מבוא
המאה הישראלית והישראליזציה של היהדות
המאה הישראלית היא אולי הדרמה הגדולה של העם היהודי מאז ומעולם. במאה זו עבר העם היהודי מחיי תפוצה לחיי ריבונות עוצמתיים, וכל מהותו כלאום, כדת וכתרבות עברה מטמורפוזה של ממש. מאז הקמתה ב-1948 נעשתה מדינת ישראל בהדרגה לגורם החשוב ביותר בכל תחומי החיים של היהדות העולמית, ובשנים האחרונות ביססה את מעמדה כישות המוסדית והתרבותית הדומיננטית ביותר בהוויה היהודית בעולם כולו, בהגדרת מקומם של היהודים והיהדות בין העמים וכדוברת העולם היהודי באשר הוא.
עם ישראל והציוויליזציה היהודית מוגדרים היום יותר מאי פעם על ידי העוצמה המדינית, הצבאית והתרבותית של מדינת היהודים הריבונית. הציווי העליון של העם היהודי בתקופתנו הוא שאין חיים בטוחים ליהודים בלי ישראל חזקה. ב"שיח היהודי" בישראל, שמירת הריבונות וההגנה על חיי הישראלים ועל חירות העם היהודי, "בכל מחיר", מקדשות את העוצמה הצבאית של המדינה. מדינת ישראל מחויבת להפעיל כל אמצעי כדי לשמור על קיום הריבונות החופשית,1 ועוצמת הישות הריבונית הישראלית היא, על כן, לא רק תופעה בעלת חשיבות לעתידו של העם היהודי, אלא גם בעלת משמעות בינלאומית.
האתגר של המאה הישראלית הוא המשך ביסוסה של הלאומיות היהודית הנטועה עמוק במכורה ובמדינה ושממנה ישאבו היהודים בכל העולם את כוחם בזירה הגלובלית. זהו חזון המאה הישראלית כמדינה יהודית־דמוקרטית־ריאלית וכמדינת הזנק.
המאה הישראלית מסמנת גם את קץ עידן התוהו היהודי שבמרכזו חוויה מכוננת אחת החוזרת פעם אחר פעם כתבנית גורל. תמיד כשהיהודים הרגישו בטוחים וסוף־סוף "על הסוס", הם מצאו את עצמם פתאום בפני שוקת שבורה ואף חורבן. חוויית החיים היהודיים הבלתי־צפויים, שאותה הגדיר חוקר הספרות דן מירון "הפתעת התוהו", לוותה במאמץ תמידי למצוא חוקיות במציאות שנראית שרירותית, מכיוון ש"מהות התוהו, ממדיו וחוקיו" הם שרירותיים מעצם הווייתם.2 את חוויית התוהו היהודי ביטא טוב מכולם הסופר היהודי הנודע שלום עליכם: "ברוך השם - דהיינו הם מתחילים לגמרי לא רע באמונה שלמה ובתקוות גדולות ונגמרים בדרך כלל בביש מזל... לכן אין צורך לטרוח יתר על המידה בכתיבת מכתב. אפשר להעתיק אותו ככתבו וכלשונו... כל מה שנבנה באוויר עתיד ליפול בסופו של דבר. לא נעים, אך זו האמת והרי את האמת אוהבים כולם".3
בפילוסופיה הפוליטית, "חיי התוהו" מזוהים עם מצב הטבע, שבו חוקי המשחק אינם ברורים ואין סמכות מרכזית שבכוחה לאכוף הבנות והסכמות. בהיעדר מדינה בעלת מונופול לגיטימי על אמצעי האלימות, שולטת החרדה המתמדת מפני השרירותיות האלימה של מצב הטבע, שבו אין מי שיכפה סדר ויציבות ואין מי שיגדיר מוסר קולקטיבי ברור ומוסכם. לכן, מטרת הכוח המדינתי היא בראש ובראשונה לרסן את השרירותיות, ורק לאחר מכן לאפשר "חיים טובים" ומוסריים ולווסת אותם. היהודים חיפשו תמיד הסדרים פוליטיים שיגנו עליהם, בין שבמדינה לאומית עצמאית ובין שבקרב אומות אחרות. הם הנחילו לעולם את מסורת הלאומיות העתיקה, שמשמעותה קשר טבעי בין שבטיות אתנית ובין שליטה בישות טריטוריאלית עצמאית. הם שרדו אובדן של ריבונות לאומית ופיתחו את זהותם הייחודית כ"עם נבחר" גם בהיעדר ריבונות, על ידי יצירת אלוהים יחיד שאינו טריטוריאלי ויצירת טקסט על־זמני כחוקה מכוננת ניידת. הם הגדילו לעשות כששמרו על ייחודיותם במשך תקופות ארוכות ללא שלטון עצמי במולדת, כגולה יציבה עם שלטון עצמי־קהילתי או כפזורה לא מאורגנת הנתונה לגחמות אלימות של אחרים. גם במצבים אלה לא חדלו היהודים לפתח תיאוריות מוסריות וקורפוס תיאולוגי עשיר סביב חיי קהילה ואמונה בהיעדר ריבונות; והסבירו לעצמם ולעולם כיצד דווקא התוהו הוא היתרון הגדול של החוויה האנושית, שהרי ממילא לעולם יש ריבון עולמים אחד.
היהודים נתנו בחיי התוהו סימנים של רצון אלוהי והנחילו לעולם אידיאליזציה של עבודת אלוהים, לרבות, במקרה הצורך, מוות הרואי על קידוש השם.4 בעידן הנאורות והתבונה, כאשר המדינה לא זוהתה עוד עם שליטיה והיו שחשבו שאלוהים מת, נתפסה שרידות היהודים כ"אומת תפוצה" הן כסטייה וקונספירציה גלובלית נגד הסדר העולמי (תפיסות שהולידו את האנטישמיות החדשה), והן כנס. חיי היהודים משוללי הריבונות הוצגו לעתים כביטוי ליתרון האנושי המודרני של יצירה, גמישות ושגשוג, ורבים מהיהודים בעת המודרנית הציגו את עצמם כאזרחים האולטימטיביים של מדינת החוק ה"ניטרלית" בשל היותם אוניברסליים. אפילו אחרי שהומתו בחסותה של "חוקיות מוחלטת" ו"באופן בירוקרטי" במחנות ההשמדה הנאציים, היו בקרב היהודים שעדיין האדירו את הקורבנוּת, הניכור וחוסר השורשיות כמאפיינים של מצב יהודי ייחודי ונשגב וכאנטיתזה לשוביניזם הרומנטי של דם ואדמה ששטף את אירופה.
אדם קירש, משורר ומבקר ספרות יהודי־אמריקאי, כותב שכל דור של היסטוריונים משרטט את תמונת העבר של היהודים על פי מה שהוא רואה כתמונת העתיד.5 תמונת העתיד של העם היהודי תלויה תלות הולכת וגדלה במדינה היהודית, בחוסנה ובשגשוגה. לכן אנו נמצאים במאה הישראלית, שבה רוב העם היהודי יחיה בארץ ישראל ויזכה להגנת מדינת ישראל. בה ישמר ויפתח את מורשתו ההיסטורית והתרבותית ובה יממש את סגולותיו הייחודיות כעם. עוצמת הריבונות הישראלית היא המבשרת של סוף התוהו היהודי, והמדינה היהודית תמשיך להאפיל על צורות החיים היהודיים האחרות בתפוצות ולהגדיר אותן.
חזון המאה הישראלית המוצג כאן שנוי במחלוקת. המלומד היהודי־אמריקאי יורי סלזקין טען כי אנו נמצאים דווקא בתקופת "המאה היהודית", שבה החיים בתפוצה האמריקאית הם המגדירים את אופיו המתחדש של העם היהודי ואת אופק קיומו. חיי היהודים באמריקה הם אפשרות של חיים יהודיים בטוחים של שגשוג וקדמה ללא אנטישמיות; הם הקיום האמיתי של ההבטחה ההרצליאנית למולדת בטוחה וקץ "הבעיה היהודית". לפי סלזקין, בעידן ההון, היהודים האמריקאים הם "היזמים היצירתיים" ביותר; בעידן הניכור - הם הגולים המנוסים ביותר; ובעידן ההתמחות - הם המומחים המיומנים ביותר. חלק מן ההתמחויות היהודיות העתיקות, כגון מסחר, משפטים, רפואה, פרשנות טקסטואלית והגות תרבותית, הפכו לחשובות ביותר בעולם המתקדם (ונשארו היהודיות ביותר) מבין כל העיסוקים המודרניים.
היהודים, כך לדברי סלזקין, הם בעלי כוח היצירה הגדול ביותר במודרנה, והשפעתם רחבה הרבה מעבר למספרם באוכלוסייה. הם הפכו את היותם לא נטועים בטריטוריה ריבונית ליתרון הגדול שלהם. הגמישות, היצירתיות והכורח להסתגל במהירות למצבים משתנים הם התכונות הבולטות ביותר של היהודים בעולם המודרני והפוסט־מודרני. בעולם החדשני־גלובלי, שבו נדרש האדם ליכולת הסתגלות לתמורות מהירות, הפך היהודי המערבי למודל הצלחה וחיקוי. לדעת סלזקין, היותם של היהודים עם של "נוודי שירות" באה לידי ביטוי בהצלחתם הגדולה בארצות הברית, "הארץ המובטחת שמעולם לא הבטיחה נס או בית קבע", אך היא עדיפה בהרבה על חייהם הריבוניים של היהודים ב"מדינה המוזרה" וה"מנודה" בין האומות ששמה ישראל. ישראל, לפי סלזקין, שואפת להיחשב מערבית ואירופית, אך "קרוב לוודאי שאין אף מדינה אירופית אחרת שיכולה לחמוק מחרמות ומסנקציות כאשר היא נוקטת מדיניות של התפשטות טריטוריאלית, בניית גדרות, הקמת יישובים באזורים כבושים, שימוש בכוח קטלני נגד מפגינים, הריגה והריסת בתים ללא צו של בית משפט. נכון שאין אף מדינה אירופית אחרת הנמצאת במצב של מלחמה קבועה, ונכון גם שאין אף מדינה אירופית אחרת שיכול להיות לה מעמד חזק כל כך בדמיון המוסרי המערבי".6
תיאורו של סלזקין את מצב העם היהודי בארצות הברית לעומת המצב הבעייתי של מדינת ישראל מבטא לדעתי תפיסה מוטעית ומוטה. ספר זה טוען שדווקא ישראל, הנטועה בטריטוריה ריבונית, בשבטיות ובדתיות, הולכת ומתעצמת בעולם הגלובלי ובקרב היהודים, בעוד יהדות התפוצות, ובראשה יהדות אמריקה, נאבקת על חיותה ועל זהותה הקהילתית. כל אותן תכונות שסלזקין מציין כיתרונה הגדול של יהדות אמריקה הולכות ומפרקות אותה מבפנים כקבוצה אתנית מובחנת, וקיומה כקהילת יהודים תלוי יותר ויותר בזיקתה למדינת ישראל ובקשריה עמה. דווקא מדינת ישראל, שבה העם מרגיש נטוע ובטוח בזהותו הלאומית, היא המאפשרת ליהודים לממש את יכולותיהם הגלובליות מבלי לשחוק את זיקתם העמוקה למורשת ולתרבות היהודית הייחודית.
בישראל מתהווה היהודי החדש, החש מחויבות עמוקה למסורתו וקשר טבעי למכורתו ההיסטורית. התחושה העמוקה שיש לו בית ולאן לחזור מאפשרת לו לנוע ולפעול בעולם הגדול בנינוחות ובביטחון. היהודי הישראלי מממש, באמצעות חוסנה של המאה הישראלית, את תכונותיו ואת כישוריו הבינלאומיים, שנצברו במשך דורות של היעדר שליטה ריבונית במולדת. תהליך זה הואץ בעשורים האחרונים בעקבות מגמות הליברליזציה הפנים־ישראליות והעולמיות. לכן אנו במאה הישראלית, ואילו המאה היהודית האמריקאית נמצאת בדעיכה.
