שנת המתנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שנת המתנות
מכר
מאות
עותקים
שנת המתנות
מכר
מאות
עותקים

שנת המתנות

4.2 כוכבים (191 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2549מקורי
ספר מודפס
5964מקורי מחיר מוטבע על הספר 92
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

יובל אברמוביץ'

יובל אברמוביץ' הוא סופר ומרצה בין-לאומי, שחקן ויזם. הוא גם אביהן המאושר של שירה ונגה. עם הספרים שהוציא עד כה נמנים כאן יעל וייס, תל אביב, האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי, עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאימא, שנת המתנות, ליידי לייק, סדרת הרשימה לילדים ונוער, אין לי אבל יש לי ועוד. הספר הרשימה יצא עד כה ב-20 מדינות, וביניהן סין, דרום קוריאה, איטליה, הולנד, צרפת, בלגיה, שוויץ, ארצות הברית, קנדה ועוד. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

"שנה של מתנות ממני אל עצמי, זה בדיוק מה שאני צריכה. לא מתנה אחת גדולה ויקרה אלא שנה של מתנות. דברים שמעולם לא עשיתי. שמעולם לא ניסיתי. שמעולם לא טעמתי. שמעולם לא שכבתי. שנה של אהבה עצמית. של בזבזנות. לשים את עצמי לפני כולם. לפני רונן, לפני הפסיכולוגית ולפני הקבר של אבא שלי".
 
ביום הולדתה ה-39 מיכל הופמן מקבלת מבעלה מתנה מפתיעה המאלצת אותה לצאת למסע לא צפוי. נחושה ללמוד על עצמה כל מה שאפשר, היא מכריזה על "שנת המתנות", שנה שמתחילה בסיבוב קניות חסר עכבות ובזלילת קרואסונים נוטפי חמאה, והופכת במהלך הרומן הקצבי והסוחף למקצה שיפורים ושיפוצים בחייה. 
כדרכו, יובל אברמוביץ' מוביל את הקוראים בביטחון ובהומור בעלילה תוססת ונוגעת ללב. "שנת המתנות" הוא ספר מעורר מחשבה ושאלות על חברות, זוגיות, משפחה, בדידות, אובדן, מתנות משמעותיות, הצלחה ואמת. 
מעבר להיותו ספר מעורר השראה שממשיך את קו הגשמת החלומות שהחל אברמוביץ' להתוות בספר "הרשימה – חלומות צריך לצעוק", "שנת המתנות" הוא פרויקט רחב ממדים. הספר עבר קבוצת מיקוד של 120 קוראים זרים ליובל, אשר לאורך כל תהליך הכתיבה קיבלו לביתם מעטפות ובהן טיוטות הספר. הם נדרשו לקרוא אותן, לכתוב על גבי הדפים את הערותיהם ומחשבותיהם ולשלוח בחזרה ליובל.
עם צאתו של הספר לאור יצא לפועל גם אתגר "שנת המתנות" באמצעות אתר ייעודי שנוצר לספר. בכל יום, במשך שנה, יקבלו הנרשמים לאתגר מסרון ובו יובל אברמוביץ' יציע להם מתנה שהם יכולים לקבל או לתת למישהו אחר. להצטרפות לאתגר: www.theyearofgifts.com

פרק ראשון

הלם
 
מתנת יום ההולדת של רונן לרגל שלושים ותשע שנות היווסדי הייתה מכתב פרידה. בתוך מעטפה חומה הוא טמן כתב אישום נגדי. בכתב יד קטן וצפוף ניסח ארבע-עשרה שורות דחוסות בדף A4, שכנראה משך ממדפסת במשרדו שבבית המשפט. שתי שורות לכל שנת נישואים.
 
השורה הראשונה הייתה: "אני מכיר אותך היטב, מיכל. את, לצערי, לא באמת מכירה אותי." באמצע הדרך היו עוד כמה מילים ומטאפורות שכבר הספקתי לשכוח או להדחיק. השורה המסכמת, שאותה טרח להדגיש בקו תחתון, כדרכו, הייתה: "שבע שנים הייתי קרקע פורייה עבורך, עכשיו תורי לייצר לעצמי קרקע פורייה לצמוח בה."
 
הבטתי בו המומה. לא הבנתי מה אני בעצם קוראת ולמה הוא לא יכול לדבר איתי על זה בעל פה. וכשאמרתי לו את זה הוא משך מהידיים שלי את המכתב, הרים את הגבות השחורות הסמיכות, שחרר אנחה קצרה והקריא לאט-לאט את המילים שכתב, לועס כל מילה ומילה בדיקציה דרמטית כאילו גילם דמות שייקספירית. הוא הסביר לי שרצה להיות מדויק.
 
הבנתי.
 
הוא החליט להפוך אותי לגרושה בלי התרעה מוקדמת, ועל הדרך להפוך את חגיגת יום הולדתי המתקרב לאומללה במיוחד. שופט בית המשפט המחוזי, שחי לצדי שבע שנים ומעולם לא טרח לקרוא ספרים מלבד ביוגרפיות צפופות על מנהיגים עולמיים, נעשה לעת פרידה משורר פיוטי עם מטאפורות סתומות. אפילו את הספר שלי טרח לקרוא רק חודשיים לאחר צאתו לאור, ואחרי שאנסתי אותו לעשות זאת. הוא הסתגר בחדר העבודה שלו במשך חמש שעות, וכשיצא פסק ברשמיות קרה: "מעניין. אני יכול להבין למה הרבה נשים מתחברות לזה." וזהו.
 
פחות משנה קודם לכן הכתיר אותנו המקומון התל אביבי האחרון שנותר כעדות לימים שבהם העיר הזאת עוד הייתה צעירה, בועטת, חצופה ובאמת ללא הפסקה, לאחד הזוגות החזקים של העיר. האמנתי להם וחשבתי שלעד נהיה המותג המנצח של שופט בית המשפט המחוזי והמתמודד הטרי למשרת שופט בבית המשפט העליון ושל מחברת רב-המכר "איך להיות מיליונרית מנטלית" ומשתתפת קבועה בפאנל הכלכלי של ערוץ 12. הייתי בטוחה שנהיה פה לתמיד, כמו קוקה קולה, איקאה ומקדונלד'ס. מעודכנים, נמרצים ומבוקשים. חשבתי שגם אם האהבה תדעך, יישארו החברוּת או לפחות הבירוקרטיה שתחזיק אותנו, עם חשבון בנק משותף, דירת גן חדשה בנווה צדק ותקווה שטיפולי הפוריות יצליחו ויהיה לנו תינוק משותף.
 
והאהבה שלי כלפיו לא דעכה כלל, אהבתי את רונן עד הרגע האחרון. בערב הפוגרום ההוא בחודש דצמבר, כשפתח את דלת הבית, זמן קצר לפני שהגיש לי את מכתב ההתנתקות החד-צדדית, זינקתי לעברו כמו כלבלב נרגש שהמתין לשובו של בעליו. חיבקתי אותו בחוזקה, חפנתי את ישבנו והשמעתי גרגורי התרגשות. אבל רונן עמד דומם, נוקשה, ולא החזיר חיבוק או לטיפה. הוא קפא ואיתו קפאו חיי.
 
