על דעת עצמו

חלק ראשון

סמטת לאן א' סמטת לאן ב'

 

 

פרק ראשון

הבית הנעול

 

איש זקן מטפס, נושף ומתנשף, חותר אל מעלה ההר. הדרך עוד ארוכה. הפסגה רחוקה. האם יגיע? אנשים מסתכלים. לרגע נעצר מישהו בהיסוס: "אפשר לעזור?" אבל הוא אינו רואה, מפלס דרכו קדימה, חותר כמו במשוטים בתוך האוויר העומד, אוויר קיץ ישראלי חם. והפסגה עוד רחוקה. האם יצליח? והרי לא הר תלול יש כאן, לא פסגה. רק שיפוע קל של רחוב בר כוכבא, שהתעקל מעט בדרכו מרחוב טרומפלדור לרחוב בוגרשוב. הנה הוא שם, סוף-סוף. מצד אחד המספרה של וינסנט ומצד שני חנות נעליים. ובעצם, מה הוא עושה פה? הוא לא יודע. לא זוכר מה חיפש, פשוט לא זוכר. מכיוון שכך, הוא מהסס רגע, אחר-כך פונה ימינה לעבר רחוב טשרניחובסקי, ממשיך הלאה לעבר קינג ג'ורג' ובמעלה שדרות בן ציון. עכשיו הוא רוצה רק להגיע הביתה. אבל איפה הבית? הוא לא יודע. בסוף שדרות בן ציון נמצא רחוב אחד העם והוא פונה ונכנס אליו וממשיך לחפש, עד שמוצא חצר מוכרת,  אבל אולי לא, אולי לא מוכרת, ועוד חצר ודלת. אם הדלת הזאת תיפתח, אולי יהיה זה ביתו. אבל לא. הדלת נפתחת. זה לא ביתו.  אישה זרה מתבוננת בו, מנסה לברר מה מבוקשו, רואה שאינו יודע. ואז, פתאום, מזהה: "אתה עמוס קינן, לא?"

פניו אורות. "את מכירה אותי? מאיפה?"

"כולם מכירים אותך. פעם הייתי קוראת קבועה שלך. מה קרה?"

ומול האישה הזרה הזאת, שזיהתה אותו, הוא מוכן להתוודות: "איבדתי את הדרך הביתה."

היא מכניסה אותו לביתה, מושיבה אותו על כיסא, נותנת לו כוס מים שהוא גומע בשקיקה, ובחקירה דקדקנית מנסה לברר איפה הוא גר ומה הוא עושה דווקא ברחוב אחד העם; וכיוון שהוא אינו יודע להשיב היא אינה יכולה לדעת שכאן, ברחוב אחד העם, במספר 134, היה בית ילדותו.

האם לבית זה ניסה לחזור עכשיו, בגיל שבעים ותשע, משרך דרכו בעקשנות, תשוש בגוף ובנפש, יושב עכשיו בביתה של אישה זרה ואינו מצליח להיזכר?

"תנסה בכל-זאת," מתעקשת עדיין האישה, רוכנת אליו, מנסה לדלות ממנו שם ומספר. "אולי מלצ'ט? אולי קינג ג'ורג'? אולי בוגרשוב?" היא לא מרפה, עוברת רחוב אחר רחוב, עד שבסופו של דבר היא מגיעה לבר כוכבא. ואז הוא נזכר: "כן. בר כוכבא 10. אני חושב שאני גר ברחוב בר כוכבא 10."

האישה מחליפה במהירות לבגדי רחוב, לוקחת אותו ביד ומסיעה אותו במכוניתה לביתו. מכאן, מהפתח המוביל לכניסה שבקומת הקרקע, הוא מבטיח לה שיֵדע למצוא את דרכו. היא נוסעת משם, ובני משפחתו, שכבר הזעיקו משטרה, אינם יודעים אפילו למי להודות. על השאלה: "איפה היית? כל-כך דאגנו לך!" הם מקבלים תשובה חד-משמעית, ללא כל הסבר נוסף: "הייתי בבית."

 

זה הבית, שבאחד באוקטובר 1939, כשחזר מפעולה ב”שומר הצעיר”, מצא אותו סגור. הדלת היתה נעולה, בפנים שררה דממה, וההרגשה הראשונה, כאזעקה דקה: "כולם נעלמו. אף אחד לא נשאר." ואז, אימה: "מישהו הרג מישהו, רצח אותו ואחר-כך פוצץ את הבית." אבל הבית עומד על תלו. רק דומם. אולי מתרחשת שם קטטה נוראה, אלימה, שעלולה להייגמר בכי רע? ובכל-זאת, שקט בפנים. איש אינו צועק, לא מאשים, לא מקלל, לא מאיים. אולי הם נסעו לארגנטינה או לרוסיה, בחזרה לסמורגון, עיר מולדתו של אבא, ושכחו לקחת אותו אתם. אולי מצא סוף-סוף יעקב לוין את ה"רוסלן", האונייה שבה הגיע ארצה, והיא לקחה אותו בחזרה לשם? כל זה – ברגע הראשון. וברגע השני: צער כבד וגעגועים אל הבית הזה, הנעול, ברחוב אחד העם 134, ואל המיית המסדרון המפעמת בו יומם ולילה, ואל אמא, שברגע זה פותחת את הדלת ונראית טרופת שינה, או אולי להפך, מנומנמת להחריד, ובקול חלוש, כמעט רך, היא אומרת: "מדוע איחרת? אתה לא יוצא יותר מהבית בערב!" ועכשיו הוא באמת מודאג. "אמא מה קרה?" הוא שואל, לא מקבל תשובה ונשלח לחדרו לישון.

כעבור ימים אחדים הוא פותח את המחברת שקיבל מאמו כבר לפני כמה חודשים, כותב בעמוד הראשון, באותיות גדולות, כותרת: "ספר חיים של עמוס לוין"; מוסיף תאריך: "שנת הת"ש, 1939"; בתחתית העמוד מצייר ספר וארבעה ילדים דקיקים נושאים אותו מארבעת צדדיו; ובעמוד השני פותח דווקא בתיאור של חלום: "הלילה חלמתי חלום משונה שהדריך את מנוחתי. רובו נשכח ממני. מה שאני זוכר אכתוב: פגשתי מישהו שאינני זוכר והוא אמר לי דברים שאינני זוכרם והלכתי לבית והבית לא היה במקומו... בכל-זאת הצלחתי להיכנס, אינני יודע כיצד, ושם ראיתי מישהי, שאינני יודע מי היא, מדברת על לבו של מישהו, שאינני יודע מיהו, דברים שאיני זוכרם."

הכול בחלום ההוא נמחק ונשכח, מלבד הבית שלא היה במקומו. אותו בית שנסגר ונעלם וחוזר ומופיע ברחובות אחרים, במקומות אחרים, והוא ממשיך לחפש אחריו נואשות, וגם בהתקרבו לגיל שמונים, כשאינו יודע עוד מה הוא מחפש, עדיין לא ייוותר, כי תמיד ישמע מבעד לחלונות את המיית המסדרון. ודממה. ההורים ישנים שינה עמוקה, שכחו שבנם בחוץ, לא פותחים.

 

עשר שנים לפני אותו חלום, כשעמוס היה בן שנתיים והבית באחד העם טרם נבנה, החל היישוב העברי בארץ ישראל להתאושש ממשבר כלכלי קשה. בתל אביב התחילו שוב לבנות בתים, קרקעות חדשות נרכשו, קיבוצים חדשים עלו להתיישבות – למרות המאורעות.  רק יעקב לוין, בנאי במקצועו, לא השתתף בתנופה אלא לקח את אשתו ואת בנו עמוס בן השנתיים והיגר לארגנטינה. אולי משום שהצליח להסתכסך עם מנהלי העבודה של ההסתדרות ונותר מובטל גם כשהאחרים חזרו לעבודה; אולי משום שבעיתון גדוד העבודה, מחיינו , חדלו לפרסם את מאמריו; אולי היתה זו האכזבה המרה שחש כשידידו הטוב והמנהיג הנערץ של הגדוד, יעקב אלקינד, החליט להגשים את חלום השוויון והאחווה דווקא בברית-המועצות וירד מהארץ ועמו עוד כשמונים איש. כך או כך, ארבע שנים חי יעקב לוין בבואנוס איירס, סוחב שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מחבריו, החלוצים מגדוד העבודה, וכשחזר ארצה לא הכיר את המקום.

הצבעים צרבו את עיניו: השלטים שעל החנויות החדשות, בגדי הים בחוף, אלפי החדרים שנבנו, והרעש והחגיגות, המכבייה, ויריד המזרח, פתיחת המוזיאון. הוא הביט סביב ולא ראה אלא עגלות עמוסות לעייפה חומרי בניין נגררות על-ידי בהמות יגעות הנאנקות תחת משאן בחום הכבד בחולות ללא כביש. אפילו החנוכיות הכאיבו לעיניו, בייחוד באותה שנה, שבה פנתה העירייה לתושבים וביקשה שיגבירו את הארת הבתים לכבוד חג האורים. הוא היה מסונוור מהאור, מהרעש, מהכאב, ולא מצא דרך להשתלב בכל אלה.

הזיכרונות של עמוס לוין ראשיתם בערך בזמן ההוא: אבא הולך לעבודה, אבא חוזר מהעבודה, אבא נופל מפיגום, בתי-חולים, חובות, אין אוכל, אבא מקבל עבודה כגובה של לשכת המס, אבא נופל שוב, שובר כתף, שוב בתי-חולים, אבא נעשה עצבני. "זיכרונו נחלש, כל דבר קטן מרגיז אותו. והחובות הולכים וגדלים."

אבל לא החובות המצטברים, לא הרוגז, גם לא השקט המוחלט של הלילה ההוא; המסדרון הצר הוא שמפחיד כל-כך את הילד העומד בחוץ ומחכה שיפתחו לו, המסדרון ההולך, עם השנים, ומתמלא קולות דואבים. יעקב לוין מסתובב בו הלוך ושוב, מהמטבח אל חדר השינה ובחזרה, ובקול מונוטוני, כמו מתוך יומן כיתה, קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מהארץ, שנסעו ללמוד במרחקים: "איפה אלקינד, איפה קולטון, איפה ווֹלודיה פרידלנד, איפה ולדימיר לוצקי?" והשמות מתפשטים מהמסדרון אל החדרים ובחזרה אל המסדרון, כל שעות היום, וגם בלילה. ואולי אלה לא שמות החברים, אלא משהו אחר, משהו שמפעם במסדרון החשוך, עובר אל חדר הילדים ומשם אל המטבח; קול תסיסה. זה לבו של יעקב לוין שתוסס שם, עולה על גדותיו.

 

כשעמוס היה בן עשר נפל יעקב לוין מפיגום. הזעיקו את אמא מהעבודה ישר לבית-החולים וכשהיא חזרה, לבדה, דודים ושכנים באו לבקר, סבתא בכתה. מישהו שאל אם הוא יֵצא מזה, אמא אמרה שאולי כן. עמוס לא הסתפק בתשובה ורצה לוודא שאבא יחזור הביתה ואמא ענתה: "כן, הכול יהיה בסדר."  אחרי כן אבא שכב בבית-החולים בילינסון שנה שלמה, עטוף כולו בגבס, והמשפחה היתה באה לבקר בכל שבת. החדר בבית-החולים היה מחניק, מלא אדי ליזול, אבל במסדרון היה מחניק עוד יותר. זקנים שכבו במיטות מסודרות לאורך הקיר, כאילו ממתינים להוצאתם להורג. אין פלא שעמוס אינו זוכר את המקום, גם לא את השיחות שמהן היה נסוג אל המסדרון, ושהיו נפתחות בדרך-כלל באמירה קצת בכיינית של אמא: "ובדיוק התחלת לעבוד כמנהל עבודה. איך זה קרה, איך לא נזהרת?"

אבל באותו זמן השתתף יעקב לוין בשיחה אחרת, לא בשיחה הזאת, והיה עונה על שאלה אחרת, לא על זאת: "כשחשבתי, לא על החיים האלה חשבתי. לא חשבתי שכאן אני אגמור את חיי. חשבתי על מקום אחר." ואז אמא, בלחש: "עוד לא גמרת את חייך." על כך הוא לא טרח לענות.

אחר-כך הורידו את הגבס והותר לו לצאת החוצה ולהסתובב. אבל הוא לא הסתובב. "היינו יושבים בחוץ, על הדשא," נזכר עמוס, "והוא היה שוכב על כיסא נוח, הוא לא יכול היה לקום." אולי לא רצה.