במאה הישראלית מדינת ישראל הריבונית היא ישות גיאופוליטית ובינלאומית חשובה, המשמשת מודל לחיקוי ומשפיעה על המערכת הבינלאומית בסוגיות של ביטחון, של יזמות, של חדשנות ושל כלכלה. בשל עוצמתה הביטחונית, הכלכלית והתרבותית ואופייה היהודי־דמוקרטי, ישראל משחקת גם תפקיד חשוב ב"התנגשות הציוויליזציות".7 היא אלמנט מרכזי בעיצוב מערך הכוחות הגלובלי בהיותה כוח מוביל במזרח התיכון, גשר בין מזרח ומערב וגורם המשולב במארג היחסים בין המעצמות. ישראל היא שחקנית חשובה בכלכלה העולמית ובעלת עוצמה טכנולוגית גלובלית, לרבות בתחום הסייבר. ב-2017 היה היצוא הישראלי של מוצרים ושל שירותים בתחום הסייבר כעשרה אחוזים מהשוק העולמי, ומה שאולי חשוב יותר - יותר מ-15 אחוזים מכלל ההשקעה העולמית במחקר ובפיתוח סייבר עסקי הושקעו בישראל. במחקר שפרסם המכון האירופי אסגארד (Asgard) ב-2018 נמצא, שבתחום הבינה המלאכותית ישראל ממוקמת במקום השלישי בעולם, עם 11 אחוזים מהשוק העולמי, אחרי ארצות הברית (48 אחוזים) וסין (כ-12 אחוזים).8
ישראל והיהודים נוכחים באופן קבוע ואינטנסיבי בסדר היום העולמי. פעמים רבות מדינת ישראל היא סלע מחלוקת בזירה הבינלאומית המשוסעת אידיאולוגית ופוליטית. מדיניות ישראל ואפילו זכות קיומה אינן מקובלות על רבים בעולם. בעוד שנאת היהודים הישנה שללה מהם את הזכות לשוויון בתוך החברה שבה חיו, רבים טוענים כי "האנטישמיות החדשה" שוללת את זכותו של העם היהודי להיות חבר שווה ערך במשפחת העמים. מדינת ישראל והציונות כאידיאולוגיה עולות פעמים רבות כנושא חם לדיון בזירה הבינלאומית ובפוליטיקה הפנימית של מדינות, והוויכוח לגביהן נקשר דרך קבע בשאלות של מוסר, עוצמה ולקחים היסטוריים. במקומות רבים ישראל היא פופולרית ואף מושא להערצה בגין הישגיה כמדינה מתקדמת ופתוחה, ורבים רואים בה מודל נחשק של מדינת לאום אקסקלוסיבית־דמוקרטית. בשנים האחרונות הפכה ישראל החזקה אטרקטיבית גם עבור ריאקציונרים במזרח אירופה ובמערבה, הרוצים להתרחק מדמוקרטיות ליברליות ורב־תרבותיות ומגלובליזציה חסרת גבולות. במזרח אירופה במיוחד יש מנהיגים המבקשים לאמץ את המודל הישראלי של מדינת לאום חזקה ולצדה קהילת תפוצה הקשורה עמה בקשר הדוק. מנהיגים במזרח אירופה, שאותם אימץ בחום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, מדגישים את הלכידות ההומוגנית של הלאום על פני הדמוקרטיה הליברלית בתהליך שאותו כינה החוקר והעיתונאי עפרי אילני "גלובליזציה של הישראליזציה".9
היחס הבינלאומי - העוין את ישראל או התומך בה - הוא מרתק ובעל חשיבות למעמד היהודים באשר הם. אולם ההתפתחות הפנימית של האופי הריבוני הישראלי היא שתכריע יותר מכול את חיותו, תרבותו ועתידו של העם היהודי. ליהודי העולם, ובעיקר ליהודי צפון אמריקה, יש עדיין תפקיד חשוב בגיבוש עתיד היהודים, אך תפקיד זה הולך ונשחק וקשור יותר ויותר לזיקתם לדרמה הישראלית ולמעורבותם בה. לכן, עתידן של הריבונות הישראלית ושל היהדות העולמית כדת וכתרבות יוכרע בעיקר במאבק הפנים־ישראלי על אופי המדינה - בין "מדינת הזנק" (Start-Up Nation) מתקדמת ודמוקרטית, ובין מדינת לאום הלכתית ואנטי־מודרנית.
עוצמת המאה הישראלית מקרינה על כל יהודי העולם, בין שירצו בכך ובין שלא. על פי התזה הציונית הקלאסית, הזהות הלאומית נקבעת לפי הטריטוריה שבה חי האדם, ולכן כדי להיות "יהודי מלא" חייב אדם לחיות במדינת ישראל, ואילו הגולה תהפוך עם הזמן לשולית ולא רלוונטית. הסופר א.ב. יהושע ביטא עמדה זו בפני מנהיגים והוגי דעות יהודים בכנס של הוועד היהודי האמריקאי בארצות הברית ב-2006. לדבריו, "יהודי ישראלי זה לא כמו יהודי צרפתי והוא שונה מיהודי אמריקאי. לכל יהודי יש זהות לפי הטריטוריה שבה הוא חי... מי שיושב במדינת ישראל ועוסק באופן יומיומי בעשרות החלטות גורליות הרלוונטיות להמשך קיומו של העם הוא זה הדואג להמשכיות". חלק מהנוכחים בכנס מחו על דבריו של יהושע וראו בהם גימוד התרומה של יהדות העולם להמשכיותו ולשגשוגו של העם היהודי כאומה. השדר המפורסם טד קופל הוכיח את יהושע: "אתה לא יכול לבטל את התרומה של יהדות העולם להמשכיות של העם היהודי כאומה. יש משהו מאוד־מאוד מיוחד, אוניברסלי וניתן בקלות לזיהוי בקרב כל היהודים. זה מעבר לטריטוריה. יש משהו משותף לכולנו". גם ליאון ויזלטיר, העורך הספרותי של המגזין "ניו ריפבליק" באותה תקופה, אמר לסופר הישראלי: "אתה לוקח את המושג 'יהודי' ומצמצם אותו ל'ישראלי'. המושג 'יהודי' היה קיים הרבה לפני שקמה מדינת ישראל. יש דת יהודית, יש תרבות יהודית, יש ספרות יהודית, יש טקסטים יהודיים שהולכים איתנו 3,000 שנה. למה אתה מתעקש לצמצם זאת לישראליות?"10
הטענה כי המשכיות העם היהודי תלויה במדינת ישראל העלתה באותו מעמד גם ביקורת צינית על הישראלים המבקשים להמעיט בחשיבותם של יהודי התפוצות, אך בו בזמן תלויים בהם כלכלית ופוליטית וכעתודה לעלייה. בשנים האחרונות, לאור התחזקותה המדעית והטכנולוגית של מדינת ישראל וצמיחתה הכלכלית, הולכת ומצטמצמת תלותה בתמיכה כלכלית מהתפוצות. יש הטוענים כי ההתנתקות ההדרגתית של ישראל מהתלות ביהדות אמריקה מאיימת באופן פרדוקסלי על היחסים בין שתי הקהילות.11
אין חולק על כך כי חלק חשוב במורשת היהודית, הרבנית והמודרנית, התגבש במשך דורות רבים גם ללא מדינה ריבונית ופעמים רבות כעוין לריבונות. אבל היום נמצאים מרכז הכובד היהודי ועיקר היצירה היהודית בישראל, והחוויה הישראלית מעניקה, יותר מכל גורם אחר, את הצבע לתרבות היהודית בתקופתנו. מדינת ישראל היא הנדבך העיקרי של עיצוב היהדות ושל שימורה כמעט בכל תחומי האמנות והפולקלור. בישראל פורחת המוזיקה העברית המודרנית ובה גם משגשגת מוזיקה יהודית מסורתית בשלל גוונים. במדינה מתקיימת תחייה עצומה של אמנות עברית ויהודית, הקולנוע הישראלי נעשה בולט יותר ויותר ומזוהה עם מהות היהודים והיהדות. אפילו הספרות הישראלית הופכת בעשורים האחרונים ל"ספרות היהודית" בכל העולם.
הדומיננטיות הריבונית הישראלית משפיעה על הספרות היהודית בתפוצות ובעיקר בארצות הברית, שם הולכת ודועכת הספרות היהודית שפרחה במאה ה-20 על רקע החוויה היהודית־אמריקאית וזיכרון החיים באירופה ובתקופת השואה. הסופרים היהודים האמריקאים בני זמננו כבר אינם כותבים כמו יצחק בשביס זינגר, פיליפ רות' וסול בלו, שההוויה היהודית באמריקה ובאירופה עמדה במרכז יצירתם. סופרים יהודים אמריקאים מובילים כיום, כמו נתן אנגלנדר, ג'ונתן ספרן פויר, ג'ושוע כהן וניקול קראוס, פרסמו לאחרונה רומנים שעוסקים בישראל ובחיים בה, כמו גם ביחסי ישראל־אמריקה. ביצירות אלה מצטיירים החיים היהודיים האמריקאיים כדלים וחסרי מיקוד ומשמעות, בעוד החיים בישראל הם הדבר האמיתי. בקרב הסופרים היהודים־אמריקאים הצעירים יש כמובן אמביוולנטיות ביחס לישראל ואף הסתייגות ממנה וביקורת קשה כלפיה. כזה הוא הרומן השנוי במחלוקת של מייקל שייבון, איגוד השוטרים היידים, שתואר על ידי מבקרים חשובים כאנטי־ציוני ואנטי־לאומי. אולם החוקרת גיתית לוי־פז מציינת כי גם שייבון, המבקר בחריפות את המרכיבים האנטי־ליברליים בציונות ואת הקנאות הדתית־משיחית בישראל, אינו נגוע בשנאה עצמית יהודית, כפי שנטען נגדו. להפך, ביקורתו מבטאת שייכות, הכרה ואף גאווה ב"נס הגדול שמסמלת הקמתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ממשית ושלמה".12 אנגלנדר, שחי בעבר בירושלים וממשיך גם מביתו בניו יורק להיות מחובר לישראל ברמה היומיומית, העיד לאחרונה על האובססיה הישראלית שלו ושל חבריו הסופרים: "אני לא באמת יודע מה נכנס לנו [לסופרים היהודים־אמריקאים] לראש... כולנו חברים, לכולנו מאוד טוב כאן בניו יורק, ואיכשהו ישראל אוכלת אותנו. אם כי קצת קשה לי להשוות את הספר שלי לספרים של חברים אחרים במאפיה היהודית שלנו... [גם] אצלם ישראל היא ברקע".13
במאה הישראלית התגבשה הספרות העברית לאחר מסע מרתק שהחל עוד במאה ה-19 במזרח אירופה. החוקר חנן חבר מתאר תהליך של מעבר מספרות עברית שנכתבה בגולה לספרות ארצישראלית וממנה ל"ספרות ישראלית". תו הזיהוי של הספרות העברית, שנוצרה בגולה, היה הלשון העברית; זה של הספרות הארצישראלית, שנכתבה בארץ בתקופת היישוב, היה הטריטוריה שבה נכתבה - המכורה; ואילו תו הזיהוי של הספרות הישראלית הוא מדינת הלאום הריבונית העצמאית: "מסִפרות של עם בגולה - דרך ספרות של עם על אדמתו - ועד לספרות של עם ריבוני במדינת הלאום שלו; מספרות שמאופיינת על פי שפתה, לספרות שמאופיינת על פי מיקומה, ועד לספרות שמאופיינת על פי המבנה הריבוני שבתוכו היא נוצרת".14 כיום, לצד הספרות העברית (היהודית־ישראלית), גם נכתבת בתפוצות ספרות יהודית המאופיינת ביחסה לריבונות הישראלית. היא לא נכתבת בעברית ולא מתוך טריטוריית המולדת, אך המאה הישראלית היא המוקד שלה.
יהדות התפוצות ברחבי אירופה, באמריקה הלטינית, בקנדה ואפילו בארצות הברית עוברת, אם כן, בעשורים האחרונים תהליך עמוק שיכונה כאן "הישראליזציה של היהדות", ומדינת ישראל הריבונית היא, לטוב ולרע, ציר ההתייחסות שמגדיר כיום את היהדות ואת היהודים באשר הם. כמובן, קיימים פערים גדולים בין הלאומיות הישראלית המתמקדת בבנייה ובשימור של הישות הריבונית, לבין ההתמקדות של רבים מהיהודים בתפוצות בנושאים אוניברסליים, ויש גם יריבויות קשות ואף עוינוּת בין יהודים בתפוצות וגורמים בישראל. רבים בתפוצות חשים תחושה של אמביוולנטיות מעיקה ביחס לישראל: מחד גיסא, זיקה עמוקה ומחויבות למדינה, ומאידך גיסא, סלידה ואף תחושת שבר מול מה שהם רואים כמגמות של סטייה תרבותית וערכית למחוזות חשוכים בכניעה לחרדים בסוגיות הגיור ובכניעה ללאומנים.15
למרות כל אלה ישראל נמצאת במרכז ההוויה היהודית בכל פינה בעולם וכמעט בכל תחום. נוכחותה החזקה נובעת גם מחולשת יהדות התפוצות בשימור קהילות יהודיות ובגיבוש חזון עתידי. לכן, חוסנה ואופייה של מדינת ישראל הם שיכריעו ויקבעו יותר מכל גורם אחר את צביונם ואת גבולות זהותם של העם היהודי ושל היהדות כדת וכתרבות.