כבר שנתיים וחצי – מאז שטיפולי הפוריות נעשו אינטנסיביים וספר הביכורים שלי הפך לרב-מכר עולמי – הרגשתי שרונן הולך ומתרחק. הגוף שלו שידר את זה בעוצמה ובבירור, אבל כשהייתי שואלת אם הכול בסדר, הוא היה משיב ש"הכול בסדר גמור" וממשיך בענייניו. הסקס שלנו, שבמשך שנים היה סקרני, יצירתי ומלא תשוקה, הפך בהדרגה לטכני, משעמם ועמוס תקלות. הוא מיעט לגעת בי, הפנה אליי את גבו רגע לאחר שמלאכת העינוג הזוגי נגמרה, ושתק, ואפילו מתוך שינה הזיז את זרועי העדינה המחבקת.
 
שלושה לילות לפני שהגיש לי את המכתב הארור, כשניסינו להפוך את עצמנו ליחידת אוהבים אחת, הוא לא הצליח לגמור. נוטף זיעה הסביר שהוא מתוח בגלל ההכרזה הצפויה על מינוי השופטים לבית המשפט העליון. ואני, כמובן, מיהרתי לעטוף בחיבוק מנחם ואוהב ולומר ששום דבר נורא לא קרה ושיש לנו גם את מחר בלילה. ואת מחרתיים. ואת כל החיים.
 
"הגוף שלנו אף פעם לא משקר," אמר לי פעם האבא החכם שלי. "את יכולה לדעת מה אנשים חושבים עלייך על פי האופן שבו הם נוגעים בך ומהצורה שבה הם מסתכלים עלייך." ורונן, בעל העיניים החומות, הגדולות ומלאות החוכמה והערמומיות, שהפכו אותו לשופט כבר בגיל שלושים ותשע, כמעט לא הביט בי בשנה האחרונה. הייתי כל כך עסוקה בקידום ספר הביכורים שלי, שלא שמתי לב לכך שהעיניים שלו מתחילות לתקשר עם הרצפה והתקרה וכל נקודה בחלל שהיא לא אני. בתמימותי, ובעיקר מתוך אמונה כנה בחיבור שלנו, לא התייחסתי לסימנים האלה, האמנתי שזה עניין זמני. שזאת פשוט השגרה האיומה שכרסמה בחיי הנישואים שלנו. שברגע שהילד המשותף יגיע, הדברים ישתנו. למרות שרוב ספרי הפסיכולוגיה הזוגית, שקראתי כדי לתקן את שנפגם, עמוסים במאמרים מדכאים על כך שילד הורס זוגיות ולא משפר אותה.
 
הפסיכולוגית שלי טענה שסופת השלגים המקפיאה שנשבה מכיוונו של רונן לא הייתה תגובה על הקושי שלי להיכנס להיריון, אלא בעיקר על הצלחת הספר שהפכה אותי לידועה ברחבי המדינה, ולאחרונה גם במזרח אירופה. היא סברה שההיעדרות שלי מהבית כמעט מדי ערב לטובת הרצאות ולוח הטיסות הצפוף, שנוצר עקב הביקוש הרב להשתתפותי בכנסים בין-לאומיים, "שינו את מערך היחסים והכוחות בבית". היא גרסה שההצלחה שלי עוררה בו קנאה או חוסר ביטחון או אי-נוחות או אלוהים יודע מה.
 
"אפשר לדמות זוג נשוי לשני צמחים גבוהים הצומחים זה לצד זה בגינה קטנה וצפופה. הם יכולים לצמוח במקביל, שענפיהם ועליהם ישתרגו אלה באלה ויהוו משענת זה לזה. הם יכולים גם אחרת. צמח אחד יכול להשריש שורשים ארוכים עמוק מדי באדמה, לשתות גם את המים של הצמח השני ולגרום, בלי להתכוון, למותו של הצמח שלצדו. כמו הצמחים גם בני הזוג יכולים לקמול ולנבול ביחד, ולפעמים תחרות הצמיחה יכולה להוציא אדם מדעתו. גם אדם חזק ובעל השפעה כמו רונן."
 
"אבל הוא באמת כל כך חזק ומצליח," לא שלטתי בדמעות כשדיברנו על כך שבועות ספורים לפני הנטישה שלו, כשלא העליתי על דעתי כלל תסריט אימה שכזה. "לא שתיתי לו את המים ולא תפסתי לו מקום באדמה. למה, לעזאזל, הוא לא מצליח לפרגן לי? למה הוא לא היה יכול להגיד מילה טובה על העבודה שלי או לקרוא את הטיוטות של הספרים? למה הוא קבע דיון משפטי דווקא ביום של השקת הספר? האם הייתי צריכה לעצור את הקריירה שלי בשביל לשמור על שלום בית? להיות מאושרת מאהבה אבל חנוקה ולא מוגשמת מבחינה מקצועית? הרי ביחד היינו אימפריה."
 
"יכול להיות שהוא הרגיש אחרת."
 
כשם שהתעלמתי מהעצה של אבא שלי, כך דחיתי את תיאוריית גן הירק שלה גם משום שלפי המודל ההוליוודי שטיפחתי בראשי לא האמנתי שבני זוג יכולים באמת לקנא זה בזה, גם מכיוון שרונן היה אחד האנשים היותר בטוחים בעצמם והיותר מצליחים שהכרתי, ובעיקר משום שאהבתי אותו בלי גבולות. האהבה סיממה אותי כאילו הייתי יוליה של רומיאו. הייתי מוכנה למות עבורו. או איתו. העיקר שנהיה זה לצד זה לנצח נצחים עם השחיקה והקשיים והשגרה. בכל מצב צבירה אפשרי. בחרתי לתרגם את ההתנהגות הקרירה שלו כביטוי למשבר גיל ארבעים שנמשך ארבע שנים יותר מדי ואת סופו קשה לראות.
 
בדיעבד אני מבינה שהיו לא מעט רמזים. אולי אפילו כתובת מרוססת על הקיר בצבע כתום זרחני, אבל אני לא ראיתי כלום, ובטח לא יכולתי לנחש שהכול יתחיל וייגמר שבע דקות אחרי שנשב על הספה החרדלית שגבתה ממני שבוע של יבלות, תוצאתו של חיפוש נמרץ בדרום העיר שמטרתו לעצב את דירת החלומות שבנינו במשך שנה.
 
