[1] ובכן, הנסיך, גנואה ולוּקה אינן עוד אלא אחוזותיו של בית בונאפארטה. לא, הריני מתרה בך, אם לא תאמר לי שפירושו של דבר מלחמה, אם עוד תעז ללמד זכות על כל התועבות, כל הזוועות של האנטיכריסט הזה (על דיבּרתי, מאמינה אני בכך) — שוב אינני מכירה אותך, שוב אינך ידידי, שוב אינך עבדי הנאמן, כדבריך.
נו, שלום לך, שלום לך. 2,Je vois que je vous fais peur שב־נא וספר, מה בפיך."
[2] רואה אני, כי הפחדתי אותך.
"Si vous n'avez rien de mieux à faire, M. le comte (או) mon prince, et si la perspective de passer la soirée chez une pauvre malade ne vous effraye pas trop, je serai charmée de vous voir chez moi entre 7 et 10 heures. Annette Scherer."3
"Dieu, quelle virulente sortie!"4 השיב ללא כל מבוכה מחמת קבלת־פנים כזאת, הנסיך הנכנס, במדי־רקמה של אנשי־החצר, בגרבי־ברכיים, נעליים ואותות־הצטיינות, ופניו השטוחים מפיקים אור.
הוא דיבר אותה לשון צרפתית צחה, אשר לא זו בלבד שהיתה שגורה בפיהם של אבות־אבותינו, אלא היתה להם גם שפת מחשבתם; ובאותן הטעמות רכות ואפוטרופסיות, המיוחדות לאיש נכבד, שהיה נער וגם זקן בחברת האצילים ובחצר המלך. הוא ניגש אל אנה פאבלובנה, נשק את ידה, בהקריבו לפניה את קרחתו הבשׂוּמה והנוצצת, וישב לו על הספה בהרחבת־הדעת.
"Avant tout dites-moi, comment vous allez, chère amie? 5 הרגיעי נפשו של ידיד," אמר בלי לשנות את קולו, בנעימה, אשר מבעד לנימוסין ולדאגה לשלומה בִצבץ בה שוויון־נפש ואפילו לעג.
"התיתכן בריאות... למי שנפשו מתייסרת עליו? היוכל אדם בעל רגש, לשקוט בימינו?" אמרה אנה פאבלובנה. "הלא תשהה אצלי כל הערב, מקווה אני?"
"והמסיבה בבית השגריר האנגלי? רביעי־בשבת היום. עלי להיראות שם," אמר הנסיך, "בתי תבוא לקחתני ותסיעני לשם."
"חשבתי שחגיגת היום נתבטלה. Je vous avoue que toutes ces fêtes et tous ces feux d'artif ice commencent à devenir insipides."6
"אילו ידעו שכך רצונך, היו מבטלים את החג," אמר הנסיך, אשר מתוך הרגל בלבד, כשעוֹן מכוּנן זה, היה נוהג להוציא מפיו דברים שאפילו הוא עצמו לא רצה שיאמינו בהם.
"Ne me tourmentez pas. Eh bien, qu'a-t-on décidé par rapport à la dépêche de Novosilzoff? Vous savez tout."7
"מה אומר לך?" אמר הנסיך בקול צונן, משתעמם. "Qu'a-t-on décidé? On a décidé que Buonaparte a brûlé ses vaisseaux, et je crois que nous sommes en train de brûler les nôtres."8
הנסיך ואסילי היה מדבר תמיד בעצלתיים, כשחקן הפוסק פסוקי תפקיד מתוך מחזה נושן. והיפוכו הגמור אנה פאבלובנה שֶרֶר, שעם כל ארבעים שנות חייה היתה שופעת עירנוּת ולהט.
היותה מן הנלהבות היה לעיקר מעמדה בחברה, ולפרקים בלא שום חשק לכך, כדי שלא תכזיב את ציפיית הבריות שהכירוה, היתה משימה עצמה מתלהבת. החיוך העצור, שהיה מרחף תמיד על פניה של אנה פאבלובנה, אף־על־פי שלא הלם את ארשתם הבלוּיה, מביע היה, כפני ילדים מפונקים, את הכרתה המתמדת במגרעתה החביבה, אשר אין היא רוצה ואינה יכולה ואינה רואה צורך לתקנה.
אגב שיחה על עסקי פוליטיקה הגיעה אנה פאבלובנה לכלל התלהטות.
