נעמה
אור חזק חדר דרך חריץ שנפער בעיני והעיר אותי.
זהו בוקר יום השחרור משירותי הצבאי וכמה טוב שהגיע. עוד ממש מעט יגיעו לפה אחיי, רותם, הילה הנסיכה שלי ואני לא יכול שלא לקוות שמורן גם תבוא.
שפשפתי את עיני וחשבתי שזה יהיה רגע מצויין להעיר את נעמה, מדריכת הכושר המשוחררת מהבסיס ולשלוח אותה לדרכה. לאט לאט משכתי את הסדין הדק שעטף את גופה המושלם ושוב היא נגלתה מולי עירומה ומושלמת.
מערכת היחסים שלי עם נעמה מורכבת וארוכה. כמעט מאז תחילת שירותי הצבאי מצאנו נחמה אחת בזרועותיו של השני.
"בוקר טוב יפייפיה" לחשתי באוזנה.
"הממממממ... כבר בוקר?".
"לשמחתי, כן".
"לשמחתך?" נעמה הסתובבה אלי כעוסה. הנה הוא, אותו מזג חם שהתברכה בו ותמיד מרים את המפגשים שלנו כמה שלבים מעל מפגשי עם אחרות "אתה כבר מחכה שאלך?" היא השלימה את הרטינה שלה והסתובבה על גבה.
כעת, שדיה הזקורים הביטו בי כמעט באותו המבט שהשתקף מעיניה. לא, זהו לא מבט זועם. שוב, נעמה זקוקה לנחמה שלי. לחיזוקים על כך שהיא רצויה ומוזמנת למיטתי. אחרי הכל, על כך מתבססת מערכת היחסים שלי איתה מהרגע הראשון שנפגשנו.
מערכת יחסים שליוותה אותי במשך כל שירותי הצבאי גם לאחר שנעמה השתחררה. בן ציון, שהיה בן זוגה בבסיס, נותר בן זוגה גם היום וכמו אז, הוא עדיין לא מיודע במעללי חברתו בזמן שהוא בבסיס ואני מתענג על כל מפגש שלי איתה.
"טוב, יום שחרור הא?" היא שאלה אותי כשהיא מתמתחת.
"בהחלט ועוד רגע יגיעו כל הפמליה" עניתי לה ברמיזה לזירוז ההתעוררות שלה.
"מה, אין אפילו זמן לסקס בוקר?".
"לצערי לא" עניתי בכנות.
נעמה ואני התלבשנו, התארגנו וישבנו לשתות קפה ביחד בפינת האוכל של בית הורי.
"יום שחרור שמח!" תומר צעק כשנכנס בדלת הבית.
"יום שחרור שמח!" ענתה לו נעמה.
"מי את?" שאל אותה תומר המופתע.
"אשתו של המג"ד" היא ענתה ושלושתנו התגלגלנו בצחוק גדול.
"אני אוהב אותה" תומר הצהיר והניח עליה את זרועו "תתחתני איתו?".
"אני חושבת שהחבר שלי לא ממש יאשר את המהלך הזה".
"וואו, אני ממש אוהב אותה!" תומר חזר וחיזק את חוות דעתו על נעמה.
לא הופתעתי. מתאים לו, לתומר, לאהוב את נעמה המשוחררת שמדברת בצורה גלויה ובוטה ולא מתחשבת במוסכמות החברתיות אלא במה שהיא מעוניינת לעשות.
אחרי שתומר ואני חזרנו להיות בקשר, לא ממש ידעתי איך לפתוח איתו שיחות. אלה והוא לא חזרו לזוגיות ותומר היה אז כמעט שנה ללא בת זוג קבועה. ידעתי שעדיף לו בלעדיה אבל הרגשתי את העצב והכעס שלו על כל המצב.
בכל פעם שרציתי לחזור ולדבר איתו כמו פעם, חששתי להעלות נושא או משפט שיזכיר לו את מה שקרה ופשוט השתתקתי. אחרי כמה נסיונות, שברתי את ההתנזרות שלי ממין ושלחתי לו תיעוד.