אבא שלי נהג לומר ש"החיים משתנים בשנייה". והוא ידע היטב על מה הוא מדבר. הם השתנו עבורו בפעם הראשונה כשהכיר את אמא שלי, ובפעם השנייה כשעזבה אותו. הם השתנו גם כשאובחן כחולה סרטן סופני. חיי התהפכו ברגע שספר הביכורים שלי כבש את המקום הראשון ברשימת רבי-המכר וכשאבא שלי נפטר, וכעת השתנו בבום על-קולי כשבעלי הודיע לי שהוא עוזב אותי.
 
ישבתי מסוחררת והלומה וקראתי שוב ושוב ושוב: "שבע שנים הייתי קרקע פורייה עבורך, עכשיו תורי לייצר לעצמי קרקע פורייה לצמוח בה," כתב החצוף. כאילו שבע שנים של כביסות, של הכנת פשטידות פטריות ומרקי מינסטרונה שאהב ושל הטיית אוזן קשובה לסיפורי בית המשפט שלו הן לא קרקע פורייה. כאילו שלארח את האמא החמוצה שלו, שאפילו פעם אחת לא הייתה מרוצה מהאוכל שלי, שתמיד רטנה על האי-סדר ששרר בבית שלנו, שלא פספסה אף הזדמנות להתלונן על כך שטרם העמדתי יורש למשפחתה – כל אלה אינם קרקע פורייה. כאילו לבלות שתי חופשות בשנה בבורגס, התקועה אי-שם בשלהי האייטיז, עם החבר'ה המשעממים שלו מהצבא שעסוקים בלהעלות מדי חופשה את אותם זיכרונות מימי המשטרה הצבאית ועם הנשים המשעממות שלהם, שמגיעות לסיפוק מיני רק מלהחליף מתכוני מרקים גרוסים לתינוקות ומתכוני פלפלים ממולאים טבעוניים ומהמלצות על אתרים לרכישת בגדים זולים, זה לא קרקע פורייה לצמוח בה.
 
ומה, לעזאזל, משמעות המשפט הפותח? "אני מכיר אותך היטב, מיכל. את, לצערי, לא באמת מכירה אותי." למה התכוון משורר האימה? מה בדיוק אני לא מכירה? מה הוא ניסה לרמוז לי במילים הספורות שבחר? שהוא נוהג להשתחל לשמלות הערב ולנעלי העקב שלי בזמן שאני מרצה על הספר שלי בספרייה הציבורית של ערד? שגילה, לעת זִקנה, שהוא נמשך לגברים צעירים? או שמא גילו לבן זונה גידול ממאיר במוח, ובאקט אצילי הוא רוצה לחסוך ממני את התמונות הקשות של גסיסתו ואת הצורך לטפל בו. מטר השאלות איים להטריף את דעתי.
 
רונן מחץ אותי כאילו הייתי יתוש טורדני, והותיר את כתם הדם הזעיר על הקיר הקרמי שבסלון. ואז צעד מכוּון-מטרה אל המטבח, שלף מהמגירה התחתונה של הארון שקית זבל כחולה גדולה עם ידיות אדומות וניגש לחדר השינה. הוא כל כך רצה לברוח, עד שוויתר על המזוודה הכסופה שנחה על המדף הגבוה, שלא יצטרך להתעכב על הורדתה.
 
הלכתי אחריו בצעדים קטנים, מהירים ושקטים ובהיתי בו כשזרק לשקית מכנסיים וחולצות, תחתונים, גרביים ושלושה ז'קטים שחורים.
 
"אתה יודע, כמו שהתחלנו את הקשר הזה ביחד, אנחנו יכולים גם לסיים אותו יפה ביחד. בדיאלוג ולא במונולוג," נשפתי אל רונן בשארית כוחותיי רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת בערב הארור ההוא. אבל הוא רק גרר את שקית הזבל הכחולה העמוסה, שנוצר בה קרע ממשקל הבגדים, ולא הביט לאחור.
 
"שלום, מיכל," אמר בלי להביט בי, חלף על פניי ויצא מן הבית בטריקת דלת רועמת.
 
לא בכיתי. הייתי המומה מדי. קיוויתי שבעוד רגע יעצור, יחייך חיוך גדול כמו שלא חייך זמן רב, ויצביע על מצלמה נסתרת ששתל מאחורי העציץ הגדול בסלון כדי למתוח אותי לכבוד מסיבת ההפתעה שאולי ארגן לי. במשך שעה וחצי ישבתי על הרצפה מול הדלת ובהיתי בציורים ובתצלומים שעל הקירות שסיפרו את סיפור חיינו המשותפים.
 
אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים טוענים שכשהמוות מאיים לפגוש אותך, החיים חולפים במהירות מול העיניים. שנות החיים המשותפים שלי ושל רונן, שבע שנות נישואים ושנתיים של חברות, חלפו מול עיניי במהירות של מאתיים ושמונים קמ"ש. מההיכרות במסיבה של אגודת הסטודנטים ועד לרגע מסירת המכתב הארור. כל האירועים צפו בי. שִחזרתי במיוחד את כל המילים שנאמרו בחודשים האחרונים. ניסיתי להבין מה פספסתי בין השורות. חיכיתי שהבעל שלי יחזור ויגיד לי שהכול היה בעצם בדיחה גרועה או אי-הבנה או ניסיון לעורר אותי אחרי שבע שנים של ביחד.
 
אבל הוא לא חזר ולא התקשר. אפילו לא סימס. הוא עזב אותי.
 
בן של זונה.

יובל אברמוביץ'

יובל אברמוביץ' הוא סופר ומרצה בין-לאומי, שחקן ויזם. הוא גם אביהן המאושר של שירה ונגה. עם הספרים שהוציא עד כה נמנים כאן יעל וייס, תל אביב, האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי, עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאימא, שנת המתנות, ליידי לייק, סדרת הרשימה לילדים ונוער, אין לי אבל יש לי ועוד. הספר הרשימה יצא עד כה ב-20 מדינות, וביניהן סין, דרום קוריאה, איטליה, הולנד, צרפת, בלגיה, שוויץ, ארצות הברית, קנדה ועוד. 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
191 דירוגים
99 דירוגים
58 דירוגים
19 דירוגים
11 דירוגים
4 דירוגים
4/5/2024

הספר הפתיע אותי לטובה. התחלתי לקרוא בנסיעה אסקיפיסטית וסיימתי אותו תוך יומיים. אהבתי את המסר של שנת המתנות שעובר בצורה כל כך עדינה לקורא אבל עושה חשק כל כך גדול ליישם אותו

2
15/1/2024

ספר מהמם!! לימד אותי עוד קצת על המסע לקבלה עצמית ואושר פנימי אמיתי.

2
17/5/2025

ספר שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו - לחיוב ולשלילה. לונה פארק של רגשות עם הרבה תובנות. וכתוב בצורה שכיף לקרוא.

1
17/1/2024

פשוט ספר נהדר,עם תובנות שפוגשות את כולנו בשלב כזה או אחר של החיים

1
6/7/2025

הספר כייפי, קליל, זורם, מעניין, מרגש, מצחיק, מטלטל, מעביר את כל קשת הרגשות ומזכיר לנו לחיות את החיים הכי טוב שאפשר.

