סוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוף
2.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 3 דק'

יעקב מישורי

יעקב מישורי (נולד ב-1952) הוא צייר ומורה לאמנות ישראלי. כותב מאמרים על אמנות והוראת אמנות.

את ידיעותיו המקצועיות, את שליטתו הטכנית, את ידיעותיו התאורטיות ואת גישתו השיפוטית, כמו גם את השקפותיו החריגות והייחודיות רכש באמצעות התנסות ולימוד עצמי בלבד. תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בשנת 1978 בגיל 26, בגלריה ג'ולי מ. שבתל אביב. מאז הציג תערוכות יחיד רבות והשתתף בתערוכות קבוצתיות נבחרות בישראל ובעולם. הוא זכה בפרסים מטעם משרד החינוך וקרן שרת ויצירותיו מצויות באוספים פרטיים נבחרים ובאוספי המוזיאונים.

בשנת 2019 פרסם ספר פרוזה ראשון, "סוף" בהוצאת "תכלת".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2p9pczj7

תקציר

גבר מבוגר, בריא בעל כורחו, יוצא למסעות.
 
הוא דוהר על סוס חרדותיו, מחשב קצים ומתווה גבולות בין זיכרונות ילדות, לידה והורות, מחשבות על גירושים, בקבוקי שתייה קלה ותיאורים תאוותניים של סקס קפדני.
 
כל אלה מלווים את תהליך הפרידה מלא האהבה אך נעדר הסנטימנטים שלו מאמו, המכלה את ימיה במוסד רפואי.
 
סוף, יצירת הפרוזה הראשונה של יעקב מישורי – אמן פלסטי לשעבר ומורה בעל נוכחות עזה בשדה האמנות הישראלי – מהלכת בחוסר זהירות בין צדו המפתה של המוות לבין אורם המפתה של החיים. 
 
התוצאה היא מעשה ספרותי יוצא דופן, נועז ובוטה, מחול מתים נחוש בין בתי קפה סולידיים וסניפים פארם בוהקים, כבישים סואנים ותחנות אוטובוס בינעירוניות.