"אני רוצה לצאת החוצה," אמר.

"אבל אנחנו הרי בחוץ," ענו לו.

הוא לא מצא נחמה גם כשרחל אשתו ניסתה להפציר בו: "יש עוד עבודות חוץ מבניין. זה לא סוף העולם. יש עוד עבודות שתוכל לעשות." הוא שתק. מאוחר יותר, כשההצעה כבר נשכחה, שאל, כמעט בלי קול: "כן? איזה?"

                האם יש מישהו שאפשר יהיה לספר לו כל זאת? גם את מה שהרגיש כשהדלת היתה נעולה בפניו והיה בטוח שלא תיפתח לעולם. אולי המורה קֶלֶר, שהיה מורה לטבע ומולדת, וכיוון שכל הילדים ללא יוצא מהכלל אהבו אותו, יצא שכולם אהבו את המולדת. כך כתב עמוס, לאחר שנים (בשיר "אדון קלר", זוחלים, 37). אליו הוא ילך. כן. שבעה באוקטובר 1939: הוא מתעורר בהחלטה מגובשת: להכין את כל השיעורים,  לקשט את המחברת, להגיע לבית-הספר בזמן ולדבר עם המורה קלר.  אבל מה יאמר לו? על מה ידבר? אפשר למצוא, זאת לא בעיה: מה ההבדל בין סוף לקנה, ומה זה בעצם קנה סוף, ומדוע לעכובית הגלגל קוראים כך, האם מפני שהזרעים שלה מתגלגלים ברוח "כגלגל לפני סופה"?

 

אלא שהכול קרה אחרת: ב-14 בנובמבר הוא גורש מהשיעור לטבע בגלל סטירת לחי שנתן לחברו לספסל, למחרת גורש שוב כי התחצף אל המורה, ב-25 באותו חודש כלל לא הורשה להיכנס לשיעור כיוון שאיחר לבית-הספר, ובשישה בדצמבר שוב לא נכנס לשיעור והסתובב בחצר הריקה באפס מעשה עד שהמנהל תפס אותו בעורפו, הראה לו פיסת גיר וצעק: "מנוּול, מדוע השלכת לי את זה לחדר?" והוא ענה: "המנהל, כבודו טועה, הן לא אני עשיתי זאת. אולי ילד אחר בדמותי עשה זאת?" למה הוא מפריע תמיד? מדוע מגרשים אותו? האם הוא פוחד מאותה שיחה מיוחלת עם המורה קלר? אולי עדיין אינו מוכן. מדי יום מתווספים עוד ועוד נושאים, ששיחה על עכובית הגלגל לא תוכל למצות אותם.

למשל עניין הורוביץ: לפני כמה שבועות ניגן ולדימיר הורוביץ את הקונצ'רטו לפסנתר מספר 2 של ברהמס בלוצרן שבשווייץ, וכיוון שהחליט כי זה יהיה הרסיטל האחרון שלו, שילב בנגינתו יצירות נוספות שלא ינגן עוד, והקהל הריע לו גם לאחר שירד מהבמה בכוונה לא לשוב אליה.

כשהשמיעו את הקונצרט הזה ברדיו, ומשפחת לוין הוזמנה לשמוע אותו אצל השכנים, משפחתו של נחום גוטמן, יעקב לוין אמר: "זה הקונצרט האחרון שלו."

"מאיפה אתה יודע?" שאלה אשתו.

והוא ענה: "הוא לא שומע יותר את המוזיקה, הוא שומע דברים אחרים. אפילו עלה שנושר מהעץ מכאיב לו באוזניים."

"מאיפה אתה יודע?" התעקשה אשתו.

"גם הוא מסמורגון. אז אני יודע."

סמורגון היא עיר הולדתו של יעקב לוין. שם הכיר, כנראה, את הפסנתרן המהולל ולדימיר הורוביץ. ומה מזה יודע גם עמוס? מכל-מקום, בשיעור לזמרה, כשהמורה דיבר על המלחין מרדכי זעירא וסיפר כיצד חיבר את שירו הידוע "הבו לבֵנים" לנשף פורים של תיאטרון "האוהל", עמוס הזכיר את ברהמס ואת הקונצרט האחרון של הורוביץ. בגלל זה לועגים לו עכשיו הילדים, מקיפים אותו במעגל וקוראים: "הורוביץ, הורוביץ!" ואולי יש לכך סיבה אחרת. אולי זה משום שהמורים הקפיצו אותו כיתה, כיוון שהיה ילד מחונן  וכך הפך באחת לילד הקטן, הנמוך והחלש מכולם.   

ב-9 בדצמבר 1939 אחר-הצהריים הכין עמוס את כל השיעורים בטבע והחליט לשכב לישון מוקדם, כדי להקדים לכיתה ולנסות בכל-זאת לדבר עם המורה קלר. אבל לבית-הספר הוא הגיע מאוחר, השיעור לטבע כבר נגמר, וכך אי-אפשר היה להסביר למורה שבגלל הרעש קשה היה להירדם אתמול, ובגלל הרעש קשה היה גם לקום בבוקר.

 

כיוון שהוא הולך לישון מוקדם, הוא אינו שומע את האנשים שנכנסו הביתה הערב. אלה חברים ישנים מגדוד העבודה, כולם חברי מפלגת פועלי ארץ ישראל, אבל כולם, כמו יעקב לוין, באופוזיציה בתוך המפלגה. עמוס שוכב במיטה, מנמנם, לא מנמנם, שומע, לא שומע. הקול של אבא צלול, הוגה מילים בבירור, נמסך אל תוך החלום: "אסור היה להסכים לפחות מזה." "לשם כך באנו הנה." הקול של אמא קוטע ושואל מי רוצה עוד תה והשיחה מתפצלת לקולות רבים, המהדהדים אל תוך החלום. מישהו מספר על צלמנייה חדשה שפתחו ברחוב שינקין, ופתאום הוא מתעורר אל הקולות: "איפה אתה חי, לוין, הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו, אתה לא רואה? ואתה חושב שאתה עדיין בגדוד. במקום לשפץ את העבר, יותר טוב שתחשוב על העתיד שלך. גם בלשכת המס יש עתיד." עכשיו כבר אי-אפשר להירדם שוב. הוא מחכה שיחזרו על מה שכבר שמע אינספור פעמים, במקוטע, כמו פתקאות מתעופפות מתוך מגרה שאינה נסגרת כראוי – "אחרים יבואו אחרינו", "פני האנושות כולה", "שייכות לגוף כולל" – מחכה שהוויכוחים יתחלפו בשירים, שהשירים השוטפים בערבות הדון יתחלפו לקול המזלגות המכים בקצב על השולחנות. אבל הם מסרבים לשיר. אדרבה, הצעקות עולות ומטלטלות אותו לגמרי במיטתו: "לאן אתה רוצה לחזור? לאוהל? בשממה שם ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך היה לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו לך אותם. לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין ובלי יוד, בלי עיתון, בלי ספר? רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות? זה מה שאתה רוצה?"

עכשיו הוא מחכה שאבא שלו יגלה תקיפות, שיענה להם, שיגיד כבר. אבל אבא שותק, ועמוס יכול לראות מבעד לחושך ולדלת חדר הילדים איך אמא מביטה בו בדאגה. ולמרות שהוא נרדם בכל-זאת, ולמרות שהקול הוא רק קול נכאים רפה, הוא מתעורר, כעבור הרבה זמן, כדי לשמוע את התשובה: "אנחנו היינו מלח הארץ," ונרדם שוב. ועדיין הוא יודע, שאחרי שכולם ילכו יתחילו השיחות האחרות, וגם אם יסתיר את ראשו מתחת לשמיכה ויאטום את אוזניו בכר, הוא ישמע: "אני לא רוצה לעבוד בלשכת המס. אני ברזלן, אני בנאי. אני רוצה לעבוד בברזל."  וכשהיא אומרת לו: "יעקב, תירגע," הוא מרים את קולו: "לא קוראים לי יעקב, קוראים לי יאשה."

19.12.39. "יום חדש עולה ועמו התלהבות ושורה של החלטות: לגמור את כל השיעורים, לקשט את המחברת, לא להפריע בשיעור לטבע." אבל לפני שעמוס קם בבוקר, אולי עוד לפני שהתעורר, הוא יכול לשמוע את התלונות: "אני ברזלן. אני יודע איך למתוח קו ישר אל חלון מקומר, ותראי מה עשיתם ממני, כמו מוכר סכיני גילוח שהולך מדלת לדלת." וקולה הרך, המרגיע: "תיקח את התרמוס, תיקח את התיק שהכנתי לך, אתה חייב לצאת כבר."  והוא לעומתה, בקול עולה, מתגבר ומצטרד: "אני מרים כוס תרמוס לחיי היקום החדש שעליו חלמתי..."

ובכל-זאת אותו תשעה-עשר בדצמבר היה יום לא רע. עמוס הצליח לשפר את יחסיו עם המורה לטבע כשביקש ממנו אישור להצטרף לחוג לטבע אצל האדון מרגולין, ואפילו המורה לספרות לא פתח את השיעור באמירה הרגילה: "שלום ילדים, עמוס החוצה, עכשיו נתחיל בשיעור."

אבל כעבור שבוע, שוב אספה בבית ושוב צעקות, עולות ויורדות, נמשכות ונקטעות. עמוס לא נרדם. לא הצעקות הן שמפריעות כל-כך, אלא מה שיבוא אחריהן ויסתיים אולי במשפט כזה: "לי טוב היה שם - כאן לא טוב לי!" ואז, שאלה סבלנית נוספת: "איפה זה שם, יעקב, איפה זה כאן? מה אתה רוצה?" והתשובה העיקשת: "כאן לא המקום שלי, זאת אני יודע."

ועדיין הבית אינו מלא מכתבים אל החבר יעקובסון, שנהרג שנים קודם לכן מנפילת אבן במחצבת כרכור, ואל קוגל, שטבע בכינרת, ועדיין לא התחילו הדיבורים על הפקודה למצוא את הדרך למעמקי הים.

בעשרים ותשעה בדצמבר עמוס משכים קום בהחלטה להשתתף בשיעורים בבית-הספר, בייחוד בשיעור לטבע. אבל את המידע שרצה להביא למורה קלר, כמִנחה על חשבון השיחה שאולי לא תתקיים לעולם, אינו יכול להביא. המידע הזה היה מצוי בספרו של ה. ג'. ולס על פרייה ורבייה, ובעוון הוצאת הספר מהספרייה וקריאה בו, הוא קיבל מאבא מכות. מה שהספיק לקרוא עד שנתפס אין בו די להרשים את האדון קלר.

ובלאו הכי היחסים עם האדון קלר כבר התקלקלו. יום אחר יום הוא גורש משיעוריו ובסיום השליש אומנם קיבל "מצוין" בעברית, ובתנ"ך – "למעלה מכמעט טוב", אבל תעודתו מעוכבת בגלל הטבע. ייתכן שהיחסים עם המורה קלר השתבשו משום שעמוס סירב להושיט את כף היד קדימה ולהמתין בשלווה למכת הסרגל שנהג קלר להנחית על תלמידיו בציפייה שיקבלו את הדין בשלווה ובאומץ. הוא גם לא רצה להסביר מדוע הוא מסרב, מה יש לו נגד מכות, בוודאי לא למורה קלר. ואם לא אל קלר, אל מי יוכל לפנות? עם מי ידבר על החצב, הקנה ועכובית הגלגל? אפשרויות עולות ונפסלות והבחירה נופלת בסופו של דבר על משה שמיר, המדריך החדש ב”שומר הצעיר”.

עכשיו עמוס מבלה את רוב זמנו בקן התנועה. הוא עסוק בעיתון הגדוד, חבר בוועדת הקישוט. משה חיבר הצגה, התקיימו חזרות ועמוס נבחר לתפקיד ראשי: "הגמד הבוחן את אלה הרוצים לעבור לשכבת הצופים הצעירים." בימי שישי מתקיימות מסיבות והוא חוזר מאוחר הביתה. בימים רגילים הוא מגיע מוקדם לגדוד כדי לנקות, לקשט, לתלות ציורים על הקיר, לחכות שיגיעו כל האחרים ובינתיים להתאמן באיתות עם דגל הסֵמָפוֹר. "לעת עתה אני המאותת הכי טוב בקבוצה."