5/7/2025

מזמן לא נהניתי כל כך מספר. אולי כי זה גם מאד דיבר אליי ועברתי חוויות דומות. ממליצה בחום!

14/6/2025

מעולה

13/6/2025

ספר מרגש הגיע בזמן מדוייק לפתחי.

4/6/2025

הספר הזה רחוק מאה שמונים מעלות מעצם היותי יהודיה. היהדות מנסה להוציא את האדם מהאהבה העצמית, האגואיזם, ולהביא אותו לאהבת הזולת. כל המצוות נועדו להוציא אותנו מאהבה העצמית, שהיא זאת שגורמת לכל הסבל בעולם, ולהביא אותנו להיות "עם אחד בלב אחד", פשוטו כמשמעו". האהבה העצמית היא הסיבה לשנאה ולכל המלחמות שיש בעולם. המחשבה רק על עצמי. ספר נוראי

27/7/2024

ספר מקסים ומרגש.

10/7/2024

מעולה! משחרר ושולח לחשוב

9/1/2024

ספר מקסים! קליל וסוחף. בקלות אפשר להתחבר לכתוב.

28/12/2023

מפתיע!!! מהמם!!! נהנתי מאוד!!!

4/12/2023

המתנה הכי טובה שאתם יכולים להעניק לעצמכם. פשוט תקראו.

3/12/2023

ספר שהוא מתנה גדולה בפרט בימים אילו. היה כיף גדול לקרוא אותו

19/11/2023

ספר קליל, נקרא בנשימה אחת. אין בו תובנות עמוקות או התפלספות ארוכה ומייגעת, וזה מה שנהדר בספר. פשוט, קולח, לבבי ואנושי. מומלץ מאוד!

13/11/2023

אהבתי כיפי ממש

3/11/2023

ספר קסום ומקסים. קראתי כמעט ללא הפסקה ונהניתי מכל מילה. המלצה חמה !!

30/10/2023

מרגש ומלא תובנות!

29/10/2023

ספר מקסים עם המון תובנות

28/10/2023

זורם, קליל ומלא תובנות! נהניתי מאוד

25/10/2023

נהנתי מאוד , הרבה תובנות .

20/10/2023

התחלתי לקרוא במלחמה לקצת הפוגה ולא הצלחתי להפסיק. סוחף, כיף, כתוב קליל אבל גורם לך לחשוב. אהבתי

19/10/2023

ספר זורם ואופטימי מהנה לקרוא

18/10/2023

כתיבה קולחת ונעימה, סיפור טוב, דמויות עגולות

17/10/2023

מקסים מעלה הרבה תובנות שווה קריאה !

15/10/2023

ספר מדהים ומעורר השראה

14/10/2023

ספר מושלם! לא יכולתי להפסיק לקרוא... גורם לי לרצות להתחיל לתת מתנות גם לעצמי

14/10/2023

ספר מקסים, גמעתי אותו ביממה. תודה יובל, זה היה נחוץ בימים אלו.

14/10/2023

מרגש, מעורר השראה, מלא בתובנות. ספר נפלא!

14/10/2023

זורם, כיפי, ישראלי ועושה חשק לחופשה פשוטה ביוון.

13/10/2023

נהדר אמיתי מחבר אפשר לי להתנתק מהכל מצד אחד ולהתחבר מצד שני. מרתק, לא עזבתי אותו עד שסיימתי את הקריאה. תודה!

12/10/2023

הרבה תובנות. אהבתי.

16/8/2023

מצויין! הכתיבה האמיתות התובנות הפתיעו אותי, ציפיתי לספר אחר והופתעתי לטובה.

23/6/2023

סוחף ונקרא בנשימה אחת!נוגע ללב

19/11/2022

ספר נהדר, מעורר מחשבה, קולח בקריאה שלצערי הסתיים מהר מידי!!!! נפלא!!!

3/11/2022

מקסים, לקרוא את הספר זאת מתנה אחת גדולה בפני עצמה

29/8/2022

ספר מעורר השראה, אופטימיות ויצירתיות. נהניתי מאוד מהקריאה, תודה רבה יובל היקר.

1/11/2021

קליל, מסקרן, מכניס פרופורציות לחיים

2/9/2021

לכאורה ספר פשוט, בפועל ספר מדהים, נגע בעמקי נשמתי, קראתי בשקיקה ונהניתי מכל רגע. תודה

9/2/2021

הספר פשוט מקסים, אהבתי וקראתי בשקיקה את כולו... מומלץ בחום !!!

15/11/2020

ספר מתוק. נהנתי. תודה .

25/10/2020

ספר מדהים, כייפי ורענן. ממליצה בחום!

19/10/2020

מצויין !!!! נהניתי מכל רגע !!

25/9/2020

פשוט נהדר !!!!!!!!!

3/8/2020

הספר גרם לי פעמים רבות להזדהות עם הגיבורה. ולצאת למסע נפלא לכיוון האמת. להרגיש, לכעוס, לכאוב להצטמרר ואף להזיל דמעה. כתוב בצורה קלילה וקולחת אהבתי מאוד

21/7/2020

מקסים, קליל, עושה טוב על הנשמה בזמן הקורונה (וגם בזמנים אחרים), לא מתיימר פרט להיותו ספר מתנה להזכיר לעצמי לשחרר, פשוט לשחרר ולהנות מהרגע, ושלב שבור ובעיטה באחוריים מהחיים יכול לייצר הרבה דברים חדשים וטובים.

30/6/2020

ספר שהוא מתנה

20/6/2020

במילה אחת וואו!!! מקסים ומרגש!! יכולתי להרגיש בגוף בלב ובראש את הנפילות והקימות שלאחר... מקסים!!! ממליצה בחום לקרוא!

16/5/2020

אהבתי מאוד, הזדהיתי עם הרבה חלקים בספר, ספר קליל לקריאה, שמעורר הרבה מחשבות.

10/5/2020

מרתק, קליל, התחברתי אליו כמו מגנט... כתיבה ייצרית ובעלת משמעות! כן ירבו.

3/5/2020

נפלא!!!

26/4/2020

ספר קליל ומהנה ובכל זאת משאיר חומר למחשבה ותזכורת חשובה לעצור, להעריך ולהנות מהרגעים והאנשים האמיתייים בחייכם

26/4/2020

ספר עוצמתי עזר לי בהחלט להתגבר על פרידה תודה ענקית

16/4/2020

אני חושבת שזה אחד הספרים הטובים, ממלאים שקראתי ואני קוראת המוןןןןןן. הזדהתי כמעט עם כל דבר בספר, ממליצה בחום ובאהבה

12/4/2020

מקסים וסוחף.

12/4/2020

אהבתי מאוד את הספר, את הכתיבה הקולחת של יובל, את הדמות של מיכל במיוחד ואת האנרגיה הטובה שהספר מעניק. עושה "נעים בגב" כזה... תודה רבה!!