פרק ראשון

"רוצים להצליח? אז תמותו במקום להתאבד," שאג אל חלל הכיתה, וכך, עם ה"תמותו" וה"להתאבד", נדחף הבוקר בכוח אל צהרי היום.
עיניו ברקו בשובבות עוד טרם התפשטה ושקעה הדממה בחלל, ורמזו על חיוך פנימי שנחבא מאחורי פס שפתיו הקפוצות. הוא אסר עליהם לגרור כיסאות, ותבע מהם להרים אותם. קול חיכוך המתכת ברצפה הוציא אותו מדעתו ופרע את הריכוז המנומס שדרש מהם. אחרי דקה של התארגנות שבה הדממה לכיתה. הוא השיג בדיוק את מה שרצה. רוקן את הכיתה מהטמטום הקולני של מצהלות החיים.
שולחן וכיסא היו אבן גבול בינו לבינם, וחתכו את הכיתה לשליש שלו ושני שלישים שלהם. פורמייקה דמוית עץ, כולה פצע וחבורה שרק שאריות מיופי החלקלקות המלאכותית עוד ניכרו בה, חיפתה את משטח שולחן המורה העלוב, הדהוי כפני המוסד כולו. שלוש מפינותיו קטומות, מתפצלות כעלי כותרת שנפתחו יתר על המידה, מקיאות עיסת נסורת. על פניו שרבוטים פרועים, שריטות סכין יפנית וחתכים גסים ועמוקים שמהם פרץ כמוגלה בשרה הלבן של פלטת הסנדוויץ', עדות לפורקן ונדליסטי אלים, מופע יצרי כמוהו לא יכול היה אפילו לקוות למצוא בעבודות הסטודנטים שמילאו את קירות הכיתה כמו בסלון סתיו בפריז של שלהי המאה התשע־עשרה. נוסף על החבלות המכוונות היה לוח הפורמייקה דביק מנוזלים ממותקים ומוכתם במעגלים אבקתיים של שרידי קפה שנשארו עליו משיעורים קודמים ונעלמו מעיניהם של עובדי הניקיון המותשים, שהתהלכו ברחבי המוסד כמגזרות שחורות. בינו לבין עצמו לא הרגיש בנוח עם מה שנראה לו כחיבה יתרה שהוא מפגין כלפיהם. הוא ראה בזה חנופה נרקיסיסטית, מתנשאת, אך בינתיים לא מצא דרך ליצור איתם קשר אחר, ענייני, שיאפשר לו להימנע מן הנחמדות הגועלית. לא היה בלבו ספק שהם חשים בה ובזים לו בעטייה. האדישות שבה התייחסו לעבודות האמנות שסביבם מצאה חן בעיניו, בעיקר לנוכח השחרור המופקר והסגידה הפתטית ל"הכול אמנות" מצד סגל ההוראה והתלמידים. תענוג צרוף היה לצפות בהם נוקטים יחס שווה והוגן כלפי מיצב רדימייד מחוכם וכלפי מטאטא, סמרטוט רצפה, בדל סיגריה או כיסא שהורם על השולחן לפני השטיפה. לראות אותם מועכים בכוח את הציורים שנזנחו מאחור ודוחסים אותם לתוך שקיות הפלסטיק השחורות היה כמו להתבונן במיצג מלא חן והומור, עתיר פוטנציאל ביקורתי ופדגוגי, אילו רק היו מזכים את עובדי הניקיון במבט. הוא פסע הלוך ושוב מול השולחן, נוקש צלילי פורמייקה עצבניים בציפורניים. בידו השנייה אחז ביומן הנוכחות, שאותו גלגל בשימת לב לכדי צינור צר כפיית חצוצרה, והכה בו בירכו בקצב מונוטוני, מתואם עם מקצב ציפורניו. ואז, בתנועת יד תיאטרלית, השליך את היומן לאוויר. היומן השתחרר כקפיץ, נפרש ככנף כחולה, דאה אל השולחן ונחת עליו באוושה נעימה. צחקוקים חרישיים וזהירים עלו מקהל התלמידים, שליוו אותו במעופו עד שדמם במרכז השולחן. כשעצר היומן עצר גם הוא, נצמד לצדו של השולחן, מתח את מלוא אורך זרועו לאחור ובאלכסון, הביא אותה אל מרכז הצלע הארוכה, שם עמד הכיסא, תפס בחוזקה בקצה משענתו, ובתנופה אקרובטית חדה ורבת־רושם שלף אותו ממקומו מתחת לשולחן והניף אותו בקשת גבוהה מעליו. מכוח התנופה התהפך הכיסא, שמשענתו היתה אחוזה במהופך בכף ידו, בשיווי משקל מופלא, ורגליו הדקיקות כמעט פגעו בשורת הספוטים שעל התקרה. משם הלך וירד, התהפך בהילוך איטי, השלים את הסיבוב ונחת חרישית לרגליו. הוא התיישב, משועשע ומלא בעצמו. כעת לא הפריד דבר בינו לבין הכיתה. הוא הרים רגל על רגל בגנדרנות. גרביו הצבעוניים נחשפו, וממעמקי הכיתה שוב עלה צחוק כבוש. רגלו הימנית קיפצה ללא הפסק וזו שמעליה עלתה וירדה כחרגול קידוח, מרתקת את מבטם של הסטודנטים לשפיץ נעלו הנוצץ.
הוא מלמל משהו שאיש לא היה אמור להבין, התקין בעיניו מבט חוקר ותוהה והרים אותן לסקירה פנורמית של עבודות הסטודנטים בחיפוש אחר עבודה שתדבר בעד עצמה, כזו שתאפשר לו לא להיות שיפוטי, רק להצביע, לסלול תוואי שקט למבטי הסטודנטים ולשתוק. הוא לא מצא. מכאן היה לו קל לפרוץ הלאה, אל הבנאלי — להיות מורה לציור או לאמנות. הוא לחץ פנימה את לשונית פחית הקולה זירו, תקע לתוכה קשית ירקרקה עם מפרק אקורדיון, מצץ מן המשקה, הניח בשימת לב על קצה לשונו המוכנה והשלוחה קדימה שתי סוכריות טיק־טק וכך, עם טעם וניל שהתפשט בחלל פיו, החל השיעור.