"די, כמה עוד אפשר להימנע מהדבר הקסום הזה" כתבתי בצירוף תמונה עסיסית.
"יפה, ילד. תמשיך ככה" הוא ענה ואני המשכתי.
בכל פעם ששלחתי לו תמונה של כיבוש נוסף, התשובות שלו הלכו והתרחבו.
"ומי המאושרת בתמונה?", "סחטיין עליך, ספר איך זה קרה?", "אווו, כבוד דניאל. מה הפרטים לכיבוש?".
השאלות שלו איפשרו לנו לחזור ולנהל שיחות מבלי חשש שכל המקרה המצער עם אלה יעיב על מערכת היחסים שלנו. ככה המשכנו עד שכבר לא חששתי לשלוח לו הודעות של "מה נשמע?".
כיום, אנחנו מתכתבים כמעט כמו פעם אבל עדיין לא מדברים בטלפון. למרות זאת, אני מרגיש שהדבר שהכי שומר ומחזק את הקשר שלנו הם תיעודי הכיבוש. אני באמת מאמין שבלעדיהם, תומר יאבד שוב את הכבוד שלו אלי ולא יהיה לנו על מה לדבר.
"טוב, אני אזוז" נעמה קמה והחלה להתארגן ליציאה.
"שמרי על קשר" תומר צעק לעברה והיא חייכה בחזרה כשליוויתי אותה אל דלת הבית.
"חרמן אח שלך".
"אין לך שמץ של מושג עד כמה" עניתי לה בחיוך.
"שחרור נעים" היא אמרה ונשקה לי בפתח הדלת.
"אין ספק שהיה לי שחרור נעים איתך אתמול" עניתי לה בשובבות בזמן שרכבו של רועי חנה לפני הכניסה לבית ונעמה התרחקה בהליכה בהמשך הרחוב.
מהרכב יצאו רועי, רותם והנסיכה שלי, הילה.
"למה את לא בגן?" שאלתי אותה.
"אמא אמרה שאני יכולה להיות איתך עד שתצא לצבא ואז נלך לגן".
"איזה כיף שאמא שלך יודעת בדיוק מה אני ואת רוצים לעשות, נכון?" שאלתי אותה והנפתי אותה גבוה באוויר.
"בוקר טוב פרחח" רותם נשקה בלחיי.
"כבר לא ממש פרחח, עוד רגע אני אזרח".
"הפרחחות בדמך. רוצה לספר לי מי זאת שיצאה מפה עכשיו?".
"לא ממש" עניתי לה ונכנסתי פנימה.
רועי הביא איתו מגוון של בורקסים וממרחים שונים וכולנו התיישבנו ביחד בשולחן האוכל כדי ליהנות מהמטעמים.
"נו יאללה, אני לא עומד בזה, מי זאת הנעמה הזאת?" תומר שבר את השקט הרגעי ששרר בזמן שכולם לעסו.
"מי זאת נעמה?!" רועי הוסיף בפליאה.
"נעמה זאת מי שיצאה כרגע מהבית" אמרה רותם והפתיעה את כולם כולל אותי "אולי אם תהיו בקשר הדוק יותר עם אחיכם הקטן, תוכלו להיות מעודכנים בכל מה שקורה בחייו" היא השלימה ובהיתי בה בהלם.
"מאיפה את יודעת מי זאת נעמה?".
"אני לא" היא ענתה וצחקה "עכשיו אני כן!".
"חכמולוגית, גם אני ידעתי שזאת נעמה. שתיתי איתה קפה לפני שבאתם" תומר ניסה להפגין ידע ובקיאות בחיי המין שלי.
מעניין. ישבתי בשולחן האוכל כשהמשפחה האהובה שלי מנסה להוכיח למי יש יותר ידע בנוגע לחיי הפרטיים. היתכן שסיימתי להיות ילד, פרחח, נער והפכתי להיות איש? האם עכשיו חיי הפרטיים מעניינים אותם יותר?
"יש לי נעמה בגן" הנסיכה שלי הוסיפה.
"באמת? והיא נחמדה?" שאלתי אותה.