בחמישה-עשר בינואר 1940 הוא חזר מבית-הספר, מיהר לאכול כדי להגיע מוקדם לקן, לתלות את הציור של דגלי הסמפור ולחכות לחברו דובנו כדי שינקו ביחד את החצר. ואז אמא צעקה: "מה אתה רץ? מה אתה ממהר? הרי רק  עכשיו הגעת?" אמנם רק עכשיו הגיע, אבל הוא כבר מנגב את הפה, לובש את החולצה הכחולה עם השרוך הלבן וממהר לצאת, לפני שיתחילו הרהיטים לזוז בחדר השני, שם מצפה יעקב לוין לאורחים שאינם אמורים כלל להגיע. "שלא תחזור מאוחר," הוא עוד מצליח לשמוע וגם, כהד, את מה שהחליט בשום אופן לא לשמוע: "תכיני קפה, הם עומדים לבוא כל רגע." זה זמן-מה לא מגיעים עוד אורחים הביתה.  לא בבת-אחת הם חדלו לבוא, לא מיד.  הם עוד באו אחרי הערב שבו אמר יעקב לוין ברוסית: "כל הארמדות." וכששאלו אותו מה עם כל הארמדות, לא ענה, רק צעק והכה בשולחן: "אני לא מכם מקבל הוראות. יש לי ממי לקבל הוראות." ולא הסביר, רק ציין: "מישהו נותן לי הוראות." כל זה איכשהו השתלב עדיין בשיחה בין משפט מוכר כל-כך – "יישוב הבונה את הארץ בכוחותיו בלי כל ניצול" – לבין תגובה של אחד החברים, המלווה גם היא במכה על השולחן: "אנחנו נבנה את הארץ כמו שאנחנו רוצים, לא כמו שהם רוצים. פתח תקווה אחת לא יותר טובה מעשרה כפרים ערביים. כאן יהיו גם פתח תקווה וגם עשרה כפרים ערביים." ותשובתו של יעקב לוין: "אני לא מרגיש שיש לי לאן לברוח." לא אחרי הערב ההוא הם הפסיקו לבוא, אלא אחרי ערב אחר, שעמוס זוכר אותו כל-כך במעומעם,  עד שהוא לא רוצה בכלל לדבר עליו. גם לא הרבה יותר מאוחר, שנים לאחר שמת אביו, גם אמו מתה, כל השכנים מרחוב אחד העם כבר מתו, ואין עוד מלבדו מי שיזכור.

 

עכשיו הוא בדרכו לקן, כדי לתלות את דגלי הסמפור, והחלטה מתגבשת בלבו: "ביום רביעי אשוחח עם משה." לא אותה שיחה מיוחלת עם המורה לטבע, לא ידובר בה בקני סוף וגם לא בעכובית הגלגל. היא תעסוק במלחמה. הוא שינן את מה שיגיד, וליתר ביטחון אף כתב ביומן: "איך אפשר, כשידיעות לא משמחות ביותר מגיעות מאירופה, לקיים פעולה שקטה על מצב הגדוד. מנין נובעת אדישות זו? מטמטום מוח או מהתעלמות ממצב אחינו בגולה?"

אבל משה שמיר לא הגיע לפגישה, שאולי לא נקבעה כלל. הוא גם לא הגיע לפעולה, לא באותו שבוע ולא בשבוע הבא. עמוס כועס. לא בגללו, אלא בגלל החבר החדש, מרדכי, שהגיע לבדו, ישר משם, ועמוס הזמין אותו  לבוא לקן לאחר הלימודים ולעזור לו לקשט אותו. הרי אין לו בית, אין לו אבא ואמא; אם לא לגדוד, לאן יֵלך? עובר שבוע ועוד שבוע, ומשה שמיר אינו בא, ומרדכי חדל לבוא לתנועה. "כנראה שהתאכזב," כותב עמוס ביומן, האם ייתכן גם שלא היה מעוניין לנקות ולקשט שוב ושוב קן נקי ומקושט עד כאב? ואחר-כך כבר לא עליו רוצה עמוס לשוחח עם משה שמיר, אלא על הספינה "סנט לואיס" המשוטטת עכשיו, על תשע מאות ושלושים נוסעיה בין קובה לפלורידה ולאורך חופי ארצות-הברית, נודדת בין עמים וארצות ופליטיה אינם מורשים לרדת אל החוף.

ובכן, צריך להתחיל הכול מחדש. לא עם המורה לטבע קלר, גם לא עם משה שמיר. עם מי?

בארוחת ערב שקטה ורוגעת – סלט, גבינה, לחם לבן פרוס – עולה גם אפשרות זו: אולי אבא? ומיד מתבטלת. כולם יושבים אל השולחן. אבא, אמא, ושני האחים הקטנים, מוליק ואלי. עמוס לוקח פרוסה, אבל לא מורח ולא מכניס לפה. הוא מסתכל על אמא ואחר-כך על מוליק ואחר-כך על אלי ואחר-כך על אבא ואחר-כך שוב על אמא. כולם שקועים בצלחותיהם, כולם אוכלים באדיקות, בכוונה רבה, לא מסתכלים ימינה או שמאלה, לא מביטים זה בזה, לוקחים עוד פרוסה. זה הלחם של מחר. לא חשוב. איש-איש וצלחתו, איש-איש ומזלגו, כאילו מסביב רק מדבר וים. ופתאום, קולו של אבא, בוקע מתוך הצלחת ודובר אל הצלחת: "אתה זוכר איך היית מביא לי אוכל כשהייתי עובד בבניין, בתוך סלסלה מנצרים צהובים, בקבוק יין וסנדוויצ'ים?" זה מופנה לעמוס, אבל עמוס לא עונה. הוא מעולם לא הביא לו אוכל בסל נצרים. בסל הנצרים היתה מרילה מביאה את האוכל לפועלים שעבדו במחצבה, החלוצה היפה ביותר בירושלים, וזה היה שיפור עצום לעומת מרק הצימוקים, הבצל והשום שהיה התפריט של כרכור בתקופה קודמת.

בלילה, מוליק אחיו לא נרדם. "אתה עוד ער?" הוא שואל את עמוס. עמוס ער אך אינו עונה. אמא ואבא בחדר השני. נימת הדיבור שמתגנבת משם עדיין מונוטונית, עדיין שקטה, אבל עיקשת, מתמשכת. קשה להבין מה נאמר שם. בכל מקרה, המשפטים שחזרו על עצמם לפני שנה ושנתיים, לא נשמעים עוד. עכשיו עולה מעבר לקיר רק קול סדוק, רפה: "כאן לא הבית שלי. אני לא יודע איפה כן, אבל כאן לא." בלילה הקודם, מתוך השינה, מבעד לשמיכה שבה כיסה את ראשו, את עיניו ואת אוזניו, שמע בכל-זאת שיחה אחרת:

"מדוע דב בן-יהושע הרג את עצמו?"

"הוא הרג את עצמו כי היה לו רע, הוא הרג את עצמו כי הוא רצה. מה אכפת לך? למה אתה מעסיק את עצמך בזה. זה היה ב-1926, זה היה מזמן."

והתשובה, לא נרגזת, עדיין שקטה: "זה לא היה מזמן, זה היה עכשיו."

 

ושוב עמוס בבית, הסתלק משיעור ספרות, ויתר על טיול בית-הספר. גם אבא בבית, יושב בכורסה בשקט. הרדיו דולק: הולנד נכנעה, הצבא הגרמני נכנס לפריז, נאום של וינסטון צ'רצ'יל. לא ברור אם אבא מקשיב. בערב עמוס הולך לישון. למחרת הוא שוב מגורש מבית-הספר.

לפעמים הוא מנסה להיכנס לתוך איזה מונולוג שאביו מנהל עם עצמו בלבד – "הייתי צריך לנסוע עם אלקינד לברית-המועצות, שם היה המקום שלנו" – ולומר לו משהו כמו: "מרוב אהבה לסטלין, אלקינד עוד יחזור להיות ציוני." אבל את אבא זה לא משעשע, רק מרגיז. עמוס נעלב, הולך לחדרו, כותב ביומן: "הרבה צרות גורם לי גם אבי, הוא נעשה בזמן מחלתו עצבני וכל דבר קטן ואפילו הגיוני מרגיז אותו."

אילו נשאל על איזו מחלה הוא מדבר, לא היה יודע לענות. על הפציעה הראשונה, כשנפל מהפיגום? על הפציעה השנייה, כשנפל ושבר את הכתף? על הכדורים שהוא לוקח בכמויות כל יום נגד כאבים? נגד התרגזות?

תמונה. מלפני שנתיים, שלוש, אולי ארבע שנים, ולכן לא מופיעה ביומן, שהתחיל להיכתב רק ב-1939. עמוס יושב בחדר ההורים ומצייר: בית; מסביב עצים, וילד וילדה, דקים כמו חוטים, מושיטים ידיים; שני חוטים נוגעים זה בזה. צל מאחור, עמוס מרכין את ראשו. העיניים נוגעות בבית, כמעט נכנסות לתוכו מבעד לחלונות. עמוס שקוע בגג, שצבעו הולך ומאדים עוד ועוד. כל זה, כדי לא לזכור מה בדיוק שכח לעשות. על מה אבא הולך לכעוס עכשיו? האם שכח לסדר את החדר שלו? להביא חלב מהמכולת? לשים דברים במקום? הצל מאחור אינו זז. נשימה חמה על עורפו, ואבא שואל: "מה אתה מצייר?" הוא אינו רואה לנכון לפרט: הציפורים בשמים, ים רחוק, גמל שיצא דומה יותר לחתול, בחולות שעדיין לא נצבעו, הילד, הילדה. הוא אומר רק: "בית." אבא עונה: "בית זה טוב. בית זה יותר טוב מכל דבר אחר." רק אז מרים עמוס את ראשו מהציור, פונה לאחור ושואל: "אבא, מה קרה לך בכתף?" ואבא אומר: "נפלתי." ועל השאלה הבאה: "הרי כבר נפלת פעם?" אבא עונה: "שבע נפלתי ושבע אקום. אותי הם לא ישברו."

 

- תגיד, אמרת שאבא שלך היה מקלל אותך ברוסית. מה הוא היה אומר?

- סְבולוץ' בּוֹלֶן, נירזביץ'.

- מה זה?

- זה ברוסית.

- נו, ואתה לא יודע מה זה?

- מנוּול כזה או מנוּול אחר.

- באיזה הקשר הוא היה אומר את זה, אתה זוכר?

- קצת קשה, אני לא זוכר את ההקשרים. בטח התנהגתי לא טוב או משהו כזה.

- יכול להיות שזה היה בלי שום סיבה?

- לא. תמיד היתה סיבה.

- והוא היה גם מרביץ, נכון?

- הוא היה מרביץ עם חגורה, פסיקל קוראים לזה. על הטוסיק. ואז אמא שלי היתה אומרת לו ברוסית: "אסטבניי-וו."

- שזה מה?

- עזוב אותו. ולפעמים אבא היה עונה לה בספרדית: "אוֹיְגָה, דֵחָלוֹ."

- שמה פירושו?

- תפסיקי. זה מה שאני זוכר. פדגוג גדול הוא לא היה. אבל כשהוא היה מכה את מוליק, מוליק היה צוחק ואומר: "לא כואב, לא כואב" (ריאיון פרטי, 2001).

 

האם אפשר היה לספר דבר כזה למורה קלר? גם לא למשה שמיר, שאמנם חזר לפעולות אבל עמוס שוב אינו רוצה לנהל אתו שום שיחה, לא על המלחמה וגם לא על הקנה והסוף. הוא רוצה לריב אתו, ואת דרישותיו הוא מנסח בעל-פה ובכתב: שהמדריך משה שמיר יפסיק לדחוף רעיונות לראש של החניכים, יפסיק להפוך את הילדים ל"אבטומט, המשתעבד למניע אותו", ייתן להם רשימת ספרים לקריאה ויאפשר להם להביע את דעתם. מתעורר ויכוח המגיע עד לראש הקן, ובסופו של דבר עמוס מנצח. משה שמיר מביא לפעולה רשימת ספרים, שאיש אינו טורח לקרוא בהם פרט לעמוס 

                ומה עכשיו? מרחוב פיירברג לסמטה ללא מוצא, סמטת לאן א', אל בתי האבן הקטנים, אל הגינות שמסביב ואל תריסי העץ, משם דרך פיירברג, לסמטת לאן ב', גם היא ללא מוצא. אבא לא הלך היום לעבודה, לכן מוטב לא לחזור הביתה. מסמטת לאן ב' ישר לשפת הים, לאסוף צדפים. כבר צהריים, אין צורך לעבור בבית, "ממילא אני עדיין לא רעב." הקן ברחוב מונטפיורי ריק. משם בחזרה לאחד העם,  "אבל אל הבית אין טעם להיכנס. בשביל מה?”  ולאברהם דובנו, החבר הכי טוב, לא נעים לו ללכת, אולי יהיו שם ילדים אחרים, ושוב הוא ירגיש לא רצוי.