12/4/2020

היה לי כייף לקרוא . צחקתי ונהנתי מאוד תודה

9/4/2020

מקסים, מרגש ומעורר מחשבות

9/4/2020

מכונן ולוקח ישר לעשייה!!!

9/4/2020

מקסים וזורם

5/4/2020

ספר מקסים, קולח, מרגש ומעורר מחשבה על דברים רבים כגון זוגיות, אהבה, משפחה, ילדים, הורים וחברים.

5/4/2020

מעולה!!

4/4/2020

ספר מקסים ומעורר השראה!

4/4/2020

ספר מרגש, עוצמתי. מפתיע. גמעתי אותו ב3 חלקי לילות. פשוט לא יכולתי להניח אותו (רק כשהעיניים כבר נעצמו). חשתי הזדהות עם מיכל, בלא מעט סיטואציות בחיי. אחד ה-ספרים הטובים שקראתי לאחרונה. בא לי להעניק אותו במתנה לאנשים החשובים לי בחיי. יובל אברמוביץ׳ - אתה מאסטר בכתיבה. ביצירה. ובכלל תודה. על מתנה נפלאה כ"כ. אני

2/4/2020

מעורר השראה. אהבתי את בניית הדמות המרכזית, עם הציניות המצחיקה וההבנות. בעיקר את הנועזות והישירות שהספר מכוון.

2/4/2020

ממש מעניין!!! תודה⁦❤️⁩

1/4/2020

חמוד. קליל. כיפי. מעביר את הזמן בכיף. יש שיזדהו עם המסע של הגיבורה והלוואי והדבר יניע שינוי...

30/3/2020

מקסים וסוחף! היה מפתיע לגלות את הסגנון החדש

30/3/2020

ממש מעניין וסוחף

30/12/2018

כתוב טוב. סוחף. קשה להניח את
הספר בצד. אבל,
ישנם חלקים שלא בדיוק הגיוניים ומורגש שהם משנאי העלילה.

30/12/2018

ראיתי את הספר בהתחלה בפייסבוק ופתאום הספר הופיע לי בכל מקום כמו קורא לי לקרוא אותו. אהבתי את הסיפור ויש בו המון דברים שדיברו אלי. מומלץ

20/6/2025

ספר ראשון הוא תמיד קצת ביוגרפי ואינטימי יותר. הכתיבה של יובל קולחת ועושה נעים בבטן גם בחלקים הקשים יותר של הספר. למרות גלישות חוזרות לכוון סקס והעיר הגדולה, הספר נוגע ומעורר מחשבות על חיינו שלנו והבחירות שבחרנו או שנבחר בעתיד. בקיצור, סקס והעיר הגדולה אבל אחלה סקס. תודה

1
19/7/2025

אהבתי מאוד

27/2/2025

הספר ריתק אותי, היה בו הרבה רגש, אותנטיות. אהבתי

11/2/2025

מעניין , כתוב יפה עם הרבה חומר למחשבה.

23/1/2025

ספר מקסים. משעשע ומרגש.

30/11/2024

מעורר מחשבה, על איך להתחבר לעצמי

22/10/2024

חמוד וקליל

18/9/2024

חופר לא מעט אבל נשמע מאוד אמיתי למרות שהכותב גבר וכותב בתור אשה. אתגר ממש לא פשוט. כל הכבוד

6/9/2024

מקסים, מעורר מחשבה

24/8/2024

ספר חמוד

11/7/2024

ספר טוב מלא תובנות. הייתי מוותרת על החלקים המלאים, המייגעים אני באופן אישי בחרתי לדלג עליהם.

25/4/2024

קליל, זואם, נוגע ללב, סיימתי ביום

2/3/2024

קריא אבל קליל מדי ומלא קלישאות

29/1/2024

חביב, מייגע לרוב

28/1/2024

חמוד וקליל

16/12/2023

חמוד

20/11/2023

יש שמצאו בספר עומק (אני לא אחת מהן) אבל הוא בהחלט כיפי וזורם לקריאה

30/10/2023

נחמד מאוד ... הכותבת/גיבורת הספר יכולה להיות כל אחד מאיתנו

26/10/2023

ספר מעניין. בהתחלה קצת לא זרם לי אבל לאחר כמה פרקים נהיה מעניין וסוחף

25/10/2023

וואו! הנושא והכתיבה מרתקים, סופר שכותב בפרסונה נשית מדוייקת להפליא, ו-happy end- מה עוד צריך הבנאדם? אבל, וזה אבל גדול מאוד לדעתי, הרבה מהדברים בספר מתאפשרים בזכות העובדה שהגיבורה עשירה, או לפחות מאוד אמידה. וזה הופך את הספר לקצת לא אמין בעיניי.... בכל אופן, מאוד נהניתי לקרוא

19/10/2023

ספר מתוק ממש, קצת קיטשי אבל עם תובנות. נהנתי מאוד

31/7/2021

ספר טוב

2/6/2021

אהבתי. הרבה תובנות מעניינות שכל אחד יכול לקחת מהן משהו. ספר כייפי.

30/1/2021

בהתחלה חשבתי שזה עוד ספר טיסה אבל בהמשך היה קשה לח להפסיק לקרוא . קשה להאמין שגבר כתב את זה 🙂

18/10/2020

נחמד ותו לא

10/10/2020

קליל וזורם

25/9/2020

כתיבה קלילה, זורמת, נעימה ומרגשת

21/6/2020

ספר חמוד מאד! קליל, קריא ומעורר מחשבה על החיים שאנחנו בוחרים לעצמנו

1/5/2020

אהבתי מאד

19/4/2020

יש בו לא מעט רגעים שגורמים לעצור ולחשוב ולהעמיק יותר תלוי מי קורא יתכן והייתי שמחה אם היה צולל עוד יותר לעומק בנקודות מסויימות. בסהכ אהבתי.

12/4/2020

כייפי זורם ומעורר מחשבה

2/4/2020

ספר סוחף ומענין, לא יכולתי להפסיק לקרוא 👍

30/7/2019

חביב ביותר. קריא מאד. מקסים.

16/3/2019

קליל ולעיתים מייגע. לא נהניתי

18/3/2025

חמוד, קצת חופר, בכנות הרצתי אותו בדילוגים

4/8/2024

קליל חמוד. כתיבה זורמת של יובל אברמוביץ המעולה.

16/4/2024

הספר כתוב בגוף ראשון בקול של מיכל, אמור להיות מעורר השראה אבל אני חייבת לציין שלא ממש התחברתי לזה. שום דבר לא מהודק בו. לא הדמויות, לא העלילה, וכל פעם שחשבתי שיש "רשימה טובה" במחברת, מיכל זרקה אותה ולא מימשה כלום. הרגשתי שזה לא מתקדם לשום מקום וכתוב עם יותר מדיי סימני שאלה (למה הוא מתכוון בקרקע פורייה? למה הוא לא דיבר איתי לפני? האם כל מה עשיתי עד כה לא נחשב בעיניו? אולי יש לו מישהי אחרת?....) ובאופן אישי מתיששש אותי לקרוא כ"כ הרבה שאלות.