"לא. היא לא חברה טובה. היא גונבת חברים" היא אמרה וכולם חייכו קלות על התמימות והמתיקות שלה.
"גם נעמה שלי לא חברה טובה" אמרתי "אבל אלי היא מאוד נחמדה!" השלמתי וכולם התגלגלו מצחוק.
חשבתי שמן הראוי, בנוכחות הנסיכה הקטנה, לא לחלוק עם המשפחה את סיפור ההיכרות שלי עם נעמה.
הייתי אז כמעט חמישה חודשים בצבא וחודשיים בבסיס חיל החימוש הכי מזעזע בארץ. כדי לשרוד את שירותי הצבאי, דאגתי להתיידד עם כמה שיותר "קודקודים" בבסיס. בין החיילים שבחרתי להיות איתם בקשר היו צחי הטבח, בן ציון המ"מ וכמה חבר'ה מהפלוגה.
אותו בסיס היה רווי חבר'ה דפוקים שהגיעו לשם אחרי שעשו צרות בטירונות או שלא הפגינו יכולות גדולות. כשמצאתי אנשים איתם אפשר לשבת ולשוחח, נצמדתי אליהם ולא שחררתי.
בן ציון היה רברבן גדול אך כיוון שהיה המ"מ, דאגתי לשמור אותו קרוב אלי כך שיוכל לעזור לי במידת הצורך. הוא שלט בחייליו ביד חזקה והם הגנו עלי כשהייתי משכיב את החיילת הלא נכונה בבסיס ומסתבך בצרות.
באופן מפתיע, השמועות על בת זוגו היו נפוצות בבסיס.
על פי מה שאמרו, היא שכבה עם כל מי שהיה מעוניין ואני בנות כאלה מחבב. לא בגלל שקל להשכיב אותן, ההיפך.
אני מחבב בנות כאלה כיוון שאני אוהב להראות להן מה הן מפספסות כשהן מוותרות על רצונן ומוכרות עצמן בזול.
לילה אחד נעמה הופיעה בפתח חדר המגורים שלי. שותפי לחדר לא היה נוכח והיא ביקשה להיכנס ולדבר.
"אני חייבת לדבר איתך. אתה חדש ולכן אולי תבין אותי. לא אוכל לחלוק את הדברים עם מישהו מהבסיס אז בבקשה, אפשר להיכנס?" היא שאלה וכמובן שלא יכולתי לסרב לה. לא רק שלא רציתי לסרב, גם ברור היה לי מה מטרת כניסתה לחדרי. המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה האפשרות לשלוח לתומר תיעוד של עוד כיבוש מוצלח ולהראות לו שאני עדיין עושה את אשר הוא מצפה ממני גם בצבא. נעמה לא הייתה אשתו של המפקד אבל חשבתי שאולי, אם אשלח לו מספיק כיבושים משירותי הצבאי, אוכל להשכיח ממנו את האתגר.
לאורך כמעט כל שירותי הצבאי נקרעתי בין הרצון להסדיר את היחסים ביני לבין תומר שנעכרו עם בריחתה של המפלצת הכתומה מהמשפחה ובין הרצון שלי לגרום לרותם נחת וגאווה ממני.
נראה היה ששניהם נותנים חשיבות רבה מאוד לאתגר הזה ולכן, מיום הגיוס, התחבטתי בעניין. קראתי לו "אתגר המריבה" ובתחילת שירותי הצבאי החלטתי להניח לו ולראות אם אצליח להשכיחו ממוחו של תומר על ידי שליחת כיבושים אחרים ולהימנע מההתלבטות בנושא.
נעמה הסתובבה בחדרי והתרשמה מרמת הסדר והניקיון.
"רצית לדבר?" מיקדתי אותה למטרת פנייתה אלי.
"כן" היא ענתה וסימנה לי לשבת לידה על המיטה הצבאית.
"את נעמה, נכון? את חברה של בן ציון?" עשיתי עצמי כאילו אינני מכיר אותה.
"אני האסירה של בן ציון" היא אמרה ועיניה נראו עצובות.
