היא צועדת במרץ על המדרכה בעיר, שערה הבלונדיני מקפץ על כתפיה, לחייה סמוקות, תיק ספורט כרוך על זרועה. כשהיא מגיעה אל בניין מגוריה, ידה נתחבת לתיק, והיא שולפת את המפתחות. הרחוב רועש ושוקק חיים, מוניות צהובות שועטות, עובדים שסיימו את יום העבודה עושים את דרכם לבתיהם בפרברים, וקונים נכנסים למעדנייה בפינת הרחוב. אבל אני לא גורעת עין ממנה לרגע.
היא מתעכבת בכניסה ומעיפה מבט חטוף לאחור. מטען חשמלי כאילו פועם דרכי. מעניין אם היא חשה במבטים שלי. אפשר לקרוא לזה תחושת מבט - ליכולת שלנו להרגיש בחוש שמישהו צופה בנו. מערכת שלמה של המוח האנושי מוקדשת לתורשה הגנטית מאבות־אבותינו, שהסתמכו על התכונה הזאת כדי לא לשמש טרף לחיות. פיתחתי את אמצעי ההגנה הזה אצלי, וכשאני חשה שחשמל סטטי מטפס עלי, ראשי מתרומם מעצמו ומחפש זוג עיניים. למדתי כמה מסוכן להתעלם מההתראה הזאת.
אבל היא רק פונה לכיוון ההפוך, פותחת את הדלת ונעלמת בפנים בלי להסתכל בכלל לכיוון שלי.
אין לה מושג מה עשיתי לה.
היא לא מודעת לנזק שעשיתי, לחורבן שיתחולל בגללי.
מבחינתה של הצעירה היפה הזאת, שפניה בצורת לב וגופה שופע, האישה שלמענה ריצ'רד בעלי עזב אותי, אני בלתי־נראית כמו היונה שלידי, המנקרת באשפה על המדרכה.
אין לה מושג מה יקרה לה אם היא תמשיך ככה. שום מושג.
פרק 1
נלי לא ידעה מה העיר אותה. אבל כשפקחה עיניים, אישה לבושה בכתונת לילה מתחרה לבנה, כתונת הכלולות של נלי, עמדה למרגלות המיטה והביטה בה.
גרונה של נלי התכווץ והחניק צווחה, והיא זינקה קדימה כדי לקחת את מחבט הבייסבול שנשען על הארונית הצמודה למיטה. לבסוף הסתגלו עיניה לאור השחר המגורען, והלמות לבה שככה.
ברגע שהתברר לה ששום דבר לא מאיים עליה היא פלטה צחוק מתוח. אחיזת העיניים נוצרה רק בגלל שמלת הכלולות שלה, העטופה בניילון, שהיתה תלויה מבחוץ על דלת הארון מאז שלקחה אותה אתמול מסלון הכלות. החלק העליון והחצאית התפוחה היו ממולאים בנייר דקיק מקומט כדי לשמור על צורתם. נלי צנחה אל הכרית. כשנשימתה שבה לסדרה היא בדקה את המספרים הכחולים הבולטים בשעון שעל הארונית. מוקדם מדי, שוב.
היא מתחה את זרועותיה מעל לראש והושיטה את יד שמאל כדי להשתיק את הצלצול המעורר לפני שירעיש. טבעת האירוסים המשובצת ביהלום שריצ'רד נתן לה היתה כבדה וזרה על אצבעה.
כבר בילדותה התקשתה נלי להירדם. לאמא שלה לא היתה סבלנות לטקסים מתמשכים לפני השינה, אבל אביה ליטף בעדינות את גבה והתווה מילים על בד כתונת הלילה שלה. אני אוהב אותך או את הכי בעולם, היה כותב, והיא ניסתה לנחש את המשפטים. לפעמים הוא התווה דוגמאות, מעגלים, כוכבים ומשולשים. זה נמשך, מכל מקום, רק עד שהיתה בת תשע, כי אז הוריה התגרשו והוא עזב את הבית. היא שכבה אז לבדה במיטת היחיד הרחבה מתחת לשמיכת פוך מפוספסת בוורוד ואדום ובהתה בכתם המים שנימר את התקרה.
כשהצליחה להירדם לבסוף, היא ישנה בדרך כלל במשך שבע או שמונה שעות ברציפות, שינה עמוקה כל כך וחסרת חלומות עד שלפעמים אמה נאלצה ממש לנער אותה כדי שתתעורר.
אבל אחרי לילה אחד באוקטובר, בשנת הלימודים הרביעית שלה באוניברסיטה, זה השתנה לפתע.
נדודי השינה שלה החמירו במידה רבה, ואת שנתה החלו לקטוע חלומות מציאותיים מאוד ויקיצות פתאומיות. פעם היא ירדה לארוחת בוקר בבית האחווה שלה ואחת מהאחיות באחוות קַיי אומגה אמרה לה שבלילה היא צרחה משהו לא ברור. נלי ניסתה לנפנף את זה בקלות, "אני סתם לחוצה בגלל מבחני הגמר. אומרים שהבחינה בסטטיסטיקה לפסיכולוגים קשה רצח," ומיד קמה מהשולחן כדי למזוג לעצמה עוד כוס קפה.