יעקב מישורי

יעקב מישורי (נולד ב-1952) הוא צייר ומורה לאמנות ישראלי. כותב מאמרים על אמנות והוראת אמנות.

את ידיעותיו המקצועיות, את שליטתו הטכנית, את ידיעותיו התאורטיות ואת גישתו השיפוטית, כמו גם את השקפותיו החריגות והייחודיות רכש באמצעות התנסות ולימוד עצמי בלבד. תערוכת היחיד הראשונה שלו הוצגה בשנת 1978 בגיל 26, בגלריה ג'ולי מ. שבתל אביב. מאז הציג תערוכות יחיד רבות והשתתף בתערוכות קבוצתיות נבחרות בישראל ובעולם. הוא זכה בפרסים מטעם משרד החינוך וקרן שרת ויצירותיו מצויות באוספים פרטיים נבחרים ובאוספי המוזיאונים.

בשנת 2019 פרסם ספר פרוזה ראשון, "סוף" בהוצאת "תכלת".

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2p9pczj7

סקירות וביקורות

יופייה של הצחנה 'סוף', ספר הביכורים הרדיקלי של האמן יעקב מישורי, משפריץ ליבידו ותשוקה וחרדה מפני הגוף ההולך ונרקב

בתמונה: דיוקן עצמי של יעקב מישורי, שנות ה־‭70‬

זה ספר לא קל לקריאה. כלומר, ספר שמעורר מידה רבה של רתיעה, של גועל, של היפוך בטן. הוא תובע מקוראיו במפגיע להתבוסס יחד איתו בביבים המטונפים ביותר של ההוויה האנושית, של הגוף האנושי, מצמיד את ראשם אל הקרקע עד כניעה, "לא לאפשר לבריות להסיט את המבט מיופיו ומכיעורו של הגוף החי שרימות מתפתלות בתוך מיציו כבצלחת ספגטי". ובכל זאת, הוא שווה את זה.

העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, מורכבת מפיסות חיים שמונחות אחת ליד השנייה, נעות בין הווה, עבר ועתיד, לאו דווקא בסדר המתבקש. הן מתארות את חייו של בן דמותו של יעקב מישורי, אמן ומורה לאמנות, שרוכב ברחובות תלאביב רבתי, בין הבית שהוא חולק עם אשתו, לבית הספר לאמנות, לבית החולים שבו מאושפזת אמו הגוססת. בריאליזם דקדקני, במשפטים ארוכים וגדושים, נטולי סנטימנטליות, מישורי פורט כל פעולה, כל תחושה, כל מחזה בשגרת יומו; החל בסצנות סקס מפורטות, דרך טקסים מרובי שלבים של ניקוי האוזן בקיסם וריקון השלפוחית, ועד מסלולי הרכיבה שלו שנמתחים על פני עמודים שלמים, באופן שמזכיר לא אחת את כתיבתו של קרל אובה קנאוסגורד.

גיבורנו פועל ללא לאות כדי להרחיק את עצמו מחברת בני האדם, כדי להפוך למיזנתרופ באופן יזום ובמודעות מלאה (ניסיון נוגע ללב כשלעצמו). אולי בגלל זה, בהיררכיית החוויות האנושיות, הוא מעדיף את זו הגופנית על פני הרוחנית, החברתית או האינטלקטואלית. כפי שהוא מסביר כשהוא יושב בשירותים: "רק כאן, מוקף בריכוז המלא של החרא, חש משולהב ומגורה, הרשה לעצמו להתנער מכוחו המביס של האינטלקט, מכל מה שהשאיר אותו קרוב מדי לחברת בני האדם - מחשבותיו המורכבות, הידע הרב שצבר, יכולותיו הפרשניות, רשפי הניתוח החותכים".

