הקדמה
שש שנים גרנו ברמת השרון, בשכנות לרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, ונכבשנו גם אנחנו בקסמו. פעמים רבות ניסינו להסביר לעצמנו מה הסוד. האם זו החביבות והחום שלו כלפי כל אחד? האכפתיות לזולת והפעילות הרבה בתחום החינוך והחסד? האם הידע התורני העצום? סדר היום הבלתי־נתפס והניצול של כל דקה? נדמה לנו שמעל כל אלה, מה שחשנו בכל מפגש עם הרב היה המגע עם הנצח.
מי שבא לשיעוריו בימי רביעי בבית הכנסת הישן של רמת השרון, וראה אותו פותח שבוע אחר שבוע את ספר התהלים ומלמד פסוק אחר פסוק עם פירוש רש"י, הרגיש שהוא נמצא בזמן אחר ובמקום אחר. מי שראה את הרב בשמחות משפחתיות, מברך כל אחד מהאורחים, שמח עם כל אחד, לא ראה את הציבור ה"חרדי" חוגג, גם לא את הציבור ה"מסורתי" או ה"דתי־לאומי". זה לא היה אירוע של הציבור ה"חילוני" וגם לא של ה"חוזרים בתשובה". היה שם ציבור יהודי. ההגדרות המגזריות הקטנות שלנו נמסו אל מול גישתו הפשוטה, הטבעית והמקרבת.
מי שזכה לסעוד בשולחן השבת של משפחת אדלשטיין, לחזות ברב הישיש סופר בעצמו את הכיסאות והצלחות ומוודא שלא יחסר חלילה לאיש, מי שזכה לשמוע את דברי התורה וגם את שיחת החולין, לראות אותו רוקד עם נכדיו לכבוד מלאכי השרת, מי שראה את הרב רץ בסוף הסעודה, כמו ילד שמקבל ממתק, אל הגמרא הגדולה שמחכה לו — הרגיש שוב שיש פה משהו שמעל לכאן ולעכשיו.
הרב אדלשטיין, שנולד בליטא בשנת תרפ"ד (1924), ראה את כל נקודות השיא והשפל של המאה הקודמת: משטרים קמו ונפלו, אידיאולוגיות של קומוניזם, נאציזם ופשיזם סחפו אומות ומדינות — וגוועו. מלחמות עולם פרצו, מדינת ישראל קמה ויצאה להילחם שוב ושוב על קיומה, התרבות והטכנולוגיה השתנו לבלי הכר. כל דור מרד בקודמו וחיפש חידוש, ואפילו מי שנשאר דבק ביהדות, מצא עצמו לפעמים מבולבל ומיואש. אבל הרב בשלו. שגריר של הנצח. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, וכן הלאה עד לרב יעקב אדלשטיין. והוא — משימת חייו למסור אותה הלאה. למי? לכל יהודי ויהודייה, בכל גיל, בכל רמה. היא הרי של כולנו.
לכן מאות אלפי בני אדם מכל הארץ והעולם מצאו את עצמם לאורך השנים בבית ברחוב נעמי 4, עם כל מצוקותיהם ושאלותיהם. הרב פתח שם בעצמו את הדלת, ובעיקר את הלב, וקיבל אותם כאילו חיכה רק להם.
• • •
במהלך השבעה הגענו לבית הרב, כדי להגיד לאבלים "המקום ינחם אתכם" (או אולי גם קצת "המקום ינחם אותנו"...) ולפנות את הדרך לאלפי המנחמים הבאים. אבל כמה סיפורים מרגשים ומעוררי מחשבה ששמענו באותו ערב גרמו לנו להבין שכדאי לנו להישאר עוד ועוד, וגם לשוב למחרת. אוצר בלתי נדלה התגלה שם. אנשים מרחבי הארץ והעולם הגיעו לבית, לביקור אחרון בהחלט.
שעות ישבנו בבית הרב, מקליטים או מקלידים, בלי לדעת אפילו לאיזו מטרה. המשכנו במסע התיעוד גם אחר כך. ראיינו עשרות בני משפחה ותלמידים, קראנו ספרים, צללנו לארכיוני העיתונים, שמענו הקלטות של שיעורים, וגם חזרנו אל סדרת שיחות שזכינו לקיים עם הרב בביתו, כשסיפר לנו את סיפור חייו באריכות, החל משנות ילדותו. המפגשים האלה הוקלדו בזמן אמת, ועוררו געגועים רבים כשחזרנו אליהם כעת.