יהודים ושאינם יהודים רואים בהצלחת מדינת ישראל ביטוי לשיבה של היהדות אל ימי זוהרה, כפי שהיו בארץ ישראל בתקופת מלכות דוד ושלמה (במאה העשירית לפני הספירה); בתקופת שיבת ציון ובזמנם של עזרא ונחמיה (המאות השישית והחמישית לפני הספירה); וכ-400 שנים אחר כך, בתקופת מדינת החשמונאים (140-63 לפני הספירה בקירוב). קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל הריבונית מוצגים לעתים כהוכחה ניצחת לסיום המצב האנומלי של חיי תפוצה חסרי שליטה פוליטית משמעותית וסמכות כפייה המאפיינת ישות מדינית. לכך יש השפעות עצומות על עיצוב הציוויליזציה היהודית, על יחסי היהודים עם בני עמים אחרים ועם בני דתות אחרות וכמובן על מעמדו של היהודי בעולם.
אמנם התקופות העתיקות של עצמאות מדינית יהודית הן כאבן הראשה של היהדות במאה ה-21, אך מבחינה היסטורית, ריבונות יהודית היתה בעת העתיקה אפיזודה קצרה יחסית, ויהודה נשלטה רוב הזמן בידי אימפריות גדולות שהחליפו זו את זו: הבבלית, הפרסית, ההלניסטית וכמובן הרומית.16 רוב שנותיה היתה אפוא היהדות משוללת ריבונות ובמידה רבה גובשה כחלופה למדינה. למרות זאת, הריבונות העתיקה ואובדנה, לא פחות מחיי הגולה הקהילתיים וחיי התפוצה המאורגנים פחות שהתפתחו במודרנה, הטביעו חותם עמוק בתודעה היהודית. הריבונות היהודית העתיקה וקריסתה עיצבו דינמיקה היסטורית החוזרת על עצמה עד ימינו ממש, של תקומה, ריבונות, אובדן הריבונות וגלות, שיבה ותקומה. גם היהדות החרדית, המתעקשת שהריבונות היהודית זרה לה, מבכה את חורבן ירושלים בימי בית ראשון ושני כטראומה היהודית הגדולה. מכאן יש להבין עד כמה דרמטי הוא סיפור ההצלחה של המאה הישראלית הריבונית, שהיא קץ ההיסטוריה היהודית כפי שאנו מכירים אותה.
הדרמה של המאה הישראלית נולדה מתוך ההרס המוחלט של חזון המודרניות שהיה אמור להפוך את היהודים לאזרחים שווי זכויות במדינות מושבם. רבים מהיהודים, בעיקר במערב אירופה, סברו כי הלאומיות המודרנית החדשה תאפשר להם "נורמליות אזרחית". הם שללו את היהדות של ההלכות והציוויים לטובת יהדות שהיא אתנית פחות ומוסרית ואוניברסלית יותר. אך קריסתו של החזון ההומניסטי־אוניברסלי לנוכח האנטישמיות האירופית החדשה, שבמרכזה "תכונות היהודים" ו"גזעם" - ולא דתם, הובילה ללידתה של הציונות כתנועה לאומית. כבר ב-1949, כשהחלה המאה הישראלית להתבסס, זיהה דוד בן־גוריון את שבירת המעגל ההיסטורי והצהיר: "יש צורך לגבש צביון וסגנון עברי שלא היה קיים. שלא יכול היה להיות קיים בגולה, בתוך עם נטול מולדת, עצמאות וחירות לאומית. יש צורך להחיות ולהגביר את הקשר עם המאור המפרה שבעברנו, מבלי שעבוד לירושה החנוטה שעבר זמנה".17
הדיון בריבונות היהודית מבלבל לעתים בין מושגים על פני רצף היסטורי, כמו הזיקה של השבט למכורה ולמולדת ההיסטורית; הזכות המודרנית של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית ("מדינת היהודים"), ההבטחה האלוהית והעונש האלוהי; וריבונות כקונספציה משיחית. למושגים אלה יש גם מושגים מנוגדים - גולה, תפוצה, אומת פזורה, עלייה לרגל והיהדות כדת. במחלוקות בקרב היהודים וגם מחוץ לעם היהודי עוסקים במושגי השליטה והפוליטיקה של עם ישראל - מי זכאי לשלוט ומה הם גבולות הפעלת הכוח? מה הם גבולות השליטה (הטריטוריה)? מהי מטרת השליטה (שימור השבט, קידום רצון אלוהי ושליחות אלוהית)? ומי רשאי להיכלל בשבט? כל הדיונים הללו מתקיימים על רקע הסיפור ההיסטורי של גלות ושיבה, שמקורו בגלות בבל ובשיבת ציון במאה השישית לפני הספירה.
הדיון ביחס למקורותיו של עם ישראל העסיק רבים במשך הדורות, לרבות היסטוריונים ומלומדים בנושא שורשי מדינת הלאום. הטענה שמדינת הלאום היא תופעה מודרניסטית רווחת זה שנים בקרב תיאורטיקנים של הלאומיות. היא מניחה כי הזיקה בין אתניות למדינה ריבונית היא תופעה היסטורית חדשה יחסית, מהמהפכה הצרפתית ואילך. ברוח זו טענו גם רבים מאבות הציונות ואלו שעסקו בחקר ההיסטוריה שלה, כי "רק במחצית השנייה של המאה ה-19 התחזקה אצל היהודים התפיסה הלאומית־הפוליטית, שתבעה מפורשות הקמת 'מדינה יהודית על בסיס אתני'".18 על פי גישה זו, הקיום היהודי לפני המאה ה-19 נתפס כ"קדם־לאומי" - קיום קהילתי־דתי שמתבסס על פרדיגמה דתית של "קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות". רק הציונות המודרנית (החילונית) ובעקבותיה מדינת ישראל (העברית־ממלכתית) החליפו את הדת כמסגרת רעיונית ומוסדית המגדירה ומארגנת את חיי היהודים כאומה.
אבל בעשורים האחרונים מדגישים חוקרים בולטים, כגון סטיבן גרוסבי, אנטוני סמית, עזר גת ואביאל רשוולד, את עתיקותן של אומות אתנו־ריבוניות, לרבות האומה העברית, ודוחים את הפרשנות המודרניסטית ששלטה בדיון על מהותן ועל מקורותיהן של מדינות הלאום, ובכלל זה מדינת ישראל. גם אני סבור שהרעיון שהיהודים הם חלק מ"אומות מדומיינות" מודרניסטיות, שמקורן בעידן הקפיטליזם של הדפוס, על פי משנתו של בנדיקט אנדרסון, רדוד ושגוי מיסודו. תולדות היהודים מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד המאה הישראלית הן לדעתי מקרה פרדיגמטי מצוין לבחינת מהותה והמשכיותה של המדינה הלאומית מהעת העתיקה ועד ימינו. העם היהודי אכן עבר תמורות של זהות, גיורים, נישואי תערובת והמרות דת והתערבב בעמים אחרים. אך אפילו אם נסכים שגלות רומי (ההמונית) היא "מיתוס" של התנועה הציונית, כפי שטען ההיסטוריון שלמה זנד, עדיין אין חוקר רציני שמסוגל לערער על קיומה של הריבונות העברית העתיקה או על הזיקה ההיסטורית היהודית לארץ ישראל ועל המשכיות התודעה היהודית הלאומית הקולקטיבית מאז הממלכה העתיקה. כמו כל העמים המודרניים, גם היהודים עברו תהליכים טקטוניים של שינוי, ועדיין שרדה התודעה היהודית ההיסטורית, כמו גם שפת התנ"ך כשפת העם. לכן דווקא העם היהודי, למרות הריחוק מהמכורה, מוכיח מידה יוצאת דופן של המשכיות. לעומת עמים אחרים, עם ישראל המתחדש בארצו מגלם התמדה היסטורית בזהותו ובכמיהתו הלאומית־דתית הקולקטיבית.
שגשוגה של המאה הישראלית מחולל תמורות לא רק בחשיבה על אומות עתיקות, אלא גם בהגדרות הבסיסיות של דתות ותרבויות אחרות. הכנסייה הקתולית, שעד לא מכבר שללה מבחינה תיאולוגית את זכאותו של העם היהודי לישות ריבונית, עוברת בשנים האחרונות מהפך פנימי עמוק בשל עוצמת הריבונות הישראלית. מרכזיותה של ישראל בעולם היהודי שלאחר השואה ועליית עוצמתה הבינלאומית חייבו את הכס הקדוש להשלים עם חזרת היהודים למכורתם, ובכך להכיר דה פקטו (לפחות) בזכותם הריבונית על ארצם. זהו מפנה דרמטי, שכן עד לאחרונה ממש סתר עצם קיומה של מדינת ישראל את הנחות היסוד של הדת הקתולית, שראתה באובדן הריבונות היהודאית אחרי חורבן בית שני עדות אלוהית לכך שהנצרות היא "ישראל האמיתית". ההכרה של הכס הקדוש בריבונות היהודית בארץ הקודש היא "הדרמה ההיסטורית החשובה ביותר שעוברת הנצרות מאז ימי לותר", טען באוזני התיאולוג הישועי החשוב דניס מקמניס.19 עבור רבים מהנוצרים האוונגליסטים הנמצאים בברית הדוקה עם המדינה היהודית, ישראל הריבונית והמשגשגת מעניקה תוקף לתיאולוגיה הנוצרית ולאמונתם הבלתי־מסויגת בסיפורי המקרא. לדידם, אלוהים קיבל את העם היהודי שוב במולדתו העתיקה, בדיוק כפי שחזו הנבואות, ועליהם לתמוך בכך. המטיף האוונגליסטי האמריקאי הנודע ג'רי פולוול אמר ב-1984, כי הקמת מדינת ישראל היא "נסית" וביטוי ל"פעולת רוח הקודש בכל מובנה העמוק של המילה... לא משנה עד כמה קטנה [ישראל] בגיאוגרפיה או בדמוגרפיה, היא מרכז הכובד של ההיסטוריה. כל העיניים נשואות אליה, ושום כוח ארצי, כולל ברית המועצות ומאה מיליון ערבים, לא יוכלו למנוע מבני ישראל לזכות בירושתם".20
זיכרון קולקטיבי וציווי הביטחון היהודי
המאה הישראלית נבנית כל העת על בסיס הזיכרון הקולקטיבי המצטבר של היהודים במשך הדורות. התשובה לשאלה מהי העמדה הישראלית־היהודית הנכונה בשאלות לאומיות וגיאופוליטיות, לרבות בסוגיות של ביטחון לאומי, מושפעת כמעט תמיד מהזיכרון ההיסטורי היהודי ומוצגת בהקשר של "לקחי העבר", ובעיקר בהקשר של הטראומות שעבר העם היהודי בהיעדר ריבונות, או לנוכח הכשלים בזמנים של חולשה ריבונית ויריבויות פנימיות ששיאן בשואה. מאז הקמתה נמצאת ישראל במרכז הוויכוח הנוגע למוסר העולמי. השואה עבורה היא האירוע המרכזי בהיסטוריה היהודית והעולמית, והיא רואה את עצמה כאחראית על שימור זיכרון השואה כפשע הגדול ביותר של האנושות. מעמד זה מעניק לישראל לכאורה סמכות ושליחות כמגינת העם היהודי, ולא פחות מכך כמגינת המוסר העולמי.