"את רוצה להרחיב?" שאלתי אותה אבל התשובה כבר הייתה ידועה מבחינתי. אין שום סיבה שאישה תמכור את עצמה לכל המעוניין בלי לצפות ליחס מועדף בתמורה מלבד המחשבה שהיא לא שווה דבר.
"אני רוצה שתסגור את הדלת" היא ענתה.
אני זוכר שלרגע חשבתי לעצמי שהערב מתקדם נהדר. נעלתי את דלת החדר והסתובבתי אליה. נשענתי עם גבי על הדלת וחזרתי לשיחתנו כדי להבין בדיוק את הלך רוחה.
"לא טוב לך עם בן ציון?".
"לא טוב לי בכלל. זה לא קשור לבן ציון. אתה חדש ובגלל זה אולי אתה לא מכיר את השמועות והסיפורים אז חשבתי לבקש את עזרתך".
"איזו עזרה את צריכה ממני?".
"תראה" היא אמרה ונשמה עמוק "אני מבן ציון כבר לא אשתחרר. הדבר היחיד שיכול להציל אותי הוא השחרור שלי או השחרור שלו. ממערכת היחסים הזאת, אני לא אצליח להשתחרר אף פעם".
לא יכולתי שלא להיזרק לזכרונות השיחה שלי עם המפלצת הכתומה ולהבין מה עובר על נעמה.
"הוא אלים כלפייך?".
"פיזית? לא".
"ולמה לא לעזוב אותו?".
"כשאני איתו אני מרגישה שאני טובה במשהו. אני יודעת שאם אעזוב אותו הוא יחסל אותי מבחינה חברתית בבסיס".
"ואיך אני יכול לעזור?" שאלתי. נראה היה שהיא לא מעוניינת להיפרד ממנו ולכן חלקי בסיפור שלה לא היה לי ברור.
היא לא ענתה. רק לקחה כרית מהמיטה ונעמדה מולי כשגבי עדיין נשען על הדלת ושמטה את הכרית מידיה. היא רכנה על ברכיה למרגלותי ואני השפלתי מבט כלפיה בזמן שפתחה את כפתורי המכנס הצבאי שלי. אפשר היה ממש לראות שהיא מאמינה שזה יעודה בחיים. חשבתי שניצבת מולי מדריכת כושר מדהימה ביופיה שבטוחה שללא סיפוק שירותים מיניים לא תמצא תמיכה ואהבה בבסיס והחלטתי להבהיר לה שאני לא כמו כולם.
"לא!" פקדתי עליה.
"אני לא מושכת בעיניך?" נעמה שאלה בזעם גדול.
"לא" עניתי בנימה קצת יותר עדינה "רק רציתי שתעצרי רגע כדי להגיד לך שאת מדהימה".
נעמה הביטה בי בחוסר הבנה גמור וניסתה להבין את המניע מאחורי דברי החנופה שלי.
"דניאל, אני עוד רגע מוצצת לך. אתה לא צריך עכשיו להגזים ולהתחנף. מה הקטע?".
כאב לי על נעמה. היא הייתה בחורה יפה. אולי היא לא הייתה החכמה מבין הבחורות שהכרתי אבל גם לא הכי סתומה שיצא לי להכיר. בחורה טובה שהגיע לה להרגיש נאהבת אך משום מה, היא מרגישה צורך להציע את עצמה לכל מי שמוכן לקחת. כנראה שרק כך היא מרגישה את הצורך שלהם בה. אולי כך היא מרגישה שיש בה ערך?
בדרך כלל, בחורות כאלו לא מושכות אותי בכלל.
חוסר האתגר שבהשגתן ביחד עם הידיעה שלפני חדרו אליהן רבים ואחרים, לא רק שלא משך אותי לסוג כזה של בחורות אלא שדחה אותי מהן.
החלטתי לנסות ולגרום לנעמה להרגיש שיש בה ערך מעבר לשירותים מיניים אותם תוכל לספק. גם אם זה יהיר ויומרני מצידי.
נראה היה שהבקשה שלי להימנע מהמציצה שלה רק ערערה אצלה את הבטחון העצמי בעוד שאני רציתי לחזק אותה. חשבתי שנכון יהיה לנסות משהו אחר.
