועה בצלילים נמוכים נשמעה באוזניי והייתה פשוט נעימה. הסתכלנו זה בעיני זה כאומרים מילות אהבה. ג'יידן היה פשוט אלוהי מכל בחינה אפשרית. הוא עורר בי רגשות שחשבתי שלא קיימים במציאות. הוא העניק לי את הזכות לגלות איך מרגישים כשאוהבים באמת. לפעמים זה כאב פיזית. השרירים בגופי התכווצו וליבי הלם בפראות בכל פעם שראיתי אותו. ההשפעה שהייתה לו עליי הייתה מהממת. עצמתי עיניי ונתתי לעצמי להירגע לצלילי המוזיקה שניגן עבורי.
לפתע חשתי את שפתיו על שלי, את החמימות הנעימה של לשונו מלהיטה אותי. הוא הפסיק לנגן, הושיט את ידו אל פניי, וליטף אל מאחורי אוזני ובמורד צווארי. הרמתי ידי והסרתי את האוזניות מראשי.
"היי," הוא אמר אל שפתיי.
"היי," לחשתי.
הוא התחיל לנשק את צווארי ובו בזמן הניח את הגיטרה על המיטה לצידי. אחזתי בפניו והרגשתי את עצמות הלסת המרובעת שלו בכפות ידיי.
"התגעגעתי אלייך," הוא אמר ונשק לעצם הבריח שלי.
"התראינו בצוהריים, בייב," צחקתי. הוא משך באצבעו את צווארון החולצה שלי מטה. "לאן אתה ממהר?" שאלתי ותפסתי את מפרק כף ידו.
הוא התרחק והסתכל עליי במבט מלא בתשוקה. "בייבי, אם צריך אני אחכה לך עשור, אבל את אמרת שאת מוכנה... ואני כבר מת להרגיש אותך מבפנים..."
"ג'יידן!" צעקתי והטחתי ידי בכתפו. הוא צחק, קם מהכיסא, הניח ברך אחת על המזרן לצידי ודחף את הגיטרה שלו. נשכבתי לאחור.
"את לא רוצה שאני אגיד לך דברים כאלה?" הוא שאל, ריחף בשפתיו על צווארי מבלי לגעת בי, נשם עליי וגירה אותי.
"אני... זה מביך אותי..."
"את לא צריכה להיות מובכת," הוא לחש, ואז הרים ראשו, זרועותיו המקועקעות והחזקות נמתחו בצידי ראשי והוורידים בלטו מבעד לעורו. לא היה ספק - ג'יידן מיילס היה חתיך הורס ונטף סקסיות מהפנטת. "את בוטחת בי, סוואנה?" הנהנתי באיטיות מבלי לחשוב. "אני מבטיח לך שאם תבטחי בי, ותאמיני שאני לעולם לא אפגע בך, ושאני רק רוצה לגרום לך להרגיש דברים שמעולם לא הרגשת, את תיהני."
בלעתי רוק בפחד למשמע דבריו. לא הבנתי לגמרי את מילותיו.
"אני מפחדת ממה שתחשוב. אני מפחדת שיכאב לי." שיתפתי אותו בגילוי לב.
"אין דבר רע שאני יכול לחשוב עלייך, בייבי. אני מאוהב בך עד מעל הגג. את הבחורה הכי סקסית ומתוקה שראיתי בחיים שלי!" הסמקתי למשמע דבריו" .ואם יכאב לך, זה רק אומר שזה טוב."
בלעתי רוק. "קום," אמרתי. הוא הסתכל עליי במבט מבולבל. "קום, יש לי הפתעה."
הוא התרומם והתיישב על קצה המיטה ברגליים פשוקות. ירדתי מהמיטה ונעמדתי מולו. פרמתי את שרוכי נעליי והסרתי אותן מרגליי. מבטו בחן אותי במלוא הריכוז כשמשכתי את החולצה מעל ראשי ושמטתי אותה אל הרצפה. התמלאתי באומץ שלא חשבתי שקיים בי.
"פאק, סוואנה..." הוא מלמל, ולא התבייש לבחון את שדיי שבקושי מילאו את חזיית התחרה השחורה והקטנטנה שלבשתי.
פתחתי את הכפתור במכנסי הג'ינס הקצרים שלי ואת הרוכסן, והמכנסיים נפלו על הרצפה. יצאתי מתוכם, ואז מבלי להסיר מבטי מג'יידן הסתובבתי, הזזתי קצוות שיער אל מאחורי אוזני, והסתכלתי עליו מעבר לכתפי. חייכתי כשהוא בחן את הישבן שלי שהיה חשוף מלבד משולש הבד הקטן שחיבר בין כל החוטים הדקיקים של 'התחתונים' שלי.
"זה... בשבילי?" הוא הצביע על עצמו וחיוך של ילד קטן ונלהב נפרש על שפתיו.
"כן," משכתי בכתפי וסומק כיסה את לחיי. "אתה רוצה לעזור לי לפתוח את החזייה?"