אך ישראל גם מתמודדת עם שאלות נוקבות מבית ומהעולם לגבי ייחודיות האיומים עליה ולגבי זכותה המוסרית להשתמש בזיכרון העבר ובמיוחד השואה כמשאב פוליטי, ביטחוני ומוסרי בהגדרת מטרותיה האסטרטגיות ובהצדקת פעולותיה המדיניות־ביטחוניות. ישראל נשפטת פעמים רבות, בבית ובעולם, על האופן הסלקטיבי ואפילו הציני שבו היא מפעילה את כפתור הזיכרון.21 בקיץ 2018, כאשר פרסמו ראש הממשלה נתניהו וראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי הודעה משותפת על הידוק הברית בין שתי המדינות, יצא קול זעקה מקרב ניצולי שואה, פוליטיקאים ומלומדים, בטענה כי בהסכם נותנת ישראל גושפנקה ל"ריכוך חוק השואה הפולני". חוקר השואה הנודע יהודה באואר זעם כי ישראל "מכרה בנזיד עדשים" את זיכרון השואה. לדעתו, היא הסכימה לסילוף האמת ההיסטורית למען אינטרסים מדיניים וכלכליים. באואר האשים את נתניהו בבגידה. מנגד טען הרב מאיר לאו, ניצול שואה בעצמו ויו"ר מועצת יד ושם, כי הוא מבין לחלוטין את ראש הממשלה והודיע כי הוא מקבל את הנימה הידידותית והאחוואית של ההסכם, שבאה להוציא את שני הצדדים מעמק הבכא ולאפשר להם לבנות גשר של יחסים דיפלומטיים בהווה ובעתיד: "יש פה שתי זוויות ראייה שלא תמיד מתיישבות זו עם זו... אחת מדינית־פוליטית שדואגת ליחסי ישראל־פולין היום, 2018, ואחת רגשית ומדעית, של חכמי ההיסטוריה היהודית במלחמת העולם השנייה. זו מסתכלת על העבר, בלי להביא בחשבון את המשמעות ליחסים בין המדינות, וזו מתמקדת בהווה ובעתיד, עם גישה סלחנית למעשי הפולנים כפרטים".22
ישראל משתמשת בעוצמתה היהודית והבינלאומית כדי להטמיע את לקחי ההיסטוריה כפי שהיא רואה אותם ופועלת לשמר את המונופול על זיכרון השואה מול אלה המנסים לקעקע אותו. תפיסת הביטחון של מנהיגי ישראל ואזרחיה גורסת כי המדינה נמצאת באופן קבוע תחת איום קיומי ועליה תמיד לקחת את גורלה בידה. רונן ברגמן כתב בספרו על המוסד כי האתוס "המהפכני־אקטיביסטי של הציונות לאחר טראומת השואה" הוביל את ישראל לאימוץ מדיניות "החיסולים הממוקדים" במלחמתה בטרור, בקנה מידה שאין לו אח ורע בעולם החופשי. מנהיגי ישראל בוחרים פעמים רבות באסטרטגיית החיסול הממוקד ומצדיקים אותה מוסרית וחוקית, גם כאשר היא עלולה לפגוע בחייהם של חפים מפשע כ"נזק אגבי" וכ"הכרח מגונה".23
ישראל ויהודי התפוצות מציגים עצמם פעמים רבות לא רק כתזכורת המוסרית הבינלאומית לעוולות הגדולות ביותר שנעשו נגד האנושות, אלא גם כעם וכישות ריבונית שאף היום מרחפת מעליהם סכנת חיסול. מנגד, מבקרי ישראל, יהודים ושאינם יהודים, טוענים כי ישראל התמכרה לאתוס השואה שהפך לתסביך המעוות את המוסר ואת התרבות הפוליטית הישראליים. החוקר ואיש השמאל היהודי־אמריקאי איין לוסטיג כתב, כי ההתמכרות הישראלית ל"סינדרום השואה" ("הולוקוסטיה") מעודדת אנטישמיות ואנטי־ציונות, משבשת את יכולתם של קברניטי ישראל להתקדם להסדר שלום עם הערבים ועלולה להביא לחיסולה של המדינה.24 חוקרים אחרים ביקרו תזה זו בחריפות ורואים בה ניגוח פוליטי בכסות אקדמית.25
ועדיין, רבים מזהירים כי מנטליות המצור ושיח החרדות הקיומיות הורידו את סף הרגישות המוסרית בישראל לסוגיות של דמוקרטיה וזכויות אדם, וכי ישראל מתעלמת מנורמות בינלאומיות ואף פוגעת בהן, תוך התכסות במעטה של "'קהילת קורבן'... הממנפת את השואה והופכת את אושוויץ 'לקלף האולטימטיבי... ביחסיה עם העולם'".26 אפילו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הזהיר, ערב ראש השנה תשע"ט, כי ההנהגה הישראלית הימנית "מטשטשת את בהירות הראייה [ההומנית־ליברלית] של הציבור", על ידי פנייה ל"יצרים הכי קמאיים ואפלים המדגשים כל העת את מאבקנו בעמלקים והיטלראים מבחוץ ומבפנים".27
במדינת ישראל ובחלקים גדולים של העם היהודי בתפוצות קיים חשש מתמיד מפני שחיקת זיכרון השואה ומהקושי לשמר אותו לדורות הבאים. ישראל גם חוששת מכך שתתרחש בנאליזציה של השואה בתודעה הבינלאומית. אכן, מבקרי ישראל ואויביה מציגים את הציונות, את עוצמתה הצבאית של המדינה ואת הכוח היהודי בעולם כמקורות הרוע העולמי או לפחות כמחסום בפני הקדמה, השלום, זכויות אדם ומוסר בינלאומי. ישראל מתוארת אפילו כ"השתקפות של הנאציזם" בניסיון לקעקע את תדמיתה ואת מעמדה בעולם. במובן זה זיכרון השואה, כאחד ממקורות הלגיטימציה המרכזיים לקיומה של מדינת ישראל, הפך בשיח הבינלאומי למכשיר לניגוחה. במילים אחרות, הטענה של ישראל למוסריות בגין טראומות העבר, ובעיקר השואה, מעצימה אותה, אך בשל כך היא גם אחת המדינות המותקפות בעולם על רקע מוסרי, וזהו האמצעי לערער על טענת הלגיטימציה שלה.28
מי דובר בשם העם היהודי ובאיזו סמכות?
בשנות החמישים המוקדמות, כאשר דן במציאות היהודית החדשה של תקומת המדינה, שאל בן־גוריון איך אפשר לבסס ריבונות יציבה כאשר רק 13 אחוזים מיהודי העולם חיים בישראל העצמאית, בעוד רוב מכריע של היהודים, כעשרה מיליון, חשים בנוח בתפוצות ולא מתכוונים לעלות. הוא תהה כיצד אפשר לשכנע את יהודי התפוצות שמדינה ריבונית היא "נכס כביר" שמעניק ליהודים "משען מוסרי נאמן".29 אחד המאפיינים החשובים ביותר של המאה הישראלית הוא הגידול הדמוגרפי העצום של אזרחי ישראל היהודים, שיהיו בקרוב, לפי כל התחזיות, לרוב המוחלט בקרב העם היהודי, וזאת מול ירידה משמעותית במספר היהודים החיים בתפוצות.
דוח שהוכן על ידי המועצה הלאומית לכלכלה באוגוסט 2017 קובע כי אוכלוסיית המדינה צפויה לגדול ב-2.56 אחוזים בשנה ב-25 השנים הבאות ולעמוד ב-2040 על יותר מ-13 מיליון תושבים. העובדה שרוב היהודים יחיו במדינת ישראל הריבונית יוצרת האחדה גדולה יותר של המדינה והאומה. למרות הישראליזציה של היהדות, יש לזכור שהאחדת העם והמדינה אינה מבשרת בהכרח על לכידות לאומית גבוהה, וכיום רבים מזהירים דווקא מפני הפיצול השבטי בתוך העם היהודי בין חילונים, מסורתיים, דתיים־לאומיים וחרדים. פיצול זה אינו כולל כמובן את הפיצול בין הרוב הלאומי היהודי ובין המיעוט הלאומי הערבי. ביוני 2015 נשא נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, את "נאום השבטים", שזכה לתהודה גדולה, ובו תיאר את הסדר הישראלי החדש המונה ארבעה שבטים, שלושה מהם בני העם היהודי ואחד הוא השבט הלאומי הערבי. הפיצול השבטי, טען הנשיא, הוא תוצאה של המהפכה התרבותית והדמוגרפית שעוברת החברה הישראלית.30
כל קברניטי התפוצות מכירים בדומיננטיות של המאה הישראלית ותובעים קול ומעמד ל"שבט החמישי" - הוא יהודי התפוצות - מתוך חשש שיידחק לשוליים ויישכח לגמרי. צ'רלס ברונפמן, מבכירי יהדות התפוצות ומהוגי תוכנית תגלית, זעק לאחרונה כי יש להציל את הקשר בין ישראל לתפוצות ולקיים ביניהן דיאלוג אינטנסיבי, החיוני "להבטחת עתיד כולם, עתיד העם". ברונפמן כתב כי "בעוד שארבעת השבטים החיים בארץ ממלאים תפקיד יומיומי בחיים הפוליטיים של ישראל, מקומו של החמישי נפקד", והוסיף, "בצד המחאה [שלנו] מההתעלמות מצרכינו, העדפותינו וערכינו... נדרשת מצוות 'עשה': עלינו למסד לובי רציני וקבוע בירושלים, שבו יתקבצו קבוצות יהודיות ישראליות עם אלו הגלובליות, ויחד יקיימו שיח על המשותף והמפריד; הדומה והשונה; מבלי לטשטש מחלוקות וגוונים. מצד התפוצות חיוני להמחיש לישראלים את השלכות החלטותיהם וחוקיהם על הקשר עם יהדות התפוצות; את חיוניות החיים היהודיים בקהילות תוססות ברחבי העולם; את תרומתן לביטחון ישראל ורווחתה; ואת הצורך האמיתי שלהן להתקבל כשותפות מלאות".31
במאה הישראלית צפויים מוסדות מדינת ישראל להתחזק עוד יותר, ומנגד - המוסדות היהודיים בתפוצות ייחלשו. האחרונים מתקשים במימון, בהתוויית חזון, בשמירת הזהות היהודית ובמציאת הנהגה מוסכמת. ג'ונתן ויסמן כתב בספרו "להיות יהודי באמריקה בעידן טראמפ" כי בגלל העיסוק האובססיבי של היהודים האמריקאים במדינת ישראל נשחקה התשתית האידיאולוגית והמוסדית של יהדות אמריקה. לטענתו, היהודים באמריקה שכחו לשאול "מה טוב ליהודים באמריקה?" והיעדר המיקוד הפנים־אמריקאי מונע מהם לחדש מודל של יהדות תפוצתית.32
מאז הקמת המדינה אנו עדים, אם כן, להשתלטות הדרגתית, שהפכה כמעט מונופול, של מדינת ישראל על הדוברות בשם העם היהודי כולו. מראשית ימי המדינה, כבר בתקופת הפולמוס בנושא השילומים מגרמניה, טענה ממשלת ישראל כי הריבונות מעניקה לה את הסמכות לטעון בשם העם היהודי כולו במשא ומתן עם ממשלת גרמניה. מול דרישה זו עמד אז נחום גולדמן, יושב הראש בפועל של הקונגרס היהודי העולמי, שייצג את ועידת התביעות של הארגונים היהודיים בתפוצות. ראש הממשלה בן־גוריון ושר החוץ משה שרת טענו בלהט, כי רק "מדינת ישראל מדברת בשם העם היהודי... [היא] המדינה היחידה שישנה לעם היהודי".33 עד היום יש ספק אם ישראל הרשמית אכן מייצגת את כל היהודים, ובנושאים כלל־יהודיים, כמו המאבק באנטישמיות והמאבק להחזרת הרכוש הגנוב מתקופת מלחמת העולם השנייה, ישראל נראית לעתים כיושבת על הגדר. סטיוארט אייזנשטט, שניהל את המשא ומתן בנושא השבת הרכוש של יהודי אירופה כנציג מיוחד של הנשיא קלינטון לענייני תקופת השואה, כתב לפני כשני עשורים כי ראה את עצמו כ"דיפלומט יהודי", שבא לעשות צדק היסטורי עם בני עמו שננטשו על ידי האמריקאים במלחמת העולם השנייה. הוא הופתע לגלות שישראל אימצה עמדה פסיבית ואף עוינת למאמציו, וזאת ממניעים אינטרסנטיים של מדינה ריבונית.34 למרות מאמציהם והישגיהם של ארגונים בתפוצות למען יהודי העולם, אין כיום שום גוף משמעותי המתחרה במדינת ישראל כדובר אלטרנטיבי של העם היהודי.
בעשור השמיני לאחר השואה, בקרב יהדות התפוצות מתקשים לשמור על לכידות קהילתית במנותק מישראל ומתקשים גם בטיפוח אתוסים מקומיים ובהצמחת דמויות מופת יהודיות שאינן ישראליות. מ-2016, אז נפטר הסופר וחתן פרס נובל לשלום אלי ויזל, שנחשב על ידי רבים ל"יהודי החשוב בעולם" ומי שנשא בגאון את זיכרון השואה כזיכרון יהודי בעל ערך מוסרי אוניברסלי, קשה לזהות בקרב יהודי התפוצות דמויות מופת המוכרות ומקובלות על קהלים נרחבים בעם היהודי ובקרב עמי העולם. לאחר שאמר: "אני תומך בישראל. נקודה. אני מזדהה עם ישראל. נקודה. אני לעולם לא אתקיף ולעולם לא אבקר את ישראל כשאני מחוץ לגבולות ישראל. התפקיד של היהודי הוא להיות עם בני עמו [וזוהי מדינת ישראל]",35 גונה ויזל על ידי המלומד האמריקאי הנודע סמואל הנטינגטון בשל זיקתו המוחלטת ללאומיות הישראלית.
