כשיצאתי למסע בעקבותיה של תרצה אתר היו עימי רק האמירות והשאלות המשומשות עד לעייפה: איך זה להיות הבת של אלתרמן, התאבדה או לא, יפה, שברירית, "שמרי נפשך"...
כמה זה רחוק ממני עכשיו, ספר שלם אחרי היציאה ההיא לדרך.
כי עת פסעתי בעקבותיה נגלה אליי קמעה־קמעה העולם העשיר והמרגש של ילדה־נערה־אשה־אם, שחייה מורכבים משלל צבעי הקשת של צחוק ובכי, יצר ויצירה, רגישות משוררית וצבריוּת פרחחית, ועוד שפע ניגודים חינניים. דרך סיפורה ניתן היה לגלות לפתע פיסות מציאות בלתי מוכרות: ילדוּת תל־אביבית של שנות החמישים, הווי פנימי של להקה צבאית, הצצה אינטימית אל "חיי הבוהמה", מאחורי הקלעים של התיאטרון, ועוד כהנה וכהנה.
את חרכי ההצצה הללו סיפקו לי באהבה ובנכונות אנשים רבים וטובים, שזיכרה של תרצה יקר להם, והם נוצרים אותו כמחזיקים באוצר נדיר. בראש ובראשונה אני מבקש להודות לילדיה נתן סלור ויעל סלור־מרזוק, על שפתחו לבם ודלו מזיכרונותיהם פיסות חיים מתוקות של אם וילדיה. אני מודה לעינת סלור, בתו מנישואיו הראשונים של בנץ', בעלה של תרצה, ששיתפה אותי בחפץ לב בתמונות משמעותיות מיחסיהן. תודה עמוקה לעודד קוטלר, בעלה הראשון של תרצה, על שחלק עימי בחום את זיכרונותיו. רוב תודות לבני משפחתה הקרובה של תרצה: גלי לירון, אקי להב, ערן להב, דוקי עצמון, אורה טבת - על הארת הצד המשפחתי והאישי בחייה.
תודה גדולה לזיווית אברמסון, חברתה הקרובה, על האמון ועל שפע התובנות והסיפורים; לעופרה שלו, חברתה מהתיכון ומהתנועה, שהביאה אליי אין־ספור פיסות מציאות רוטטות ועסיסיות, וכן לעדיני נחתומי, אף היא חברה מימי בית־הספר.
עזרה גדולה, בסיפורים ובחומר תיעודי, קיבלתי מגבי אקשטיין, שהיה יחד עם תרצה בלהקת השריון, ושפך אור על תקופה מלבבת זו בחייה. צרור תודות לחבריה ושותפיה של תרצה לעשייה האמנותית והתיאטרלית: פנינה גרי, אלכס פלג, שמוליק עצמון, שולמית אדר, נעמי פולני — שחלקו עימי את זיכרונותיהם.
תודה מיוחדת מעומק לבי לנגה אלבלך, מנכ"לית הוצאת 'הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים', שניהלה עד לאחרונה את ארכיוני אלתרמן ותרצה אתר במכון קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית באוניברסיטת תל־אביב. נגה שיתפה אותי בכל החומרים שמצאה (ושרבים מהם כונסו לספר החשוב והמקיף שערכה נגה — 'תרצה אתר — כל השירים', שיצא ב-2019 בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים'). יחד חיפשנו, כבלשים מיומנים, אחר עוד ממצא ועוד עובדה מחייה הנמוגים של תרצה.
אני מבקש להודות להוצאת 'הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים' על שאפשרה לנו לצטט מכל שיריה ויצירותיה שיצאו במסגרת ההוצאה.
ואחרונים חביבים, תודה גדולה לבית ההוצאה 'כתר ספרים', ולרוני מודן במיוחד, על שמצאה את סיפור חייה של תרצה ראוי לצאת כספר במסגרת ההוצאה. תודה לעורך הספרותי שמעון ריקלין, שליווה אותי בנאמנות וברגישות ושעצותיו הטובות עזרו, כרגיל, לחלצני ממבוכות כאלה ואחרות, ולהפוך את כתב היד לדבר השלם המוגש לפניכם. תודה לנעמה כרמלי על העיצוב הגרפי, ועל העבודה המוקפדת והאיכותית בעיצוב צידו החזותי של הספר.
יבואו כולם על הברכה.