את החדר שלו ושל שני אחיו הפכו למקלט בגלל המלחמה: ערמו שקי חול בכניסה ושקי חול ביציאה ושקי חול בחלונות וחיזקו את הקירות בקורות עץ ובטון. אבל הוא מחפש סתם ארבעה קירות, לא מקלט, ומוותר. עוד יום עבר, ןהרחובות מתכווצים: סמטת לאן א', סמטת לאן ב'.

זה היום החמישי שיעקב לוין אינו יוצא לעבודה: "המצב בבית איום. אני יודע שקשה לאמא להשיג כסף. החלטתי שבשנה הבאה אלך לעבוד."

 

אחר-הצהריים הוא מטייל עם דובנו לאורך רחוב מלצ'ט וזה קצת מרגיע אותו. דובנו אף מציע לצאת לטיול בשבת וההצעה מתקבלת.

זו היתה שבת מוארת. הם עברו את כביש פתח תקווה, הגיעו  עד ואדי מוסררה, שם נטו שמאלה והלכו לאורכו, הגיעו למקום של בּוּסים והתחילו לקטוף. עמוס מספר על כך ביומן.

"לפרקים היינו שומעים אוושה קלה בין העצים, כאילו מישהו נמצא שם. היינו פונים כה וכה ואחר צוחקים. ניגשנו לכרות ענף שני. עוד אנו מתעסקים במלאכה והנה פתע, כאילו מתוך האדמה, צץ ערבי צעיר כבן שבע-עשרה ואומר לנו 'שלום'.

                "ודובנו עונה לו: 'אהלן'.

"הערבי שואל: 'מה אתם עושים כאן?'  ואחר מוסיף: 'מה השעה עכשיו?'

"דובנו: 'השעה...'

"הערבי: 'תן לי את הסכין ואני אעזור לכם לכרות את הענף.'

"דובנו נשא את רגליו ויברח, ואני לא רציתי להיישאר בעצמי – וברחתי."  

בכל-זאת, הם חוזרים. כדי לפגוש שוב את הערבי ולהסביר לו. כדי להראות לו שהם לא פוחדים. כדי לראות אם הוא עוד שם:

"הלכנו לאורך הנחל. במקומות שטיילנו דרכה רגלי בפעם הראשונה. היו שם עצים רחבי נוף ששיוו צבע ירוק ורענן לכל הסביבה. סירות חתרו. אנשים טיילו והכול היה מלא תנועה. גם הטבע היה מלא תנועה. מצאנו שם את הנרקיס, החמציץ, עוד שאר תלתנים. הברש (התפוח הקוצי), תירס, ועוד ועוד. ראינו את שפך ואדי מוסררה אל הירקון ועברנו אותו." הכול היה שם: גדות הירקון, ציוץ הדרורים, מרבד הנרקיסים על החוף והתפוח הקוצי והמים הזורמים אל הים. אבל את הנער הערבי הם לא מצאו. עמוס חוזר הביתה בשעה שתיים ונענש על שאיחר.

למחרת הוא מצייר את מפת הטיול: הירקון, ואדי מוסררה, הכפר הערבי ג'מוסין, רשתות הדייגים, ריח המדורות החרוכות למרגלות שיח’ מוניס והפעמונים המדנדנים על צווארי הגמלים עד רס אל עין, והרחק  מעבר לטווח הראייה, צבוע ירוק עז,החורן – "חבל פורה, הרים ירוקים ועמקים נוטפי מים", שנרכש על-ידי יק"א. בקן שרים עדיין לפעמים את השיר של גדוד העבודה, "אל יבנה החורנה אל יבנה החורן", אף שתוכנית ההתיישבות שם עדיין לא יצאה לפועל, וגם לא תצא. הנער הערבי שרצה לעזור לחתוך בוסים אינו מופיע במפה. ובכל-זאת הם חוזרים לשם, אל הגדה השנייה של הירקון, יורדים לבאר בסולם ברזל רעוע, וכשמתחיל לרדת הגשם והולך ומתחזק וגורף עצים ורוח, הם מתחילים לרוץ ומגלים את הכפר הקטן, ארבע או חמש בקתות בסך-הכול, במעין מפרץ של הנחל: אבו נסראללה. אישה ערבייה פותחת להם דלת – "צעירה ויפה" – ואומרת בערבית: "תפאדלו, תפאדלו." הם נכנסים, מתיישבים על המחצלת, היא נותנת להם פיסת בד לנגב את שערותיהם, וכשאינם מצליחים להבין את מה שהיא אומרת להם בתנועות ידיים היא מנסה משהו אחר, שיר בערבית, והם מצטרפים, שרים, מוחאים כפיים. בערב, כשהוא חוזר הביתה, אמא מודדת לו את החום ומשכיבה אותו במיטה. ומתוך החום הגבוה הוא שומע סולמות של פסנתר עולים ויורדים מביתו של דובנו – אחותו שלומית היא המנגנת – ואומר לעצמו, אולי אפילו בקול רם, בבלי דעת: "אם לא הגדה הזאת, אז הגדה האחרת. לא נורא." וכשהוא מבריא הוא הולך לשם מדי שבוע. לפעמים אחרי הלימודים, לפעמים לפניהם. הוא מניח את הילקוט בין השיחים, הולך לקטוף בוסים או צבעונים ולעמוד שם ולהתבונן, אולי יראה שוב את אותה ערבייה צעירה ויפה.

אבל יום אחד הציע לו דובנו לבוא אתו למושבה הגרמנית שרונה ושם ראה את הנערה עם גור החזירים. הם עברו את בתי האבן המצופים בטיח. קורות עץ כבדות מתחת לתקרה. גג של רעפים אדומים. רפת לפרות בחצר, ודיר לחזירים. חלקת ירק, מטעים. נשים כבדות, בצמה זהובה כבדה, פנים בצבע החלב, רכונות על מעדרים, מנכשות עשבים מערוגות של חצילים ועגבניות. ושם ראה אותה: תחילה מוסתרת מתחת למסך זהוב ורק קולה נשמע, בשיר ערש שעמוס הכיר את מילותיו העבריות: "זמר לך אנגן, כך את ילדי איישן, נומה נומה בן"; ואז בתנועת ראש אחת חדה הונף מסך הזהב והוא ראה את לובן פניה ואת גור החזירים הקטן בידיה. היא חייכה אליו, אמרה לו משהו בגרמנית, הציעה לו כנראה שייגש ויושיט יד מבעד לגדר התיל וילטף את הגור. הוא עמד נטוע במקומו ולא העז להיענות. אחר-כך חזר לשם כמה פעמים, אבל עיניים של ילדים גרמנים הביטו בו מבעד לגדרות התיל והיא לא היתה ביניהם.

מאוחר יותר "העבירו את כולם לאוסטרליה ושם הם היו במחנות עד תום מלחמת העולם ומי מהם שחזר לגרמניה חזר אל ארץ שבה לא נולד, והנשארים נשארו בארץ האקליפטוס... שאותו שתלתי בחצר האחורית של בית ישן שהוקם על מקומו של הצריף שנמכר כאשר דודי משה ירד מנכסיו, לשעה קלה, בשל מלחמת עולם שנייה בחייו, ששוב טלטלה אותו ושמאותה טלטלה, כמו יהודי כל-כך נצחי, שוב נפל על רגליו והתחיל הכול מחדש.

"לפעמים אני חולם שהצריף קיים" (את והב, 86-87).

זה היה הצריף של סבא, ברחוב מיכ"ל 10, שבו עברו על עמוס כמה שנים של ילדות מאושרת. וכשהוא מחפש את דרכו לרחוב אחד העם, מנסה לחזור הביתה, לפרוץ דלת נעולה, למעשה אל הצריף הזה הוא מתגעגע. אל גינת הירקות שמסביב לו, הנדנדה בחצר, הרכות האדומה של צבע העץ שלו, הגג האדום, סבא עודר את העגבניות בחצר, סבתא שוטחת לייבוש את האטריות שהכינה, ואבא עדיין לוקח אותו על ברכיו ומספר לו סיפורים על ילדים קטנים שיצאו להילחם במהפכה הגדולה. את הצריף הזה של סבא הוא ימשיך לחפש בשרונה, באבו נסראללה, על גדות הירקון ובהרי החורן. ואולי לא את הצריף עצמו אלא את ריח החמיצה המהבילה שעלה ממנו, שנקראה עדיין "בורשט", עם הרבה כרוב וסלק וקצת שמנת צפה למעלה. אותו הריח שעלה מבית העץ הקטן, האדום, בקצה הרחוב הווינאי שבסמורגון. יעקב לוין היה נזכר בו לפעמים ולכן המציא עליו שיר, או אולי היה זה מישהו אחר שהמציא את השיר: "מבאר שבע עד מטולה/ לא מצאתי אף בתולה/ שתבשל לי חמיצה/ ים-צי-די-ריצה ים-ציצה."

ולא היה שום דמיון, אף לא קלוש, בין החמיצה ההיא לחמיצה שהגישו בכיתה א' בבית-החינוך לילדי עובדים, חמיצה דלוחה, בלי כרוב, בלי בשר. צריך לגמור אותה, צריך אחר-כך להיישאר לישון על המזרנים באולם הגדול, ומי יודע מה עלול בינתיים לקרות בבית. עמוס לא היה מעוניין להכניס את המורה לכל התסבוכת הזאת. הוא פשוט אמר: "אני לא אוכל חמיצה." וכשהמורה אמר לו: "כאן כולם אוכלים חמיצה," הוא ענה: "כולם כן, ואני לא." אחר-כך נשאר בבית כמה שבועות, ולמרות המכות שקיבל מאבא, ולמרות הבכי של אמא, לא הלך לבית-הספר. היו צריכים לשלוח אותו לגן ילדים מתקדם, שבו למדו גם קרוא וכתוב.

ואולי גם זו אחת הסיבות לכך שעמוס אוהב לבקר את דובנו. שם, בצהריים, מגישה האמא חמיצה חמה של בשר וכרוב, וצלילי הפסנתר של שלומית זורמים מהחדר השני. ולפעמים אבא של דובנו ניגש, שואל מה היה בבית-הספר ובערבים הוא מתיישב מולם ומנצח את שניהם ביחד בשח, דבר שיעקב לוין, אביו של עמוס, לא עשה מעולם. גם לא בשנים ההן, בבואנוס איירס. כי גם שם, כשלכאורה הכול עוד היה בסדר, איש לא ידע דבר, ודאי לא הילדים, על הרעשים הנוראים שהחרישו את אוזניו בנמל: המים הגועשים, צפירת הספינות, צעקות הסוורים, השקים הכבדים על הגב, ומעל לכל אלה, קולה הצורם של נקיבת הבלמינה בסלע, ניסור לוחות העץ בידי הטפסנים ושדה של חיטה משתרע, גועש ברוח. אבל, בעצם, בבואנוס איירס אין שדה חיטה, הרי זה כרך גדול, ובלמינות אינן חוצבות שם בסלע. שדה החיטה היה בעין חרוד, מול האוהלים של גדוד העבודה,  ובכל-זאת הכול זולג מבפנים, מהדהד במסדרון ובחדרים ברחוב אחד העם 134, ולא מניח לילדים לישון, ומבריח אותם לים, לשרונה, לקן של התנועה.

 כיתה ח'. כבר אמצע שנת הלימודים, ומגיע הרגע שבו אי-אפשר להסתיר יותר את ההתדרדרות בלימודים. אבא אינו מגיב אבל אמא מקוננת.

"פעם בשבוע היתה אמא הולכת אל מנהל בית-הספר לבקש שיחזירו לי את הילקוט ושיחזירו אותי לכיתה. לאחר הפגישה עם המנהל, הייתי מוכנס לחדר. המנהל היה אומר לי להתבייש. שיש לי אמא כל-כך נפלאה. שאלמלא אמי הנפלאה לא היה סולח לי. שגם הפעם הוא סולח, אך זאת הפעם האחרונה.

"זה היה עדיין בשנים שבהן הייתי הולך לבית-הספר.