כך נאספו מאות הסיפורים שמופיעים בספר הזה. לא בחרנו מתוך החומר הרב את המופתים והניסים (ולא חסרים גם כאלה), אלא דווקא את הסיפורים האנושיים, כאלה שכל אחד מאיתנו יכול לקחת מהם משהו לחייו.
העבודה על הספר הזה הייתה לנו מפלט. בין הכותרות והמהדורות, בין ה"סערות" היומיות המתחלפות במדינת ישראל, מצאנו לנו אי של שפיות: לאסוף סיפורים קטנים על אדם גדול. ניסינו ללמוד ממנו איך אפשר לתקן את המידות האישיות שלנו, להיות יותר סבלניים ואכפתיים כלפי אחרים, לנצל טוב יותר את הזמן, להתמודד עם אתגרים בחינוך הילדים ובזוגיות, לחוות באופן משמעותי את השבתות ואת החגים ועוד.
בחרנו בשם "סולם יעקב", על שם הסולם המפורסם שראה יעקב אבינו בחלומו: סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. מרואיינים רבים השתמשו בדימוי הזה כדי לתאר את הרב, שהצליח לשלב ארץ ושמיים, אנושיות יומיומית ופשוטה עם דרגות גבוהות של רוחניות ורוממות.
הספר הוא ניסיון להציג בפני הקוראים סולם כזה, של תיקון ושיפור עצמי, שבו כולנו יכולים לטפס.
• • •
אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא על הזכות לעסוק בתכנים כאלה.
תודתנו נתונה לאנשים רבים. ראובן ויסקי, נכדו המוכשר והנמרץ של הרב, הוא שיזם את הוצאת הספר ובזכותו חומרי הגלם הרבים יצאו לאור. אנחנו מודים לו על כל שלב ושלב של חשיבה, כתיבה ועריכה. בלעדיו המשימה לא הייתה מושלמת, ואולי גם לא יוצאת לדרך.
משפחת אדלשטיין כולה עודדה, תמכה והתמסרה. אנחנו מודים לבניו ובנותיו של הרב, לכלות, לחתנים ולנכדים על ששיתפו אותנו בזיכרונות ובתובנות. תודה מיוחדת לרבנית מאירה שליוותה את הרב בשנים האחרונות במסירות וחלקה איתנו את זיכרונותיה.
אנחנו מודים ליותר ממאה המרואיינים, אלה שמוזכרים כאן בשמותיהם ואלה שסיפוריהם מובאים בעילום שם. תודה גם לכל מי ששיתף, כתב וסיפר אבל סיפורו לא נכלל לבסוף בספר.
שניים ממנהיגי הציבור החרדי הכניסו אותנו לתוך בתיהם כדי לספר על ידיד נעוריהם — אנחנו מודים לרב ברוך דב פוברסקי ולרב דב לנדו על הרגעים היקרים האלה.
נעזרנו רבות בספרים מקיפים ונפלאים שכבר פורסמו על הרב, ביניהם: "תיתן אמת ליעקב" מאת תלמידו הרב מיכאל זכריהו, "גאון יעקב" בעריכת תלמידו נדב שושני (שממשיך להוציא לאור מדי שבוע את העלון "גאון יעקב", ובו שיעורי הרב), סדרת הספרים "בעקבי תודה" ו"בעקבי ההגדה" עם דברי תורתו, הספר "חיי יעקב" בעריכת הנכד מרדכי שמואל אדלשטיין, "אדיר במלוכה", "ליבם של ישראל", "זכותא דיעקב" מאת הרב משה חליווה ועוד. נעזרנו גם בארכיון הצילומים של הצלם שוקי לרר, ובראיונות שהעניק הרב לאורך השנים לעיתונות הדתית והכללית, ממקומוני השרון ועד למוספים תורניים. חלק מהחומרים שבספר הופיעו בחוברת הזיכרון שהוצאנו לאור לזכר הרבנית מינה אדלשטיין, רעייתו של הרב, אחרי פטירתה.