"יש לי הרגשה שאת מדהימה עבור כולם מלבד עבורך" אמרתי לה ושוב היא נעצבה.
"אל תהיי עצובה. זאת לא הכוונה שלי" הבהרתי.
"אז מה הכוונה שלך?" היא נעמדה ושילבה ידיים תוך נעיצת מבט מרתיע. אני חושב שכבר אז למדתי לאהוב את הפיוז הקצר של נעמה.
"הכוונה שלי היא לומר לך שאני אוהב אותך. לא אהבה כזאת שהייתי רוצה שתהיי בת הזוג שלי. הרגע הכרנו. אהבה כזאת שהייתי רוצה שתהיה לך נעימה ותגרום לך לאהוב את עצמך. אני חושב שאת נהדרת. אני חושב שיש בך המון ואני מקווה שתביני שמגיע לך שיפנקו אותך ולא שאת תפנקי את כולם" אמרתי ונעמה קפצה עלי והחלה לנשק אותי.
בתחילה היא נשקה לשפתיי בפראות וללא שליטה ואז כשנרגעה, נשיקותיה הפכו לנוגות ונעימות. כמעט שממכרות. היא נדדה סביב פי אל לחיי, צווארי, אחורי אוזני ואז החלה לפתוח את כפתורי חולצת המדים שלי.
ניסיתי להבין אם היא מנסה להתחמק מעיקר דברי שהכאיבו לה כי היו נכונים או שהסכימה עם הנאמר ומנסה להוכיר לי תודה בדרכה. בכל מקרה, ליטפתי אותה וצפיתי איך נשימותיה הופכות ממהירות וקצובות לרגועות ושקולות.
כשעמדנו עירומים אחד מול השנייה, שוב היא חזרה לאותה כרית וחשבתי לעצמי שאם מטרתי להראות לה דרך אחרת ליהנות, אסור לאפשר לה לחזור לסורה. איך אסביר לה במעשים שהיא לא חייבת לרדת על ברכיה ולבלוע בחור שהרגע פגשה כדי לזכות בכמה רגעי חסד איתו.
"לא!" פקדתי עליה אך הפעם היא לא כעסה בתגובה.
"אני רוצה לפנק אותך" היא ביקשה ממני.
"לא. את לא".
"בחיי שאני רוצה. למה אתה לא מאמין לי?".
"את לא רוצה לפנק אותי. את רוצה שיפנקו אותך" אמרתי לה תוך שאני מרים אותה באוויר ומניח אותה בעדינות על גבה במיטתי.
"תיכנס אלי" היא ביקשה.
"את לא רוצה שאכנס בך. את חושבת שזה מה שאני רוצה" התעקשתי לחדד את המינוחים שלה והיא הביטה בי בעצב.
"תיכנס אלי, בבקשה" היא ביקשה ולא רציתי לאפשר לה לברוח אל אותו מקום שהכירה היטב. חשוב היה לי להראות לה ששום דבר לא קורה כשהיא אומרת את מה שהיא רוצה שיקרה ולא משחקת את הדמות שכל הבסיס בנו עבורה.
"אכנס בך רק אחרי שתתפנקי קצת" אמרתי לה והפכתי אותה על בטנה.
"ציפיתי ממך ליותר" היא אמרה תוך גיחוך "לא יודעת עם איזה בנות היית עד עכשיו, אבל לדחוף לי בתחת זה לא ממש הפינוק שאתה מדבר עליו. אני לא בקטע כרגע".
התמלאתי עצב. אין לה שום ציפייה שמישהו יחשוב עליה במקום על עצמו. שלחתי יד למגירה שליד המיטה שלי ושלפתי משם בקבוק שמן תינוקות.
"דניאל, אני רצינית" היא אמרה והתרוממה על המרפקים שלה תוך שהיא מביטה בי בתקיפות "לא בא לי בתחת עכשיו".
חשבתי שאין שום סיבה להסביר לה את הכוונה שלי במילים אלא במעשים. שפכתי על גבה כמות לא מבוטלת של שמן והתחלתי לעסות אותה.
