האם שימפנזים חושבים על פרישה ראה אור לראשונה לפני כעשור. כשקראתי אותו שוב לפני כמה חודשים לקראת פרסומה של המהדורה הנוכחית, המחודשת, תהיתי כמה ראוי לעדכן את הטקסט שזכה לקבלת פנים חמה בקרב הקוראים. שהרי בזמן שחלף התחולל בעולם משבר כלכלי נוראי, התפתחות טכנולוגית מואצת הפכה את מכשיר הטלפון הסלולרי ואת הרשתות החברתיות לחלק בלתי נפרד מחייהם של רבים מאיתנו, ובמדעי ההתנהגות התווספו שפע של מחקרים, אחדים מהם גם מצאו את דרכם לספרים חדשים בתחום. התלבטתי ארוכות והחלטתי לא להיכנע לפיתוי להפגין ידע ולתבל את הטקסט בכמה זיקוקים מחקריים בתירוץ של עדכון התובנות המדעיות. חשתי כי אם אעשה כך, אפגע באחד המסרים החשובים שאני מקווה שהספר נושא עמו: לא ללכת שבי אחר התחדשות מתמדת באופנות חולפות או בהגיגים בלתי מבוססים של אושיות רשת זמניות. כמה מאבני היסוד של הפסיכולוגיה ההתנהגותית שאליהן התייחסה המהדורה הראשונה של הספר שירתו אותנו שנים רבות וראוי להעניק להן, גם היום, תוחלת חיים ארוכה יותר מזו המזומנת לרוב התכנים שהתרגלנו לצרוך בכפייתיות מתוך חולשה אבולוציונית שמדללת את איכות חיינו.
המוח האנושי תוכְנת לפני מיליוני שנים לא לוותר על כל פיסת אינפורמציה שעשויה לקבוע את יכולתנו לצלוח סיכונים קיומיים כמו בצורת, סכסוך שבטי או התקפה של טורף. בעידן המשוחרר מרוב האיומים שעמדו בפני אבותינו בסוואנה של אפריקה אנו ממשיכים להלעיט את עצמנו בכל בדל מידע שולי על סמך ההנחה המוטעית כי נוכל להתעלם ממה שאינו רלוונטי לנו ונצליח לבור את התבן מן הבר. מה שהחל כצורך קיומי נרתם לשרֵת תעשיית צריכה חסרת תקדים בהיקפה, המקדשת את החדש ואגב כך מציעה מזור עקר למצוקות האישיות והחברתיות שלנו. אך אם נבחן ביושר את מה שהעסיק אותנו, ולפעמים הדיר שינה מעינינו, לפני עשר או אפילו חמש שנים, נגלה שאירועים מסוימים כלל איננו זוכרים, ומרבית האחרים שהצליחו להותיר חותם כלשהו נראים היום תפלים.
ובכן, האם שימפנזים עדיין חושבים על פרישה מבקש במפגיע לא להיות מעודכן, מתוך הבנה כי הזמן הוא האוצֵר המשמעותי ביותר של הרעיונות וכי מה שחשוב אינו חדש בהכרח, ומה שחדש אינו חשוב בהכרח. שהרי צורך אנושי שהתגבש במרוצת מאות אלפי שנים של אבולוציה אינו עומד להשתנות בעשר שנים בעקבות מחקר כזה או אחר שהצליח להסתנן לעמוד הראשי של העיתונות היומית.
מה שחשוב עוסק בנושאים הקיומיים ביותר: במאבקינו הרגשיים, בחלומותינו ובסופנו הבלתי נמנע, ולאחדים מאיתנו — גם במה שמעבר לכך, באזורים המסתוריים של הנפש. מה שחשוב מעורר השראה. מחקרים פסיכולוגיים אינם כאלה, וגם לא ספר זה, לצערי. יצירות אמנות, ספרות יפה או מוזיקה עשויים להמס את לבנו כפי שאף ספר עיון לא יצליח. קשה אולי לקבל הבחנה זאת, אבל רוב הדברים החשובים בעינַי נוצרו עוד לפני שנולדתי, וכמה כבר יכול לחדש לי מי שנגזר עליו לכתוב טור מקורי שבוע אחר שבוע?