29/12/2023

ספר קליל, קריא ונחמד אם כי צפוי, חוסר על עצמו ברגעים רבים ועתיר בקלישאות. יש בו משהו מנחם ומסיח את הדעת וזה חשוב בתקופה הזו..

2/11/2023

בהחלט שונה. מעורר מחשבה אך לעיתים נמרח יותר מדיי.

31/10/2023

הגרסה הישראלית של ״לאכול להתפלל לאהוב״. עוד גיבורה עשירה ועצמאית שצריכה שבעלה יתגרש ממנה כדי להבין כמה טוב יש לה בחיים. רודפת אחרי אושר, אוכל והנאות החיים שביניהם. ובכל זאת, הכתיבה קולחת וזורמת, המסר ברור והמסע נעים.

16/11/2020

ארוך מידי, מעורר מחשבות ומעניין

12/8/2020

לא אהבתי.

24/4/2020

ספר חמוד. היה חוסר עקבביות לטעמי בין עולות התוכן לגילה של מיכל. סרט ערבי, מוזיקת שמות השמונים... נראה שמיכל בת עשור יותר ממה שטוענת... לא הבנתי בסוף איך מחברת שנת המתנות סייעה בתהליך, כשבסוף האמת התגלתה על מפית הנייר.. אולי היה צורך בתהליך הקודם לכך? אולי...

18/4/2020

אהבתי את הכתיבה ואת הסיפור. תודה על כך. זה עורר בי מחשבות. יחד עם זאת, לא הזדהתי עם הדמות כמעט בשום אספקט ולכן זה לא ספר שישאר איתי בלב. הדבר לא גורע מהתעניינותי בסםרים אחרים של המחבר. בתודה, אדה

4/4/2020

חומר למחשבה! קריאה קולחת, מצחיק ומשעשע!

30/3/2020

ספר מתוק שכנראה באמת נכתב אי ביוון..כתוב באופן קולח ונעים. מתאים מאוד למי שנמצא במקום של חיים עם מסיכות ושיפה שעה אחת קודם להסיר אותן ולחיות את ׳עצמי׳. תודה על זמן ניתוק מהנה בעת הקורונה. שנגע ימים טובים עם חיבור לקריאה פנימית. חיבוק.

29/8/2019

נחמד והתחברתי למסר הסופי. השליש/חצי הראשון קצת מייגע.

21/6/2019

בסדר. אין למה לצפות. כל הספר מסופר בגוף ראשון ורק על הדמות הראשית שחווה משבר בחייה. הרבה אני ואני ואני. לקראת הסוף מתחילות התובנות שבשבילן אולי שווה לקרוא את הספר. בקיצור, סה"כ נחמד, אבל גם בשביל ספרי טיסה וספרים להעביר את הזמן, יש טובים יותר.

25/4/2025

לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/שנת-המתנות-יובל-אברמוביץ/

9/4/2024

כתיבה מעולה וזורמת, אבל לעיתים קיטשית והגיבורה מעצבנת וטרחנית...

17/10/2023

מ-ש-ע-מ-םםםםםםםם

4/1/2021

ספר נחמד ותו לא. אפשר לוותר.

14/6/2020

לא הבנתי

9/4/2020

ספר קריא וחביב, לא מעבר קלישאתי וצפוי. הקול המספר לא אותנטי, והאג'נדה של הכטתב מעודדת תרבות צרכנית שטחית ושמרנית, לאור העובדה שהספר נכתב ב2019 ולא ב1919. הסוף הטוב אוי הסוף הטוב...ספרות הילדים כבר מבינה שסוף טוב כזה רק מעודד פאטרכליות שובינסטית בקיצור יובל אברמוביץ' אני התאכזבתי, מאד.

30/3/2020

קליל וכיפי

26/11/2019

ציפיתי ליותר...
המון חזרתיות מייגעת ותובנות שהן מאוד אינדיבידואליות.
לא מינה את ההתלהבות מהספר לצערי.

3/11/2023

גיבורה כה נרקסיסיטית ומלאה בעצמה שלכאורה עוברת תהליך ובפועל מסבירה בצורה הכי נטולת סאבטקס שיש, מה היא חושבת ומרגישה חוברים יחד כדי ליצור ספר קואצ'ינג עם תובנות רדודות להפליא תחת מעטה דק ביותר של עלילה. אישית, גם אני הייתי מתגרשת מהגיבורה.

23/10/2023

כל כך נדוש ומיותר

22/8/2020

ספר ריקני ומשעמם בקושי משכתי 200 עמודים!

3/6/2020

לא לטעמי החפירות וה״תובנות״ על החיים. שעמם אותי מאוד.

שנת המתנות יובל אברמוביץ'
הלם
 
מתנת יום ההולדת של רונן לרגל שלושים ותשע שנות היווסדי הייתה מכתב פרידה. בתוך מעטפה חומה הוא טמן כתב אישום נגדי. בכתב יד קטן וצפוף ניסח ארבע-עשרה שורות דחוסות בדף A4, שכנראה משך ממדפסת במשרדו שבבית המשפט. שתי שורות לכל שנת נישואים.
 
השורה הראשונה הייתה: "אני מכיר אותך היטב, מיכל. את, לצערי, לא באמת מכירה אותי." באמצע הדרך היו עוד כמה מילים ומטאפורות שכבר הספקתי לשכוח או להדחיק. השורה המסכמת, שאותה טרח להדגיש בקו תחתון, כדרכו, הייתה: "שבע שנים הייתי קרקע פורייה עבורך, עכשיו תורי לייצר לעצמי קרקע פורייה לצמוח בה."
 
הבטתי בו המומה. לא הבנתי מה אני בעצם קוראת ולמה הוא לא יכול לדבר איתי על זה בעל פה. וכשאמרתי לו את זה הוא משך מהידיים שלי את המכתב, הרים את הגבות השחורות הסמיכות, שחרר אנחה קצרה והקריא לאט-לאט את המילים שכתב, לועס כל מילה ומילה בדיקציה דרמטית כאילו גילם דמות שייקספירית. הוא הסביר לי שרצה להיות מדויק.
 
הבנתי.
 
הוא החליט להפוך אותי לגרושה בלי התרעה מוקדמת, ועל הדרך להפוך את חגיגת יום הולדתי המתקרב לאומללה במיוחד. שופט בית המשפט המחוזי, שחי לצדי שבע שנים ומעולם לא טרח לקרוא ספרים מלבד ביוגרפיות צפופות על מנהיגים עולמיים, נעשה לעת פרידה משורר פיוטי עם מטאפורות סתומות. אפילו את הספר שלי טרח לקרוא רק חודשיים לאחר צאתו לאור, ואחרי שאנסתי אותו לעשות זאת. הוא הסתגר בחדר העבודה שלו במשך חמש שעות, וכשיצא פסק ברשמיות קרה: "מעניין. אני יכול להבין למה הרבה נשים מתחברות לזה." וזהו.
 