התחזקותה של המדינה על חשבון התפוצות מחייבת את קברניטיה ואזרחיה של ישראל להבין את גודל האחריות המונחת עליהם בקביעת קווי המתאר של הזהות היהודית ואופי התרבות והציוויליזציה היהודית בכל העולם.
גורמים מרכזיים בחברה ובפוליטיקה במדינת ישראל נעשים בשנים האחרונות לאומיים יותר ודתיים יותר. חלקם מגלים יהירות ובוז ביחסם ליהדות התפוצות ה"מתקדמת" וההומניסטית בשל היותה "נאיבית" בהקשר של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בקרב האורתודוקסים והחרדים בארץ ובעולם טוענים רבים כי יהדות התפוצות הליברלית עומדת בפני כליה ממש, וכי המשך הקיום של הלא־אורתודוקסים כיחידה תרבותית־אתנית מוטל בספק בשל ההתרחקות מהמורשת, נישואי תערובת והתפרקות הקהילות. אפילו מנהיגי הרפורמים חוששים מהמגמות ההרסניות בתוך קהילותיהם. הרב עמיאל הירש אמר, כי "להיות קשור לעם היהודי ולשמור על זיקה למדינת ישראל אינם עדות ליהדות של גטו, אלא הכרח לשמירת היהדות עצמה". הוא הזהיר כי יהודים המכנים עצמם ליברלים חוברים לכוחות עוינים למדינת ישראל ואף לגורמים אנטישמיים, הכול בשם ההומניזם, ומחסלים את יהדותם. "אם מגמה זו תימשך, בעוד שני דורות יהפכו הרפורמים לצל של עצמם".36
יש אמת בתפיסה כי יהדות התפוצות חייבת להישען על מדינת ישראל לשם שימורה, אך קיימת גם סכנה בחוסר הסובלנות הגובר בישראל כלפי אופי החיים הליברליים בתפוצות, ובמיוחד בתיוג הביקורת היהודית הליברלית כלפי ישראל ומדיניותה כ"מעשה בוגדני". יש בימין הישראלי ובקרב יהודים דתיים ושמרנים בתפוצות מי שמוכנים בהבל פה להתנתק מהיהדות הליברלית - "ישראל תשרוד בלעדיהם", כתב הוגה הדעות הישראלי־אמריקאי הלל הלקין. עם זאת, קיים סימן שאלה גדול אם יהודים ליברלים המתנתקים מישראל יישארו יהודים. החוקר הישראלי־אמריקאי דניאל גורדיס כתב בתגובה להלקין, כי אינו מוכן לוותר על יהודי אמריקה: "לבי נשבר למראה יהודים המתכחשים לישראל ומתרחקים מהציונות, שהיא הפרויקט המשמעותי ביותר של העם היהודי באלפיים השנים האחרונות ושבמהותה היא ביטוי ל'אהבה ולב'".37
בעידן שבו ישראל היא שקובעת יותר מכול כיצד מתעצבת היהדות וכיצד נתפסים היהודים, חלה עליה אחריות עצומה לא רק בהגנה על היהודים באשר הם, אלא גם בשמירה ובטיפוח של המורשות היהודיות הרבגוניות שהתפתחו בתפוצות מאז חורבן בית שני. בזמן שבו גוברת הנטייה בתוך מדינת ישראל לטפח יהדות המדגישה את האופי הלאומי והדתי של העם, אסור להזניח את הפן ההומניסטי והקוסמופוליטי של היהדות, ויש גם לעודד דיאלוג עם תרבויות ועם דתות אחרות. אסור למדינה לדחוק לשוליים גורמים יהודיים המעניקים ליהדות ולישראל הריבונית קשת רחבה של התייחסויות המזינות את התרבות הישראלית ומסייעות לחיזוק מעמדה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. גם אם נשמעת לעתים בארץ ביקורת צודקת על עמדות עוינות וקיצוניות כלפי ישראל ומדיניותה בקרב יהודים בתפוצות, יש לזכור כי היהדות על גווניה מעניקה גם גושפנקה בינלאומית לציונות ולמדינה כמדינה פלורליסטית ומתקדמת. מול זיכרון השואה ההולך ומתעמעם, ישראל צריכה לשמור היטב על הרוח הטרנס־לאומית ההומניסטית המפעמת בחלקים רחבים של יהודי התפוצות, שכן בכוחם להעצים את טענותיה ל"ריבונות מוסרית" ולהגן על מעמדה של היהדות כתרבות וכמורשת.
רבים מזהירים בשנים האחרונות מפני המצב שבו ישראל "לא סופרת" את היהדות הליברלית ובכך גורמת לכרסום מסוכן בסולידריות ובערבות ההדדית היהודית. מושמעת אף ביקורת קשה על כך שישראל הרשמית כורתת בריתות אפילו עם גורמים אנטישמיים בחו"ל, כאשר הם מביעים תמיכה בה ובמדיניותה. אלה המדגישים כי נכסי תרבות יהודיים התפתחו במשך הדורות בשל החיים בתפוצות מגנים את ה"צמצום" היהודי־ריבוני של מדינת ישראל. הם מתארים את החיים בתפוצות המודרניות כעושר רוחני־תרבותי של "התפוצתיות האוניברסלית". יושב ראש הכנסת לשעבר, אברהם בורג, טען ערב ראש השנה תשע"ז: "את החג הזה לא אחגוג עם נתניהו ועם הטראומות והפרנויות הישראליות שהוא ממציא או מציג בכישרון כל כך גדול. אהיה עם [ג'ורג'] סורוס, יהודי העולם והמאבק שלהם למענן של חברות פתוחות בכל מקום, לכל אדם". מדינת ישראל, לפי בורג, אמנם טיפחה "אופקים ריבוניים שהיו מנוונים בתודעות הקולקטיביות שלנו, אבל חסמה כמעט לחלוטין אפשרויות המאפיינות את מצב הצבירה התפוצתי". הבדלנות, המבוססת על המורשת של "עם לבדד ישכון" ו"העולם כולו נגדנו", מובילה לדעתו ל"התנהלות שחצנית־רדופה של 'בגויים לא יתחשב'" ולארוגנטיות לאומנית של "היותנו עם בחירה". היא "שוחקת עד דק את המעט שחיבר את היהודי הישראלי למרחבים אחרים כלל־אנושיים".38
בורג מתעלם מאופייה האתני־שבטי של היהדות ומקבל בהבנה את תהליכי ההתבוללות והשחיקה בחיים הקהילתיים של היהודים בתפוצות: "אני לא מתעניין כלל בדמוגרפיה היהודית, אלא בעולם התוכן של היהודים... ביום שבו ייפלו החומות המפרידות בינינו לבין הסביבה יתרבו מאוד נישואי האהבה. אחוזי המשפחות המעורבות לא יהיו שונים מבכל החברות הפתוחות בעולם, וזה לא רע!" גישה זו נמצאת בשוליים הליברליים של השיח היהודי בישראל ונתפסת על ידי רוב הציבור כנאיבית מהבחינה הפוליטית וככופרת בחשיבות הלאומיות היהודית. רוב מכריע של הישראלים וגם רבים בקרב יהודי התפוצות רואים דווקא בריבונות יהודית־לאומית חזקה את המפתח לשימור היהודים והיהדות. מדינת ישראל עבורם, כפי שראה אותה בן־גוריון בחזונו, היא הערובה לשילוב המוצלח בין שבטיות לאומית משגשגת לבין חיים יהודיים ואוניברסליים. לאחר הקמת המדינה כתב דוד בן־גוריון:
עם הקמת עצמאותנו המדינית נהיינו יותר לאזרחי העולם מאשר היינו קודם. אם כי כעם מפוזר ונפוץ בכל קצוי־תבל ונדודים מארץ לארץ ומגוי אל גוי היתה לנו תמיד הרגשה עולמית יותר מאשר לכמה עמים אחרים. עצמאותנו הממלכתית העמידה אזרחותנו העולמית על בסיס איתן ותקין. לא מחוסר אחיזה ארצית וממלכתית - אלא מתוך קיום ארצי וממלכתי אנו ערים לכל בעיות האנושות וערים לצרכיה והתלבטויותיה.39
יש עדיין יהודים במדינה ובתפוצות המערערים על סמכותה של ישראל הריבונית להכריע בַּשאלות מהו המוסר היהודי, מהו האינטרס היהודי, מהי היהדות ומה זה להיות יהודי. אך טראומת האינתיפאדה השנייה שינתה באופן עמוק את התודעה של רוב הישראלים, שהחליטו לזנוח את חזון השלום המזרח תיכוני והעולם הגלובלי, שלפיו אין עוד צורך במדינות לאום כוחניות. רוב היהודים הישראלים רואים את הריבונות כחזות וכחזון של המוסר היהודי.
חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה (אוקטובר 2000) פרסם יורם חזוני את ספרו "המדינה היהודית" והתריע מפני "הדחף היהודי להתאבדות". חזוני הזהיר מפני ההשתלטות האינטלקטואלית ה"פוסט־ציונית" על התרבות ועל האקדמיה בישראל. השתלטות זו, טען, עיוותה וטשטשה את הישגי הציונות והלאומיות הריבונית, גימדה את שותפות הגורל והאחריות היהודית ההדדית ואת זכר השואה ואף קראה תיגר על האופי היהודי של המדינה. לטענתו, התזות הפוסט־ציוניות, הגורסות כי הריבונות היהודית "הפכה להיות האיום הגדול ביותר על התרבות היהודית ועל המוסר", השחיתו את השיח האינטלקטואלי בישראל ומאיימות על קיום המדינה.40 התהפוכות שהתחוללו בעטיים של פיגועי טרור המתאבדים בתוך ישראל, והשינויים הטקטוניים שחלו בעולם מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, לרבות ירידת אתוס הדמוקרטיה הליברלית ועליית הלאומיות, הבליטו עוד יותר עבור רוב הישראלים והיהודים בעולם עד כמה קריטי קיומה של מדינה ריבונית חזקה.
בין שיהודים בעולם רואים במדינת ישראל את הדוברת הלגיטימית של העם היהודי כולו ובין שלאו, בין שהם רואים בעוצמתה ובהתנהלותה של המדינה מקור גאווה ובין שסיבה לדאגה, ישראל היא המפתח לעיצוב היהדות כלאום, כתרבות וכדת בהווה וככל הנראה גם בעתיד. לכן זוהי המאה הישראלית.
עולים, יורדים ומהגרים
ההגירה לישראל וממנה היתה תמיד מבחן חשוב לציונות ולמבקריה. ההגירות לישראל נתפסו כביטוי האולטימטיבי לניצחון הציונות, ועזיבת ישראל - "ירידה" - נתפסה ככישלון ותוארה בלשון קודרת ואפוקליפטית ובמושגים של "בגידה", "נטישה" ו"נפולת של נמושות", ואפילו כעדות לסוף הציונות. והנה בשנים האחרונות, בעיקר בשל השגשוג הכלכלי בישראל ביחס למדינות המערב, נרשמת ירידה משמעותית במספר הישראלים המחפשים להכות שורש בניכר. האופטימיות הכלכלית והאמונה בעתיד הן המפתח לצמיחה הדמוגרפית בחברה הישראלית ולשיעור הירידה הנמוך מהארץ, הנמצא בזמן כתיבת הספר "ברמות קרובות למינימום ההיסטורי".41
הישראלים הם כידוע טיילים מדופלמים, וקהילות ההזנק הישראליות כוללות אלפי "ישראלים גלובליים" בעלי נוכחות גדולה בעולם במגוון גדול של תחומי מדע, אקדמיה, עסקים ומסחר. אך גם "ישראלים גלובליים" מצטיינים בדרך כלל בזיקה פטריוטית למדינה ובהפנמת תפקידם כשגריריה. הם מאופיינים במאמציהם לשמור על קשרים עם הבית אפילו אם תקופת שהותם בחו"ל ארוכה. גם המדינה שינתה את גישתה כלפי הישראלים החיים או שוהים בחו"ל. הם אינם מגוּנים עוד, אלא מוצגים כהמשך וכעדות להישגי המאה הישראלית וכמשאב חשוב בכלכלת המדינה, בפיתוח מעמדה הבינלאומי ובהנחלת הישראליזציה בקרב יהודי התפוצות. ההוויה הישראלית והזיקה למדינה ולארץ בקרב ישראלים בחו"ל התחזקו גם ברמה הארגונית ככל שהסטיגמה של "ירידה" הלכה ונשחקה.