היא כפתה על עצמה ללכת ליועצת של האוניברסיטה, אבל למרות שידוליה נלי לא היתה מסוגלת לדבר על אותו לילה חמים בתחילת הסתיו, שהתחיל בבקבוקי וודקה ובצחוק והסתיים בסירנות של המשטרה ובייאוש. נלי נפגשה עם היועצת פעמיים, אבל ביטלה את הפגישה השלישית ולא באה יותר.
נלי סיפרה לריצ'רד חלק מזה כשהתעוררה מאחד הסיוטים החוזרים שלה, הרגישה שזרועותיו מאמצות אותה אליו ושמעה את קולו לוחש באוזנה, "אני שומר עלייך, בובה. איתי אין לך מה לפחד." כשהיתה מחובקת בזרועותיו, ידעה שהיא מרגישה את הביטחון שכמהה אליו כל חייה, עוד לפני האירוע. כשריצ'רד היה לצדה נלי הצליחה סוף־סוף לשוב ולהתמסר למצב הפגיע של שינה עמוקה. כאילו הקרקע שהתנודדה מתחת לרגליה נעשתה יציבה.
אבל בלילה שעבר ישנה נלי לבדה בדירת הקרקע שלה בבניין הלבנים החומות. ריצ'רד היה בשיקגו בענייני עסקים, וסמנתה, שותפתה לדירה וחברתה הטובה, נשארה לישון אצל החבר החדש שלה. רעשי העיר ניו יורק חדרו מבעד לקירות: צפצופי צופרים, צעקות אקראיות, נביחת כלב... אף על פי ששיעורי הפשע באַפֶּר איסט סייד היו הנמוכים במנהטן, שסורגי פלדה הגנו על החלונות וששלושה מנעולים שריינו את הדלת, לרבות המנעול העבה שנלי התקינה אחרי שעברה לדירה - למרות זאת הזדקקה נלי לכוס שרדונה נוספת לפני שהצליחה להירדם.
נלי שפשפה את קורי השינה מעיניה וקילפה את עצמה מהמיטה בנחת. היא לבשה את חלוק הרחצה, הסתכלה שוב בשמלה והתלבטה אם כדאי לה לנסות לפנות מקום בארון הקטנטן כדי להכניס אותה. אבל החצאית היתה תפוחה מאוד. בסלון הכלות, כשהשמלה היתה מוקפת באחיותיה התפוחות והמנצנצות, היא נראתה אלגנטית בפשטותה, כמו שיער אסוף בפקעת בין תסרוקות נפוחות. אבל בחדרה, בין ערימות הבגדים לכוננית הספרים הרעועה של איקאה, נראה לנלי שהיא דומה להחריד לתלבושת של נסיכת דיסני.
בכל מקרה, היה מאוחר מדי להחליף אותה. החתונה התקרבה במהירות, והכול עד לפרט האחרון כבר היה מאורגן, כולל הקישוט לעוגה - כלה בלונדינית וחתנה הנאה שהוקפאו ברגע מושלם.
"וואו, הם אפילו דומים לכם," אמרה סמנתה כשנלי הראתה לה תמונה של פסלוני החרסינה הקלסיים הנושנים שריצ'רד שלח באימייל. הקישוט היה שייך להוריו וריצ'רד הוציא אותו מהמחסן במרתף בניין הדירות שבו הוא גר אחרי שהציע לה נישואים. סם עיקמה את אפה. "חשבת פעם שהוא לא יכול להיות אמיתי כי אין גברים כאלה?"
ריצ'רד בן השלושים ושש היה מנהל מצליח בקרן גידור ומבוגר מנלי בתשע שנים. היו לו מבנה גוף צנום ושרירי כמו של רץ וחיוך נינוח, שעמד בסתירה לעיניו הכחולות והנמרצות.
בדייט הראשון שלהם הוא לקח אותה למסעדה צרפתית, ובשיחה עם מלצר היינות הפגין בקיאות בסוגים של בורגונדי לבן. בדייט השני, בשבת מושלגת, הוא אמר לה להתלבש חם והופיע עם שתי מזחלות פלסטיק ירוקות. "אני מכיר את הגבעה הכי טובה בסנטרל פארק," אמר.
הוא לבש מכנסי ג'ינס משופשפים ונראה בהם לא פחות טוב מאשר בחליפות המחויטות.
נלי לא התבדחה כשהשיבה לשאלה של סם באמירה, "רק כל יום."