הוא כחכח בגרונו ונעמד בעודו מסדר את קדמת מכנסיו. זה גרם לי לצחקק. הוא פתח את קרסי החזייה, בתיאום מושלם משך את הכתפיות במורד זרועותיי והחזייה נפלה על הרצפה. ג'יידן נישק את כתפי, והתקדם בנשיקות רכות אל צווארי.
"את כל כך יפה, סוואנה," הוא לחש. ידיו ליטפו את צלעותיי והתקרבו אל שדיי.
נשמתי בכבדות, מגע ידיו עורר את גופי וצמרר אותי. לבסוף אצבעותיו כיסו את שדיי, וההרגשה הייתה חלומית ובו בזמן מפחידה. זה היה נפלא.
"אני אוהבת אותך, ג'יידן," לחשתי ובחנתי את ידיו המקועקעות לשות את שדיי. "ואני בוטחת בך במיליון אחוזים. קח אותי לגן עדן," אמרתי, ומשכתי את ידו הימנית במורד בטני אל מתחת לתחתונים שלי. ג'יידן התחיל ללקק את צווארי בזמן שאצבעותיו ליטפו את המקום הלח והחלק שלי. הרטטים שעברו בגופי היו משונים וחדשים וליבי הלם בפראות, כאילו הייתי בשיאה של ריצת מרתון. לאט ובעדינות אצבעותיו נדחפו בין השפתיים ונגעו בי בנקודה שאף אחד מעולם לא נגע. השתנקתי והרמתי ידיי מעל ראשי, תליתי אותן על צווארו והפלתי ראשי על כתפו. "אלוהים..." נאנחתי, הוא הניע אותן ותחושה סוחפת שטפה את גופי בגלים כמו ים סוער.
"פאק, סוואנה..." הוא לחש אל אוזני, צבט את הפטמה שלי בעדינות, ובו בזמן עינג את הדגדגן הרעב שלי.
גניחה עדינה נפלטה מגרוני ומרגע לרגע נשימותיי הפכו קצרות ומהירות. ברכיי היו חלשות והרגשתי דגדוגים בכל גופי. זה היה שונה מכל הפעמים שעינגתי את עצמי. זה היה עוצמתי הרבה יותר, חזק ומדהים יותר.
"אלוהים, ג'יידן!" גנחתי, תפסתי בשיער ראשו ומשכתי בחוזקה. הוא הגביר מהירות, הפכתי רטובה מרגע לרגע, והשתוקקתי להרגיש אותו בתוכי. "אלוהים, ג'יידן, כן! כן!" צעקתי כשהרגשתי את האורגזמה מדגדגת את אצבעות רגליי ומטפסת אל הנקודה שבה אצבעותיו שיחקו בי.
הוא הסיר ידו מהשד שלי והניח על שפתיי, חסם את פי. גנחתי והתנשפתי אל תוך כף ידו, הרגשתי נבוכה שעצר אותי מלצעוק, אך התענוג גבר על המבוכה, וגמרתי בעוצמה. נאחזתי בעורף שלו וכל גופי נמתח כנגד שלו, נעמדתי על קצות אצבעותיי והתפתלתי תחת ידיו שהחזיקו אותי כשהוא המשיך לשפשף במהירות את הדגדגן הנפוח שלי. האורגזמה נמשכה עוד ועוד ונשפכה ממני בזרמים על אצבעותיו ואל התחתונים הקטנים. ג'יידן שלף ידו מתחתוניי, ולפני שהספקתי לתהות מה יעשה, הוא סובב אותי אליו, תפס את פניי בשתי ידיו ותקף את פי בפראות. הוא שאף את כל האוויר שבקושי נשאר בריאותיי וכיוון אותי אל מיטתו עד שנפלתי עליה. התנשפתי בכבדות והחזה שלי עלה וירד במהירות.
"את מושלמת," הוא לחש קצר נשימה, ופתח את המכנסיים שלו. הבטתי בו כשפשט את מכנסיו ואיתם את תחתוני הבוקסר הלבנים. בחנתי את הישבן העגול והקטן שלו כשהלך לשולחן שלו ופתח את המגירה הראשונה. הוא שמט אל הרצפה עטיפת כסף קרועה, ולאחר כמה רגעים הסתובב אליי. ליבי החסיר פעימה למראה איברו הזקור. הוא התקרב אליי, עלה על המיטה, משך את התחתונים שלי במורד רגליי והתמקם בין רגליי הפשוקות. עכשיו הוא ראה את כל כולי, ואני ראיתי את כל כולו. הוא היה יפהפה, והתרגשתי שאני עומדת לאבד את בתוליי איתו. הוא שכב עליי, מתח זרועותיי מעל ראשי ושילב אצבעותיו בשלי. הוא נישק אותי ברכות ובעדינות, וחיכך את הזקפה שלו לאט לאט בפתח הבתולי והרטוב שלי. "את מושלמת, סוואנה." הוא לחש שוב. "את מושלמת, ואת רק שלי." הלשון שלו פלשה אל פי ושיחקה בלשוני, הוא מצץ את שפתי התחתונה ונישק אותי במשך דקות ארוכות וקסומות. "את מפחדת?" הוא הסתכל עליי, שלח ידו בינינו, ליטף את הדגדגן הרגיש שלי ואני השתנקתי תחתיו. הנהנתי באיטיות. "אל תפחדי."