ואכן, הגוף החי, המת, הבריא, המיני, החולה, הנוטה למות, הוא הציר המרכזי שעליו נשען הספר. כשהגיבור מענג את אשתו בזמן שהיא קוראת, הוא מנסה למשוך את העונג על פני כמה שיותר עמודים מתוך ספרה, נאבק בגופו עם גיבורים שעשויים ממילים, עד הסוף הבלתי נמנע, כשהיא מגיעה לשיא ומטיחה את הספר על הרצפה בחבטה. גם כמורה, הוא מודד את תלמידיו על פי גופם: "הוראת אמנות בלא ערנות מלאה לגופם של התלמידים, ובייחוד לריחות העולים מהם, היא הוראה חסרה, יבשה ומכנית".

איברי גוף, ריקבון, ריחות, הפרשות, גירויים, דלקות - אלה הקואורדינטות שדרכן הוא מנווט בעולם. וכשמישורי מניח את החומרים האלה על פלטת הצבעים שלו הוא מצליח לצייר פרוזה יוצאת דופן: "מעולם לא ראה דם בצבע אדום-דם או לימון בצבע צהוב-לימון, לא שמים בצבע תכלת-שמים ובטח לא ים בצבע ים של חורף. לעומת זאת, ראה ירוק בצבע ירוק-מחלה - ירוק הקירות והחללים, המכשור הרפואי ובגדי הסגל הבכיר, האחיות והסניטרים במוסדות הרפואיים... ירוק אבקתי ששאריות הפיגמנט נסחטו ממנו עד שנותר בהיר, יפה וחיוור מכל חיוור... נמהל הירוק הבריא בגלונים של צער ושל בדידות שלא תיאמן, בהפרשות זיהומיות, איברים שסועים, כאבים בלתי ממוקדים ודפיקות לב לא סדירות המביאים אותו אל סופו הפסטלי, אל הגוון המשחתי הרפה שאמור להרגיע, להשרות אווירה הרמונית, פסטורלית ומנחמת בנגיעת פיסטוק אפרפר ותכלכל מעושן, עם קורט דלקת צהובה קלילה..." אם אי פעם אתבקש להדגים כיצד אמנות פלסטית יכולה לקבל ביטוי פואטי, אשתמש בקטע הזה.

פה ושם מישורי גולש למנייריזם ומפלרטט עם קיטש, ובפרט - קיטש מוות. כך למשל הוא חוזר שוב ושוב לדימוי של בעל חיים שחוט או דרוס או טבוע, כמשל למצבו או לאכזריותו ("הוא רואה את עצמו ככה, מעוך כמו חתול, שבור וקרוע, מעיו נשפכים, עצמות הלסת מרוסקות על הכביש, הקהל המבוהל מרותק לריח ולמראה"). הדימוי הזה נשחק די מהר ומשאיר את הקורא אדיש לכל בעל חיים מת - חמוד ופרוותי ככל שיהיה.

כל זכר לקיטש נעלם כשמישורי כותב על מות האם. בשנים האחרונות יצאו כאן לא מעט ספרים שבמרכזם פרידה מהורה גוסס. 'האיש הזקן' של נגה אלבלך ו'חמש ארוחות ביום' של מיכל זמיר הם הדוגמאות המובהקות ביותר; שניהם מתארים בריחוק מסוים את שגרת הטיפול בהורה במוסד הרפואי, לצד זיכרונות ממי שהיה בחייו. 'סוף' מבצע פעולה שונה לחלוטין. מול מיטת אמו הגוועת מציג גיבור הספר עמדה רדיקלית - במקום לקיים אותה דרך סך הזיכרונות שלה, דרך מי שהייתה בחייה, הוא מביט בה ורואה את הגוף ששוכב מולו. אם בדרך כלל בסיפורי זקנה מי שמוביל את העלילה הוא עבר מתפורר, מישורי מתעקש על ההווה. על הגוף. כך, בכל פעם שמבהיקה איזו פיסת מידע לגבי חייה - האהבה שלה לסיגריות למשל, או איזה זיכרון עמום של יד אימהית שלוחצת את ידו - הגילוי מכה בקורא חזק כל כך, שהוא מעורר רגשות כמעט קתרטיים.