תודה למשה קרויס ולהנהלת מאגר "אוצר החכמה" על מאות מקורות שונים מדברי הרב. תודה מיוחדת לרב מרדכי קצנלבוגן, אוצר חכמה בפני עצמו, על הסיוע הבלתי פוסק.
תודה לישראל מאיר על הצלילה לחומרי הארכיון ועל הראיונות שערך לאורך הדרך. תודה ליוחנן סלייטר שעבר על פרקי הספר והעיר את הערותיו. תודה למעצבת אורנה אושרי על (עוד) ספר שהכישרון והטעם שלה ניכרים בו. תודה לאנשים הבאים, שלא נצליח לתאר בכמה מילים עד כמה היו משמעותיים בעבודה על הספר: הרב משה וייס, מירי לוי, רחל מאיר, בניהו יום טוב, רקפת בן ישי, הדסה סאסי, יחזקאל בוסקילה, מאיר לנאל, סגולי קירשנבוים, צביקה סלומון, גאולה גריידי ומשפחת אשוואל.
תודה לאנשי ההוצאה לאור — דובי איכנולד, עמיחי ברהולץ, צביה חקלאי, אסף פאסי, אבי קראוס, אייל דדוש וצחי פוקס על המקצוענות ועל הלבביות.
תודתנו נתונה למשפחתנו: לסבתא רחל קשת היקרה, ולהורינו אריה ורונית רהב והרב אליאב וזיוה מאיר, על העזרה בעבודה על הספר ועל הרבה מעבר, כמובן. תודה לחמשת ילדינו האהובים — אהרן (על ההגהות המחכימות), תמר, נתנאל, הלל ויהודית. את הסיפורים שאתם יכולים לקרוא כעת, הם שומעים בעל פה כבר שנתיים.
ולסיום, תודה לרב יעקב אדלשטיין, על הזכות להכיר וכעת גם להנציח.
ידידיה מאיר וסיון רהב־מאיר
ניסן תשע"ט, אפריל 2019
מי היה הרב יעקב אדלשטיין? כדי להתחיל לענות על השאלה הזאת, בחרנו בארבעה סיפורי חיים שונים, עם מכנה משותף אחד — מפגש משמעותי עם הרב. כל אחד מהם מלמד, מהזווית שלו, מיהי הדמות שהספר הזה מנסה לתאר.
• • •
רן בר יושפט, סמנכ"ל פורום קהלת, הוא יליד רמת השרון, בוגר תיכון רוטברג. "לא עליתי לתורה בגיל שלוש עשרה", הוא מספר. "זה לא היה משהו מיוחד, הרבה ילדים לא עלו לתורה בגיל הזה ברמת השרון. אבל בגיל שש עשרה הרגשתי שאני פשוט לא יודע כלום על הזהות היהודית שלי, אז התקשרתי לבית הכנסת ברמת השרון ושאלתי אם יש איזה שהוא מקום שבו אפשר ללמוד קצת יהדות. זה היה לפני 'הרב גוגל'... אמרו לי ללכת לבית של הרב אדלשטיין, וכך עשיתי. דפקתי על דלת הבית הקטן, הרב פתח לי את הדלת ואמר לי להיכנס. אני לא אשכח את התדהמה שלי למראה כל הספרים שהיו בביתו. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי ב'ארון הספרים היהודי'. אני זוכר שחשבתי לעצמי שבספרייה הציבורית כולה אין כל כך הרבה ספרים, מהרצפה ועד התקרה. אני לא חושב שהיה מקום למסמר שיחזיק מפתח על הקיר מרוב ספרים. הרב אדלשטיין הוציא מהארון הגדול סידור תפילה ישן, פתח את הדף הראשון בסידור והראה לי מה אומרים ומה עושים. הוא הקדיש לי זמן, וממש דאג להראות לי כל דבר. זה בכלל לא נראה לו מוזר שנער בן שש עשרה פשוט דופק על דלת ביתו ומבקש הסברים כל כך בסיסיים על מה שיהודים עושים אלפי שנים. אחר כך הוא לימד אותי איך נוטלים ידיים, איך מניחים תפילין, על מה מברכים וכן הלאה. באותם רגעים הרגשתי כאילו אין לו שום לחץ ושום דבר אחר בעולם. כל הזמן שלו מוקדש עבורי כדי שאבין, שאלמד, שאדע מה לעשות. זה הדבר הכי חשוב עכשיו.