"היתה שנה אחת שבה כמעט בכלל לא הלכתי לבית-הספר.

"בבוקר הייתי אורז את ילקוט בית-הספר, מחביא אותו תחת שיח בחצר והולך לי אל המקומות שלי. היו לי שלושה מקומות: הים, מגרש התמרים, והקן של התנועה...

"נדמה לי שהיו חודשים שלמים, שרק במגרש התמרים הייתי, אם לא בים, וזאת היתה העיר שלי וזה היה בית-הספר שלי" (את והב, 110-111).

                ואם היום יקדים לחזור הביתה מהעיר שלו, מבית-הספר שלו, מהים שלו, וישב וישקע ביומנו, מה יקרה? זה יכול להתרחש כך: אבא כבר יושב על הכיסא, ראשו נוטה קצת הצדה בנדנוד קל. אילו ישב בכיסא נדנדה היה מתנדנד, ואז זה היה נראה טבעי, כאדם היושב על מרפסת עץ ומשקיף על כרכרות וסוסים ואנשים מטיילים ברחוב. אבל כאן רק  החדר הצר. מחציתו מקלט, מוקפת שקים. לאן הוא מביט?

"אבא, שלום."

"כן, שלום." 

"אני יוצא."

אמא מהמטבח: "לאן אתה יוצא?"

"אני יוצא, אנחנו הולכים לטיול."

"תחזור בזמן..." 

הצעקה עוד נשמעת ממרחק, מהרחוב. על מה הוא חושב? מה הוא שומע? 

מתי הלביש אותו אבא בחולצה כחולה, נתן לו ביד דגל אדום, לימד אותו את המילים העבריות שחיבר לשיר "אוונטי פופולו" ולקח אותו להפגנת האחד במאי?

                היה סיפור כזה? זיכרון רחוק? או שזה היה אחרת: בוקר קודר, עכור. "היום אחד במאי." יעקב לוין מעיר את שלושת ילדיו, זורק מעליהם את השמיכות: "קומו, היום אנחנו חוגגים." אמא יוצאת מהמטבח ושואלת: "יעקב השתגעת? איזה אחד במאי, עכשיו ינואר!"

"לא משנה, רחל, היום אנחנו מרגישים אחד במאי, היום אנחנו הולכים לחגוג." הוא מוחא כפיים: "ילדים, להתלבש!" עמוס מהסס; זה רציני, זה לא רציני? לבסוף הוא אומר: "אבא תעזוב, יש לי בחינה היום." אבל האחים הקטנים צוהלים, ואמא צועקת: "אתה תשגע את כולנו, אתה חייב ללכת לעבודה. לילדים יש בית-ספר." ואז אבא פונה אליה פתאום, ניגש אליה ומחבק אותה: "רחל, היום אחד במאי, היום כולנו שמחים, נלך לחגוג. אנחנו משפחה אחת, אנחנו שומרים אחד על השני ואוהבים אחד את השני, אנחנו חשים אחווה אחד כלפי השני. היום יום האחווה."

                עמוס מתנער מהזיכרון. בינתיים הגיע כבר לרחוב בן יהודה, הוא ממשיך ויורד אל רחוב הירקון ומכאן לשפת הים. השמש עולה, השמש יוקדת, השמש שוקעת. הוא הולך לאורך קו החוף ומילים הזויות מתנגנות בראשו: "אני הולך, הים הולך, הירח הולך והערים הרחוקות שמעבר לים הולכות אתנו וגם ברבור על פני המים."

 

מובן אפוא שכשהוא שם, על שפת הים, הוא אינו יכול לראות ולדעת, שבדיוק באותה שעה, או אולי מעט קודם או אחר-כך, אביו קם, לוקח תיק גדול, פותח את הארון, מוציא את כל בגדיו, מכניס לתיק ופונה אל הדלת. אשתו קמה מהמיטה, שואלת: "יעקב, לאן אתה הולך?" והוא עונה: "לא קוראים לי יעקב, קוראים לי יאשה."

"יאשה, לאן אתה הולך?"

"זה לא עניינך. אני עוזב את הבית. אני הולך לי למקום ששם אני צריך להיות."

"עם פיג'מה?"

"אם צריך עם פיג'מה, אז עם פיג'מה."

השיחה הופכת לריב קולני, ואף אחד מהם אינו רואה שהמיטה של הילד ריקה.

"עכשיו עשר בלילה, אולי תחכה לבוקר?" היא מציעה לבסוף. והוא: "אני, כשקוראים לי, אני הולך. אני לא מחכה."

היא לא שואלת מי קורא לו. בשבועות האחרונים קראו לו אנשים שונים: קוגל שטבע בכינרת, האחים שלו  שנשארו שם ברוסיה, ואפילו אלקינד קורא לו ממרחקים, מהקולחוז שלו בקְרים, שם הקים עם חבריו, פורשי גדוד העבודה, קיבוץ למופת. וכולם אומרים לו דבר אחד: "שוב הביתה!"

"פה לא הבית שלי," הוא אומר לה בסבלנות, בפעם המאה, פתאום בשקט, כמעט ברוך, מנסה להסביר לה משהו שאינה מבינה. "כאן נגרמים לי נזקים."

עמוס אינו יכול לשמוע את השיחה הזאת, גם לא כשהיא הולכת ועולה ומצטרדת. הוא נמצא עכשיו בים. וגם כשיחזור, לא יֵדע את סופה. גם לא ישים לב לארון ששתי דלתותיו פעורות, לתיק המונח  בפינת החדר, לאמו הישנה במיטה הכפולה ולאביו שנרדם על הכורסה, בבגדיו.

אולי גם אינו רוצה לשים לב. למחרת, כשהוא חוזר כביכול מבית-הספר, שאליו לא הגיע מלכתחילה, הוא הולך שוב ישר לקן של "השומר הצעיר", ומחכה לפעולה.

אבל את הפעולה הוא עוזב באמצע, מהפעולה שלמחרת הוא מסולק ולזאת שאחריה כבר לא בא.

                ואם לא לפעולה אז לאן? על הבית הוא לא חושב. זאת לא אופציה. אבל גם בבית-הספר אין לו מקום.

אמנם הוא קיבל "מצוין" בחיבור אבל לא נבחן בטבע מפני שלא ידע כלום, ומהשיעור לציור גורש לאחר שהטיח במורה את הקללה "כוס אֶמַק." אמנם הקללה כוונה בעצם אל אחד הילדים, והמורה לא ממש התרגז אלא ביקש: "קלל בעברית. אמור: ערוות אמך." ובכל-זאת, מטעמים חינוכיים, הוצא עמוס מהכיתה, ואחר-כך דאג לסכם את האירוע בקטע ארוך ביומנו.

מעל לקטע הזה התפתל העט בקו ארוך, שנועד להכניס בין שני משפטים משהו שפרח מהראש, אולי לא נראה די חשוב. ובכל אופן, בהחלטה נחושה לומר את כל האמת, לאחר קריאה נוספת, אולי כעבור כמה ימים, התוספת מוכנסת עכשיו: "היום נסע אבא לסנטוריום בחיפה למשך חודשיים מפני מחלתו." וכיוון שממילא כל הקטע נוסף בשלב מאוחר יותר, כבר קשה – או שאין עוד צורך – לזכור את כל הפרטים. מי ארז את חפציו, מי קיפל את הסוודר הכחול ואת המכנסיים הכחולים ואמר לו לא ללכלך. מי אמר לו: "יהיה לך טוב שם. ד"ר לוינשטיין אמר שאתה זקוק להרבה מנוחה. יש שם עצים, יש שם דשאים, תוכל אפילו לראות את השדות מסביב." ויעקב רק הניד בראשו, לא כאומר "כן", לא כאומר "לא", אלא כאילו שדות החיטה בעין חרוד גועשים גולשים רותחים מול עיניו העצומות, ברוח ההולכת ומתגברת ומכה. אז איך אפשר לשבת בשקט בשיעור לציור?

 אילולא היה הילד הכי קטן בגדוד של “השומר הצעיר” ואילולא לעגו לו הילדים, ייתכן ששם, בקן, היה יכול לשחרר  כמה קללות, בעברית או בערבית, ולהירגע מעט. אבל שם לא יכולים לסלוח לו על כמה דברים. למשל, על זה שבאחת הפעולות, כשהמדריך דיבר על  המנהיג הטורקי אטאטורק, עמוס אמר: "אטאטורק היה רפורמטור." ולא נתן למילה הזרה להלום בראשם ולהשאיר אותם פעורי פה אלא טרח להסביר להם בפירוט את פירושה. הוא גם הצליח להרגיז את כולם, את המדריכים והילדים כאחד, כשדרש לדבר על ההפצצה האיטלקית על תל אביב במקום לנתח את "הגולם מפראג" מאת פרישמן. מישהו אמר שצריך לסלק אותו מהגדוד ומישהו אחר אמר שהוא לא רצוי שם. הוא נעלב אבל סירב לוותר, ואז הוציאו אותו מהפעולה בכוח  והוא הלך לגן הדסה, ישב לבדו, ליד הבריכה, בצל הערבה הבוכייה שעליה זולגים אל המים ושקע בהרהורים עד רדת הלילה. הוא איחר לחזור הביתה ובבית היה סקנדל: "אמא באה הביתה והתחילה לצעוק שאיחרתי ועל הקשיים בהשגת הכסף ושאני לא לומד. בשנה הבאה אני אעבוד." ובערב כבר היה עייף, שיעורים למחר לא הכין והלך לישון.

זה עשרה ימים נמצא יעקב לוין בסנטוריום בחיפה, במצוותו של הרופא ד"ר לוינשטיין. אבל בגלל מילה לא ברורה ביומן של בנו, לא ברור מה בדיוק היתה מצוות הרופא. האם אסר עליו להתרגז? או אולי אסר עליו להתרכז? אבל במה בדיוק אסור היה ליעקב לוין להתרכז? בצעקות של קוגל, שנסחף אל לב הים? בזוהר החשמלי הבוהק כל היום, חשוך יותר מהחושך? הבן אינו יודע כלום. רק זאת: "היום נסעה אמא לגבעת ברנר לבקר את אבא. לכולם היא אומרת שאבא בסנטוריום בחיפה מפני שאסור לו להתרכז. אפילו לסבתא אמרתי שהוא בחיפה." בסופו של דבר הסתבר שלא לחיפה, וגם לא לגבעת ברנר הגיע יעקב לוין, אלא ל"ביתן", בית-החולים לחולי נפש שבפתח תקווה, ואחר-כך ל"גהה".

 

הבית ריק. אמא בעבודה, מוליק בבית-הספר, רק עמוס לבד בבית. בבוקר יצא, הוביל את אלי לגן, חיכה רגע לראות שהגננת מקבלת אותו ושהילדים מתייחסים אליו יפה, כדי שלא ירגיש בודד וירצה לחזור הביתה, הגיע עד שערי בית-הספר וחמק וחזר, וכעת היומן פתוח לפניו. הוא מנסה להתרכז. לא לשכוח. הוא רואה בתים סגורים. לא רחובות, לא מקומות, לא מרחקים. בתים. הבית של בבה. כל החברים בפנים, מכינים שיעורים ביחד, כי הם, שלא כמוהו, היו היום בבית-הספר. הבית של דובנו. שם לא יצאו היום לעבודה ולבית-הספר והם יושבים, אוכלים עכשיו ארוחת צהריים מוקדמת. הבית של סבתא בירושלים, שם יושבים עכשיו סביב שולחן העץ הגדול, עם סבא, אוכלים ארוחת ערב ואחריה – זמירות. מוזר, עכשיו עשר בבוקר. מדוע כולם אוכלים? הוא ניגש למטבח. פותח את המקרר, מוציא משם עגבנייה ובלי לרחוץ ובלי לחתוך מכניס אותה לפיו והמיץ נשפך על חולצתו.

בחמישה-עשר בדצמבר 1940 חזר יעקב לוין הביתה אחרי אשפוז ממושך, רגוע, שלו. כאילו אפשר לפתוח דף חדש. אחר-הצהריים אפילו עזר לעמוס להכין את השיעורים, הטיית פעלים בהתפעל: מתייבש, מתגבש, מתגעש. הוא הסתכל רגע על הדף והסביר: "לכולם דגש חזק בעין הפועל. כדי להבליט את הכוח של הפעולה: מתגבש זה מתקשה מאוד, מתקשה חזק." וכאן בא סיפור שעמוס מקשיב לו בלי לקטוע אותו באמצע, לא אומר: "אבא אני ממהר , "  וגם לא: "אבא שמענו את זה כבר." "כשהעלינו את סלי הטיט מיד אל יד עמנואל צעק: מהר, מהר, כי הטיט מתגבש, וולכובסקי תיקן אותו: הטיט לא מתגבש, אלא מתייבש. וכמובן הוא טעה." ובדרכו למטבח, מוסיף לו אבא עוד כמה פעלים, למשל: "משתבש, מתעפש."