פחות משנה קודם לכן הכתיר אותנו המקומון התל אביבי האחרון שנותר כעדות לימים שבהם העיר הזאת עוד הייתה צעירה, בועטת, חצופה ובאמת ללא הפסקה, לאחד הזוגות החזקים של העיר. האמנתי להם וחשבתי שלעד נהיה המותג המנצח של שופט בית המשפט המחוזי והמתמודד הטרי למשרת שופט בבית המשפט העליון ושל מחברת רב-המכר "איך להיות מיליונרית מנטלית" ומשתתפת קבועה בפאנל הכלכלי של ערוץ 12. הייתי בטוחה שנהיה פה לתמיד, כמו קוקה קולה, איקאה ומקדונלד'ס. מעודכנים, נמרצים ומבוקשים. חשבתי שגם אם האהבה תדעך, יישארו החברוּת או לפחות הבירוקרטיה שתחזיק אותנו, עם חשבון בנק משותף, דירת גן חדשה בנווה צדק ותקווה שטיפולי הפוריות יצליחו ויהיה לנו תינוק משותף.
 
והאהבה שלי כלפיו לא דעכה כלל, אהבתי את רונן עד הרגע האחרון. בערב הפוגרום ההוא בחודש דצמבר, כשפתח את דלת הבית, זמן קצר לפני שהגיש לי את מכתב ההתנתקות החד-צדדית, זינקתי לעברו כמו כלבלב נרגש שהמתין לשובו של בעליו. חיבקתי אותו בחוזקה, חפנתי את ישבנו והשמעתי גרגורי התרגשות. אבל רונן עמד דומם, נוקשה, ולא החזיר חיבוק או לטיפה. הוא קפא ואיתו קפאו חיי.
 
כבר שנתיים וחצי – מאז שטיפולי הפוריות נעשו אינטנסיביים וספר הביכורים שלי הפך לרב-מכר עולמי – הרגשתי שרונן הולך ומתרחק. הגוף שלו שידר את זה בעוצמה ובבירור, אבל כשהייתי שואלת אם הכול בסדר, הוא היה משיב ש"הכול בסדר גמור" וממשיך בענייניו. הסקס שלנו, שבמשך שנים היה סקרני, יצירתי ומלא תשוקה, הפך בהדרגה לטכני, משעמם ועמוס תקלות. הוא מיעט לגעת בי, הפנה אליי את גבו רגע לאחר שמלאכת העינוג הזוגי נגמרה, ושתק, ואפילו מתוך שינה הזיז את זרועי העדינה המחבקת.
 
שלושה לילות לפני שהגיש לי את המכתב הארור, כשניסינו להפוך את עצמנו ליחידת אוהבים אחת, הוא לא הצליח לגמור. נוטף זיעה הסביר שהוא מתוח בגלל ההכרזה הצפויה על מינוי השופטים לבית המשפט העליון. ואני, כמובן, מיהרתי לעטוף בחיבוק מנחם ואוהב ולומר ששום דבר נורא לא קרה ושיש לנו גם את מחר בלילה. ואת מחרתיים. ואת כל החיים.
 
"הגוף שלנו אף פעם לא משקר," אמר לי פעם האבא החכם שלי. "את יכולה לדעת מה אנשים חושבים עלייך על פי האופן שבו הם נוגעים בך ומהצורה שבה הם מסתכלים עלייך." ורונן, בעל העיניים החומות, הגדולות ומלאות החוכמה והערמומיות, שהפכו אותו לשופט כבר בגיל שלושים ותשע, כמעט לא הביט בי בשנה האחרונה. הייתי כל כך עסוקה בקידום ספר הביכורים שלי, שלא שמתי לב לכך שהעיניים שלו מתחילות לתקשר עם הרצפה והתקרה וכל נקודה בחלל שהיא לא אני. בתמימותי, ובעיקר מתוך אמונה כנה בחיבור שלנו, לא התייחסתי לסימנים האלה, האמנתי שזה עניין זמני. שזאת פשוט השגרה האיומה שכרסמה בחיי הנישואים שלנו. שברגע שהילד המשותף יגיע, הדברים ישתנו. למרות שרוב ספרי הפסיכולוגיה הזוגית, שקראתי כדי לתקן את שנפגם, עמוסים במאמרים מדכאים על כך שילד הורס זוגיות ולא משפר אותה.
 
הפסיכולוגית שלי טענה שסופת השלגים המקפיאה שנשבה מכיוונו של רונן לא הייתה תגובה על הקושי שלי להיכנס להיריון, אלא בעיקר על הצלחת הספר שהפכה אותי לידועה ברחבי המדינה, ולאחרונה גם במזרח אירופה. היא סברה שההיעדרות שלי מהבית כמעט מדי ערב לטובת הרצאות ולוח הטיסות הצפוף, שנוצר עקב הביקוש הרב להשתתפותי בכנסים בין-לאומיים, "שינו את מערך היחסים והכוחות בבית". היא גרסה שההצלחה שלי עוררה בו קנאה או חוסר ביטחון או אי-נוחות או אלוהים יודע מה.
 
"אפשר לדמות זוג נשוי לשני צמחים גבוהים הצומחים זה לצד זה בגינה קטנה וצפופה. הם יכולים לצמוח במקביל, שענפיהם ועליהם ישתרגו אלה באלה ויהוו משענת זה לזה. הם יכולים גם אחרת. צמח אחד יכול להשריש שורשים ארוכים עמוק מדי באדמה, לשתות גם את המים של הצמח השני ולגרום, בלי להתכוון, למותו של הצמח שלצדו. כמו הצמחים גם בני הזוג יכולים לקמול ולנבול ביחד, ולפעמים תחרות הצמיחה יכולה להוציא אדם מדעתו. גם אדם חזק ובעל השפעה כמו רונן."
 
"אבל הוא באמת כל כך חזק ומצליח," לא שלטתי בדמעות כשדיברנו על כך שבועות ספורים לפני הנטישה שלו, כשלא העליתי על דעתי כלל תסריט אימה שכזה. "לא שתיתי לו את המים ולא תפסתי לו מקום באדמה. למה, לעזאזל, הוא לא מצליח לפרגן לי? למה הוא לא היה יכול להגיד מילה טובה על העבודה שלי או לקרוא את הטיוטות של הספרים? למה הוא קבע דיון משפטי דווקא ביום של השקת הספר? האם הייתי צריכה לעצור את הקריירה שלי בשביל לשמור על שלום בית? להיות מאושרת מאהבה אבל חנוקה ולא מוגשמת מבחינה מקצועית? הרי ביחד היינו אימפריה."
 
"יכול להיות שהוא הרגיש אחרת."
 