"לאחר מכן קבענו תאריך שבו אעלה לתורה. הוא הזמין אותי לבית כנסת 'פֶּקֶר' שברמת השרון, ופשוט העלה אותי לתורה. אני זוכר שהתרשמתי מדבר התורה שהוא אמר שם. באותו זמן ממש חגגו שם בר מצווה לעוד ילד מרמת השרון, צעיר ממני בשלוש שנים, שזכה לעלות לתורה בזמן. למרות זאת הרב אדלשטיין הצליח לשלב אותי באירוע הזה ולגרום לי להרגיש שהיום הזה מיוחד עבורי לא פחות, אפילו שזה לא היה התאריך של יום ההולדת שלי, ואפילו שהיה אירוע משמח לילד אחר. כל זה, כמובן, בלי לפגוע בשום צורה בשמחה של חתן בר המצווה שהיה שם.
"כמה שנים אחר כך חיתן הרב אדלשטיין את אחי הבכור, שלא היה מחובר כל כך למסורת. הוא אפילו שקל לטוס להתחתן בקפריסין. הצעתי לו שנערוך טקס קטן וצנוע שהרב ינהל, וכך היה. ביקשתי מכמה חברים שיגיעו לדירה של סבתא שלנו כך שנהיה מניין גברים. הכול עבר בקלות ובנעימות. רק הרב אדלשטיין יכול היה ליצור סיטואציה שבה כל האורחים הרגישו כל כך נוח עם רב חרדי. חוש ההומור שלו, מאור הפנים והאישיות המיוחדת שלו הצליחו לגרום לכולנו להרגיש באותם רגעים שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר מאיתנו".
• • •
יעקב גוטמן, פסיכולוג שמטפל בנוער במצוקה, מספר שאת תפיסתו החינוכית למד מהרב: "לכל אחד מאיתנו יש צורך בסיסי בהכרה. כל אחד רוצה להרגיש משמעותי, מוצלח במשהו, לחזק את תחושת הערך העצמי שלו. לרובנו זה לא כל כך מסובך, אבל מה קורה כשלא מצליחים? יש כאלה שיהפכו לליצן הכיתה וילעגו לכולם, כי הם לא טובים בלימודים. יש כאלה שיתחילו להציק ולהרביץ לחברים כדי לקבל תחושת כוח. ככה צעירים מתחילים להידרדר לעבר מחוזות מסוכנים ופליליים. ההתמודדות עם התופעה היא כמובן על ידי מניעה. ביכולת שלנו להכיל, לחבק את הילדים שמתקשים למצוא את מקומם, לעזור להם לזרוח עם הכישורים והיכולות שלהם. זו הגישה שלי בעבודתי עם נוער בסיכון, והיא מגיעה מהרב אדלשטיין.
"גדלתי ברמת השרון, בבית הכנסת של הרב. אבא שלי הוא הגבאי של בית הכנסת, וסבא שלי היה הגבאי בעבר, כך שאנחנו חיים לצידו כבר כמה דורות. היכולת של הרב לראות כל אדם ולאהוב כל אדם לימדה אותי הרבה. עד היום תפיסת העולם הזאת משפיעה על מי שאני מנסה להיות כאדם, בעל, הורה ומטפל.
