הקרב האחרון של יוני

1

היום שבו יוני מקבל את הפיקוד על היחידה, שנה לפני אֶנטבה. אני נוסע ליחידה בשעת אחר־צהריים ומחנה את מכוניתי. הפרצופים - רבים מהם כבר אינם מוכרים לי. אני עובר על־יד חייל לבוש גופייה, שיושב בנחת מול חדרו ומנקה ב"מגל"ר" את נשקו, כשהוא מרים חלק אחר חלק ובוחנו בקפידה לאור השמש. פה ושם כבר ניכרת תכונה לקראת טקס החלפת המפקדים והמסיבה שתתקיים אחריו. אני ניגש לכיוון המשרדים כדי לברך את יוני, ובדרך, סמוך למטבח, רואה דמויות מוכרות - קצין ותיק, ממוזמני הטקס, מדבר עם אחד המפקדים הזוטרים ביחידה, שעומד להשתחרר בקרוב. כשהוא מבחין בי, הוא משתתק מיד. אך מאוחר מדי - כבר קלטתי בחטף קטעי משפט שלו בגנותו של יוני. אני משים עצמי כאילו לא שמעתי דבר, והולך הלאה. המאבקים הללו אינם מסתיימים כנראה לעולם - אני מהרהר לעצמי בכאב.
עתה אני עומד ברחבת הדגל, מול המשרדים. ההמולה בפנים גדולה. יוני עומד חצי־מוסתר בחושך היחסי של חדר־הקבלה, מאחורי הדלפק של הפקידה. מסביב לו הומים בחדרון הקטן כחצי־תריסר אנשים - מהם שמבקשים מיוני תשובות בעניינים שדורשים פתרון מיידי (בפועל, אני רואה, הוא כבר מנהל את היחידה, עוד לפני הטקס הרשמי), ומהם שניגשים אליו בקריאת ברכה וטפיחה על הכתף, שעליהן מגיב יוני בחיוך רחב. שלוש מדרגות מוליכות מן הרחבה למרפסת של המשרדים. אני עולה בשתיים מהן ונעצר. יוני נותן עכשיו הוראות לקצין־מטה באיזה עניין. כולו טרוד בבעיה שלפניו, ולמרות זה שהוא קרוב אלי, כדי מטרים ספורים, אין הוא שם לב לנוכחותי. אני מסתובב אחורנית ומתרחק מן המשרד. איני יכול לברכו כך, בין כולם.
אני מהלך קצת ביחידה. האוהל, אחד מקבוצת האוהלים בין עצי האקליפטוס, שבו ביליתי חצי משירותי הצבאי, כבר אינו כאן. במקום האוהלים הוקם בניין מגורים חדש שמשמש את החיילים הצעירים, ומן האוהל נותרה רק רצפת בטון חשופה. חדר־האוכל הוגדל, ושוב אין צורך לאכול בשתי משמרות. חיילים במכנסיים קצרים מתהלכים בנעלי־בית משובצות בעלות רוכסן - פריט לבוש שהקיבוצניקים העבירו גם לעירונים. אצל כמה מהם מתבטאת הרגשת העליונות מהימצאותם במקום זה (כמה מוכר הדבר!) אפילו באופן שבו הם נושאים את גופם האתלטי. סנוניות ראשונות של מילואימניקים מופיעות לקראת הטקס, והיחידה מתחילה להתמלא.
כעבור זמן־מה אני חוזר למשרדים. עתה חדר־הקבלה ריק, ואני נכנס פנימה.
"את יכולה להגיד ליוני שאני פה?" אני מבקש מן הפקידה.
"הוא בישיבת מטה עכשיו," היא עונה לי.
אני מסתובב שוב אחורנית, ויושב שעה ארוכה על הדשא הסמוך. מועקה משתלטת עלי. אני רוצה ללכת משם, אך נשאר במקומי. מדי פעם מנפנף לי מישהו יד לשלום, ואני משיב לו. מולי, מן העבר השני של חלון הלשכה, מוסתר על־ידי וילון, יושב אחי בראש השולחן. מאחוריו ומימינו, אני יודע, מעטרות תמונות חיילי היחידה וקציניה קטע קיר, ואילו על קיר אחר משתרעת מפה גדולה של המזרח התיכון. הקצינים ודאי דחוקים בצפיפות במשרד הקטן סביב שולחן הישיבות. יוני בלא ספק כבר שלף מכיס חולצתו פנקס KOH-I-NOR כתום קטן, שבו הוא נוהג לערוך בקפדנות את רשימותיו, ומעיף בו עין תוך כדי דיבור. ניסוחיו בהירים, שפתו עשירה. איני יכול לשמוע מה הוא אומר שם, אך אני יודע שאלו דברים ענייניים, שנשקלו היטב מראש. ואולי יוצאות מפיו גם מלים מן הלב, שלעתים הן מגלות טפח של סנטימנטליוּת. והכול נאמר על־ידו ללא שמץ של "סחבקיות".