דרך המוות של אמו, הגיבור רואה את עצמו, את גופו. איך הוא נגמר, איך ייגמר. פחד המוות הזה הוא המנוע המרכזי ברומן. ספר הביכורים של מישורי מלא חיים, משפריץ ליבידו ותשוקה, כאלה שאינם מאפשרים לחרדה מפני הסוף לשתק את הכתיבה, לאשפז אותה. להפך. מישורי בוחן את חוויות הקיום היסודיות ביותר - אהבה, פרידה, לידה, סקס, מוות - מתוך הגוף החוצה, ובתוך כל אלה, לצד הסחי והריקבון, הוא מצליח למצוא יופי. יופי מצמית.

עוד 3 ספרים של אמנים:
ציונה > רועי רוזן
מכתבים לתיאו > וינסנט ואן גוך
תמיד פולני > יאיר גרבוז

אלעד בר-נוי
ציור: יעקב מישורי, שנות ה־‭70‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 22/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2019
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 183 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 3 דק'

סקירות וביקורות

יופייה של הצחנה 'סוף', ספר הביכורים הרדיקלי של האמן יעקב מישורי, משפריץ ליבידו ותשוקה וחרדה מפני הגוף ההולך ונרקב

בתמונה: דיוקן עצמי של יעקב מישורי, שנות ה־‭70‬

זה ספר לא קל לקריאה. כלומר, ספר שמעורר מידה רבה של רתיעה, של גועל, של היפוך בטן. הוא תובע מקוראיו במפגיע להתבוסס יחד איתו בביבים המטונפים ביותר של ההוויה האנושית, של הגוף האנושי, מצמיד את ראשם אל הקרקע עד כניעה, "לא לאפשר לבריות להסיט את המבט מיופיו ומכיעורו של הגוף החי שרימות מתפתלות בתוך מיציו כבצלחת ספגטי". ובכל זאת, הוא שווה את זה.

העלילה, אם אפשר לקרוא לה כך, מורכבת מפיסות חיים שמונחות אחת ליד השנייה, נעות בין הווה, עבר ועתיד, לאו דווקא בסדר המתבקש. הן מתארות את חייו של בן דמותו של יעקב מישורי, אמן ומורה לאמנות, שרוכב ברחובות תלאביב רבתי, בין הבית שהוא חולק עם אשתו, לבית הספר לאמנות, לבית החולים שבו מאושפזת אמו הגוססת. בריאליזם דקדקני, במשפטים ארוכים וגדושים, נטולי סנטימנטליות, מישורי פורט כל פעולה, כל תחושה, כל מחזה בשגרת יומו; החל בסצנות סקס מפורטות, דרך טקסים מרובי שלבים של ניקוי האוזן בקיסם וריקון השלפוחית, ועד מסלולי הרכיבה שלו שנמתחים על פני עמודים שלמים, באופן שמזכיר לא אחת את כתיבתו של קרל אובה קנאוסגורד.

גיבורנו פועל ללא לאות כדי להרחיק את עצמו מחברת בני האדם, כדי להפוך למיזנתרופ באופן יזום ובמודעות מלאה (ניסיון נוגע ללב כשלעצמו). אולי בגלל זה, בהיררכיית החוויות האנושיות, הוא מעדיף את זו הגופנית על פני הרוחנית, החברתית או האינטלקטואלית. כפי שהוא מסביר כשהוא יושב בשירותים: "רק כאן, מוקף בריכוז המלא של החרא, חש משולהב ומגורה, הרשה לעצמו להתנער מכוחו המביס של האינטלקט, מכל מה שהשאיר אותו קרוב מדי לחברת בני האדם - מחשבותיו המורכבות, הידע הרב שצבר, יכולותיו הפרשניות, רשפי הניתוח החותכים".