"אה, אל תדבר על אוסטריה! ייתכן שאינני מבינה כלום, אבל אוסטריה לא רצתה מעודה ואינה רוצה גם עכשיו במלחמה. היא בוגדת בנו. רוסיה לבדה חייבת להיות מושיעתה של אירופה. מלכנו, איש־חסדנו, יודע את תעודתו הנעלה וישמור לה אמונים. הנה זו אמונתי האחת. מלכנו ואדוננו הטוב והנפלא עתיד למלא שליחות גדולה ביותר בעולם. והוא כל־כך טוב ומיטיב שהאלוהים לא יעזבנו, והוא יעשה את שליחותו וירוצץ את נחש־העקלתון של המהפכה, אשר עכשיו הוא איום ונורא שבעתיים בצלמו ודמותו של אותו רשע רוצח. אנו לבדנו חייבים לכפֵּר דמו של אותו צדיק. וכי על מי נשליך יהבנו, הריני שואלת אותך?.. אנגליה ברוחה, רוח המרכולת, לא תבין ולא תוכל להבין את כל רוּם־נפשו של אלכסנדר קיסר. היא סירבה לפַנות את מאלטה. היא מבקשת לראות דבר־מִרמה בכול, מחפשת את הצדִיָה שבפעולותינו. מה הם אמרו לנובוסילצֶב?.. לא כלום. הם לא הבינו, אין הם מסוגלים להבין את מסירות־הנפש של קיסרנו, שאינו מבקש דבר לעצמו, וכל חפצו אך טובת העולם. ומה הבטיחו? לא כלום. ואשר הבטיחו גם אותו לא יקיימו. פרוסיה כבר הכריזה, שאין לנצח את בונאפארטה, ושכל אירופה חסרת־אונים היא בפניו... ואינני מאמינה אפילו לדיבּוּר אחד לא של הארדנברג ולא של האוגביץ. Cette fameuse neutralité prussienne ce n'est qu'un piège,9 אינני מאמינה אלא באלוהים ובייעודו הרם של קיסרנו היקר. הוא יציל את אירופה!.." לפתע הפסיקה את דיבורה וחייכה חיוך של לגלוג על רתיחתה היתֵרה.
"סבורני," אמר הנסיך בחיוך, "שאילו נשלחת אַת במקום וינצֶנגֶרוֹדֶה היקר שלנו, היית כובשת בסערה את הסכמתו של המלך הפרוּסי. אַת מחוננת בכוח־דיבור כזה. תיתני לי תה?"
"תיכף ומיד. A propos," הוסיפה וחזרה ונרגעה, "הערב יהיו כאן אצלי שני אנשים מעניינים עד מאוד, le vicomte de Mortemart, il est allié aux Montmorency par les Rohans,10 אחת המשפחות האצילות ביותר בצרפת. הוא אחד המהגרים הטובים, האמיתיים. ועוד l'abbé Morio;11 המכיר אתה את השכל המעמיק הזה? הוא נתקבל אצל המלך. אתה יודע?"
"אה! אשמח מאוד," אמר הנסיך. "הגידי נא, הוסיף, כאילו נזכר דבר־מה אותה שעה וברשלנות יתֵרה, אף־על־פי שהדבר שעליו שאל היה עיקר תכליתו בביקורו, "אמת היא, כי l'impératrice-mère 12 רוצה במינויו של הבארון פוּנקה כמזכיר ראשון בווינה? C'est un pauvre sire, ce baron à ce qu'il parait."13 הנסיך ואסילי רצה להועיד את בנו לכהונה זו, האחרים ביקשו לתיתה לבארון בעזרת הקיסרית מאריה פיוֹדרוֹבנה.
אנה פאבלובנה כמעט עצמה עיניה לאות שלא היא, ולא שום אדם בעולם לא יוכל לדון על כך, מה טוב ומה נאה בעיני הקיסרית.
"Monsieur le baron de Funke a été recommandé à l'impératrice-mère par sa sœur,"14 הפטירה בנעימה שיש בה מן היבושת והתוגה. בשעה שפירשה אנה פאבלובנה בשמה של המלכה, לבשו פניה פתאום ארשת של מסירות וכיבוד בלבב שלם, בצירוף תוגה, דבר שקרה לה כל אימת שפירשה, אגב שיחה, בשם אשת־חסדה הנעלה. אמרה, שהוד־רוממותה הואילה להעניק לבארון פונקה beaucoup d'estime,15 ושוב נפרשׂ דוק של תוגה על מבטה.
הנסיך נשתתק בשוויון־נפש. אנה פאבלובנה, בזריזות־התחבולות החצרונית והנשית המיוחדת לה, ובחושה החברתי המהיר, ביקשה גם לעקוץ את הנסיך על שהעז לדבר כך על אדם שהמליצו עליו לפני הקיסרית, ועם זאת גם לנחמו.
"Mais à propos de votre famille,"16 אמרה, "אתה יודע, שבתך, מיום שהיא מופיעה בחברה fait les délìces de tout le monde. On la trouve belle comme le jour."17
הנסיך הרכין את ראשו לאות תודה ודרך־ארץ.
"לעתים קרובות חושבת אני בלבי," הוסיפה אנה פאבלובנה, אחרי שתיקה של כלום, בהתקרבה אל הנסיך ובחייכה אליו חיוך של חיבה, כמתכוונת לומר בכך, כי השיחות בעסקי פוליטיקה וחברה הנה תמו, ושעתה של שיחת־רֵעים הגיעה: "לעתים קרובות חושבת אני בלבי, עד מה בלתי־צודקת היא, לפעמים, חלוקת האושר בחיים. בשכר מה נתן לך הגורל שני ילדים חמודים כאלה, חוץ מאנאטול, בנך הצעיר, אינני אוהבת אותו," הוסיפה בפסקנות שאין להרהר אחריה והרימה את גבות עיניה. "בנים כה נחמדים? והרי אתה, באמת, מוקירם פחות מכל אדם ולפיכך אינך ראוי להם."