"ראיתי בעיניי מופתים שהרב עשה, אבל לא שם אני מוצא ראיה לגדולה שלו. אני מעדיף לשתף בסיפורים קטנים שממחישים את גדולתו אפילו יותר, לפחות עבורי. הנה סיפור אחד לדוגמה: שחרית של שבת. יהודי מבוגר, בסביבות גיל תשעים, שלמד בצעירותו בישיבה באירופה לפני השואה, ניגש לרב ושואל אם הוא יכול לומר דבר תורה קצר לפני הקריאה בתורה. אין דבר כזה בלו"ז בדרך כלל, והרב עונה לו שצריך לבקש רשות מהגבאים. האורח לא עשה זאת, ומייד אחרי הקדיש פתח בדבר תורה שמתחיל במילים 'ברשות הגבאים'... מבחינתו זו הייתה בקשת הרשות. היינו מעט נבוכים, אבל למרות זאת כיבדנו אותו והקשבנו בשקט. תוך זמן קצר הבנו שדעתו של אותו יהודי כבר לא צלולה. ניכר שהוא למד בעבר הרבה תורה, אבל הדברים היו חסרי היגיון ואפילו מביכים. האורח המשיך לדרוש ולדרוש, הדקות עברו והתארכו, ובהדרגה איבדו המתפללים את סבלנותם. חלקם כבר קראו לו להפסיק, אבל הוא המשיך, והקריאות התעצמו והפכו מעט בוטות. אחרי זמן רב הוא עצר סוף־סוף, התיישב במקום, ורק אז הוצאנו את ספר התורה כדי לקרוא בו. הייתה לי תחושה לא נעימה. מצד אחד הוא באמת הטריח את הציבור, ומצד שני היה ברור שהוא דיבר מדם ליבו. מבחינתו הוא היה חייב לומר את הדרשה הזאת. כאב לי הלב. לא הייתי מהצועקים, אבל לא היה לי נעים. אחר כך ראיתי את הרב ניגש אל היהודי. הוא הודה לו בחום על דבר התורה, ואז החל להקשות קושיות ולתרץ אותן, כשהוא עוסק בנושא הדרשה. הרב פשוט ישב והתפלפל איתו דקות ארוכות על אותם דברים חסרי כל רצף הגיוני, מטעין את היהודי הזה בתחושת משמעות, ממלא אותו בערך עצמי.
"בעולם כל כך מאתגר, לדעתי זו הייתה הגדולה המרכזית שלו: היכולת ליצור תחושת משמעות ושייכות אצל כל אחד. כשאני פוגש נוער שמידרדר, וגם כשאני מסתכל על החברה הישראלית, אני חולם שהדרך הזאת שלו תוביל את כולנו. שנצליח לראות איך כל אחד ואחד הוא משמעותי".
• • •
ג'סיקה ועו"ד רוני הלפרין, תושבי רמת השרון, היו חלק מקהילתו של הרב. מספרת ג'סיקה: "כשהתחלנו להתקרב ליהדות, היה ברור לנו שעלינו לנדוד למרחקים, מחוץ לרמת השרון, כדי למצוא דמות תורנית שתנחה את דרכנו, כי הדשא של השכן 'דוס' יותר... הלכנו לרב היחיד שהכרנו, הרב שחיתן אותנו, וביקשנו ממנו שיורה לנו כיצד להתקדם. הוא התפלא שאנחנו מגיעים אליו מרמת השרון, כי הרי יש שם רב גדול. חייכנו בנימוס. חשבנו שהוא כנראה מטיל דופי בנכונות שלנו לקיים אורח חיים דתי ולכן הוא שולח אותנו לאיזה 'רב מקומי' ברמת השרון. לאחר תקופת חיפוש ממושכת, הגענו לרב אחר מירושלים להתייעצות. הוא שאל מאיפה אנחנו. רמת השרון, ענינו לו. אז למה באתם אליי? הוא שאל בפליאה, לכו אל הרב של רמת השרון. אז כבר החלטנו שאנחנו באמת צריכים לבדוק במי מדובר".
"לאחר כמה ימים התלבטתי בשאלה הלכתית פשוטה", מספר רוני. "החלטתי שהנה, יש לי הזדמנות לבדוק מי זה הרב של העיר שבה אני גר, שכולם מספרים על גדלותו. נראה מה הוא יענה על השאלה. התקשרתי אליו הביתה. הרב היה אז בן יותר משמונים. הוא שמע את שאלתי וענה: למה שלא תבואו לפה לסעודת שבת? לתשובה הזאת ממש לא ציפיתי. התחלתי להתנצל ולהבהיר לו שאין לי שום רצון להטריח אותו ושאנחנו מסתדרים היטב בשבתות, אבל זה לא עזר. תבואו, הוא אמר, אשתי מאוד אוהבת אורחים. טוב, על הטיעון הזה כבר לא היה לי מה לענות... כך מצאנו את עצמנו באותה שבת סועדים את סעודת ליל שבת בביתו של הרב. כמובן, אחרי הסעודה הבנו שמעתה הכתובת שלנו לכל שאלה הלכתית ולכל התלבטות בהמשך הדרך היא לא בבני ברק, לא בירושלים ולא בשום מקום אחר. היא כאן, כמה רחובות לידינו. כמו בשלט הגדול בכניסה לעיר שלנו: באת הביתה, רמת השרון".