ואכן, הגוף החי, המת, הבריא, המיני, החולה, הנוטה למות, הוא הציר המרכזי שעליו נשען הספר. כשהגיבור מענג את אשתו בזמן שהיא קוראת, הוא מנסה למשוך את העונג על פני כמה שיותר עמודים מתוך ספרה, נאבק בגופו עם גיבורים שעשויים ממילים, עד הסוף הבלתי נמנע, כשהיא מגיעה לשיא ומטיחה את הספר על הרצפה בחבטה. גם כמורה, הוא מודד את תלמידיו על פי גופם: "הוראת אמנות בלא ערנות מלאה לגופם של התלמידים, ובייחוד לריחות העולים מהם, היא הוראה חסרה, יבשה ומכנית".

איברי גוף, ריקבון, ריחות, הפרשות, גירויים, דלקות - אלה הקואורדינטות שדרכן הוא מנווט בעולם. וכשמישורי מניח את החומרים האלה על פלטת הצבעים שלו הוא מצליח לצייר פרוזה יוצאת דופן: "מעולם לא ראה דם בצבע אדום-דם או לימון בצבע צהוב-לימון, לא שמים בצבע תכלת-שמים ובטח לא ים בצבע ים של חורף. לעומת זאת, ראה ירוק בצבע ירוק-מחלה - ירוק הקירות והחללים, המכשור הרפואי ובגדי הסגל הבכיר, האחיות והסניטרים במוסדות הרפואיים... ירוק אבקתי ששאריות הפיגמנט נסחטו ממנו עד שנותר בהיר, יפה וחיוור מכל חיוור... נמהל הירוק הבריא בגלונים של צער ושל בדידות שלא תיאמן, בהפרשות זיהומיות, איברים שסועים, כאבים בלתי ממוקדים ודפיקות לב לא סדירות המביאים אותו אל סופו הפסטלי, אל הגוון המשחתי הרפה שאמור להרגיע, להשרות אווירה הרמונית, פסטורלית ומנחמת בנגיעת פיסטוק אפרפר ותכלכל מעושן, עם קורט דלקת צהובה קלילה..." אם אי פעם אתבקש להדגים כיצד אמנות פלסטית יכולה לקבל ביטוי פואטי, אשתמש בקטע הזה.

פה ושם מישורי גולש למנייריזם ומפלרטט עם קיטש, ובפרט - קיטש מוות. כך למשל הוא חוזר שוב ושוב לדימוי של בעל חיים שחוט או דרוס או טבוע, כמשל למצבו או לאכזריותו ("הוא רואה את עצמו ככה, מעוך כמו חתול, שבור וקרוע, מעיו נשפכים, עצמות הלסת מרוסקות על הכביש, הקהל המבוהל מרותק לריח ולמראה"). הדימוי הזה נשחק די מהר ומשאיר את הקורא אדיש לכל בעל חיים מת - חמוד ופרוותי ככל שיהיה.

כל זכר לקיטש נעלם כשמישורי כותב על מות האם. בשנים האחרונות יצאו כאן לא מעט ספרים שבמרכזם פרידה מהורה גוסס. 'האיש הזקן' של נגה אלבלך ו'חמש ארוחות ביום' של מיכל זמיר הם הדוגמאות המובהקות ביותר; שניהם מתארים בריחוק מסוים את שגרת הטיפול בהורה במוסד הרפואי, לצד זיכרונות ממי שהיה בחייו. 'סוף' מבצע פעולה שונה לחלוטין. מול מיטת אמו הגוועת מציג גיבור הספר עמדה רדיקלית - במקום לקיים אותה דרך סך הזיכרונות שלה, דרך מי שהייתה בחייה, הוא מביט בה ורואה את הגוף ששוכב מולו. אם בדרך כלל בסיפורי זקנה מי שמוביל את העלילה הוא עבר מתפורר, מישורי מתעקש על ההווה. על הגוף. כך, בכל פעם שמבהיקה איזו פיסת מידע לגבי חייה - האהבה שלה לסיגריות למשל, או איזה זיכרון עמום של יד אימהית שלוחצת את ידו - הגילוי מכה בקורא חזק כל כך, שהוא מעורר רגשות כמעט קתרטיים.