עד לפני זמן-מה, כשאבא עוד עבד, היה נותן בערבים שיעורים בדקדוק, כדי להשלים את המשכורת. האם ייתכן שעכשיו הכול יסתדר, יחזור לקדמותו? אבל בלילה, מתחת לכר ולשמיכה, זה מגיע אליו: "אני שומע אותם גם כשהם לא מדברים אלי." וקול אמו בלחש, בחרדה: "מה אתה שומע?" והתשובה, בקול עמום: "המים שם בקצה, הטפטוף שלהם מוציא אותי מדעת..." 

הוא נרדם וחולם שלוקחים ילד מת לבית-חולים ושהוא צריך לחפש עזרה. הוא מתעורר. אבל ממי לבקש עזרה. למי לקרוא?

אולי לחנוך. עכשיו חנוך הוא ראש הגדוד. לפני שבועיים עיכב את עמוס שהיה בדרכו הביתה ואמר לו: "עמוס, אתה ואני צריכים לדבר." במשך השבועיים שעברו הספיק עמוס לפתח את חמש המילים הללו לשיחות ארוכות ומפורטות, והנה שיחה אחת אף מתגשמת.

"אחרי הפעולה דיברתי עם חנוך על מצבי בגדוד. אמרתי לו שאני קטן מהגדוד, בגלל שקפצתי כיתה ומתייחסים אלי ביחס לא הוגן. סיפרתי לו מה שקרה בפעולה עם 'הגולם מפראג'. הוא אמר שהיחס אלי לא צודק ושטוב שיש לי כנגד זה את הידענות שלי, שאני תמיד מראה אותה, וטוב שאני פעיל, וכשרוצים מערכת בוחרים את עמוס." לא את כל הילדים היטיב חנוך להכיר אבל בעמוס הוא התעניין. לאחר ששמע אותו מדבר באחת משיחות הגדוד ביקש מדוד שחם, המדריך שלו, דוח קצר. ודוד שחם נתן: "באינטלקט הוא עולה על כל החבר'ה האלה אבל הוא מנסה להסתיר את היתרון הזה. כולם שם מבוגרים ממנו וגם נחשבים מיוחסים יותר במוצא משפחתי ומבחינה כלכלית. הרי אין אצלם נערים עובדים והוא בא ממשפחה של פועלים." שחם גם מספר לחנוך איך מפסיקים את דבריו באמצע וכשהוא מציע משהו הם לא מקבלים.

השיחה עם חנוך הועילה. הרגשתו של עמוס השתפרה במידה רבה. בשיחה הבאה אתו, הוא מתכוון להעלות נושאים נוספים. את הטקסט הוא מכין לו מראש ביומן: "לדבר על השמועות על יהודים שאוספים אותם בכל מיני מקומות ושולחים אותם למחנות עבודה, גם על כיבוש כרתים ועל הגרמנים המתקרבים ולדבר על הגיוס בארץ. זה טוב, אנו צריכים להביט על זה בתור יהודים. כעת יתייחסו ויביטו על העם היהודי אחרת. כל בחור לצבא."

השיחה הבאה מוכנה, מבוימת היטב על דפי היומן, אך  אינה מתרחשת. שבוע אחד חנוך נשלח לסמינר מדריכים, בשבוע השני הוא עסוק ואין לו פנאי ובשבוע השלישי עמוס כבר לא מעוניין.

בוקר. לאן ללכת מכאן? הגשם ממשיך לרדת. הילקוט, הסנדוויץ', השיעורים מוכנים. צריך להוביל את אלי לגן ומשם – לבית-הספר. אבל לאן באמת ללכת? כל הבתים סגורים. הילדים בבית-הספר וההורים בעבודה. בירקון עכשיו חורף. בגדה הזאת ובגדה האחרת האדמה בוצית, רוח קרה נושבת על המים והסוף והקנים כורעים תחתיה. בשרונה אין מה לראות עכשיו, כי הנשים מסתגרות בבתיהן, מול התנורים החמים שהביאו מגרמניה, והחזרזירים מתחממים זה לצד זה, מכורבלים זה בתוך זה, במכלאותיהם. גם ואדי מוסררה עולה עכשיו על גדותיו ומציף את השדות שמסביב. אז מה נשאר? נשאר הים. מבית-הקברות המוסלמי שבצפון עד מנשייה, לאורך החוף, על שפת הגלים. אבל שם ראה אתמול את אביו יושב על החול ובוהה, לא אל האופק, אלא בנקודה מסוימת על קצף הגלים, ואולי מתחת להם, במעמקים. הוא עקף אותו, היסס רגע, הסתובב ומיהר להיעלם. מדוע? כי פחד לשאול אותו: "אבא, מה אתה עושה כאן?" ופחד שאביו יאמר לו: "אני מחכה ל'רוסלן', שתיקח אותי למוסקבה."

אפשר אולי ללכת לתחנה המרכזית, לעלות על אוטובוס לירושלים ולנסוע אל סבא וסבתא. אבל הלוא סבא כבר מת, וסבתא הזדקנה מאוד וכל טיולי המשפחה לירושלים בזמן האחרון היו משעממים. לא היה בהם דבר-מהסערה של הטיול ההוא, שאותו, יותר מכול, היה רוצה לשכוח: הרכבת מפלסת דרכה בין ההרים, טראסות של אבן משני צדי המסילה, שיחי צבר, גפנים משתרגות על עצי תאנה ובוסתן של עצי שקד. מה יפה היום, כמה רך וכחול האוויר. 

"יעקב, תעזוב את הילד."

                "מה אני עושה לילד? אני מלמד אותו את השיר. תשיר אחרי: 'יש שם מה לשמור, פרד וחמור'. תשיר, זה לא קשה, כל אחד יכול לתפוס את המנגינה הזאת."

מבט אל ההר, מבט אל אמא, מבט אל אבא, ואחר-כך: "יש שם מה לשמור, פרד וחמור."

"נו, אתה רואה, זה לא היה קשה. עכשיו הוא יוכל להתקבל לצבא החלוצים של ארץ-ישראל."

" יעקב, תפסיק, תירגע."

"עכשיו, כשאתה חלוץ, אני אראה לך מה עושים."

הם כבר כמעט הגיעו אל הבית של סבתא. "אני לוקח אותו לשדה להראות לו," הוא אומר ומושך בידו של עמוס.

"יעקב, תעזוב את הילד." אבל הוא לופת את ידו בחוזקה. ואומר ברוך: "אנחנו הולכים קצת לטייל ומיד חוזרים."

כף יד קטנה מוקפת בכף יד גדולה, סופגת ממנה את החום, ומסביב – בין הסלעים, מתחת לעצים – רקפות. אבל לא את הרקפות אבא מראה לו, אלא את האבנים, את כל סוגי האבן הירושלמית, ומסביר: "לאבנים יש נשמה. צריך להבין אותן. קודם אתה מניח את האבן עם הצד הרחב כלפי מעלה ומכה בה בקלות, כדי להוריד את הקליפה העליונה המחוספסת. אחר-כך אתה מניף את הפטיש בתנופה אדירה ואומר: 'אח'. זה חייב להיות כך. 'אח'. בלי זה, זה לא הולך. ההד מסביב עונה לך, אח אח. ואז האבן נבקעת לשניים."

הוא מחזיק מקל בידו, מוכן להראות לבנו איך עושים זאת.

"אני יכול לנסות בעצמי?"

"ודאי שאתה יכול."

הוא מרים את המקל, צועק 'אח' ומכה באבן.

"נפלא. אתה תלבש אבנט אדום וכולם ידעו שאתה חוצב."

ואחר-כך – שתיקה.

"אבא, בוא נחזור!"

אבא עומד ללא תזוזה, נועץ עיניים באבן, כאילו מישהו הוציא את התקע וניתק אותו מהחשמל. "אבא, אתה יכול להיות מהנדס בניין או ארכיטקט, גם דב ישראלי נהיה מהנדס וארכיטקט. אמא אומרת שלא צריך לעמוד על הפיגומים בשביל זה ותוכל ללמוד בשיעורי ערב. זה רק שלוש שנים."

אבא חוזר על המילים: "כן, אני יכול להיות מהנדס וארכיטקט," ומיד מתנער: "בוא, נלך לסבתא."

אצל סבתא השולחן מוכן לארוחת הערב. אבא כבר כבוי, יושב על כיסאו כשראשו מלוכסן, מתנדנד מעט. אוכלים את המרק עם שקדי המרק שסבתא היתה אופה בעצמה ומוכרת לחנויות, אוכלים את העוף הממולא שהיטיבה כל-כך להכין, ועמוס מחכה כבר שיתחילו לשיר את השירים האוקראינים של סבתא: "הייז'ה קז'ה מוז'יק קז'ה." אבל כאן אבא מתנער פתאום, שב לחיים וממשיך באיזה סיפור שהתחיל כנראה לספר לפני ימים, אולי לפני שבועות: "אתה פשוט הולך ממושב הזקנים האשכנזי שבמבואות העיר עד מושב הזקנים הספרדי בבית-חולים וולך, זה שטח ריק, אין בעיה, אבל כשהם ניסו לדהור מעלינו … "

"מי?"

"הערבים מבית-הקפה. נו, לקחנו אותם למשטרה, שידעו שיש דין ויש דיין."

כולם שותקים, לא יודעים מה לומר. סבתא מתבוננת באמא. אמא מתבוננת בצלחתה.  גם יעקב שותק, מהסס רגע ומוסיף: "והערבים מעין ג'לוד," ומפסיק, ולבסוף מסכם: "זה הכול בגלל בן גוריון." איש אינו שואל מה בגלל בן גוריון.

 

ובכן, לירושלים לא. לירקון ולשרונה לא. הוא חוזר הביתה, פותח את היומן, ושוקע במסע אחר. עם תרמיל על הגב וכובע קש על הראש הוא יוצא לאנגולה. ומשם, בדרכי עפר נידחות, מגיע לגונג'לים של ההימלאיה ומדווח עליהם ביומנו: "הרהרתי הרהורים מוזרים החוזרים אצלי לעתים קרובות. אני נוסע לאנגולה, אני נוסע לג'ונגלים של ההימלאיה, שם אני צייד. אני צד חיות ומצלם אותם. יש לי אוסף גדול של עורות ושל תצלומי חיות. בניתי לי שם גן גדול של עצי ג'ונגל. אני שולח לדובנו, בשביל הקיבוץ שלנו, כל מיני זרעים של עצי ענק הגדלים בג'ונגל שלי. אני שולח להם גם כל מיני חיות. שלחתי פילון בשביל ילדי הקיבוץ. אני משוטט בארצות הטרופיות, רואה הרבה צמחים משונים, חיות משונות, חי בין פראים, ואחר-כך אני מפרסם ספר על זה.  אבל יש לי גם חלום אחר. עמנו מפוזר בגולה, הארץ שוממה, קוראת לנו: בואו וכבשו וכו', ואנו פלוגת הקיבוץ באים, נאחזים בשממה, בית אחר בית, עץ אחר עץ, כרמים, שדות, לול, רפת, אורווה, ואחר באות עוד נקודות וחבל יהודי חדש נוסד. שני החלומות יפים. ואולי שניהם חלום אחד?"

          המפה שהוא מצייר מתרחבת אפוא אל מעבר לירקון, מעבר לחורן, ואם מסתכלים בה טוב-טוב אפשר לראות שעל דרך המסחר המובילה זרעים, חיות ופילונים, מאנגולה לקיבוץ,  בתוך יער מוזהב, אשר למרגלותיו עלי שלכת, נמצא הצריף הקטן מרחוב מיכ"ל 10, עם גן הירקות של סבא, הבוגונוויליה על הגדר, העציצים על הטראסה. מחוז הזיכרונות והגעגועים. אבל האם היה זה בכלל צריף אמיתי? האם היתה שם בכלל גינת ירק?

          מוליק:  "אני לא זוכר שהיתה שם גינת ירק. זה היה מגרש, והיו שוטחים שם את האטריות לייבוש. אני לא זוכר גינת ירק" (ריאיון פרטי, 2003). 