אני מפנה את מבטי מן החלון לעבר הדגל, ואל בסיס הבטון שעליו עומד התורן. אני נזכר כיצד ישבנו, חיילים אחדים, שנים קודם לכן, על בסיס זה, בשעה שחיכינו לקצין התורן שיגיע לטקס ההורדה. היה זה בשעת ערב, לפני ליל שמירה, וכשהופיע הקצין - קיבוצניק בעל נפש נוגה ושפה רכה, שנפשו לא היתה נתונה לענייני צבא ופיקוד - הסתדרנו בשורה, מולו ומול התורן. נעמדנו דום. הקצין קרב אל התורן כדי להתיר את החבל, אך ברגע שנחו עליו אצבעותיו פנה אלינו ושאל - "תגידו, מורידים בכלל את הדגל ביום חג? זה לא כמו בשבת?"
השורה נקטעה עם חילופי הדעות שנתעוררו בינינו. אחדים טענו שמורידים, אחרים שלא, ואילו הקצין משך את ידו מן החבל.
"ניתן לו ליהנות מן הספק. שיישאר כמו שהוא," אמר. הוא פסע צעד אחורנית, נעמד דום, ובימינו הצדיע לדגל. אנו, החיילים, עזבנו את הרחבה כדי להתחיל בשמירה.
אני מחזיר את מבטי למשרדים ולקצינים, היורדים עכשיו אל הרחבה ממרפסת המשרדים. ישיבת המטה נסתיימה. זה הזמן לגשת ליוני.
במקום זה אני קם והולך לעבר המכונית. אני נכנס לתוכה, ונוסע אל מחוץ לגדרות היחידה. נוסע הביתה לירושלים, ולבי גדוש הרהורים על אחי.

חמש שנים קודם לכן היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו כמפקד בצבא. גמרנו טירונות וקורס צניחה, וכדי להעביר את הזמן שנותר עד כניסתנו ליחידה, נשלחנו לג'יפטליק בבקעת־הירדן כדי להצטרף לפעילות מבצעית של סיירת חרוב. הבוקר הראשון שם נוצל להקמת אוהלים בפינה מרוחקת של המחנה. תוך יום "מארגנים" המושבניקים שבינינו את המאהל שלנו - מאין שהוא מביאים כורסה בעלת קפיצים חשופים שמכסים אותם בשמיכה, מלאי של בנזין לניקוי הנשק, ומזרוני גומאוויר הבאים להחליף את מזרוני־הקש שעל המיטות. מפקד עלינו אייל, שהחליט לעזוב את היחידה וללכת בעוד זמן קצר לקורס קצינים. כשאין אנו שוכבים במארבים ליליים או פותחים צירים עם שחר, מעביר לנו אייל את עתותינו בדרכים אחרות. מסתדרים, למשל, על־פי פקודתו בזוגות, לפי הגובה, וכל אחד נושא לסירוגין את בן־זוגו בכבישי הבקעה ושביליה; כך רצים עשרה ק"מ (אני בקושי רב) ער שחוזרים בצעד מדדה לתחום אורות הגדר של המחנה. וכשמסירים את החגור ספוג־הזיעה ומרפים את השרירים בטלטול איברים, אין זה חשוב עוד מה היה נורא יותר - קטעי הריצה עם משקל חברך על כתפיך, או "המנוחה" שביניהם, כשבטנך נחבטת ונשימתך נעתקת עם כל תנועה של הגוף שמתחתיך.
ימים ספורים לאחר שהגענו לבקעה שואל אותי בסקרנות איצ'ה, שישן עמי באותו אוהל־סיירים במשך כל הטירונות: "תגיד, איך יוני?" "למה אתה מתכוון?" "אייל אמר לי שהוא מפקד אידיאלי, שהוא לא מכיר מישהו יותר טוב ממנו."
אני מגיב בחיוך.
כשאני קם משנתי באחד הבקרים, ניגש אלי אייל ואומר לי שסבתי נפטרה. "יוני ביקש שתבוא אליו למחנה, ומשם תסעו יחד להלוויה."