נלי הבליעה עוד פיהוק כשירדה בשבע המדרגות אל המטבחון ואל הלינוליאום, שהיה קר מתחת לרגליה היחפות. היא הדליקה את האור בתקרה והבחינה שסם שוב לכלכה את צנצנת הדבש אחרי שהמתיקה את התה. הנוזל הצמיג ניגר על דופן הצנצנת, ותיקן נאבק בשלולית הענבר הדביקה. אפילו אחרי שנים של חיים במנהטן, המראה עדיין עורר בה בחילה. נלי הוציאה מהכיור את אחד הספלים המלוכלכים של סם ולכדה מתחתיו את התיקן. שהיא תסתדר עם זה, אמרה לעצמה. בזמן שחיכתה שהקפה יהיה מוכן, פתחה את הלפטופ והחלה לבדוק אימיילים. תלוש הנחה מגאפ, אמה שנעשתה טבעונית, מתברר, ומבקשת מנלי לוודא שתהיה גם מנה לא בשרית בסעודת הכלולות, הודעה שהגיע מועד התשלום של חשבון כרטיס האשראי שלה.
נלי מזגה קפה לספל מקושט בלבבות ובמילים הגננת הכי טובה בעולם ולגמה ממנו בשקיקה. לה ולסמנתה, שגם היא עבדה כגננת בגן "לֶרנינג לֵדֶר", היו בארון תריסר ספלים כמעט זהים מסוג זה. היום תיערך קבלת ההורים של סמסטר האביב והמתינו לה עשר פגישות עם ההורים של "הגורים", קבוצת בני השלוש שלה.
בלי קפאין היא עוד עלולה להירדם ב"פינת השקט", והיא דווקא חייבת להיות במיטבה. הראשונים בתור היו הוריו של ג'ונה פורטר, שהביעו לאחרונה דאגה על היעדר טיפוח של יצירתיות בסגנון ספייק ג'ונס בקבוצה. הם המליצו להחליף את בית הבובות הגדול בטיפי ענקי ואף שלחו לה לינק לאוהל כזה שנמכר ברשת של ציוד לילדים ב-229 דולר.
היא תתגעגע להוריו של ג'ונה רק קצת פחות מאשר לתיקנים כשתעבור לגור עם ריצ'רד, גמרה נלי בדעתה. היא הביטה בכוס של סמנתה ונתקפה נקיפות מצפון, לכן אספה את התיקן במגבת נייר ושטפה אותו בשירותים.
ברגע שנלי פתחה את המים במקלחת החל הטלפון הנייד שלה לצלצל. היא התעטפה במגבת ומיהרה לחדר השינה למצוא את התיק שלה אבל הטלפון לא היה שם, נלי תמיד השאירה אותו בכל מיני מקומות. לבסוף שלתה אותו מבין קפלי שמיכת הפוך.
"הלו?"
אין תשובה.
זיהוי השיחה ציין מספר חסוי. כעבור רגע הופיעה על המסך התראת הודעה קולית. היא לחצה על הכפתור כדי להאזין לה, אבל שמעה רק רחש חלש, קצוב. נשימה.
טלמרקטינג, אמרה לעצמה והשליכה את הטלפון על המיטה. לא שווה לעשות מזה עניין. התגובות שלה מופרזות, זה קורה לה לפעמים. היא פשוט נמצאת בלחץ רגשי עצום. הרי בשבועות הקרובים היא תארוז את הדירה, תעבור לגור עם ריצ'רד ותחזיק זר של ורדים לבנים בדרכה לחיים חדשים. שינוי תמיד מעורר חשש, ומחכים לה הרבה מאוד שינויים בבת אחת.
אלא שזאת היתה השיחה השלישית בשלושה שבועות.
היא העיפה מבט בדלת הראשית. היא היתה נעולה בבריח מפלדה.
היא פנתה אל חדר האמבטיה, חזרה ולקחה איתה לשם את הטלפון. היא הניחה אותו על שפת הכיור, נעלה את הדלת, תלתה את המגבת על המוט ונכנסה למקלחת. היא ניתרה אחורנית בגלל הזרם הקר מדי, כיוונה את המים בברז ושפשפה את זרועותיה בידיה.
אדים מילאו את החלל הקטן, והיא הניחה למים לזרום על השרירים המכווצים בכתפיה ובשיפולי גבה. אחרי החתונה היא תשנה את שם המשפחה. אולי היא תשנה גם את מספר הטלפון.
היא לבשה שמלת פשתן ומשחה מסקרה על ריסיה הבהירים. נלי השתמשה במסקרה ולבשה בגדים יפים לעבודה רק לכבוד קבלת הורים ומסיבת סיום השנה. לפתע החל הטלפון שלה לרטוט ולקרקש בקול על כיור החרסינה. היא מצמצה ומכחול המסקרה התרומם והשאיר סימן שחור מעל לגבה.
היא הסתכלה על הטלפון וראתה שריצ'רד סימס:
לא יכול לחכות לפגישה הערב, יפהפייה. סופר את הדקות. אני אוהב אותך.
כשהביטה במילים של ארוסה, השתחררה הנשימה שכאילו נתקעה בחזה שלה כל הבוקר. גם אני אוהבת אותך, סימסה לו תשובה.
הערב תספר לו על השיחות המתנתקות. ריצ'רד ימזוג לה כוס יין, וכשהם ידברו, יניח את רגליה על ברכיו. אולי הוא ימצא דרך לגלות את המספר החסוי. היא סיימה את ההכנות, תלתה את התיק הכבד שלה על כתפה ויצאה אל שמש אביב חיוורת.