          איך זה לא זוכר? הרי כאן, מול השורות הישרות של שיחי העגבניות, שהדיפו באותו רגע ריח טרי של השקיה, תכנן יעקב לוין עם בנו את המהפכה: "לך יש בית, לך יש גינה, לך יש מה לאכול. אבל תדע לך שאתה לא יכול לשבת בשקט אם יש אפילו ילד אחד בוכה, רעב, לא חשוב איפה, אפילו בסין, אפילו באפריקה, אפילו באנגולה."

          כבר אז אמר יעקב לוין, בלי קשר לשום דבר: "היום אתה בעמק, שותה ממי עין ג'לוד, מחר אתה בכרכור, מחרתיים בירושלים, כל הארץ בית. אין עיר, אין כפר, הכול חלק מדבר אחד."

          אבל אז עדיין לא אמר שבן גוריון מתנכל לו, עדיין לא אמר שהוא פליט מפלסטינה וששום מדינה אינה רוצה לקבל אותו. הוא עוד לא אמר שהוא נודד בין ערים רחוקות, חרבות. אלה הערים החרבות שבנו המשיך לנדוד בהן שנים רבות אחר-כך, הערים הסמויות מהעין שעליהן המשיך לכתוב ואליהן המשיך להתגעגע.

          "אני מורגל בנסיעות. כמו כל ישראלי טוב. כל מה שצריך הוא לארוז מזוודה, ותירוץ. במרוצת השנים, פיתחתי לי כמה הרגלים לצורך נסיעה. לא בבת-אחת. עם הזמן הם באו. ההרגל האחרון שלי היה, להפוך כל עיר למולדת בתוך כמה שעות.

          "אין קל מזה. מונית משדה-התעופה אל המלון.

          “אפילו לא מקלחת. לפתוח את בקבוק הוויסקי שקניתי בחנות ללא מכס, לשתות כוסית אחת ולומר לעצמי: ברוך בואך לעיר זאת וזאת. אחר-כך, לצאת אל הרחוב.

          “לחפש את חנות הכולבו הראשונה. בחנות הכולבו לקנות: סכין, מזלג, צלחת, כף, מלח, סוכר, קפה. כל מי שיש לו בחדרו מלח וסוכר וקפה וסכין ומזלג וצלחת וכף וכן, שכחתי, פותחן לקופסאות שימורים, לא גר בבית-מלון. מי שיש לו בבית מלח וכל השאר, יש לו בית והוא בבית.

          “כל מי שיש לו בית, יש לו גם מולדת" (את והב, 20-21).

בעשרים ושבעה בספטמבר, 1940, בעיירה פּוֹר בּוּ שעל גבול צרפת-ספרד, כשהיה סבור שלא יצליח לחצות את הפירנאים בדרכו לאמריקה, נטל וולטר בנימין מנה קטלנית של מורפיום ומת. שנתיים לאחר מכן, בביתו שבברזיל, גמע סטיפן צווייג סם הרדמה וֵרוֹנָל, נשכב על מיטתו ונרדם. יעקב לוין לא ידע על כך דבר, ובכל-זאת, כמו בנימין, הרגיש שהעולם נסגר בפניו, שאת הפירנאים כבר לא יוכל לחצות; וכמו סטיפן צווייג, לא חשב שיהיה לו כוח לחכות לזריחה "לאחר שהלילה הארוך יחלוף". הוא הגה אמנם, במרוצת השנים, בתוכניות שונות לנסיעה אבל נשאר בפלסטינה, חנוק בין ארבעה קירות שסגרו עליו, תחת שמש שהכתה על גג הפח גם בלילה, ובספטמבר 1940 חדל ללכת לעבודה.

 

ובבית היתה מצוקה. רחל לוין קיבלה על עצמה לנקות את חדר המדרגות של הבניין ובחמש בבוקר, לפני שכולם קמים, היא לוקחת מגב, סמרטוט ודלי, ואפשר לשמוע אותה גוררת את כל אלה ואת דפיקות המטאטא על הפנלים. בערב, אחרי שכולם הולכים לישון, היא מתיישבת ליד מכונת התפירה ומתקנת את בגדי השכנים, ואז אפשר לשמוע את הטרטור המונוטוני של המכונה החורשת תלמים בבגד, וגם בזה אין די כדי לקנות אוכל לילדים. בשביל אוכל צריך ללכת לשכנים לדפוק כל פעם בדלת אחרת, להיזהר לא לפנות יום אחר יום לאותו שכן, לומר: אמא ביקשה, אולי אפשר, חצי לירה עד לשבוע הבא, ולהבטיח להחזיר בזמן.

          "כשאבא נפל מהפיגום, אמא התחילה ללכת אל פישמן. קודם, בשביל לסדר לו בית-חולים. שם שכב שנה עד שהחלים. לאחר מכן, לסדר לו עבודה מתאימה. לאחר מכן, כאשר חלה, לסדר לו בית-חולים. לאחר מכן, לסדר לי בית-ספר תיכון. לאחר מכן, לסדר לי עבודה. לאחר מכן, כעבור שנים רבות, מתו גם פישמן, גם אמא, ונותרתי לבדי בעולם" (את והב, 109).

          ובינתיים יעקב לוין יושב בבית. מה מעשיו שם,  ימים על ימים?

          עמוס אינו יודע. כל היום הסתובב במגרש התמרים. אפילו את היומן לקח אתו לשם, ועכשיו הוא יושב תחת דקל, מנסה לכתוב את קורות הימים האחרונים, אבל כותב רק משפט אחד: "הרע מכול הוא שאין לי חברים. יש לי אמנם את דובנו, אבל אולי זה חד-צדדי: מצדי. אילו היה לי חבר היינו יכולים לשפוך את לבנו אחד לשני. גם בגדוד אני מרגיש את עצמי בודד. כאילו כולם זרים לי, אין אל מי לפנות."  

          למחרת אינו יוצא מהבית. כל היום עסק בקריאת יומנו של קוסטיה ריאבְּצֶב וכשהספר סגור, מונח על הברכיים והמבט משוטט בברית-המועצות, בבית-הספר של קוסטיה, אבא נכנס הביתה. גם הוא נראה כאילו הוא נמצא בברית-המועצות. עמוס מתבונן בו בלב נחמץ. מחכה. אולי יהיה צורך להגיש עזרה. אולי אפשר יהיה להגיש עזרה.

          אבא יושב, קם, ניגש לחלון, מסתכל, כאילו מחכה למישהו, סוגר את החלון, חוזר ומתיישב. פתאום קם, הולך לדלת, רוצה לפתוח, לא פותח. עמוס מסתכל, עיניים נתקלות בעיניים, אבא כמעט מחייך אליו, אבל מיד קם, חוזר לחלון ועיניו של עמוס בעקבותיו. רגע של רוך, ואז: "מה אתה רוצה ממני? מה אתה מביט עלי כל הזמן?" עמוס פותח את הספר רק על מנת לסגור אותו שוב בכעס. הוא קם ויוצא מן הבית.

          לילה, חושך. אילו היה יום אפשר היה לברוח מבית-הספר, להחביא את הילקוט מתחת לאבן, ללכת לים ולהיכנס אל תוך הגלים. אבל בלילה אין בית-ספר ואי-אפשר לברוח ממנו. הוא רוצה לחזור, אבל אינו יודע לאן. הוא מתיישב על המדרכה ברחוב מיכ"ל, לא יודע לאן ללכת. הוא אינו אומר לעצמו, בתימהון עגום: "אני באמת, באמת, לבד." הוא רק אומר: "אני לא צריך אף אחד. אני מצפצף על כולם."

          אבל כעבור יומיים הוא מנסה לברר במה בדיוק הוא אשם ומונה ביומנו, אחת-אחת, קודם את נקודות הזכות ואחר-כך את נקודות החובה: "מוכשר ללימודים, לציור, בעל שמיעה מצוינת, חושב שהוא לא ראוי ליחס שמתייחסים אליו, נוח להיעלב, לפעמים עצבני, אבל יודע גם להיות קר רוח, פטפטן (בזמן האחרון כמעט שחדל), לא פיקח ביותר. אומרים עליו שהוא קשה ויש לו לב אבן."

          "לב אבן" זה ביטוי של אבא, שגם אמא אימצה אותו: "אתה לא רואה כלום? אתה לא מבין כלום?" הוא לא חש שהביטוי הזה צודק, ובכל-זאת עובדה שאינו זוכר הרבה מאותה תקופה, לא את אמו, גם לא את אביו. ועל כן הזיכרונות הבהירים היחידים מאותה תקופה הם אלה של אחיו מוליק:

                 "אני זוכר איך אמא היתה סוחבת את דלי המים לאורך המדרגות. היא היתה פועלת הניקיון של הבית. ואני זוכר אותה, איך היא היתה הולכת לשוק, ומשם עם שני סלים כבדים לרחוב שינקין ומרחוב שינקין היא היתה לוקחת אוטובוס מספר שמונה הביתה. ההליכות היו קשות לה. היו לה רגליים נפוחות, מכוסות בתחבושות, ואני הייתי נגרר אחריה" (ריאיון פרטי, 2003).

          עמוס אולי גם לא ידע, לא ראה או אולי אינו זוכר, איך אביו היה יוצא מהבית בערב, בדיוק כשכולם מתכוננים ללכת לישון, הולך עד קצה רחוב החשמונאים, שחוח, כאילו ממילא אין לאן למהר, נעמד רגע, מחבק את הפנס הכבוי, מחכה שיידלק, ואיך היה שב מרחוב החשמונאים לרחוב אחד העם, בחזרה הביתה. אבל אם לא ראה ואינו זוכר, איך בכל-זאת קפאו שתי תמונות הזיכרון הללו, של אבא ואמא, בספר בתחנה, מוסתרות מאחורי זהויות בדויות, מוסוות על-ידי דמויות אחרות:

          "משהו מפרפר בתוכי. אני רואה אותה יורדת מהרכבת. בידה האחת מטאטא ובידה האחרת סל ירקות. הנה היא מטאטאת את הרציף. הלוך ושוב, הלוך ושוב, וסל הירקות נשרך אחריה.

          "אישה מעניינת מאוד, אומר אחד.

          "חיים קשים, אבל איזו ארשת של אצילות.

          "זה הכול עניין של חינוך.

          "לא רק עניין של חינוך. גם עניין של אופי...

          "היא כבר גמרה לטאטא את כל הרציף. הרציף מבהיק כמו מראה חדשה. אבל זרם האנשים הנכנסים והיוצאים מעלה שכבת אבק חדשה על הרציף המבהיק. קרעי עיתונים, בדלי סיגריות, שיירים ושאריות. בכוחותיה האחרונים היא מטאטאת את הרציף עוד פעם אחת אחרונה. איש לא ילכלך אותו. הרכבת האחרונה כבר יצאה ורכבת אחרת עוד לא באה. בלב כבד היא חוצה את הפסים, בראש נטוי, לעבור אל הרציף השני. בזה הרגע מגיח קטר ענק ומהבהב ומוחץ אותה" (תחנה, 9).

          כמה נשים יידרשו במשך השנים כדי לעמעם את השכחה הצורבת, המוחלטת, שכחה שאינה מרפה, של המטאטא, של סל הירקות. ומנין בא הקטר הענק, הקטלני? וגם אם התמונות האלה יוטבעו בשיער זהוב, בריחות שלא מכאן, בחלקות בשר אלה ואחרות, מה יהיה על התמונה האחרת, על טיולו של יעקב לוין אל הפנס הכבוי בפינת החשמונאים, במה ניתן יהיה לכסות עליה?

          "הזקן ניגש אלי במורך ומרחרח מסביב. אני מאותת לו לסור הצדה - מאוחר. הרכבת הארוכה הארוכה חולפת ביעף ומפרידה בינינו. לסירוגין, לסירוגין - אני מחשב את המרחק בין חלון מואר לחלון מואר ואת המהירות - לסירוגין אני רואה את דמותו הדלה והשחה עומדת אין אונים ומחבקת את הפנס הכבוי" (תחנה, 11).

          במה ניתן לבטל את המוחלטוּת הסופית של התמונה הזאת, הסגורה וחתומה בשכחת העבר? אין תיקון. אין הזדמנות שנייה. אי-אפשר לאותת שוב, בעקשות, לא בסמפור ולא בהבוב פנסים, ואין לחצות את הפסים ולגשת. והאשמה:  "אלוהים לא סלח לי עד היום הזה" (שם).