אני נוסע בטרמפים למחנה שבשומרון, לבסיס הטירונות שעזבתי חודשיים קודם לכן. בפעם הראשונה נגלה לי הנוף בדרך למחנה מלפנים, מבעד לשמשת מכונית, ולא מאחור כשהוא נסוג, מוסתר בחלקו על־ידי יריעת ברזנט של משאית עמוסת טירונים, המחזירה אותי מחופשת שבת. כל עיקול בהרים שעברה אותה משאית רק חידד את תחושת המועקה ששרתה עלינו בתוך תא המטען; מהר מדי התקרבנו לסוף הנסיעה, ועמה אל הרס"פ מטיל־האימה וטרטוריו. אולם עכשיו, כשכנפי־צניחה כבר מעטרות את חזי ובידי מונחת כומתה צרפתית אדומה, פועמת בי לא החרדה של אז עם חלוף אותה דרך מול עיני, אלא רק תחושת החופש.
אני יורד מה"כרמל" שהסיעה אותי, ומוצא בשער את קירשנבוים, חבר ללימודים מהגימנסיה בירושלים. "מה נשמע?" אני שואל אותו עם לחיצת היד. "מה פתאום תקעו אותך ב־ש.ג.?"
"אל תשאל. צרות צרורות. קיבלתי שבר־הליכה ואני לא יכול להשתתף באימונים."
"באיזו פלוגה אתה?"
"בחרוב, בפלוגה של אחיך. בעניין שבר־ההליכה לא נעים לי. ממש לא נעים."
"למה?"
"תשמע - איך אפשר לסרב למפקד כזה? איך אפשר?"
אני עוזב אותו ומטפס במעלה השיפוע לכיוון משרד המ"פ (יוני עבר זמנית מן היחידה לסיירת חרוב בגלל החלטתו של מפקד היחידה לזרז את קצב קידומו), ופוגש את יוני בדרכו החוצה. חיוך רחב נפרש על פניו. אנו לוחצים ידיים.
"נזוז עוד מעט," הוא אומר לי. "אני רק צריך ללכת לרגע למרפאה, למסדר חולים. בוא תצטרף אלי."
איני מבין לשם מה הוא הולך למרפאה - הוא נראה לי בריא לגמרי. בכניסה מחכים כעשרה חיילים. אנו עוברים על פניהם ונכנסים לחדר־הבדיקות. הרופא כבר נמצא שם עם החולה הראשון, טירון שכפות רגליו מבוקעות חריצים־חריצים, כמו אדמת בצורת.
יוני בוחן לשנייה את הרגליים, כמי שכבר מכיר את מצבן. "מה אתה אומר, דוקטור?" הוא שואל אותו.
"זה תלוי בו," מסתכל הרופא על החייל. "אני לא יכול לומר במקומו אם הוא יכול להמשיך כך או לא. בינתיים אין כל הטבה - אולי אפילו החמרה מסוימת. זהו מצב שקיים אצלו הרבה שנים, אלא שהוא לא סיפר על כך בגיוס."
"אתה חושב שתוכל להחזיק מעמד?" שואל יוני את הטירון.
הלהּ מושך בכתפיו בחוסר ידיעה.
אני מסתכל שוב על כפות הרגליים, ואיני מבין כיצד הוא יכול בכלל לדרוך עליהן.
"אולי כדאי שתשלח אותו למומחה עור," מציע יוני.
כך הם נכנסים, בזה אחר זה, כשיוני מוודא שהם מקבלים טיפול נאות.
בעומדי בחדר, אני חושב על המ"פ שלי בטירונות, שם באותו בסיס. איני זוכר שאי־פעם דיבר אלינו, פרט למִלה או שתיים לפני איזה מסע פלוגתי. בוודאי לא פנה אלי מעולם באופן אישי.
לא, אין זה מדויק לגמרי. פעם אחת אמר לי משהו. זה היה ביום האחרון של הטירונות, בשעה שבאתי להחזיר ציוד. אחד משני חלקי המסטינג שלי נמעך שבועיים קודם לכן בתעלה, כשעלה עליו טנק המעוז שהסתובב לאחור. כששמעתי את שאון־השרשראות הקרב, מיהרתי להזיז את גופי משם בלי שהקפדתי לסלק עמו גם את קערת המסטינג שלי. לאחר שהטנק התרחק, גיליתי חתיכת פח מקומטת, קבורה בחלקה באדמה ומכוסה בעיסת תפוחי־אדמה.
"זה מה שהצלחת למצוא במקום החלק שאיבדת?" שאל אותי האפסנאי בלגלוג. "תחתום פה על הקנס."
התווכחתי עמו לרגע, עד שמבפנים, עמוק בתוך המבנה, ששימש גם כמשרד, שמעתי את קולו של המ"פ - "תפסיק להתווכח שם, עִדו, ותחתום."
חתמתי.