ג'סיקה: "הוקסמנו. הרב והרבנית מינה, שניהם כבר לא צעירים, אירחו הרבה אורחים מסביב, ובתוך כל ההמולה קל היה להבחין בזוגיות המיוחדת שלהם. אספר סיפור קטן שהבחנתי בו: כשהתחלנו להתאסף לסעודה, הרבנית הייתה במטבח ולא בדיוק ידעתי היכן לשבת. מיקמתי את עצמי במקום שנראה לי הכי רחוק מהמקום של הרב, סמוך לקצה השני של השולחן. והנה, להפתעתי הרב מגיע עם בקבוק יין יבש בידו, שולף במאמץ את פקק השעם וצועד לעבר קצה השולחן. חשבתי שטעיתי וזה בעצם כן המקום שלו, אבל הוא רק הניח את הבקבוק ואמר: זה לאשתי, היא אוהבת יין יבש. אני זוכרת איך התפעלתי שבבית ההומה שבו כולם יכולים להגיש עזרה, יש מטלות שהרב לא מוכן שייקחו ממנו — לדאוג שלאשתו יהיה בקידוש את היין שהיא אוהבת.
"לאחר הקידוש, בנותינו הקטנות מיהרו לכיור ליטול ידיים. זו פעולה שהן לא עשו לבד. צריך לפתוח את הברז, למלא להן נטלה, לנגב וכמובן לברך איתן בקול רם. בקיצור, פרוצדורה שלמה. עוד לא הספקתי לקום ממקומי, ולתדהמתי אני רואה את הרב, כמו סבא טוב, נוטל להן ידיים ומברך איתן בקול רם: אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים.
"כמה חודשים אחר כך הוזמנו לליל הסדר. קשה לתאר במילים את ההתרגשות שלנו מההזמנה. אומרים שאחת המצוות החשובות בליל הסדר היא מצוות החינוך, 'והגדת לבנך'. אני יכולה לספר שזה מה שעשה הרב כל הסדר. הוא היה מוקף בהמון נכדים צעירים, וכל הערב דיבר איתם כשווה בין שווים, כל אחד ברמה שלו. סיפר סיפורים, המחיש ואפילו המחיז כיצד בני ישראל יצאו ממצרים: הוא נעמד על רגליו, הניח את המצה על כתפו והחל ללכת בסלון כאילו הוא יוצא עכשיו ממצרים. הילדים כולם ישבו מרותקים. 'מה נשתנה' הושר שם עשרות פעמים. כל ילד בנפרד נעמד מול הסבא הגדול ושר את השיר מתחילה ועד סוף, כשהרב לא מסיר את עיניו ממנו כאילו היה נכדו היחיד. כך הוא קיים את סיפור יציאת מצרים והצליח לתפוס את תשומת ליבם של הילדים למשך זמן רב".
• • •
בשנת תשע"ד (2014) נפטרו שתי ילדות — יעל ואביגיל גרוס — ב"אסון ההדברה", אחרי הדברה שגרתית שנעשתה בבית הוריהן, שמעון ומיכל גרוס. הרופאים נלחמו על חייהם של הבנים מיכאל ויצחק, והצליחו להצילם.
