התרחבות

טראומה קשה מונחת בפתח הספר הזה. היא זאת שמניעה את הגיבורה, ואולי נכון יותר לומר - היא זאת שמקשה על הגיבורה לנוע, לצאת מהבית, להתעמת עם העולם. מותו הנוראי של האפוטרופוס שלה, עמנואל, ממוטט אותה, והיא נכנסת להסגר של שישה חודשים, שבמהלכם לא תצא מהבית. לאחר חצי שנה בין ארבעה קירות היא מנסה לצאת מחדש לעולם, בחיפוש אחר מסמר כדי לתלות תמונה של עמנואל על הקיר. העולם שמחכה לה בחוץ הוא שדה אימים סוריאליסטי, חולה, בלתי אפשרי.

בספר 'לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה' מזהיר ההיסטוריון דומיניק לה קפרה מבלבול בין המונחים "אובדן" ו"היעדר": בעוד אובדן הוא אירוע טראומטי מסוים, היעדר הוא מונח חמקמק יותר שמתאר תחושה שמשהו חסר באופן אינהרנטי. על המתח בין המונחים האלה מהלכת גיבורת 'התרחבות'. זה אמנם סיפור על טראומה, על אובדן, אבל זה קודם כל סיפור על היעדר. על חוסר היכולת להתמודד עם העולם. על דור שמפחד לצאת מהבית אבל סובל מ-‭,FOMO‬ פחד עצום לפספס, דור שממאן להצטרף לחברת בני האדם הבוגרים. במובן הזה, גולד היא קולו של דור, אם לצטט את לינה דנהאם בפעם המיליון, אלא שזהו קול שקט יותר, פחות צעקני, פחות מתפנק, בעיקר עצוב ומתקשה לתפקד.

'התרחבות' מציע גם נקודת מבט עכשווית ומעניינת על אובדן האמון של דור ה-Y במבנה המשפחתי הקלאסי, באמא-אבא-שני-ילדים-כלב-בחצר. ברקע של הגיבורה משפחה בלתי מתפקדת. מסיבות סמים, אורגיות לתוך הלילה ודפיקות של המשטרה בדלת בבוקר היו חלק מנוף ילדותה, עד שעברה לחסותו של עמנואל. מערכות היחסים היחידות בחייה הן עם עמנואל ועם עומר, ספק בן זוג ספר חבר נפש, שמציעות מחשבה מחודשת על חברות ועל חיי משפחה וקהילה.

זהו ספר ביכורים, לטוב ולרע. ברגעיה הטובים, הכתיבה של גולד מזכירה את כתיבתו של בוריס ויאן ב'צל הימים'; עולם סוריאליסטי או פנטסטי שמדמה את עצמו לכזה שהכל בו אפשרי, לחגיגה של חופש, והשחרור הרעיוני הוא זה שבסופו של דבר מייצר תחושת מחנק קשה. אבל לצד השחרור וההעזה שמאפיינים לעיתים כותבים שטרם גיבשו את קולם, שעדיין לא נכנעו לעריצות של הסגנון, דחוסות גם שנים של מחשבות ורעיונות שכמו מתנפלים על הקורא בעומס, שלרגעים קשה לשאת אותו. מעניין יהיה לקרוא את ספריה הבאים של גולד, שעם מידה מסוימת של איפוק תוכל להבשיל להיות סופרת מצוינת.

אלעד בר-נוי

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"