ישראל היא בעלת נוכחות עצומה בשפה, בפוליטיקה, בתרבות, בכלכלה ובחיי הדת של הישראלים החיים בחו"ל. מרביתם חוששים כי צאצאיהם יאבדו את ישראליותם, ובשנים האחרונות אף הקימו ארגונים שמטרתם לקיים "ישראליזציה מרחוק", כבסיס לשימור הזהות היהודית־ישראלית.42 לעתים מזומנות עדיין עוסקים בישראל באיומי ה"ירידה" וב"בריחת מוחות", אך הנתונים מראים כי מראשית שנות האלפיים דווקא הצטמצמה ההגירה מישראל בהשוואה לעבר ולתהליכי הגירה ממדינות מערביות אחרות.43 תנועת ההגירה מישראל ואליה מבטאת אם כן נורמליות ריבונית, המעידה אף היא על התבססותה של המאה הישראלית.
בשנותיה הראשונות של המדינה היתה ישראל תלויה במידה רבה ביהודי התפוצות, כמשאב דמוגרפי, וביהדות המערב בפרט, כמשאב כלכלי. עם זאת, היא פעלה לשוות לעצמה מעמד של מדינה ריבונית גם מבחינה כלכלית, בניגוד לדימויה כישות הנזקקת ל"שנור" גלותי. לשם כך הקים בן־גוריון את הבונדס כמפעל לבניית קשר יהודי־אמריקאי על בסיס כלכלי. באמצעות הבונדס השקיעו יהודי ארצות הברית במדינה וזכו פעמיים: לרווח כלכלי ולמעמד של חברי משפחה אינטימיים בישראל.
רק לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים השתדרג מעמדה הבינלאומי של ישראל, והיא הפכה ל"דת החילונית" החדשה של יהדות העולם. אז, כמעט בן לילה, חל שינוי הזהות העמוק ביותר של היהדות מאז הקמת המדינה: ישראל הפכה ממקום אקזוטי, רחוק ומסוכן שבו מפריחים את השממה, מגדלים עדרים וחיים בקיבוצים רומנטיים, למדינת לאום רבת־עוצמה. אחרי 1967, ישראל לא היתה עוד מדינת המפלט הענייה, אלא בית לאומי חזק שבו "אחינו היהודים" לחמו וניצחו במלחמה מהוללת ששינתה את פני היהדות ואת האופי היהודי עצמו. אפילו אנשי שמאל יהודים בארצות הברית ובאירופה אימצו בשנות השישים של המאה הקודמת את הציונות כדוקטרינת חיים ועברו בהדרגה תהליכי ישראליזציה. הניצחון במלחמת ששת הימים הביא לפרץ של גאווה, זקיפות קומה וסולידריות שבטית חסרת תקדים בקרב יהודים שחיו במדינות המערב. הוא שחרר את היהודים בתפוצות מטראומות החורבן והגלות, ורבים מהם עברו "קתרזיס קולקטיבי",44 כמו נולדו מחדש כבנים ובנות של "עם המכבים" המודרני. הם אימצו לראשונה זהות יהודית אתנו־לאומית במקום להסתירה, השתחררו מ"פתולוגיית החולשה" שהובילה לדעת רבים לאסונות ולרדיפות, והחלו נושאים מבט מלא הערצה לצבא ההגנה לישראל כסמל השינוי בדמות היהודי.
מלחמת ששת הימים הובילה להתעוררות יהודית עצומה גם בקרב צעירים בברית המועצות הקומוניסטית. מאבקם ההרואי להגירה, תחת הסיסמה "Let My People Go", ולמען השפה העברית, הפך למאבק בינלאומי ולימים למרכיב חשוב במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. יהדות אמריקה אימצה את המאבק היהודי בברית המועצות כחלק מהמאבק האמריקאי הכללי בקומוניזם, ושחרורו של נתן שרנסקי בסיוע הממשל האמריקאי הפך לאירוע מכונן ביחסי המעצמות ובקריסת ברית המועצות.
הישראליזציה של האנטישמיות
מאז שנות השישים של המאה ה-20 התפתחה הדומיננטיות הישראלית בעם היהודי בתפוצות בקצב מוגבר, וכיום רוב הקהילות היהודיות בעולם מכירות בבכורתה ובחשיבות עוצמתה הריבונית של מדינת ישראל כמפתח לשרידות היהודים באשר הם. גם אויביה של ישראל וגם אלו המכחישים את זכות קיומה הריבוני מכירים במרכזיותה בקרב הקהילות היהודיות בעולם. העובדה כי היהודים בתפוצות כרוכים בתודעה הבינלאומית עם ישראל הריבונית גורמת לכך שהיחס למדינה וכן פעולותיה משפיעים על חיי היהודים באשר הם, כפי שקרה למשל בגל האנטישמי שפקד את ארגנטינה בראשית שנות השישים בעקבות חטיפתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. שם, הביקורת על ישראל שימשה פעמים רבות מסווה לעוינות אנטישמית עתיקה. השיח בה על קונספירציה ציונית בינלאומית ועל היהודים כמשרתי האימפריאליזם הציוני והאמריקאי נתן גושפנקה לעינויים, לרציחות ולהיעלמויות של מאות יהודים ארגנטינאים בתקופת הדיקטטורה הברוטלית של הצבא (1976-1983).45
אנטישמים רבים מתקיפים את "הנאמנות היהודית הכפולה" ומבקרים את "עוצמת היתר" של הלובי היהודי בארצות הברית ובמקומות אחרים, המנהל לכאורה את העולם ופוגע באינטרסים לאומיים של מדינות, לרבות אלה של ארצות הברית עצמה. במדינות במערב מתקיים גם שיח רעיל נגד בגידת היהודים בערכים אוניברסליים בכך שהם מעניקים גיבוי לישראל, המגונה כאלימה וכגזענית. ביקורות אלה מזינות את האנטישמיות החדשה או את הישראליזציה של האנטישמיות, שהיא למעשה שנאת יהודים בתואנה של אנטי־ישראליות.
הישראליזציה של האנטישמיות צמחה בעולם הערבי ובעולם השלישי בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. היא חלחלה עמוק לתרבות המערב לאחר מלחמת ששת הימים ובאה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בהחלטת האו"ם מ-1975, שלפיה "ציונות היא גזענות". בנאום היסטורי בעצרת האו"ם קרע שגריר ישראל באו"ם דאז חיים הרצוג את ההחלטה בהפגנתיות, והאשים את המוסד בגזענות ובאנטישמיות כלפי מדינת ישראל. שגריר ארצות הברית באו"ם דאז, דניאל פטריק מוינהאן, אמר באותו מעמד כי "הגושפנקה שניתנה לאנטישמיות [בהחלטה זו] העניקה חנינה סימבולית... לרוצחי שישה מיליון יהודים באירופה". רבים טוענים כי החלטה זו פגעה בסמכות המוסרית של האו"ם בצורה קריטית. רק ב-1991 בוטלה ההחלטה, כאשר ברית המועצות קרסה וארצות הברית השתלטה לתקופה קצרה על האתוס הבינלאומי.
כבר ב-1978 זיהה הפילוסוף היהודי־צרפתי ולדימיר ינקלביץ את האנטי־ציונות כ"מקל הקסמים" המעניק גושפנקה לאנטישמיות "באופן דמוקרטי" בצרפת.46 בעשורים האחרונים הפכה אנטי־ישראליות לדבק הזהות המחבר צעירים ממוצא מוסלמי וצפון אפריקאי עם כוחות שמאל פרוגרסיביים ברחבי אירופה. כל אלה מוצאים בשנאת ישראל ה"לגיטימית" הצדקה למחאה ולאלימות נגד אליטות כלכליות, פוליטיות ותרבותיות ברחבי אירופה וכמובן נגד היהודים. טרוריסטים אסלאמים ואנטישמים אחרים תמיד ראו ביהודי התפוצות חלק אינטגרלי מישראל הריבונית, ופגיעה בהם נחשבה לפגיעה ב"בטן הרכה של ביטחון העם היהודי".47 מדינת ישראל בתורהּ, מתוקף הגדרתה העצמית כמדינת כל היהודים, הפעילה מאז ראשיתה את המודיעין הישראלי כ"מודיעין יהודי", ובמוסד פועלת יחידה מיוחדת בשם "ביצור" שמטרתה לסייע בהגנה העצמית של יהודים בקהילותיהם - לרבות אימון והכשרה של צעירים בני הקהילה. ביצור גם פעלה פעמים רבות לחלץ יהודים ממדינות עוינות ולהעלותם לישראל. העיתונאי והחוקר יוסי מלמן מציין כי בשנות התשעים של המאה הקודמת, כאשר בישראל נראה שמצוקת היהודים בעולם נמצאת בנסיגה רבתי, היו שביקשו לסגור את ביצור: "אך ביצור לא נסגרה ואף תוגברה, ...[ו]בעשור האחרון גברה גם המודעות של הקהילות היהודיות [לסכנות] ויש להן קציני ביטחון וחברות אבטחה, חלקם יוצאי המודיעין הישראלי".48
מה קרה לדוד העשיר מאמריקה?
עד לאחרונה היו שטענו כי מדינת ישראל תלויה בחסדי יהדות התפוצות וכי ללא עתודות אנושיות מהגולה היא לא תוכל להחזיק מעמד. בראשית שנות האלפיים, לנוכח גלי טרור המתאבדים, כאשר שררה בישראל תחושה של סכנה קיומית, יצא המגזין האמריקאי החשוב "ניוזוויק" בכותרת שער: "האם מדינת ישראל תשרוד?" באותה תקופה היו בארץ כאלה שטענו כי אם יהודי התפוצות לא יתמכו במדינה וישלחו את בניהם לכאן, "אנחנו פשוט לא נתקיים".49 היו גם יהודים בתפוצות שחשו שהקונפליקט הישראלי־ערבי־מוסלמי ובעיות הביטחון של ישראל זולגים אליהם וכי ישראל מסכנת את קיומו של העם היהודי כולו. שני עשורים לתוך המאה ה-21, הנתונים מראים כי תלותה של ישראל בסיוע יהודי התפוצות הצטמצמה מאוד ויש אפילו כאלה המטילים ספק בצורך הישראלי בעלייה נוספת של יהודים, שכן המדינה ניצבת בפני פיצוץ אוכלוסין עתיר סכנות לסביבה ולאיכות החיים.50
במאה הישראלית אנו עדים, אם כן, להיפוך מאורות ביחס בין תפוצה וריבונות. אם בעבר דיברו על "הדוד העשיר מאמריקה", היום מדברים על עושרה של ישראל ועל הצורך לסייע למוסדות יהודיים בחו"ל. תהליך הישראליזציה של היהודים והיהדות בתפוצות הוא כלל־עולמי ובולט במיוחד בצרפת ובאנגליה, שהן הקהילות היהודיות הגדולות באירופה ובהן מכוונים בשנים האחרונות מרבית חיי התרבות, הדת והפוליטיקה של היהודים להוויה ולאתגרים בישראל. תהליך זה עמוק הרבה יותר מההזדהות הציונית שהתגבשה בקרב יהודי אירופה אחרי הקמת מדינת ישראל ופרחה לאחר מלחמת ששת הימים. אמנם בשנות התשעים של המאה ה-20 היו שהאמינו שקידום הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים ימתן את הזיקות הציוניות לטובת החייאת יהדות אירופית, אך התגברות החשש מפני האסלאם הקיצוני ופיגועי הטרור בלמה כמעט באופן מוחלט מאמצים של יהודים צרפתים לעצב אופק יהודי־צרפתי המנותק מישראל. עשרות אלפי יהודים היגרו מצרפת לישראל בעשור האחרון, ואחרים, רבים מהם יוצאי צפון אפריקה, מקיימים זיקה עמוקה ומשפחתית עם המדינה; חלקם חיים במצב של "בואינג עלייה" - רגל אחת בנתניה או באשדוד ורגל אחרת בפריז או במרסיי. הסוציולוג היהודי־צרפתי הנודע פייר בירנבוים אמר בריאיון למגזין היהודי האמריקאי "Forward", כי הוא "מאמץ את אבחנתו של יוסי שיין", שלפיה היהודים הצרפתים עוברים תהליך עמוק של ישראליזציה; הם חיים ונושמים את ישראל, צופים בסרטים ישראליים, קוראים ספרות ישראלית וקשובים באופן יומיומי לחדשות מישראל.51 הישראליזציה של יהודי צרפת עולה גם בשיח הפוליטי הפנים־צרפתי, ובבחירות בצרפת ב-2017 הועלתה שאלת הזיקה של יהודי צרפת לישראל על ידי מנהיגת הימין מארין לה פן, שקראה להם "להישאר צרפתים".52
גם יהודי אנגליה עוברים תהליכי ישראליזציה עמוקים הניכרים בחייהם הקהילתיים, הארגוניים והדתיים.53 המעבר של בוחרים יהודים בעשור האחרון מהלייבור למפלגה השמרנית נובע מהביקורת ומהעוינות כלפי מדיניות ישראל, שהפכו כסות לאנטישמיות הגואה. לאחר מלחמת העולם השנייה נחשב הלייבור לבית הפוליטי של היהודים בבריטניה, ועד 1970, יותר מ-70 אחוזים מחברי הפרלמנט היהודים כיהנו מטעם המפלגה, אך שיעור זה צנח באופן דרמטי בשנים האחרונות. ב-2015, כאשר בראש הלייבור עמד היהודי אד מיליבנד, שהיה גם מועמד המפלגה לראשות הממשלה, רבים מהיהודים בבריטניה חשו חשדנות וסלידה כלפיו בטענה כי הוא בורח מזהותו היהודית ומתמכר לביקורת על ישראל, על מנת לרצות בוחרים פרוגרסיביים. למעשה, מיליבנד לא ניסה להסתיר את שורשיו היהודיים ודיבר עליהם בפומבי בהזדמנויות רבות: "אני לא דתי, אך אני יהודי. יחסי עם היהדות הם מורכבים. אבל מי יכול לומר שיחסיו עם דתו אינם מורכבים?"54 אד ואחיו, דיוויד מיליבנד, לשעבר שר החוץ הבריטי, גדלו בבית אתיאיסטי קנאי אך מתוך מודעות לשורשיהם היהודיים, כולל ביקורים בילדותם אצל סבתם בתל אביב. כל אלה לא שכנעו את יהודי בריטניה לתמוך במיליבנד. עבורם, העמדה כלפי ישראל היא הקו המבדיל בין מי שנמצא בתוך השבט למי שמחוצה לו, ומיליבנד נכשל במבחן הנאמנות בדיוק בזמן שבו חשו יהודי בריטניה לחץ מוגבר בשל התגברות האנטישמיות. לאחר הפסדו בבחירות 2015 ובחירתו של ג'רמי קורבין למנהיג הלייבור, החריף המתח שחשים יהודי בריטניה בצורה דרמטית. ביולי 2018 יצאו שלושת העיתונים היהודיים החשובים בממלכה המאוחדת במאמר מערכת משותף שבו הכריזו כי "ממשלה בהנהגתו של ג'רמי קורבין תהיה סכנה קיומית לחיי היהודים במדינה".55
הישראליזציה של היהדות במערב אירופה אינה באה לידי ביטוי רק בנושא האנטישמיות. היא בולטת בחיי התרבות ובהוויה של רבים מיהדות מערב אירופה וכוללת אפילו את ההכפפה מרצון של רבני אירופה לבתי הדין הרבניים בישראל. ביוני 2018 אישרה מליאת הכנסת את הצעת חוק שיפוט בתי דין רבניים, המאפשר לרשויות הדת בישראל להטיל סנקציות ורישום פלילי על סרבני גט באירופה. מכיוון שמאז האמנציפציה אין סמכות שיפוט לבתי הדין הרבניים באירופה ואין בכוחם לחייב את הבעל בגט, יזם הרב פנחס גולדשמידט, נשיא ועידת רבני אירופה, את החקיקה הישראלית. הוא אמר: "הפיכת הסירוב לעבירה פלילית על ידי ישראל תהווה מסר חזק לכל אותם אנשים כי התנהגותם אינה מקובלת בעליל ותגרום לקהילות היהודיות להחרימם... החוק שהתקבל [בישראל] מקנה כוח לבתי הדין בחו"ל לאכוף על הבעלים המעגנים להישמע לבתי הדין ולשחרר את נשותיהם".56 למעשה, באירופה "השאלה היהודית", שהיתה כל כך דומיננטית בחיי היהודים מאז המאה ה-18, הופכת יותר ויותר ל"שאלה הישראלית".