"זה יכאב"?
"יכול להיות, אבל אני מבטיח לך שאת תאהבי את זה".
"תעשה את זה לאט..." ביקשתי בשעה שהרגשתי את קצה איברו מרחיב את הפתח הצר שלי.
"זה יכאב הרבה יותר ככה," הוא אמר. בלעתי רוק והנחתי ידיי על כתפיו השריריות והחשופות. "אל תפחדי," הוא לחש שוב ונשק לשפתיי. נשכתי את שפתי התחתונה בחוזקה. "תגידי 'כן' כשתרגישי מוכנה. אני אחכה כמה שתרצי".
הסתכלתי עמוק אל תוך עיניו הכהות, התמקדתי בטוב שראיתי בהן. כמה אהבתי אותו, זה היה עינוי מושלם. ג'יידן הפך להיות הכול. כל מה שרציתי ונזקקתי לו. בלילות חלמתי עליו, בימים פנטזתי עליו. כשהיינו רחוקים, גם אם רק לכמה שעות, התגעגעתי אליו נואשות. אהבתי לשמוע את קולו העבה ולראות אותו מחייך. נהניתי לבלות איתו, לשמוע אותו מנגן וסתם לשבת לצידו ולקרוא ספר. אהבתי כשהחזיק בידי, ואהבתי כשנישק אותי מול כולם בלי לפחד מה יחשבו. אהבתי כל דבר ודבר בו, והערכתי כל מה שהעניק לי במערכת היחסים שלנו. הוא עשה אותי מאושרת וגילה בפניי עולמות חדשים. התאהבתי בו עד כלות נשמתי, הרבה הרבה מעל העננים.
"כן," לחשתי בנשימה עצורה. כאב פילח את גופי. הוא נדחף לתוכי בתנועה אחת מהירה וקרע את קרום הבתולין שלי. צרחה נפלטה מגרוני. מתחתי ראשי מעלה ונעצתי ציפורניי בשרירי הזרוע שלו. הכאב היה משתק, ושורף כל כך. הרגשתי את הלב שלי פועם בין רגליי, בדיוק במקום שהוא מילא. מבלי לשלוט בזה עיניי התמלאו בדמעות, ושערות גופי סמרו. "אלוהים..." לחשתי ורעדתי תחתיו. ליבי הלם בפראות ונשימותיי היו קצרות.
"היי," הוא לחש. הבטתי בו, הוא הניח ידו על פניי וניגב באגודלו את הדמעה שזלגה על הלחי שלי." כואב לך?" הנהנתי בדממה. "תירגעי... את לחוצה, בייבי. תירגעי. תנשמי לאט, תרפי את הגוף שלך," הוא ליטף את שערי. נשמתי נשימה עמוקה, נשפתי אוויר באיטיות. לאט לאט הרפיתי את שרירי גופי הדרוך והרגשתי נינוחה יותר. "יופי", הוא נשק לשפתיי בעדינות, והבנתי שהתחלתי להתרגל להרגשה שהוא בתוכי. "את בסדר?" הוא שאל, וכמעט הפכתי לשלולית של רגשות אהבה. הוא המס אותי בדאגה ובהתחשבות שהפגין כלפיי. הנהנתי אליו וליטפתי את כתפיו. הוא משך את עצמו החוצה באיטיות, והכאב חזר להיות חד ושורף.
"אלוהים," מלמלתי ורעדתי.
הוא נדחף שוב באיטיות. חזר על הפעולה שוב ושוב, עד שהתרגלתי והכאב נרגע. כשהשמעתי את גניחת העונג הראשונה הוא הרשה לעצמו להגביר מהירות מעט. כרכתי זרועותיי סביב כתפיו והוא קבר ראשו בשקע צווארי ונשק לקו הלסת שלי באיטיות. הוא נדחף לתוכי ויצא, שוב ושוב. לאחר כמה דקות הכאב כמעט נעלם ותחושה נעימה וחדשה תפסה את מקומו. הוא הגביר מהירותו ויכולתי לשמוע את האגן שלו מוטח במפשעה שלי. לפתע הוא שלח ידו בינינו, והניח שתי אצבעות על הדגדגן שלי. הוא ליטף בתנועות מעגליות בנקודה הרגישה והגביר מהירות, ואורגזמה חדשה התבשלה בתוכי.
"אלוהים, סוואנה..." הוא נאנח, וקולו היה הדבר האחרון שהייתי זקוקה לו כדי לזכות באורגזמה שנייה וחזקה מזו שקדמה לה.
התפתלתי ורעדתי תחתיו וגמרתי בצעקה אילמת, והרגשתי את קצה איברו מתחמם בתוכי כשגמר בדחיפה אחת אחרונה וחזקה.