- א -
הורים
מייד עם תום לימודיה בגימנסיה העברית 'תרבות' בגרודנו שבפולין החליטה רחל מרכוס בת התשע־עשרה לעשות צעד מעשי ראשון בדרך להגשמת חלומה מילדות — להיות שחקנית תיאטרון. להוריה סיפרה כי היא יוצאת ללמוד מקצוע — מורה להתעמלות — ואף זכתה בברכתם ובתמיכה כספית. היא נסעה לווינה, נרשמה ללימודים בסטודיו המפורסם למשחק שייסד הבמאי היהודי־אוסטרי מקס ריינהרדט, עברה כמקובל בחינת כניסה (קריאה דרמטית של צ'כוב ברוסית), ובראשית שנת 1932 החלה את לימודיה.
בסוף אותה שנה עלו הוריה של רחל עם שלושת אחיה ואחותה הצעירה לארץ־ישראל, והתמקמו בחדרה. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והרוחות הרעות שהחלו מנשבות באירופה דרשו כי תשאיר הכול מאחוריה ותצטרף אליהם. וכך, פחות משנתיים מאז בואה לווינה, ועוד בטרם סיימה את לימודיה, עזבה רחל בחופזה את אירופה, ובראשית שנת 1934 הגיעה לבית המשפחה בחדרה.1
התשוקה להיות שחקנית בערה בה, וחודשים ספורים לאחר בואה ארצה עברה לתל אביב ומיהרה אל אולמות התיאטרון. ב'אוהל' ראתה את 'בשפל' של גורקי וב'הבימה' את 'הלהבה הקדושה' מאת סומרסט מוהם, בכיכובה של חנה רובינא. "ל'אוהל' לא פניתי, כי תיאטרון זה לא מצא חן בעיניי," סיפרה לימים, "לטעמי הייתה בו רוסיפיקציה מוגזמת. אני הייתי חניכת התיאטרון הגרמני והווינאי."2 רחל התייצבה בפני מנהלי 'הבימה' מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר, קראה בדרמטיות קטעים משל גתה, שילר ושניצלר, ולא התקבלה בטענה ש"ההשפעה הגרמנית מורגשת אצלי במידה יתרה."3
אבל הרצון היה עז. בַּצר לה הגתה רעיון להכין בעצמה מופע קריאה אמנותית של שירי משוררים. מופע מעין זה העלתה פעם או פעמיים בימי נעוריה. רחל אהבה לקרוא שירה וידעה לעשות זאת באופן מרשים ודרמטי. לא יעבור עוד זמן רב עד שערבי הקראת השירה שלה יהפכו למבוקשים ביותר, והיא תנדוד עימם מיישוב ליישוב ברחבי הארץ, ולא תחדל מהופעות אלה עד שנותיה האחרונות. מכר שלה מגרודנו ששמע על תוכניתה אמר: "אני מכיר מישהו שאולי יוכל לעזור לך. [...] הוא יודע שפות, ולכן יוכל לתרגם לך חומר. [...] הוא כנראה גם מתמצא בספרות. שמו נתן אלתרמן."4
אך כיצד תגיע לאלתרמן? היא פנתה אל שולמית בת־דורי, חברת משמר העמק שעימה התיידדה עת למדו שתיהן אצל מקס ריינהרדט בווינה. בת־דורי, המבוגרת ממנה בשמונה שנים, כבר הייתה אז דמות מוכרת למדי בחוגי האמנים, שחקנית בתיאטרון הסאטירי 'המטאטא', וחילקה את זמנה בין הקיבוץ לעיר הגדולה. "בואי," אמרה לה, "אביא אותך לקפה האמנים. שם תכירי אנשים, סופרים, אמנים."5 ובאחד מימי האביב של שנת 1934 נכנסו השתיים בשעת ערב מאוחרת אל קפה 'שלג לבנון', ששכן ברחוב אלנבי 15, הרחק אמנם ממרכז העיר אבל בקרבה מבורכת לחוף הים.