הישראליזציה של יהדות התפוצות בולטת אפילו במקרים שבהם מדינת ישראל לא זוכה לאהדה, לרבות בקרב יהודים פרוגרסיביים החיים במדינות מערביות או, להבדיל, בקרב יהודים חרדים באירופה ובצפון אמריקה השוללים את הציונות כסטייה תיאולוגית. עבור אלה וגם עבור אלה הפכה ישראל למרכז ההוויה היהודית. יהודים ליברלים בתפוצות, הרואים בהתנהלות הריבונית של המדינה ביטוי לשיבוש ערכים יהודיים אוניברסליים ולשוביניזם שבטי, אמנם כועסים על ישראל - שהפכה לדידם ישות פוליטית המדירה בוולגריות חלקים נרחבים בעם לטובת שיקולים קואליציוניים קרתניים; ולמרות ביקורת זו (שלה שותפים יהודים ישראלים) מתקשים היהודים הליברלים להתנתק מישראל הריבונית, בעיקר אם הם רוצים לשמור על זהותם כיהודים. יהודים תומכי ישראל ומבקריה שואבים מקיומה ומחיותה התרבותית את ה-raison d'etre (תכלית הקיום) ליהדותם, והגיוס הקהילתי ובניית המוסדות בקרב יהודי התפוצות בהקשר הישראלי הם מבסיסי הכוח הארגוני הגדול של יהדות העולם, אפילו זו הליברלית.57
ביקורתם של יהודי התפוצות על ישראל ניזונה תמיד מהחיים הנוחים שמעניקה להם המדינה הליברלית שבה הם חיים. אך עד כמה המציאות הליברלית מרדימה חרדות יהודיות קדומות? האם בתוך תוכם חוששים אפילו היהודים האמריקאים גם היום כי האנטישמיות הישנה עלולה לחזור? עד כמה הם תופסים את ישראל כבית פוטנציאלי לשעת צרה?58 באוקטובר 2018, לאחר הרצח של מתפללים יהודים בבית הכנסת עץ חיים בפיטסבורג, פנסילבניה, פרץ ויכוח לגבי הפרשנות וההשלכות של האירוע על עתיד היהודים בארצות הברית. מחד גיסא, היו שטענו כי הטבח בבית הכנסת הוא יוצא דופן ו"אינו מעיד על החיים הבטוחים של יהודי ארצות הברית", ולכן אסור שישבש את התודעה היהודית־אמריקאית של חיים נורמליים.59 מאידך גיסא, היו שחששו מפני טריוויאליזציה של הרצח והפיכתו ל"עוד פשע שנאה על רקע דתי"; באופן שיפגע במאבק באנטישמיות ו"ישכיח את זיכרון הקורבנות היהודים".60 אחת הפרשניות כתבה כי יהודים־אמריקאים חיים בהכחשה מתמשכת מול התעצמות איומי האנטישמיות. לדעתה, למרות ההתקפה הקטלנית ביותר בתולדות יהודי אמריקה, הם ממשיכים להדחיק את שנאת היהודים ופועלים להבלעת האנטישמיות בתוך הסל הכולל של אלימות ופשעי שנאה אחרים הרווחים בחברה האמריקאית. בכך הם מבקשים לנתק עצמם מחוויות ההיסטוריה הארוכה של רדיפות היהודים.61
אפילו פיטר ביינרט, שנודע כדובר של הליברלים הקוסמופוליטים ביהדות אמריקה וכמבקר בולט של ישראל הימנית ושל הממסד היהודי־אמריקאי, שנותן לה לטענתו "גיבוי אוטומטי", נתקף בן לילה ב"מנטליות הגטו" כשנודע דבר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2016. ביינרט כתב:
מימי לא הרגשתי כה מעט אמריקאי וכה יהודי... תמיד הנחתי שארצי תהיה יציבה... מעולם לא פחדתי מממשלתי או מהאנשים שעמם אני חולק את המדינה שלי... אני לא מרגיש כך יותר. בתור אמריקאי, אני לא יודע מה להרגיש. מעולם לא חוויתי דבר דומה לבחירתו של דונלד טראמפ. מעולם לא חוויתי דבר כה מפחיד או מערער. אני חווה סחרור פוליטי... הסבתא שלי... נהגה לצחוק עלי כשהתגאיתי בארצות הברית. היא אמרה לי לא להרגיש יותר מדי בנוח. היא אמרה שיהודי צריך תמיד לדעת מתי לעזוב את הספינה הטובעת. אני לא עוזב את אמריקה. זו ארצי... אני עדיין אוהב את אמריקה בכל מאודי. אבל איני בוטח בה עוד באותה המידה. ואיני בוטח בקדמה. קולה של סבתי עוד מהדהד באוזני.62
גם חלק מהיהודים החרדים באמריקה עוברים גרסה משלהם לתהליך הישראליזציה. אף על פי שכמו החרדים בישראל, הם שוללים בעיקרון את רעיון הריבונות היהודית המודרנית, רבים מהם - שוב, כמו אחיהם בישראל - משלימים עם קיומה של המדינה ודואגים לביטחונה.63 סיפור עלייתו והתגייסותו לצה"ל של חיים מייזליש, נינו של רבי משה טייטלבוים, שהיה האדמו"ר מסאטמר והמנהיג האנטי־ציוני של החסידות הגדולה בעולם, זכה לתהודה גדולה בישראל ובתפוצות. מייזליש, שהפך לקצין קרבי, תיאר איך נטש את ברוקלין בחשאי ובחר ב"דרך יהודית שונה" ממשפחתו: "יהדות שבאה להקים ולהגן על מדינת העם היהודי זה דבר עצום וחשוב לא פחות מללמוד תורה".64
בשנים האחרונות יש בקרב היהודים החרדים בתפוצות כאלה הטוענים כי הם למעשה הקול החשוב ביהדות אמריקה, מפני שמחויבותם לישראל עולה על זאת של רפורמים וקונסרבטיבים המאבדים את זהותם היהודית. יש גופים חרדיים באמריקה הטוענים נגד הרפורמים כי הם מסויגים מישראל ומתנתקים ממכורתם ההיסטורית. חלקם מתפארים בכך שחסידיהם העתיקו את מקום מושבם למדינת ישראל, אימצו את העברית כשפת יומיום וכי הם נאבקים באסרטיביות הולכת וגוברת על עוצמה ועל השפעה בישראל הריבונית.65 דניאל גולדמן, יו"ר ארגון גשר (העמותה לקידום ההידברות בישראל), טען כי לעתים "מטרת הניסיון החרדי האמריקאי לחדור לישראל באצטלה של ציונות" היא למעשה לקעקע את היהדות המודרנית בתוך ישראל ובקרב יהודי התפוצות. הוא מצביע על כך כי בעוד שמהפילנתרופיה היהודית המסורתית, הליברלית, נהנים כל אזרחי ישראל, כספי הפילנתרופיה היהודית החרדית מיועדים אך ורק ל"צדקה במגזר החרדי". עוד הוא מצביע על הניסיון של היהודים החרדים מארצות הברית, שהפכו לוביסטים בתוך ממשלת ישראל, להעלים את קולן של נשים. "הניסיון לערער על הדומיננטיות של הקול היהודי הליברלי בהקשר הישראלי נועד לתת גושפנקה לתהליכי הדתה בתוך ישראל, והצגת החרדים כפטריוטים ישראלים, מול הריחוק של הליברלים היהודים, נועדה לפגוע בזרמים מודרניסטיים בארץ ובתפוצות באמצעות טענת הנאמנות".66
השאלה הקרדינלית ביותר לעתיד המדינה והחברה בישראל היא עד כמה יוביל תהליך הישראליזציה של החרדים בתוך ישראל ובקרב יהודי אמריקה בסופו של דבר דווקא לתהליך שמהותו חרדיזציה של ישראל. תרחיש זה, אני סבור, יערער לא רק על אופייה החופשי של המדינה, אלא גם על עצם ריבונותה.67 מטעמים רבים, לרבות אינטרסים פוליטיים, קיים מיסוך המסתיר את עוצמתו של אתגר זה.
העובדה שישראל הפכה כה דומיננטית בכל תחומי החיים של העם היהודי, כמעט בכל העולם, נובעת לא רק מעוצמתה הגוברת, אלא גם ממציאות החיים המודרנית, החילונית וה"מתבוללת" של רבים בתפוצות. רבים מהיהודים שאינם חיים בקהילות דתיות וחרדיות מתקשים לשמר חיים יהודיים קהילתיים. רבים מהם נישאים ללא־יהודים, ושחיקת הבסיס הקהילתי האתני, התרבותי והדתי שלהם מקשה את ההבחנה בין יהודים ושאינם יהודים. במצב זה קשה להם לטפח מוסדות יהודיים, בעיקר אם הם מנסים לעשות זאת במנותק מהזיקה לישראל. כל אלו מציבים אתגר בפני יהדות התפוצות הליברלית ומעידים על האחריות העצומה הרובצת על מדינת ישראל בשמירה על היהודים ועל היהדות המודרנית לנוכח ההתבוללות והתגברות הכוחות החרדיים.