אנו נכנסים לג'יפּ של יוני ויורדים במדרון לכיוון השער. ממול מתנשא ההר המחודד, השולט על המחנה. אני נזכר במסע־האלונקות הלילי שערכנו אליו - עולים בקצב מזורז, נחים רגע על הפסגה, ויורדים - כמעט דבר שבשגרה לאחר חודש וחצי של טירונות. לאחר מותו של יוני נודע לי שגם הוא ערך לפלוגה שלו מסע אל ראש ההר. זה היה ביום הראשון שלהם בבסיס. הוא הלך במהירות, בלי לעצור, כשקציני הפלוגה וחייליה אחריו. שם למעלה, ליד קבר השייח' המשקיף על העמק ועל הכפר הערבי שבפתחו, דיבר אליהם דקות אחדות. לא על מה שצפוי להם בטירונות, אלא על המשמעות שהיתה בעיניו לעובדת היות אדם חייל בארץ, מגן על עמו.
אנו מתרחקים מן המחנה. יוני נוהג בג'יפּ ואני לידו, בדרך היורדת לירושלים מלמעלה, מבית־אל. בהלוויה מתאספת המשפחה - הורים, דודים, בני־דודים. יוני ואני מופיעים במדים. ביבי, שהיה עסוק בפעילות מבצעית של היחידה, לא יכול היה להגיע. הדודים מתגודדים לרגע סביב יוני, חוקרים לשלומו באהבה והערצה.
כשאנו עומדים מול הקבר הפתוח, על הר הזיתים המשקיף על נוף ירושלים והר הבית, מתחת לעץ האלון, בצד קברו בן עשרות השנים של סבי, נושא אבי הספד. אני מבחין במבטי הזעם הכבוש שנישאים אליו לשבריר שנייה מצד אֶחָיו, כשהוא מזכיר את העובדה שבניהם של סבתי וסבי, של בני־הזוג חדורי האמונה בציונות, עזבו ברובם את הארץ, והנה עכשיו הם נאספים כולם בארץ ישראל - להלווייתה.
משנגמרו ההספדים, גורפים אנשי החברה קדישא את העפר אל תוך הקבר. יוני נוטל את־חפירה מאחד מהם ומתחיל לכסות את הבור. קולות העפר הנערם מהדהדים באוזני, ובעיני רוחי עולה דמותה של סבתי, כפי שראיתיה בפעם האחרונה. השתחררתי לשעות ערב אחדות מקורס הצניחה כדי לבקרה בבית־החולים. נסעתי בטרמפים לתל־אביב הבלתי־מוכרת, ועד שמצאתי את המקום כבר ירד הלילה. ביקשתי מן האחות התורנית, שתראה לי היכן נמצאת הגברת שרה מיליקובסקי. היא הוליכה אותי דרך מסדרון חשוך לתוך חדר לא גדול, והדליקה מנורה קטנה סמוך למיטת סורגים.
"סבתא, סבתא," קראתי. היא התעוררה, אבל לא הכירה אותי. "זה עִדו, סבתא, זה עִדו." הסתכלתי עליה - מכווצת, מקומטת, סדינים לבנים סביבה, אינה מסוגלת לקום, מבולבלת. " עִדו'לה," הגיבה חלושות וחזרה לתנומתה. עצב עצום מילא אותי. הסתכלתי מסביב באפילת החדר על הקירות החשופים, האווירה הסטרילית, האחות שמיהרה להסתלק מן החדר שמא אבקש ממנה דבר־מה נוסף, ומבטי חזר אל מתחת לאלומת האור, אל סבתי, שעצמה את עיניה וחיכתה למוות שיבוא לגאול אותה משיממון המיטה. ישבתי עמה דקתיים, לא יותר, ועזבתי.
אני רואה את תמונתה זו מול הקבר, ומביט ביוני השקוד על מלאכתו. כומתתו הוכנסה לכיסו, מצחו כבר נתכסה זיעה, פיו קמוץ בנחישות אופיינית, ועיניו מלאות הרהור של תוגה. הוא כן היה יושב עמה - אני חושב לי - גוחן כדי לנשק את מצחה, אוחז בידה, מדבר אליה, גם אם לא היתה מבינה דבר. אני לוקח אֵת נוסף ועוזר לו לכסות את הקבר. כך עושים גם בני־דודי, ואנשי החברה קדישא נותרים בצד באפס מעשה.

וכשאני מהרהר ביוֹנִי, בנוסעי כעבור חמש שנים במכוניתי לירושלים, בהתרחקי מן היחידה ומטקס החילופין, אני מסביר את מעשי בהרגשת התסכול שנבעה מכך שאני, אחיו, נאלץ לחדור דרך חומה של קצינים ופקידות כדי לברכו ביחידות. אך היום, כשאני כותב שורות אלו, אני יודע שלא זו היתה הסיבה להסתלקותי. הסיבה היתה קשורה בפניו של הקצין הצעיר שראיתי, שעמד ליד המטבח, עמד והקשיב בחיוך מבודח לדברי ההסתה שנאמרו על מפקדו, ובעיניו מבט משועשע.