שמעון ומיכל מספרים: "לא הייתה לנו או למשפחתנו שום היכרות מוקדמת עם הרב אדלשטיין. הוא היה בן כתשעים, ומצא לנכון להגיע אז מיוזמתו לבית החולים שניידר, רק כדי לשבת איתנו ולנחם אותנו באבלנו. ההיכרות הזאת נסכה בנו כוחות רבים. הוא ישב איתנו בסבלנות רבה, הקדיש תשומת לב לכל הבקשות והשאלות שלנו, התפלל איתנו ובירך מלב אוהב. עצם ההגעה שלו היא לדעתנו מסר אדיר. הרי הוא היה יכול שלא להגיע, בגילו ובמעמדו, אבל הוא החליט שכן. אנחנו שומרים עד היום את תמליל השיחה שלו איתנו שם, באותם ימים קשים שבהם התאבלנו על הבנות ודאגנו לגורל הבנים. כך הוא אמר לנו אז:
"בשנת תרע"ג (1913) הייתה ברוסיה עלילת דם על יהודי ושמו מנדל בייליס. העלילו עליו שהוא רצח ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו למצות לפסח והעמידו אותו למשפט. שכרו עבורו עורך דין גדול, אוסקר גרוזנברג, שידע לדבר ברהיטות, והוא השתדל להוכיח ככל יכולתו שהיהודים לא יכולים לגרום חס וחלילה לשפיכות דמים כזאת. שאל אותו התובע: הרי בתורה ובתלמוד שלכם כתוב שאתם קרויים אדם, והם, הגויים, אינם קרויים אדם. אם כן, הגויים בעיניכם אינם בני אדם, וכמו שאתם שוחטים תרנגולת כך אתם יכולים לשחוט גוי. גרוזנברג לא ידע מה לענות, ואמר להם: אני אברר ואשיב לכם. הוא הלך להיוועץ ברבנים וקיבל הסבר מה עליו לענות. וכך הוסבר לו: לאדם יש הרבה שמות בעברית — אנוש, גבר, איש ואדם. לכל השמות יש יחיד ורבים: אנוש — אנשים, איש — אישים, גבר — גברים. אבל אדם אי אפשר לומר ברבים. אין מילה כזאת 'אדמים'. אדם הוא לעולם רק אחד. ובכן, אמר הפרקליט, עם ישראל קרוי 'אדם', כי הוא יחיד. גוף אחד, אדם אחד, נשמה אחת. והנה ההוכחה: בשעה זו שבה בייליס עומד בסכנת נפשות באשמת שווא, היהודי באנגליה מתקשר לשגריר שלו כאן ברוסיה כדי שידבר עם שר הפנים הרוסי שיעשה משפט צדק. היהודים בצרפת ובגרמניה מוחים ומכריזים על תעניות למענו. באמריקה ובישראל מתפללים. כולם דואגים לגורלו. אבל אם אדם רוסי אחד בסכנה, האם כל האומה הרוסית מרגישה כך, שהיא רקמה אחת? לכן קוראים לנו 'אדם'. בגלל הערבות ההדדית והאחדות. זה מה שמגדיר אותנו.
"הרב אדלשטיין המשיך ואמר לנו: האחדות הזאת היא לימוד זכות גדול על עם ישראל. הילדות שלכן שנפטרו איחדו סביבן את כולם בדאגה ובתפילה, וכך גרמו לנו להיזכר שאנחנו אחד. על ידן התברר העניין הזה. ראינו איזו שותפות יש אצלנו, כמה אנחנו קשורים. יהי רצון שלא נזדקק יותר להזדמנויות ולאסונות כאלה.
"הדברים האלה של הרב נתנו לנו משמעות. אנחנו חושבים שיש כאן מסר של עידוד ונחמה גם למשפחות אחרות שחוו פטירה ממחלות או מפעולות איבה. האחדות והתפילות סביב אירוע כזה מגלות את הייחודיות שלנו.
"הקשר עם הרב נשמר. בהמשך הגענו אליו הביתה עם שני הבנים והתקבלנו בחום רב. הוא התעניין בהם ושאל: מה אתם רוצים, ילדים? למה אתם מייחלים? הבן הבכור מיכאל ענה לו שהוא רוצה שהמשיח יבוא. הרב החזיק את ידו ואמר לו: המשיח יבוא על ידי לימוד התורה הקדושה. כששאל את אחיו הצעיר יצחק מה הוא מבקש, הוא ענה: להיות טוב יותר! כאן הרב התלהב והתרומם מכיסאו ואמר לו: להיות טוב יותר? זו בקשה מיוחדת. זו הבקשה של דוד המלך בספר תהלים. אז תשתדל לכבד את אבא ואימא ולשמוע בקולם, ועל ידי זה תזכה להיות טוב יותר. נדמה לנו שזו הייתה גם משאלת חייו התמידית של הרב: להיות טוב יותר".
• • •
רן בר יושפט, ירושלמי, אינו חובש כיפה ביומיום. יעקב גוטמן חובש כיפה סרוגה וגר בשומרון. רוני וג'סיקה הלפרין הם חוזרים בתשובה שחיים ברמת השרון. שמעון ומיכל גרוס הם חרדים ליטאים מבית. הם כלל לא מכירים אלה את אלה. ארבעה מפגשים, ארבעה עולמות — שמגדלור אחד האיר אותם.