באופן כמעט מיידי, היא חזרה ונשכבה על בטנה.
לחצתי בתחילה בעדינות ועם כל מעבר מקצה צווארה ועד תחילת החריץ היפה של ישבנה, הלכתי והגברתי את הכוח שהפעלתי עליה כדי לחדור אל שריריה ולשחרר אותם.
נעמה שכבה רפוייה והתפנקה. שמחתי וקיוויתי שלא אהיה האחרון שיפנק אותה כך. קיוויתי שהיא תתאהב ברעיון ותדרוש אותו מכל אחד אחר שיגיע למלא את החסר בחייה.
החלקתי עם כף ידי הימנית מעלה עד צווארה ועם השמאלית, מטה תוך גלישה קלה סביב ישבנה. כשהרגשתי שהיא משוחררת מספיק, עברתי לעסות את ירכיה שרטטו במקצת ועגלי זיעה ניגרו מהם.
חזרתי ומרחתי עליה שמן וליטפתי את כולה. עם כל ליטוף של כף ידי, סובבתי והחדרתי אותה עמוק יותר בחיבור שבין רגליה ונעמה גנחה בקול שגירה אותי מאוד.
"אני חייבת אותך" היא הסתובבה על גבה ופישקה את רגליה "תיכנס אלי עכשיו!" היא פקדה.
לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה על כמות שמן התינוקות שנספג באותם רגעים בסדין שלי אך כיוון שהיה זה יום רביעי, ידעתי שאוכל להגיע בקרוב הביתה ולכבס הכל.
"מצויין" עניתי בחיוך "התהפכת בדיוק בזמן" הוספתי ומרחתי שמן גם על חלקה הקדמי.
בלי הרבה מאבק, נעמה חזרה והרפתה את גופה במיטתי ואני חזרתי לפנק אותה. הנחתי את ידי על שדיה המשומנים ועיסיתי אותם בתנועה מעגלית.
נעמה הסיתה ראשה לצידה ונשכה את שפתה התחתונה.
"לא לפצוע" אמרתי לה ונשקתי לה בעדינות.
בכף יד פתוחה ושטוחה, ליטפתי כל שד בנפרד ואת שניהם ביחד. עברתי לעיסוי עדין בבטנה וגלשתי במפתיע אל החיבור שבין ירכיה.
נעמה התקמרה והניחה ידיה על שלי.
"חכה" היא ביקשה.
"בשמחה" עניתי לה ועזבתי את איזורה הרגיש לכיוון ירכיה. עצם העובדה שאמרה לי מה היא רוצה שאעשה או לא אעשה כבר מצאה חן בעיני.
מריחת שמן נוספת איפשרה לשתי כפות ידי לגלוש בחופשיות מקצה כף רגלה הימנית ועד לחדירה במנהרה שבין רגליה. שוב ירדתי בליטוף ולחיצה עד קצה כף רגלה השמאלית ושוב חזרתי בגלישה את כל הדרך עד שהחדרתי את אצבעי לתוכה.
כעת, היא לא ביקשה להמתין אך בכל זאת רציתי להימנע מגירוי יתר. רציתי שתגמור כשהיא מוכנה ומעוניינת בכך. ביד אחת חדרתי אליה ובשנייה ליטפתי את כולה.
אגודל כף ידי הימנית בתוך נעמה הגונחת ושאר אצבעותי משתפשפות בדגדגן שלה, שבלט וביקש עוד ועוד. כף ידי השמאלית נודדת בין שד מושלם אחד לאחר וכל גופה החטוב התכווץ ונדרך לקראת השיא הקרב ובא.
"אני רוצה אותך בתוכי!" נעמה צעקה.
"את רוצה אותי בתוכך או שאת חושבת שאני רוצה כבר להיכנס בך ולגמור?" שאלתי והיא התרוממה על מרפקיה והביטה בי. לא הצלחתי להבין אם המבט כועס, נעלב או מתלבט לגבי התשובה לשאלתי.