דרך המוות של אמו, הגיבור רואה את עצמו, את גופו. איך הוא נגמר, איך ייגמר. פחד המוות הזה הוא המנוע המרכזי ברומן. ספר הביכורים של מישורי מלא חיים, משפריץ ליבידו ותשוקה, כאלה שאינם מאפשרים לחרדה מפני הסוף לשתק את הכתיבה, לאשפז אותה. להפך. מישורי בוחן את חוויות הקיום היסודיות ביותר - אהבה, פרידה, לידה, סקס, מוות - מתוך הגוף החוצה, ובתוך כל אלה, לצד הסחי והריקבון, הוא מצליח למצוא יופי. יופי מצמית.

עוד 3 ספרים של אמנים:
ציונה > רועי רוזן
מכתבים לתיאו > וינסנט ואן גוך
תמיד פולני > יאיר גרבוז

אלעד בר-נוי
ציור: יעקב מישורי, שנות ה־‭70‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אלעד בר-נוי 7 לילות 22/03/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
סוף יעקב מישורי
"רוצים להצליח? אז תמותו במקום להתאבד," שאג אל חלל הכיתה, וכך, עם ה"תמותו" וה"להתאבד", נדחף הבוקר בכוח אל צהרי היום.
עיניו ברקו בשובבות עוד טרם התפשטה ושקעה הדממה בחלל, ורמזו על חיוך פנימי שנחבא מאחורי פס שפתיו הקפוצות. הוא אסר עליהם לגרור כיסאות, ותבע מהם להרים אותם. קול חיכוך המתכת ברצפה הוציא אותו מדעתו ופרע את הריכוז המנומס שדרש מהם. אחרי דקה של התארגנות שבה הדממה לכיתה. הוא השיג בדיוק את מה שרצה. רוקן את הכיתה מהטמטום הקולני של מצהלות החיים.
שולחן וכיסא היו אבן גבול בינו לבינם, וחתכו את הכיתה לשליש שלו ושני שלישים שלהם. פורמייקה דמוית עץ, כולה פצע וחבורה שרק שאריות מיופי החלקלקות המלאכותית עוד ניכרו בה, חיפתה את משטח שולחן המורה העלוב, הדהוי כפני המוסד כולו. שלוש מפינותיו קטומות, מתפצלות כעלי כותרת שנפתחו יתר על המידה, מקיאות עיסת נסורת. על פניו שרבוטים פרועים, שריטות סכין יפנית וחתכים גסים ועמוקים שמהם פרץ כמוגלה בשרה הלבן של פלטת הסנדוויץ', עדות לפורקן ונדליסטי אלים, מופע יצרי כמוהו לא יכול היה אפילו לקוות למצוא בעבודות הסטודנטים שמילאו את קירות הכיתה כמו בסלון סתיו בפריז של שלהי המאה התשע־עשרה. נוסף על החבלות המכוונות היה לוח הפורמייקה דביק מנוזלים ממותקים ומוכתם במעגלים אבקתיים של שרידי קפה שנשארו עליו משיעורים קודמים ונעלמו מעיניהם של עובדי הניקיון המותשים, שהתהלכו ברחבי המוסד כמגזרות שחורות. בינו לבין עצמו לא הרגיש בנוח עם מה שנראה לו כחיבה יתרה שהוא מפגין כלפיהם. הוא ראה בזה חנופה נרקיסיסטית, מתנשאת, אך בינתיים לא מצא דרך ליצור איתם קשר אחר, ענייני, שיאפשר לו להימנע מן הנחמדות הגועלית. לא היה בלבו ספק שהם