סקר שהזמין ב־2018 ערוץ הטלוויזיה הבריטי Dave ניסה להתחקות על אופיין של 25 השאלות השכיחות ביותר שהקוראים היו מקווים שגוגל תוכל להשיב עליהן. השאלה הנפוצה ביותר, שעניְינה 33% מהמשיבים, היתה מהם המִספּרים שעתידים לזכות בלוטו. לא פחות מ־14% מבקשים להניח את דעתם בפתרון לתעלומה אם המפלצת מלוך נס אומנם קיימת. לקראת סיומו של מצעד השאלות הרווחות נמצאות אלה המנסות לברר מתי (13%) וכיצד (12%) נמות, ובתחתית הרשימה 8% שואלים את האורקל מקליפורניה "האם החתול שלי באמת מחבב אותי?". במאמר שפירסם הפילוסוף והסופר הבריטי ג'וליאן באגיני בגרדיאן באותה שנה הוא מתייחס לשאלון ומסביר שגם אם המנוע המתוחכם של גוגל היה מסוגל להשיב על כל השאלות הללו, הוא אינו יכול להעניק לנו את מה שחשוב באמת: ההשפעה שיש לאוזן קשבת על רווחתנו הנפשית או הזמן הדרוש לנו כדי לבחון בהתמדה את חיינו, ואם אפשר על רקע משנתם של הוגי הדעות הבולטים של האנושות. מנוע גוגל יכול להוביל אותנו אליהם, אך תוצאות החיפוש הן רק ההתחלה, לא הסיום, של המסע להתבוננות עצמית, מסכם באגיני. עד כאן על מה שחדש ועל מה שחשוב.
אני אוהב מִספּרים ונהנה מאותם מקרים שבהם אני יכול להעניק לאירועים שונים פרשנות המבוססת על ניתוח כַמותי. תמצאו כאן לא מעט מזה, לצד הניסיון להבין את מניעי ההתנהגות האנושית על רקע התובנות שמעמידה לרשותנו הפסיכולוגיה האבולוציונית. אני ער לחלוטין לעובדה שחלקכם רואים מסך של ערפל סמיך לנגד עיניכם עם האזכור הראשון של צירוף מִספּרי, לא כל שכן חישוב סטטיסטי מורכב קצת יותר. תמצאו כאן גם מעט מזה, מכיוון שאני מאמין כי גישה כמותית היא דרך חיים, שלא לומר השקפת עולם, המאפשרת לנו להבין רבים מהמהלכים שאנו נתקלים בהם בשגרת יומנו. קצתם ייוותרו מוזרים וחסרי פשר אם נוותר על גישה כזאת ויהיו פיתיון קל לנטייה הקדומה שלנו להעניק משמעות לאירועים גם כשאין לה כל ביסוס. אני מאמין שאם אנו מנסים להעניק משמעות לָעולם שאנו חיים בו, מוטב שנשלים עם תפקידם של צירופי מקרים, מזל ונקודת ייחוס כמותית בְייצוג הסובב אותנו ולעיתים גם ביכולת להסבירו. אנא היו סבלניים לגחמותַי בעניין זה, ואולי אף תמצאו תשובה לשאלה מדוע מִספּרים אינם חביבים עליכם.
המהדורה שלפניכם כוללת עדכון נתונים הכרחי לפרק העוסק באמון ברמה הלאומית, ושלושה פרקים חדשים העוסקים בנושאים שונים שהמשיכו ללוות אותי. האחד מנסה להשיב באריכות על השאלה המסקרנת רבים מאיתנו: מה משפיע יותר על הצלחתנו החברתית והכלכלית, מזל או אישיות? פרק אחר דן בהשפעות הטכנולוגיות החדשות, כפי שהן משתקפות בנזקי אמונת השווא כי אנו מוכשרים למולטיטסקינג — ביצוע כמה מטלות בעת ובעונה אחת. והאחרון ממחיש באמצעות שתי פרסומות בנות מאה את התקווה שבראשית המסע האישי שלנו, ואת הפיכחון הנוגה שעשוי ללוות את סופו.
וישנו, כמובן, האפילוג. שם תמצאו שתי גופות ונפש אחת שניצלה מהמולת העשייה העסקית. נפשי שלי.
יעקב בורק
פברואר 2019