כשם שהתעלמתי מהעצה של אבא שלי, כך דחיתי את תיאוריית גן הירק שלה גם משום שלפי המודל ההוליוודי שטיפחתי בראשי לא האמנתי שבני זוג יכולים באמת לקנא זה בזה, גם מכיוון שרונן היה אחד האנשים היותר בטוחים בעצמם והיותר מצליחים שהכרתי, ובעיקר משום שאהבתי אותו בלי גבולות. האהבה סיממה אותי כאילו הייתי יוליה של רומיאו. הייתי מוכנה למות עבורו. או איתו. העיקר שנהיה זה לצד זה לנצח נצחים עם השחיקה והקשיים והשגרה. בכל מצב צבירה אפשרי. בחרתי לתרגם את ההתנהגות הקרירה שלו כביטוי למשבר גיל ארבעים שנמשך ארבע שנים יותר מדי ואת סופו קשה לראות.
 
בדיעבד אני מבינה שהיו לא מעט רמזים. אולי אפילו כתובת מרוססת על הקיר בצבע כתום זרחני, אבל אני לא ראיתי כלום, ובטח לא יכולתי לנחש שהכול יתחיל וייגמר שבע דקות אחרי שנשב על הספה החרדלית שגבתה ממני שבוע של יבלות, תוצאתו של חיפוש נמרץ בדרום העיר שמטרתו לעצב את דירת החלומות שבנינו במשך שנה.
 
אבא שלי נהג לומר ש"החיים משתנים בשנייה". והוא ידע היטב על מה הוא מדבר. הם השתנו עבורו בפעם הראשונה כשהכיר את אמא שלי, ובפעם השנייה כשעזבה אותו. הם השתנו גם כשאובחן כחולה סרטן סופני. חיי התהפכו ברגע שספר הביכורים שלי כבש את המקום הראשון ברשימת רבי-המכר וכשאבא שלי נפטר, וכעת השתנו בבום על-קולי כשבעלי הודיע לי שהוא עוזב אותי.
 
ישבתי מסוחררת והלומה וקראתי שוב ושוב ושוב: "שבע שנים הייתי קרקע פורייה עבורך, עכשיו תורי לייצר לעצמי קרקע פורייה לצמוח בה," כתב החצוף. כאילו שבע שנים של כביסות, של הכנת פשטידות פטריות ומרקי מינסטרונה שאהב ושל הטיית אוזן קשובה לסיפורי בית המשפט שלו הן לא קרקע פורייה. כאילו שלארח את האמא החמוצה שלו, שאפילו פעם אחת לא הייתה מרוצה מהאוכל שלי, שתמיד רטנה על האי-סדר ששרר בבית שלנו, שלא פספסה אף הזדמנות להתלונן על כך שטרם העמדתי יורש למשפחתה – כל אלה אינם קרקע פורייה. כאילו לבלות שתי חופשות בשנה בבורגס, התקועה אי-שם בשלהי האייטיז, עם החבר'ה המשעממים שלו מהצבא שעסוקים בלהעלות מדי חופשה את אותם זיכרונות מימי המשטרה הצבאית ועם הנשים המשעממות שלהם, שמגיעות לסיפוק מיני רק מלהחליף מתכוני מרקים גרוסים לתינוקות ומתכוני פלפלים ממולאים טבעוניים ומהמלצות על אתרים לרכישת בגדים זולים, זה לא קרקע פורייה לצמוח בה.
 
ומה, לעזאזל, משמעות המשפט הפותח? "אני מכיר אותך היטב, מיכל. את, לצערי, לא באמת מכירה אותי." למה התכוון משורר האימה? מה בדיוק אני לא מכירה? מה הוא ניסה לרמוז לי במילים הספורות שבחר? שהוא נוהג להשתחל לשמלות הערב ולנעלי העקב שלי בזמן שאני מרצה על הספר שלי בספרייה הציבורית של ערד? שגילה, לעת זִקנה, שהוא נמשך לגברים צעירים? או שמא גילו לבן זונה גידול ממאיר במוח, ובאקט אצילי הוא רוצה לחסוך ממני את התמונות הקשות של גסיסתו ואת הצורך לטפל בו. מטר השאלות איים להטריף את דעתי.
 
רונן מחץ אותי כאילו הייתי יתוש טורדני, והותיר את כתם הדם הזעיר על הקיר הקרמי שבסלון. ואז צעד מכוּון-מטרה אל המטבח, שלף מהמגירה התחתונה של הארון שקית זבל כחולה גדולה עם ידיות אדומות וניגש לחדר השינה. הוא כל כך רצה לברוח, עד שוויתר על המזוודה הכסופה שנחה על המדף הגבוה, שלא יצטרך להתעכב על הורדתה.
 
הלכתי אחריו בצעדים קטנים, מהירים ושקטים ובהיתי בו כשזרק לשקית מכנסיים וחולצות, תחתונים, גרביים ושלושה ז'קטים שחורים.
 
"אתה יודע, כמו שהתחלנו את הקשר הזה ביחד, אנחנו יכולים גם לסיים אותו יפה ביחד. בדיאלוג ולא במונולוג," נשפתי אל רונן בשארית כוחותיי רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת בערב הארור ההוא. אבל הוא רק גרר את שקית הזבל הכחולה העמוסה, שנוצר בה קרע ממשקל הבגדים, ולא הביט לאחור.
 
"שלום, מיכל," אמר בלי להביט בי, חלף על פניי ויצא מן הבית בטריקת דלת רועמת.
 
לא בכיתי. הייתי המומה מדי. קיוויתי שבעוד רגע יעצור, יחייך חיוך גדול כמו שלא חייך זמן רב, ויצביע על מצלמה נסתרת ששתל מאחורי העציץ הגדול בסלון כדי למתוח אותי לכבוד מסיבת ההפתעה שאולי ארגן לי. במשך שעה וחצי ישבתי על הרצפה מול הדלת ובהיתי בציורים ובתצלומים שעל הקירות שסיפרו את סיפור חיינו המשותפים.
 
אנשים שהיו מעורבים בתאונת דרכים טוענים שכשהמוות מאיים לפגוש אותך, החיים חולפים במהירות מול העיניים. שנות החיים המשותפים שלי ושל רונן, שבע שנות נישואים ושנתיים של חברות, חלפו מול עיניי במהירות של מאתיים ושמונים קמ"ש. מההיכרות במסיבה של אגודת הסטודנטים ועד לרגע מסירת המכתב הארור. כל האירועים צפו בי. שִחזרתי במיוחד את כל המילים שנאמרו בחודשים האחרונים. ניסיתי להבין מה פספסתי בין השורות. חיכיתי שהבעל שלי יחזור ויגיד לי שהכול היה בעצם בדיחה גרועה או אי-הבנה או ניסיון לעורר אותי אחרי שבע שנים של ביחד.
 
אבל הוא לא חזר ולא התקשר. אפילו לא סימס. הוא עזב אותי.
 
בן של זונה.

המלצות נוספות

עוד ספרים של יובל אברמוביץ'