 

שנים-עשר באוקטובר 1941 הוא היום שבו נלקח יעקב לוין מביתו לבית-החולים לחולי רוח, ושם נותר עד יום מותו, כעבור שלוש-עשרה שנים.

          עמוס היה שם וראה. עוד בצהריים, כשחזר מבית-הספר, שמע מחדרו הסגור צלחות מתנפצות אל הרצפה, רהיט נגרר, אולי כיסא נזרק, ושקע עמוק-עמוק ביומנו של קוסטיה ריאבצב בלי לראות מה כתוב בו.

          אחר-כך היה שקט. הוא יצא לרגע מחדרו, לראות מה קורה וכבר לא היה אפשר לשוב בחזרה. אבא שלו עמד שם, בסלון, נאחז בשולחן, מתנודד. עמוס נסוג, נצמד אל הקיר, נדחק ונדחס אל תוכו כאילו כדי לבקוע בו פתח, ובכל-זאת ראה איך אבא מאבד שיווי משקל, כמעט נופל, ואיך אמא אינה מצליחה לתמוך בו, ובלי שים לב לאימה הוא היה לפתע לצדו, מחבק את מותנו, מניח לו להישען עליו, להעיק עליו  בכל כובדו, ואומר לו: "אבא, יהיה בסדר." וכשבאו שני אחים ולקחו אותו, עמוס סובב את ראשו אך לא הספיק שלא לראות את המבט בעיניו, פרוע ומזרה אימים. הוא שמע את טריקת הדלת מאחוריהם, חזר לחדרו, פתח את היומן שלו, ולא כתב בו דבר על מה שאירע.

          היומן, באותו תאריך, 12.10.41, מתחיל בסיכום מאורעות שלשום בנימה אפית, שלווה: "היום הזה לא הצטיין במקרים מיוחדים. לא באתי לפעולה כי רציתי לבוא למחרת למסיבה." ממאורעות שלשום עובר היומן למאורעות אתמול ומספר על המסיבה, על מישהו שהקריא דברים היתוליים, על הילדים שסיפרו סיפורים מותחים ובינתיים אף מילה על אבא. שנתיים לאחר מכן, ב-28.11.43, יעלה הזיכרון, כבר מרוחק, לא מדויק: "אני זוכר את הסוף הנורא. אבא משתולל בבית, לפתע לוקחים אותו מהבית."

          וב-1988, כעבור ארבעים וחמש שנה, הזיכרון מחוק עוד יותר: "הפעם האחרונה שראיתי את אבא. חזרתי מבית-הספר. הייתי בן שלוש-עשרה או משהו. היה משהו באוויר שלא נתן לי להיכנס אל החדר של הורי. שמעתי קולות של אנשים זרים, לא מוכרים. כעבור כמה דקות יצאו כולם. אבא היה חיוור. הוא לא דיבר, ולא היה יכול ללכת בכוחות עצמו. שני אנשים תמכו בו. הוא הלך ביניהם במסדרון, ועיניו היו כמעט לבנות. הוא לא ראה אותי, וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו" (את והב, 76).

          בשנת 1999, חמישים ושמונה שנים לאחר מעשה, הזיכרון נדחק לגמרי:

סוֹפוֹ שֶׁל אָבִי

הָיָה פְּרָטִי

וְנִדָּח

וְנִשְׁכָּח, וְעָלָיו

אוּלַי בְּהִזְדַּמְּנוּת אַחֶרֶת. ("עוד בעניין יענקלה", זוחלים, 128 ).

          הזדמנות אחרת לא היתה. ההזדמנות האחת, ואין בלתה, היתה  ביום שזה קרה, ב-12.10.41, והיומן לא ניצל אותה. במקום הסיפור על "סופו של אבי", עובר היומן מאירועי שלשום ואתמול אל אירוע שקרה כמה ימים לפני כן:

          "שמעון ערם הבטיח לנו לעשות פעולה מיוחדת וקבע פגישה בחמש בבוקר על יד הבית האדום. התעוררתי בלילה. שמעתי עגלות נוסעות ותרנגולים קוראים. החלטתי: כעת שעה 4:00, לקחתי את השעון: 1:15. מה זה! לא יכול להיות! התלבשתי, קפצתי מן החלון.

          "בחוץ היה חושך, ירח מלא וכוכבים, לילה. אזרתי אומץ ויצאתי. הלכתי כמתגנב בצדי הגדרות עד שהגעתי לים. הלכתי על החוף והנה על-ידי, על שפת המים, פוסעים להם חרש-חרש שני אנשים, כנראה לא ישרים ביותר, התחבאתי עד שהסתלקו והלכתי הלאה - באתי עד הבית האדום. אין איש. עמדתי להביט בים: ים אפל, גלים לבנים, אורות רחוקים … שמעתי רחש.

          "אינסטינקטיבית הפניתי את ראשי לאחורי, לפני עמד בן-אדם ונדף ממנו ריח יין. הוא שאל אותי באנגלית מה אני עושה כאן. ברכי התחילו לרעוד ואמרתי לו שאני צריך להיות כאן בחמש בבוקר ושקמתי בטעות כי שמעתי עגלות נוסעות. הוא שאל אותי אם אני רואה אורות רחוק, אמרתי לו שכן."

          והסיפור הזה מסתיים כך: "הייתי רוצה שיהיה לי כלב גדול, חזק ופיקח, שיהיה לי כמו חבר." כלב לא היה לו באותו הזמן, אמא לא הרשתה חרף כל הבטחותיו שידאג להאכיל אותו ולצאת אתו לטיול שלוש פעמים ביום.

          האם באותו טיול לילי, שהיה אולי המצאה בלבד, הוא נזכר ב-1973, כשהוא מתאר כיצד הוא יושב במחנה ריכוז עתידני, דמיוני, "שומע את חוט הפלדה הדק נמתח כמו קפיץ" בטרם יטיל אותו האויב על צווארו וחושב: "אילו היה לי כלב. אבל אין אמא ואין כלב. רק אני לבדי בלילה" (בלוק, 109)

          הוא היה אז בן ארבעים ושש, מלחמת יום כיפור עמדה בפתח, על מרפסת הגג שלו התנהלו שיחות שלום, בינתיים רק בין מפלגות השמאל לבין עצמן. מחלון חדרה, הצופה אל אותה מרפסת שמעה בתו שלומציון את הקולות, עולים ויורדים ומתחדדים, ונכנסים זה אל תוך זה וקולו של אבא שלה מתגבר על כולם: "צריך להבחין בין מה שאתה זכאי לו כי אתה צודק לבין מה שהשגת בכוח הניצחון," והיא היתה נרדמת ומתעוררת ונראה היה כאילו אותו משפט לא-משתנה נמשך ונמתח על פני הלילה: "אני מוכן לתת הכול בחזרה תמורת שלום, לא אתן כלום ללא שלום." את הקולות הללו היא שמעה כבר בשבוע הראשון להולדתה, כשהובאה הביתה, עטופה בשמיכה חמה והושכבה במיטה מתחת לחלון. "מי יעסיק את הערבים כפועלים שחורים על האדמה שעוד אתמול היתה שלהם?" וקולות הבכי שלה התקבלו כליווי מתאים לשאלות שחזרו ונשאלו: "מי יבנה את הבתים בענתות? איזה קיבוץ סוציאליסטי שלקח אדמות מהערבים הנעדרים יקח עכשיו את האדמות החדשות?" בחצי השנה הראשונה לחייה היא לא חדלה לבכות - אולי אותן שיחות העציבו אותה, אולי סבלה מכאבי בטן, אולי הזדהתה עם אביה שנשאר בודד במערכה כשעבר מהתקפות על הימין להתקפה על חבריו בשמאל. אולי קולו הנרגז הפחיד אותה, כשהתוודה שיש לו יחס נלהב לענתות ואולי נבהלה עוד יותר כשהגביה את קולו כדי לומר שלחבריו בשמאל ויתור על שכם אינו מכאיב וכדי לומר בקול רם עוד יותר, מתגבר על קריאות הגנאי והצעקות, שהוא מאמין רק למי שמוותר בכאב על דבר יקר לו כי הצדק והשלום יקרים לו יותר. אבל בגיל ארבע כבר היתה נרדמת בשלווה אל תוך הוויכוחים הללו, מתעוררת לרגע רק כדי לשמוע איזו הצהרה של אביה: "הבית לא יכול להתחיל ולהייגמר במקום שאליו הגיע הצבא הישראלי, יעד לאומי קובעים לפני שהטנקים באים," ומתעוררת שוב בסוף הלילה, בשתיים, או שלוש, כשאביה מתיישב על קצה מיטתה ושואל אותה, לקול מחאות אמה, אם תרצה עכשיו לשמוע את הסיפור על השפן שהיו לו שני בתים. היא תרצה, ברור שתרצה, אבל תשוב ותירדם עוד לפני שיגיע השפן לביתו הראשון.  וכשכל בני הבית ישנו כבר במיטותיהם, הוא היה מתיישב לשולחן ומוסיף מילים ודפים לספר שואה II , מפתח ומפרט בקטעים האוטוביוגרפיים ועדיין לא מזכיר, ולו במילה, את אותו יום שבו לקחו את אבא. האב המתואר בספר הוא אב קולקטיבי, שהתמזג אל התקופה כולה:

          "על אבי כמעט שאינני יודע דבר. לא הרבינו לשוחח, ואיבדתי אותו בגיל צעיר למדי. כמו לכל ילד, היו לי עיניים ואוזניים ויש דברים שאני זוכר. אבל במרוצת השנים התערבבה דמותו של אבי בתוך עולם של סמלים שבו ציינתי לעצמי את תקופתו. הגעגועים אל עולם חדש ואל מטמורפוזה של האנושות אינם מכים על כל דלת. ישנם דורות, מאושרים או אומללים, שאותם געגועים פרצו אל חדרם כמו סופה וגרפו עמם הכול. ראיתי את מהומות הסטודנטים בפריז ובארצות-הברית. אני סבור שהדור שגדל ופעל בין שתי מלחמות העולם היה אחד הדורות ההירואיים, המופלאים והאומללים ביותר של האנושות" (שואה, 31).

          בינתיים נולדה הבת השנייה, אהרונה. עמוס היה אז כבר בן חמישים ושתיים. מתוך תרמיל נישא על גבו היא ראתה חלקים גדולים מארץ עבר, את המפלים של הזוויתן, את נחל עמוד, את המנזר הצלבני שמעליו, תשומת לבה אפילו הוסבה לביצה נשכחת בחדֵרה ועל כך היא אמרה: "תודה," המילה הראשונה שידעה לומר, עוד לפני "אבא" ו"אמא". הוא כתב לעיתוןידיעות אחרונות כתבות על ארץ ישראל, ובאחד הטיולים הראה לשתי בנותיו כיצד הזרעים של עכובית הגלגל מתגלגלים ברוח "כגלגל לפני סופה". אולי זה היה הזמן להפנות סוף-סוף את המבט לאחור ומבעד לשנים וליבשות, למגדלים ולעיי החורבות, לראות שוב את אביו?

          עדיין לא.

          וביומן, באוקטובר 1941, כבר נכתבו חמישה עמודים של סיכומי הימים הקודמים ורק עכשיו משתרבב לו סוף-סוף הפרט שנשכח: "אתמול שלחו את אבא לבילינסון. הוא היה מהלך כצל והיה לו מבע עיניים  איום. הוא לא יכול כמעט לדבר ואף לא ללכת. זה היה מראה נורא."

          וכאן מסתיימת מחברת היומן. מה יש עוד לומר. רק מחשבה עמומה עוד מהבהבת ולא נכתבת: זה לא שהדלת ההיא לא נפתחה אז. פשוט לא היתה שם דלת. לא היה לאן להיכנס.

          "בבתי-המלון הרחוקים, עם מלח ופותחן, הייתי חושב על בתי-המלון הרחוקים האחרים, שבהם, עם מלח ופותחן, הייתי חושב על בתי-המלון הרחוקים האחרים. עכשיו, בביתי שלי, אני חושב על כמה מבתי-המלון הרחוקים האלה" (את והב, 50).

          עמודים על עמודים עוברים ברומן את והב בסופה עד לרגע שבו מוכן המספר להיזכר לרגע, במעורפל, באותו "היום שבו לקחו את אבא". ואז הוא מוכן לקבל את הדין: "פתאום אני מבין שברגע זה עברתי טבילת אש. אני מבין שמלח ופותחן אינם מולדת. הם, בפשטות, החיים. הם, בפשטות, כל החיים" (שם, 52).