בשנת ה-71 לקיומה, עבור רבים מיהודי העולם ישראל היא מוקד החיים וההזדהות של העם היהודי כולו, וזאת למרות האתגרים והמאבקים הפנים־ישראליים בסוגיית הקונפליקט עם הפלסטינים ולמרות השסעים על רקע של זהות, תרבות וערכים, המעוררים תהיות לאן מועדות פני המדינה כמגדירה את חיי היהודים והיהדות. במאה הישראלית נראית הריבונות יציבה ומשגשגת, וזהו הישגה העצום של הציונות. אך אופי המדינה ושאלת השייכות לה לא הוכרעו עדיין, והדבר עלול לאיים אפילו על הריבונות עצמה. בתוך מדינת ישראל וגם בקרב יהדות אמריקה מתחולל מאבק איתנים סביב שאלות שונות: מיהו היהודי הלגיטימי? מה הם גבולות המתאר של היהדות? מה הם הייעוד והאתגר של היהודים? מי דובר בשמם? ובאיזו סמכות?
ישראליזציה או יהדותיזציה?
אף על פי שבכ"ט בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואף על פי שעל יסוד החלטה זו הכריז בן־גוריון על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל - היא מדינת ישראל", עדיין עולה באינטנסיביות בארץ ובעולם שאלת הלגיטימציה של המדינה היהודית. סימני השאלה נובעים בעיקר בשל הכיבוש והמשך הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. נוסף על כך, קולות שוליים בקרב היהודים בארץ ובקרב יהדות התפוצות רואים במדינה יהודית לאומיות אנכרוניסטית, השואבת את הלגיטימציה שלה משבטיות תנ"כית שאבד עליה הכלח. למרות ביקורת זו, נראה שבמאה הישראלית ברור לרוב היהודים ולרבים בעולם שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. מה שנותר על הפרק הוא בעיקר הדילמות הקשורות בשבטיות: מה יהיה אופי היהדות של המדינה ברצף שבין מודרניות להלכה? מי יכול להשתייך לרצף זה ומי נושר ממנו? האם ניתן למצוא רצף שייכות נוסף, אזרחי, המנותק מהשייכות הדתית?
ב-2013 קבע בית המשפט העליון, ולא בפעם הראשונה, כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ודחה את הניסיון לקבוע שקיים "לאום ישראלי", שכולל יהודים ושאינם יהודים. שופטי בית המשפט העליון קבעו שוב כי בישראל של היום, כמו בראשית ימיה, יש להבחין "בין אזרחות ללאום" וכי "אין מקום 'לאחד' את הלאומים הנפרדים ולקבצם משפטית ב'לאום ישראלי' חדש וכוללני, שכן הדבר נוגד הן את אופייה היהודי של המדינה והן את אופייה הדמוקרטי (לגבי כל הלאומים המצויים בארצנו לרבות הלאום היהודי)".68 כאשר חוקקה הכנסת ב-2018 את חוק הלאום, מבלי לציין כי מעמדם האזרחי של ערביי ישראל הוא שווה ערך לאזרחות היהודית, התחוללה סערה בארץ ובעולם בשאלה אם ישראל היהודית עדיין שומרת על אופייה הדמוקרטי ביחסה כלפי המיעוטים שבקרבה, כפי שנקבע במגילת העצמאות.
במדינת הלאום של העם היהודי, הישראלים היהודים ממוקמים ופועלים במנעד שבין אומת הזנק מתקדמת לשמרנות של אומת הלכה אנטי־מודרנית. הם גם מחזיקים בגישות שונות ומתנגשות ביחסם לאופי המשטר הדמוקרטי ולתפקיד המדינה מול החברה האזרחית. על ציר הדמוקרטיה הישראלית נמצא בקוטב אחד את הדמוקרטיה החרדית; זו השוללת למעשה את מעמדו של היחיד במשטר, נשלטת בידי גדולי תורה ומדירה נשים מתוך המפלגות החרדיות ומתוך הפעילות הציבורית. על ציר זה יש גם את אלה המבקשים לבסס דמוקרטיה יהודית, המדגישה את העליונות השבטית היהודית על פני האזרחות האוניברסלית ומבקשת לגמד את מעמד האזרחים שאינם יהודים ואף להרחיקם מתוכה. בהמשך הציר, רבים בישראל עדיין תומכים בדמוקרטיה ליברלית, המאפשרת אזרחות שוויונית גם אם היא מעניקה יתרון ליהודים. בקוטב האחר שלו נמצא מיעוט יהודי השולל את הזיקה בין זהות יהודית ומעמד לאומי־אזרחי, לרבות אלה השואפים ליצור אומה ישראלית, הכוללת גם את התושבים הערבים וגם זרים אחרים.
בישראל מתקיימים, במקביל לציר היהודי, ציר לאומי ערבי וציר אזרחי, שעליהם ממוקמים ישראלים שאינם יהודים. בציר הלאומי הערבי יש המבקשים הכרה לאומית שוויונית למיעוט הערבי ואפילו את הגדרתו במסגרת גיאוגרפית אוטונומית. בין אלה נמצאים גם שוללי הריבונות והאומה היהודית. אבל בקרב בני הלאום הערבי ואזרחים אחרים לא יהודים יש גם קבוצות גדולות המזדהות בצורה משמעותית עם מדינת ישראל היהודית וחבריהן נאמנים לה ואף מאמצים במידה רבה את תרבות הרוב היהודי.
למרות האזהרות מפני השבטיות היהודית־ישראלית, חזון הציונות, כמופע פוליטי מודרני של עם שבנה מדינה ריבונית וקיבץ בה את "70 הגלויות", הוא הצלחה פנומנלית וגדולה פי כמה מכל תצורות החיים היהודיים בתפוצות. לכן, על אף הקשיים בלכידות האוכלוסייה המגוונת, יש לזכור, כפי שכתב ההיסטוריון אלכסנדר יעקובסון, "את גודל ההישג הטמון בעצם העובדה שמדינה בהרכב אוכלוסייה כזה הצליחה להחזיק מעמד, להתפתח, לקיים משטר דמוקרטי ולהימנע מסכסוכי דמים על רקע אתני המאפיינים חברות רב־אתניות ורב־תרבותיות רבות... [אפילו] מבקריה האידיאולוגים של הציונות מקבלים בפועל... את התפיסה הציונית שלפיה מדובר בסופו של דבר בבני עם אחד".69
בראשית ימי המדינה נתפסה היהדות ההלכתית כאנכרוניזם צר מידות, מעין אטרקציה אקזוטית שייצגה את הקיפאון היהודי שהוביל לשואה. בן־גוריון ביקש לבצר את המדינה ולעצב בה זהות יהודית־ישראלית חדשה, המנותקת מהזהות היהודית המסורתית וממורשת היהדות הגלותית. הוא טען כי בגולה "הועם זיוה ונתעקם תארה... [של] התקופה הגדולה, העשירה והמזהירה ביותר בתולדות ישראל, - תקופת התנ"ך... מימי משה ועד עזרא".70 המרד בזהות היהודית הרבנית הוביל לאימוץ הנרטיב ההיסטורי של חידוש הריבונות העתיקה תוך דילוג על התלמוד, על ההלכה ועל ארון הספרים היהודי המסורתי. ידידיה שטרן כתב כי "נקודת הזינוק של התרבות היהודית של בן־גוריון היתה התנ"ך, נקודת הסיום שלה היתה הקמתה של מדינת ישראל... הוא ביקש לדלג מדוד המלך לדוד בן־גוריון, וכל מה שהתרחש באמצע... היה בעיניו לא רלוונטי."71
הממלכתיות הריבונית הישראלית התייחסה בבוז ליהדות ההלכתית (האשכנזית בעיקרה), שסימלה את העבר הגלותי. ועדיין המדינה החדשה שימרה את שרידיו של עבר זה ב"גטו" מרחבי ותרבותי, לעתים כתזכורת, אך מתוך מחשבה שהמיעוט החרדי בישראל אינו מאיים על הפרויקט הציוני ועל קוממיות המדינה היהודית החופשית. אך עם הזמן הלכה וצמחה חברת הלומדים החרדית לממדים עצומים ולכיוון של הקצנה הלכתית, ובהנהגת הרב שך ואחר כך הרב עובדיה יוסף הצטרפו אליה גם אלפי יהודים מזרחים, שדתם ההלכתית היתה במקורה פשרנית ומסורתית. בהיעדר הסכמה וחוקה בישראל ובשל שיעור ילודה גבוה התעצם כוחם הפוליטי והחברתי של החרדים. היהדות הרבנית התחזקה, אך הצליחה להסתיר את האיום הטמון בה לחברה הישראלית־יהודית המודרנית תוך ניצול "משתיקי קול" בחברה הלא־חרדית, שהתמקדו בסוגיות אחרות - כמו יישוב ארץ ישראל, הסכסוך הישראלי־פלסטיני והכיבוש, המבנה המפלגתי והמשילות, השחיתות הפוליטית, הפריפריה והפערים הכלכליים. סוגיות אלה נתפסות עד היום על ידי רבים כמאיימות על הריבונות הישראלית הרבה יותר מאשר "הסכנה החרדית".
המייסדים, שלא ידעו איך להפריד בין דת למדינה, אימצו את מכתב הסטטוס קוו שנשלח מבן־גוריון, אז ראש הסוכנות היהודית, אל הסתדרות אגודת ישראל העולמית ביוני 1947. המכתב ביקש להסדיר את יחסי הדת והמדינה בארבעה תחומים: שמירת השבת ברשות הרבים, דיני משפחה, כשרות במוסדות ממשלתיים ואוטונומיה של מערכות החינוך הדתיות.72 הסכם הסטטוס קוו כלל בהמשך גם פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבה ולנשים דתיות. טענה רווחת היא כי מייסדי המדינה נמנעו מלקבוע חוקה שתפריד בין דת ומדינה והסתפקו במכתב הסטטוס קוו, כי האמינו שממילא ייווצר קונצנזוס פוליטי וחברתי רחב שיתבסס על סוגיות קיומיות בוערות של ביטחון, עלייה, יישוב הארץ ושיקום הריסות השואה. אחרים, ברוח הפוסט־ציונות, טוענים כי הסיבה לכך שבן־גוריון נכנע לכאורה לדרישות היהודים החרדים, שרבים מהם לא היו ציונים ואפילו היו אנטי־ציונים, היתה מעין קונספירציה שמטרתה צידוק היסטורי ותיאולוגי למפעל הציוני ה"קולוניאלי". על פי תזה זו, בן־גוריון, שביקש לשמור על רצף היסטורי יהודי ועל טענות הזכות של העם על ארץ ישראל, השתמש בדתיים ובחרדים כעדות להמשכיות העם היהודי וכמכשיר לקידום הממלכתיות הישראלית וכפה עליהם את סמכות המדינה הריבונית ואת מוסדותיה.
יש שיטענו כי למעשה המאה הישראלית מצטיינת באירוניה, שכן הישות הריבונית, שנבנתה על בסיס חילוניות ומודרניות, העצימה כוחות דתיים וחרדיים בניגוד לחזון מייסדיה, לרבות הרצל, אחד העם, ז'בוטינסקי ואפילו בן־גוריון. בעוד חזון הקמת המדינה התבסס על מורשת הלאומיות המודרנית הבנויה על עקרון ההגדרה עצמית, ולא על הדת וההלכה, שהריבונות אינה על סדר היום שלהן, העצימה המערכת הפוליטית והמוסדית דווקא את הכוחות האורתודוקסיים. הם אמנם העניקו למדינה החדשה הצדקה דתית והיסטורית, אך חלקם התנגדו לעצם קיומה.73 גרשם שלום, שנודע כגדול חוקרי הקבלה והמיסטיקה היהודית, הצביע על הדיאלקטיקה הזאת לפני עשרות שנים כשטען שהציונות "לא הכירה את עצמה עד לסוף - [האם] היא תנועת המשך ורציפות או תנועת מרד?"74
במאה הישראלית, עם ישראל, שסיפק לאומות עתיקות ומודרניות השראה של ריבונות שבטית, דת מונותיאיסטית ותפיסה היסטורית ליניארית ונעשה מאז חורבן בית שני מזוהה יותר מכול כמודל של אומת פזורה, חוזר ומשמש דוגמה מובהקת לעם המוגדר מעל הכול על ידי ריבונותו הלאומית הקשורה בקשר גורדי לדת היהודית. למרות התחזקותה של הריבונות היהודית־ישראלית והתגברות תהליך הישראליזציה של יהדות התפוצות, אין אנו מתעלמים מסימני השאלה לגבי עתידה ואופייה של מדינת ישראל בהיבט הביטחוני, הדתי, החוקתי והמוסרי. המטרה אינה לצייר "תמונת ניצחון" ציונית, אלא להעמיד את הנחת הדומיננטיות של המאה הישראלית לבחינה ולשאול: מהי הדרך שבה יכולה המדינה להיות המכשיר היעיל ביותר לקיומם ולשגשוגם של העם, הדת והתרבות היהודיים בדורות הבאים?