חשוב היה לי להראות לה שעצם העינוג שלה יכול להסב עונג לבן הזוג שלה. שנכון וחשוב שגם היא תהנה במהלך מפגשים מיניים. המשכתי לשפשף את הרטיבות שבין רגליה כשלפתע הרגשתי התכווצויות קטנות סביב אצבעותי.
"את מדהימה" אמרתי לה כשהיא עדיין מביטה בי ללא תגובה.
"את מדהימה" חזרתי ואמרתי. היא הרפתה את ראשה לאחור והביטה בתקרה, משוחררת.
"את מדהימה" חזרתי ואמרתי כשנעמה הושיטה ידיים לאוויר בצעקה גדולה תוך שהיא נוחתת על גבה.
"אהההההההההה" היא צעקה.
לא היה נראה לי שזהו השיא של נעמה. נראה היה שהיא שחררה משהו אחר לגמרי באותו רגע. היא הושיטה את ידיה לשלי.
ידה השמאלית על ידי המלטפת את שדיה וידה הימנית על אצבעותי שעדיין שפשפו אותה בבסיסה המגורה.
"עכשיו. עכשיו בכל הכוח!" היא אמרה. היא דרשה! שמחתי עבור נעמה ששחררה את עצמה לומר מה נעים לה, לחשוב מתי ואיך היא רוצה את הקרבה והגברתי את לחץ אצבעותי תוך הוספת רטיבות וחום בלשוני.
עזבתי בעצב גדול את שדיה המשומנים והתיישבתי למרגלות המיטה כדי להביא את נעמה לאורגזמה לה היא מצפה ממני.
הכנסתי את כל אברה אל תוך פי ושאבתי אותה. ליקקתי את שפתיה והחדרתי כף יד אל מתחת ישבנה.
עיסיתי באגודלי את השביל שבין פי הטבעת שלה אל לשוני המלקקת והיא התפתלה מעונג.
חיכיתי עד שהתכווצויות הדגדגן שלה ירמזו שהגיע הזמן. נעמה נראתה לי מאושרת.
היא שכבה על גבה וחייכה אל התקרה. בידה השמאלית המשיכה את מלאכתי וליטפה את שדיה, בידה הימנית פישקה את שפתיה התחתונות ובהשטחת לשוני החלקתי על כולה בשפשוף מזמין.
נעמה גמרה באותו יום.
היא גמרה להיות במיטת גברים עבורם. היא גמרה לאפשר להם לעשות בה כרצונם מבלי לזכור שגם לה יש רצונות.
באותו יום, לא נכנסתי אליה. באותו יום ליטפתי את נעמה הרועדת, הנחתי מעליה שמיכה כדי לחמם אותה ולחשתי באוזנה "את מדהימה" עוד פעם אחת אחרונה והיא חייכה.
היא חייכה בהסכמה.
"אז מי זאת נעמה?" רותם חזרה ושאלה.
"מדריכת הכושר המשוחררת מהבסיס שלי".
"ואתם ביחד?".
"כשאנחנו ביחד" עניתי לה בחיוך והיא ידעה לא להמשיך ולשאול שאלות.
"יאללה, יום השחרור הגיע והצלחת להישאר בן אדם" היא אמרה.
"הייתה סכנה שאאבד צלם אנוש?".
"עם האח הסתום שלך שמעודד אותך לעשות את אשתו של המפקד כל הזמן, בטח!".
"זה עניין של השקפה" אמר תומר "בעיני הוא יצא אפס שהוא לא עמד באתגר הזה. האתגר האולטימטיבי של הגברים ממשפחת דהן והוא נכשל בו".
נכשל. איזו מילה קשה. מבחינת תומר, אני כישלון כי ריציתי את רותם. מבחינת רותם, אני בן אדם כי אחרת הייתי מאבד מבחינתה צלם אנוש. קשה היה לי להחליט איך אני מרגיש עם התקדמות השיחה הזאת אך לצערי, לא הייתי צריך להתלבט הרבה.
"כמו שהבטחתי, אני עדיין אוהב אותך אבל פחות" תומר הוסיף וסגר את ההתלבטות שלי.
הייתי צריך לספר לו שעשיתי את אשתו של המפקד.
