365 כפתורים 1 - כפתורים ועוצמה

 

החורף בניו יורק היה סוער. השלג, עוצמתו המופלאה של הטבע, נערם על גורדי השחקים ונחת ברכות, כמו נשיקות קפואות, ברחובות העיר. עץ חג המולד במרכז רוקפלר עדיין עמד זקוף וגאה, אולם כוסה במהרה בשכבה לבנה.

 

העץ עמד בסלון, עטוף בשרשרת של אורות לבנים. תמיד התעקשתי להעמיד עץ אמיתי בדירה. ריח האורן שחדר לתוך הבית מן העולם הגדול שבחוץ תמיד הפיח רוח חיים בחג. העץ תמיד השיר מחטי אורן בכל פינה בבית, אבל זה היה שווה את זה.

 

אחזתי בידי בקישוט בעודי מחפשת אחר מקום מתאים עבורו. הקישוט העשוי עץ היה צבוע באדום, במה שנראה כמו עבודת צביעה מרושלת, ותמונה הייתה תחובה במרכזו. בתמונה נראתה דמותו של ג'ייקוב בן השמונה. הוא יצר את הקישוט עבור פרויקט כיתתי ולקח אותו איתו כשעזב את בית הוריו.

 

היה לי קשה להבין את חג המולד מפני שמעולם לא באמת חגגתי אותו. גדלתי במשפחת אומנה ובפעם היחידה שאומצתי, הוריי המאמצים הבינו במהרה שילדה נוספת בבית היא עול כלכלי כבד מדי. היה זה כמה ימים בלבד לפני חג המולד.

 

נשמע צליל דפיקה בדלת וכמעט שחררתי את אחיזתי בקישוט חג המולד. אם היה נופל על הרצפה ונשבר לא הייתי מצליחה לסלוח לעצמי. ג'ייקוב אהב את ילדותו. היו לו הורים שהעריצו אותו ואחות שאיתה רב בכל הזדמנות.

 

החזרתי את הקישוט לקופסה וניגשתי לפתוח את הדלת. גבר לבוש במעיל עור שחור עמד על המפתן. שערו הארוך והשחור היה משוח לאחור בגריז וגבותיו הסבוכות שיוו לו מראה מטיל אימה. מגפי העור שנעל נצצו עם פתיתי השלג שנמסו על המדרכה. הוא נכנס פנימה כאילו הוא בעל הבית. "איפה ג'ייקוב?"

 

"היי, חכה רגע." הנחתי את כף ידי על חזהו ודחפתי אותו לאחור. "לא הזמנתי אותך להיכנס אז תדאג שהתחת שלך לא יחצה את הקו הזה." נגעתי בבוהן בפס המתכת המפריד בין המסדרון לדירתי.

 

הוא כיווץ את גבותיו אף יותר.

 

"עכשיו, איך אני יכולה לעזור לך?" לא הכרתי את הבחור הזה, אבל את ג'ייקוב הכרתי היטב.

 

"אני רוצה לראות את ג'ייקוב."

 

"הוא לא כאן כרגע. מי אתה?"

 

"הוא לא כאן בתחת שלי." היה לו מבטא כבד, איטלקי אולי. "אני יודע שהוא כאן מאחור. תגידי לו לצאת או שאוציא אותו בעצמי."

 

"הוא באמת לא כאן," התפרצתי. "הוא בעבודה. מה העניין?"

 

"זה לא עניינך." הוא שלח לעברי מבט מאיים והתחיל להתרחק. "כדאי שיתחיל לשלם. הוא לא יוכל לברוח לנצח."

 

"לשלם מה?" כופפתי את צווארי כדי לראות אותו הולך.

 

"פשוט תגידי לו שישלם את מה שהוא חייב, או שישלם בחייו. זה די פשוט." הוא לא האט את קצבו והמשיך להתקדם.

 

נכנסתי לדירה ונעלתי את הדלת מאחוריי. ג'ייקוב היה חייב כסף? על מה? הלוואת סטודנטים? הוא אמר לי שהחזיר את החוב ההוא כבר לפני שנה, בערך.