והיא חייכה את חיוך ההתפעלות שלה.
"Que voulez-vous? Lafater aurait dit, que je n'ai pas la bosse de la paternité,"18 אמר הנסיך.
"חדל לך להתלוצץ. היה בדעתי לשוחח עִמך בכובד־ראש. יודע אתה, אין דעתי נוחה מבנך הצעיר. בינינו לבין עצמנו (פניה לבשו ארשת של תוגה), דובר בו בבית הוד־מלכותה, ומצטערים עליך..."
הנסיך לא השיב, אך היא החרישה ובזוקפה בו מבט רב־משמעות, חיכתה לתשובה. פני הנסיך ואסילי אמרו מורת־רוח.
"מה עלי לעשות?" אמר לבסוף. "את יודעת, שעשיתי למען חינוכם כל אשר תשיג לעשות יד אב, ושניהם היו des imbéciles.19 איפוליט, על כל פנים, שוטה שקט הוא, ואילו אנאטול — גועש. זהו ההבדל היחידי," אמר וחייך חיוך מעושה ונפעם יותר מהרגלו, ועם זאת הבליט בחריפות יתרה משהו בלתי־נעים וגס להפתיע בתוך הקמטים שנצטמצמו סמוך לפיו.
"ולמה נולדים בנים לאנשים כמוך? אילמלא היית אב, לא היה לי דבר וחצי־דבר נגדך." אמרה אנה פאבלובנה בהרימה את עיניה במהורהר.
"Je suis 20 עבדך הנאמן, Et à vous seule je puis l'avouer. בנַי Ce sont les entraves de mon existence.21 זהו צלבי. כך אני מסביר לעצמי את הדבר. Que voulez-vous?,"22 הוא שתק והעיד במחווה, שהוא מקבל עליו בהכנעה את הגורל האכזר.
אנה פאבלובנה נשתקעה בהרהורים.
"מעודך לא חשבת, שראוי להשיא את בנך הסורר, את אנאטול? אומרים," הוסיפה, "שהבתולות הזקנות ont la manie des mariages.23 עדיין איני חשה בי חולשה זו, אך מכירה אני une petite personne,24 והיא אומללה מאוד בבית אביה, קרובתנו, בת הנסיך בּולקונסקי." הנסיך ואסילי לא השיב, אף כי בסגולה המיוחדת לכל אנשי החברה הגבוהה, מהירות התפיסה והזיכרון, רמז בניד־ראש, שנכון הוא לשקול בדעתו את הדברים ששמע.
"לא, הרי יודעת אַת, שאנאטול זה עולה ארבעים־אלף לשנה," אמר, וניכר בו שאין בכוחו לעצור את מהלכן העגום של מחשבותיו. ואחרי שתיקה של כלום: "מה יהיה בעוד חמש שנים, אם כך יימשך הדבר? Voilà l'avantage d'être père.25 היא עשירה, אותה נסיכה שלך?"
"אביה עשיר מופלג וקמצן. מתגורר בכפר. אתה יודע, זהו הנסיך בולקונסקי המפורסם, אשר יצא בדימוס עוד בימי הקיסר המנוח, ונתכּנה 'מלך פרוסיה'. הוא איש חכם עד מאוד, אך מוזר וקשה־אופי. La pauvre petite est malheureuse, comme les pierres.26 יש לה אח, הוא־הוא שנשא לו לפני זמן מה את ליז מֶיינֶן לאישה, שלישו של קוטוזוב. הוא יהיה אצלי הערב."
"Ecoutez, chère Annette"27 אמר הנסיך, באוחזו לפתע את ידה של בת־שיחתו ובכופפה אותה, משום־מה כלפי מטה, "Arrangez-moi cette affaire, et je suis votre עבד נאמן à tout jamais 28 (עֶבֶת comme mon זקן־הכפר m'écrit des 29 מכתבים ותלונות: עי"ן, בי"ת, ת"ו). היא בת־טובים, גם עשירה. הנה כל מה שנדרש לי."
ובתנועות קלות, פמיליאריות וחינניות, שנצטיין בהן, אחז בידה של עלמת־החצר ונשקהּ, ואחרי שנשקה נִפנף ביד העלמה, התפרקד בכורסה והביט הצידה.
"Attendez,"30 אמרה אנה פאבלובנה בשיקול־הדעת, "עוד הערב אדבר עם ליז (la femme du jeune 31 בולקונסקי). ואפשר יעלה הדבר. Ce sera dans votre famille, que je ferai mon apprentissage de vieille f ille."32
.jpg)
