לא ספר בישול

בתמונה: מעטיפת הספר

פעם, הרבה לפני שהיה נהוג לערער על הבניות מגדריות גם במגזיני אוכל, קראתי ביקורת שהסבירה את ההבדל בין האופן שבו נשים וגברים מבשלים. בעוד נשים מתקתקות בשעתיים אוכל לכל השבוע עם ארבעה סירים על הכיריים ושני ילדים על הידיים - הגבר, כך גרסה הביקורת, יש לו זמן. הוא אוהב פרויקטים. הוא רוצה לצלות את נתח הפסטרמה בעצמו, להתסיס בירה, להנביט חילבה, לקפל שכבות חמאה ובצק במשך יום שלם.

חשבתי על הביקורת הזאת כשהתחלתי לקרוא את 'לא ספר בישול'. אסף אביר, עיתונאי שמגיע מתחומי המדעים, מגיש את "המדע והאמנות של הביס המושלם", כפי שהוא קורא לזה, באופן שעלול להרתיע הרבה שועלות מטבח ותיקות. לא מדובר באסופת מתכונים, לא במדריך לעקר הבית המבולבל, אלא בניסיון יסודי ומעמיק להבין את העקרונות שהופכים את האוכל לטעים ולהגיש אותם גם למי שאין להם כישרון או "חוש" לבישול (מה שאביר טוען לגבי עצמו, אם כי אני מתקשה להאמין לו). זה אכן לא ספר בישול, אלא מחקר שמיועד למי שיש לו עניין מוגבר באוכל, והרבה זמן פנוי בצלחת. נכון, יש בספר לא מעט מתכונים, אבל אלה משמשים כהדגמה של עיקרון, ומעודדים את הקוראים לייצר מהם, בקלות יחסית, עשרות מתכונים אחרים.

אביר כותב באופן משעשע וקליל גם אם דרמטי לפרקים ("ביצה היא ההתחלה. של היקום") ומצליח להדביק את הקורא בסקרנות הקולינרית שלו. הוא גולש לפעמים להסברים מדעיים שעלולים להיות מתישים למי שבסך הכל רצה להבין מה הופך שניצל לטעים, ובכל זאת, זה ספר שגם בורים מוחלטים בכל מה שקשור ליסודות המדע יצליחו להבין.

אבל מה לגבי מבחן התוצאה? הרי מה שווה חוויית הקריאה, מהנה ככל שתהיה, אם בסופו של דבר אין מה לאכול לארוחת ערב? ובכן, כל מה שניסיתי במטבחי האישי, למוד הניסיון יש לומר, היה מוצלח מאוד. כך למשל סלט שומר ופטל שחור עם פלפל חריף וכמון שרקחתי בעזרת העקרונות של אביר בדרך אל מה שנקרא, "איזון טעמי-לשון" מושלם, או מתכון בן יותר ממאה שנה לחביתה מקושקשת. ובכל זאת, על דבר אחד לא אסלח לאביר - על כך שגרם לי להכניס לפה פיסת נייר טואלט עמוסה בתבלינים ("קרפצ'ו טואלט", בי נשבעתי), כדי לנסות להבחין בטעמים השונים במצבם הגולמי. אני עדיין מנסה להיפטר מהשאריות.

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"