 

אלא אם היה זה שקר.

 

*

 

ג'ייקוב הופיע שעה אחרי הזמן שבו בדרך כלל שב הביתה מהעבודה. הוא העיף מבט בעץ, אבל לא החמיא לי על התאורה ועל הקישוטים. הוא השליך את התיק שלו על הדלפק במטבח ומייד הוציא בירה מהמקרר.

 

הוא לא הכיר בקיומי. "אה, היי?"

 

הוא פתח את הבקבוק ושתה חצי מתוכנו בלגימה אחת.

 

היחסים ביני לבין ג'ייקוב לא היו אותו הדבר כבר שבועות. הוא לא נישק אותי כשחזר הביתה מהעבודה. לא שכבנו הרבה בכלל וכשזה קרה, הוא גמר מהר ואז התגלגל מעליי. אומנם גרנו יחד, אבל הוא לא ממש היה נוכח. בכל פעם ששאלתי אותו מה קורה הוא השיב לי שהכול בסדר.

 

"היי."

 

התחיל להימאס לי מהחרא הזה. לא הייתה לי הרבה סבלנות לאנשים בעלי יחס שלילי. אנשים פשוט צריכים להתגבר על העניינים שהם מתמודדים איתם ולהמשיך הלאה. הקשיים שחוויתי היו גרועים בהרבה מאלו שג'ייקוב חווה. "ג'ייקוב, מה הבעיה שלך?"

 

הוא לקח עוד לגימה מהבירה בתגובה על שאלתי.

 

"אתה מסתובב כאן כמו איזה זומבי. אנחנו לא שוכבים ו..."

 

"פיטרו אותי." הוא סיים את הבירה וזרק את הבקבוק הריק לתוך הכיור. הבקבוק השמיע צליל קרקוש חזק והסתובב במעגלים עד שנעצר מעל חור הניקוז. הוא תפס בחוזקה בשולי הכיור, מעילו הכבד מכוסה כולו שלג.

 

סתמתי את הפה בעוד מילותיו חלחלו. הן הסבירו את התנהגותו המסוגרת מרגע חזרתו הביתה, אבל לא סיפקו תשובה לגבי הסיבה להתכנסות שלו בתוך עצמו כל החודש. אולם עכשיו לא היה הזמן לשאול שאלות. הוא הוציא בירה נוספת מהמקרר ופתח אותה. "אני הולך להתקלח." הוא גמע את הבירה בכמה לגימות וזרק את הבקבוק לכיור. הפעם הבקבוק התנפץ ורסיסי זכוכית התעופפו לכל עבר. הוא יצא מהמטבח לכיוון המסדרון.

 

"אתה רוצה לדבר על זה?"

 

בגלל מצב רוחו הרע של ג'ייקוב שכחתי מהאיש המוזר שהגיע קודם לכן לדירה. הדבר כבר לא נראה חשוב כל־כך, וזה היה יכול להיראות חוסר רגישות מצידי אם הייתי מעלה את העניין באותו רגע.

 

הוא לא הסתובב. הוא עמד בגבו אליי, כתפיו רחבות וחזקות. אפילו מאחור הוא נראה כאדם שאין לו במה להאמין. הוא הקרין חוסר תקווה בגלים רדיואקטיביים. זה השפיע על כל דבר בסביבתו. "לא."

 

*

 

חלף שבוע וג'ייקוב נשאר בבית כל יום. הוא לא ניסה למצוא עבודה אחרת. הוא ישב מול הטלוויזיה ושתה בירה כל היום. מבנה גופו הגמיש היה עלול לגדל במהרה כרס בירה אם היה ממשיך כך.

 

אני עבדתי כמהנדסת בשירות העיר. עבודתי הייתה לטפל בבנייה באזורים הסמוכים. רק ששה חודשים קודם לכן עבדתי בפרויקט לתיקון אחד הגשרים. מרבית עבודתי התרחשה בשעות היום, אולם לפעמים היה עליי לעבוד בערבים.