חשים בה ובזים לו בעטייה. האדישות שבה התייחסו לעבודות האמנות שסביבם מצאה חן בעיניו, בעיקר לנוכח השחרור המופקר והסגידה הפתטית ל"הכול אמנות" מצד סגל ההוראה והתלמידים. תענוג צרוף היה לצפות בהם נוקטים יחס שווה והוגן כלפי מיצב רדימייד מחוכם וכלפי מטאטא, סמרטוט רצפה, בדל סיגריה או כיסא שהורם על השולחן לפני השטיפה. לראות אותם מועכים בכוח את הציורים שנזנחו מאחור ודוחסים אותם לתוך שקיות הפלסטיק השחורות היה כמו להתבונן במיצג מלא חן והומור, עתיר פוטנציאל ביקורתי ופדגוגי, אילו רק היו מזכים את עובדי הניקיון במבט. הוא פסע הלוך ושוב מול השולחן, נוקש צלילי פורמייקה עצבניים בציפורניים. בידו השנייה אחז ביומן הנוכחות, שאותו גלגל בשימת לב לכדי צינור צר כפיית חצוצרה, והכה בו בירכו בקצב מונוטוני, מתואם עם מקצב ציפורניו. ואז, בתנועת יד תיאטרלית, השליך את היומן לאוויר. היומן השתחרר כקפיץ, נפרש ככנף כחולה, דאה אל השולחן ונחת עליו באוושה נעימה. צחקוקים חרישיים וזהירים עלו מקהל התלמידים, שליוו אותו במעופו עד שדמם במרכז השולחן. כשעצר היומן עצר גם הוא, נצמד לצדו של השולחן, מתח את מלוא אורך זרועו לאחור ובאלכסון, הביא אותה אל מרכז הצלע הארוכה, שם עמד הכיסא, תפס בחוזקה בקצה משענתו, ובתנופה אקרובטית חדה ורבת־רושם שלף אותו ממקומו מתחת לשולחן והניף אותו בקשת גבוהה מעליו. מכוח התנופה התהפך הכיסא, שמשענתו היתה אחוזה במהופך בכף ידו, בשיווי משקל מופלא, ורגליו הדקיקות כמעט פגעו בשורת הספוטים שעל התקרה. משם הלך וירד, התהפך בהילוך איטי, השלים את הסיבוב ונחת חרישית לרגליו. הוא התיישב, משועשע ומלא בעצמו. כעת לא הפריד דבר בינו לבין הכיתה. הוא הרים רגל על רגל בגנדרנות. גרביו הצבעוניים נחשפו, וממעמקי הכיתה שוב עלה צחוק כבוש. רגלו הימנית קיפצה ללא הפסק וזו שמעליה עלתה וירדה כחרגול קידוח, מרתקת את מבטם של הסטודנטים לשפיץ נעלו הנוצץ.
הוא מלמל משהו שאיש לא היה אמור להבין, התקין בעיניו מבט חוקר ותוהה והרים אותן לסקירה פנורמית של עבודות הסטודנטים בחיפוש אחר עבודה שתדבר בעד עצמה, כזו שתאפשר לו לא להיות שיפוטי, רק להצביע, לסלול תוואי שקט למבטי הסטודנטים ולשתוק. הוא לא מצא. מכאן היה לו קל לפרוץ הלאה, אל הבנאלי — להיות מורה לציור או לאמנות. הוא לחץ פנימה את לשונית פחית הקולה זירו, תקע לתוכה קשית ירקרקה עם מפרק אקורדיון, מצץ מן המשקה, הניח בשימת לב על קצה לשונו המוכנה והשלוחה קדימה שתי סוכריות טיק־טק וכך, עם טעם וניל שהתפשט בחלל פיו, החל השיעור.