 

כששבתי הביתה באותו היום הייתי צריכה להסתיר את הרוגז שלי. ג'ייקוב הפך את הדירה לדיר חזירים. הכיור היה מלא בבקבוקי בירה ופח האשפה היה מלא עד גדותיו. הוא לא הכיר בקיומי כשנכנסתי.

 

שוב ושוב לא הכיר בקיומי.

 

"רק במקרה שלא היית בטוח, הכיור הוא לא פח אשפה." ניקיתי את הבלגן שלו אחרי יום עבודה ארוך והחנקתי את המילים הקשות שרציתי להטיח בו.

 

"סליחה... התכוונתי לזרוק את הזבל."

 

החלפתי את שקית האשפה וזרקתי את המלאה לתוך פיר האשפה שבקצה המסדרון. ג'ייקוב עדיין לא הרים את התחת מהספה כדי לברך אותי לשלום כששבתי ונכנסתי הביתה. במקום לחכות שזה יקרה פתחתי את המקרר וחיפשתי אחר משהו קל לאכול. במקרר היו קופסאות פלסטיק עם תוויות ובתוכן ארוחות שאימו של ג'ייקוב הכינה עבורו.

 

ממש שנאתי אותה לפעמים.

 

הוא בהחלט מסוגל היה לבשל לעצמו לו היה לו רצון כלשהו לקום מהספה. בתקופות קשות היא אפשרה לו להיות פסיבי, וגרמה לכך שיהיה עצלן יותר מכפי שכבר היה גם ככה.

 

זה נמשך די והותר זמן. "ג'ייקוב, לפני כמה ימים הגיע בחור מוזר לדירה. אמר שאתה חייב לו כסף או משהו."

 

ג'ייקוב לא הגיב כלל. התנועה היחידה שניכרה בו הייתה תנודה קלה של עיניו. הן פנו בחזרה למסך הטלוויזיה כמעט מייד, כאילו המידע שסיפקתי לא היה משמעותי. "שיחקתי פוקר באיזה לילה ולא היה עליי מזומן."

 

"אז שילמת לו?"

 

"כן, טיפלתי בזה."

 

האינטואיציה שלי אותתה לי שהוא משקר. חייתי ברחובות בשנות התבגרותי והייתי צריכה גם לשרוד בבית האומנה, ואלה לימדו אותי איך לקרוא אנשים בדיוק בלתי רגיל. "אני שואלת מפני שהוא גרם לזה להישמע כאילו אתה חייב לו הרבה כסף." הבחור היה בגובה מטר ותשעים ונראה קשוח. הוא לא נראה מסוג הבחורים שג'ייקוב יסתובב איתם.

 

הוא נאנח ועיניו עדיין היו נעוצות במסך הטלוויזיה. "אמרתי לך שטיפלתי בזה."

 

הנחתי את ידיי על מותניי ונכנסתי לסלון. "אתה מספר לי הכול?"

 

ג'ייקוב הזדקף קצת וגלגל את עיניו. "את מוכנה לרדת ממני? פיטרו אותי מהעבודה ואת מנדנדת לי. אני שונא שאת מנדנדת." הוא זרק את שלט הטלוויזיה והלך בסערה לעבר דלת הכניסה.

 

"אני לא מנדנדת." הלכתי בעקבותיו. "אני פשוט מרגישה שאתה לא מספר לי הכול."

 

הוא לקח את המעיל שלו ויצא החוצה. "סיפרתי לך הכול. את פשוט פרנואידית."

 

*

 

שבועות חלפו ודבר לא השתנה.

 

ג'ייקוב המשיך עם הקו הדיכאוני שלו והרחיק את עצמו מהמציאות. הוא המשיך להשאיר בלגן ברחבי הדירה, ערם כלים בכיור ואפשר לפח האשפה לעלות על גדותיו ולהצחין משאריות.

 

נצרתי את לשוני, אף על פי שכעסתי.

 

לא שכבנו לאורך כל התקופה הזאת. כלומר, תקופת ההתנזרות שלנו נמשכה כבר חודשיים. לא הייתי מכורה לסקס, אבל הייתי זקוקה לפורקן על בסיס קבוע, אחרת נעשיתי עצבנית. העובדה שג'ייקוב לא רצה אותי פשוט הרגיזה אותי. ישנו באותה המיטה, אבל הוא נשאר בצד שלו ואני בשלי.

 

יום אחד, כשחזרתי הביתה מהעבודה, משהו השתנה. הדירה הייתה נקייה והטלוויזיה הייתה כבויה. ג'ייקוב לא ישב מולה עם בירה בידו. "ג'ייקוב?"

 

הוא התקדם לעברי במסדרון, ועל כתפו היה תלוי תיק. "היי, מותק." על פניו נפרש חיוך, הראשון זה יובלות.

 

והוא קרא לי מותק.

 

הוא כרך זרוע אחת סביבי ונתן לי נשיקה על הלחי.

 

וואו, מה קרה פה? "למה אתה במצב רוח טוב כל־כך?"

 

"יש לי עבודה."

 

"אה, נהדר." תודה לאל, לעזאזל. כבר נמאס לי מהרביצה ומההשמנה שלו. היו הרבה יותר עבודות בית עבורי לעשות והמקום הפך מהר מאוד לסביבה שקשה היה לחיות בה. "אני שמחה בשבילך. איזו עבודה?"

 

"אני מנהל החשבונות החדש של חברת השקעות."

 

"אווו... הגדרת תפקיד מפוארת."

 

"אני מתחיל ביום שני."

 

"איזה יופי. מגיע לך."

 

"השכר מצוין ומגיע גם עם הטבות."

 

"עוד יותר טוב." בחנתי את התיק שבידו. "מה זה?"

 

"טוב, אז חשבתי שנצא לחופשה לפני שאתחיל לעבוד."

 

חופשה? וואו. הצד החדש שבו מצא חן בעיניי. "אני תמיד בעניין של חופשה."

 

"אולי לאיי הבהאמה? יש שם מזג אוויר מעולה בחורף והטיסות לשם די זולות."

 

חופשה מכל סוג שהוא נשמעה לי כמו רעיון מושלם. ג'ייקוב ואני לא נסענו לשום מקום כבר שנה. החופשה האחרונה שלנו הייתה בפלורידה, אבל זה היה לפני מיליון שנה, כך נדמה. "איי הבהאמה?" לא הצלחתי להכיל את התרגשותי. "באמת?"

 

"כן." עיניו סוף כל סוף הביעו סימני חיים. הייתה בו חיות והוא נראה שמח. זה עמד בניגוד מוחלט לגבר נטול החיים שהסתובב בדירה בשבועות האחרונים. "נעצור בכמה איים לפני כן. הראשון הוא סנט תומאס."

 

קפצתי לתוך זרועותיו וכרכתי את גופי סביב שלו. "הולך להיות לנו כל־כך כיף."

 

זרועותיו הקיפו את גופי במהרה והוא משך אותי קרוב אליו. הוא הגיב אליי באופן מיידי ולאט שפתיו מצאו את שפתיי. הוא נישק אותי בפעם הראשונה זה שבועות וההרגשה הייתה טובה – כמו פעם.

 

זרועותיו הרימו את גופי מהקרקע והוא נשא אותי לחדר השינה הקטן שלנו. הפלנו את הבגדים שלנו לרצפה וגופינו העירומים עטפו זה את זה. רגע לאחר מכן הוא היה בתוכי ונענו יחד על המיטה. לא חוויתי אקשן זמן רב כל־כך עד שידעתי שאגמור מייד. זה לא היה קשור בתפקוד שלו, פשוט הייתי מתוחה. אכן צדקתי. לבסוף אורגזמה עברה בכל גופי וטיהרה אותי. זה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו לאחר השבועות האחרונים, שהיו גיהינום.

 

בדיוק מה שהייתי צריכה.