"'שלג לבנון' הוא קפה האמנים, בו ייפגשו זמרים ופייטנים, ציירים, במאים ומנגנים מכל המינים!" התנאתה מודעת פרסומת בכתב העת 'כתובים', בעריכתם של שטיינמן ושלונסקי. "אם נפשך תשתוקק ותכל, לכל משקה טוב ולכל מאכל, אל תתעצב ואל תאבל, כמאמר החכם וד"ל [די לחכימא — מ"ז]: איתי ללבנון, איתי ללבנון תבואו."6 והם אכן הגיעו. אברהם שלונסקי ואלכסנדר פן, המשוררים; גבריאל טלפיר ואורי קיסרי, העיתונאים; נחום נרדי ומרדכי זעירא, המוזיקאים; נחום גוטמן ואריה נבון, הציירים; וכן הגיעו שחקני 'הבימה', 'אוהל' ו'המטאטא', מייד אחרי תום ההצגות ורגע לפני שהלכו — או נגררו שתויים — אל דירותיהם הקטנות והמחניקות ואל בדידותם. על שולחנות מתקפלים בעלי מראה אחיד, מכוסים במפות שולחן לבנות, היו מגישים להם שלושת השותפים בעלי המקום, האדונים הנכבדים שקולניק, ליאדסקי וזוברק, אוכל עממי וזול, ולקינוח כיבדו אותם בגלידה שהוכנה במקום, "הידועה לקהל התל אביבי בניקיונה ובטיב טעמה."7
בין היושבים הקבועים ב'שלג לבנון' היה גם נתן אלתרמן. לימים יכתוב: "בְּךָ הַ'שֶּׁלֶג' בַּלֵּילוֹת / מָצָא כָּל אִישׁ אֶת מְנָת כּוֹסוֹ לוֹ / הָעִיר זִמְּרָה בְּמַקְהֵלוֹת / וְרַק אַתָּה זִמַּרְתָּ סוֹלוֹ / הָעִיר פָּרְחָה בְּאוֹר חָדָשׁ / אַתָּה אָמַרְתָּ — לֹא אָזוּז עוֹד / מִמְּךָ קִבֵּל גַּזּוֹז עִם קַשׁ / כָּל בַּעַל חוֹב וּבַעַל מוּזוֹת."8
כשנכנסו רחל ושולמית בת־דורי לבית הקפה הבחינה שולמית באלתרמן יושב לבדו באחד השולחנות, כוס משקה ריקה לפניו והוא מעשן. "ראי," אמרה לרחל, "זהו האריך קסטנר שלנו..."9
אלתרמן בן העשרים וארבע היה באותה העת כבר מוכר למדי. שנתיים קודם לכן, ביולי 1932, חזר כאגרונום מדופלם מלימודיו בנאנסי שבצרפת, וכבר באוגוסט התפרסמו שני שירים שלו בגיליון החדש של כתב העת 'כתובים'.10 מכאן ואילך החלו להתפרסם שיריו ב'כתובים', ולאחר מכן ב'טורים', בעריכת שלונסקי, ב'גזית' בעריכת גבריאל טלפיר, ובעיתון 'הארץ'. משה גליקסון, עורך העיתון, אף קיבל ממנו לעיתים קרובות רשימות פרי עטו, כתבות מהשטח וביקורות ספרותיות. בנוסף, הוא החל לתרגם ספרים ומחזות, ואף שלח ידו בכתיבה לילדים. בחנוכה תרצ"ד, דצמבר 1933, התפרסם במוסף לילדים של 'דבר' שירו "נס גדול היה פה", והפך מייד לקלאסיקה ארץ־ישראלית: "זֶה הָיָה בַּחֲנֻכָּה / הַיְלָדִים שָׁכְבוּ לִישֹׁן / הַכִּתָּה הָיְתָה רֵיקָה / רַק הִבְהֵב עוֹד נֵר רִאשׁוֹן / שֶׁקֶט, חֹשֶךְ, אֵין אָדָם / כְּלֵי הַבַּיִת לְבַדָּם / רָעֲדוּ כֻּלָּם בְּיַחַד קְצָת מִקֹּר וּקְצָת מִפַּחַד..."11 היצירה שהקנתה לו את הפרסום הרב ביותר הייתה חיבור פזמונים לתיאטרון הסאטירי 'המטאטא'. זו החלה בסתיו 1933, והלכה ושפעה כמעיין המתגבר. עד מהרה היה לספק הפזמונים המרכזי של התיאטרון.12
רחל התרשמה מאוד מפרח המשוררים הצעיר. הוא מצא חן בעיניה בהופעתו החיצונית המרושלת, בתלתליו השופעים, בתסרוקתו המשונה. היא התגברה על היסוסיה, הציגה את עצמה, וביקשה ממנו שיכתוב לה משהו, שיר או פזמון, אולי יתרגם. אלתרמן, שגר באותה העת בבית הוריו ברחוב אלנבי 19, לא הרחק מ'שלג לבנון', היה אז שבור לב אחרי פרידה מיוסרת מעבריה, גננת מעמק הירדן שהייתה מושא אהבתו. משהו ברחל היה כל כך שונה מעבריה המלנכולית. "אני הייתי בחורה עליזה־עליזה," תיארה רחל כעבור שנים את מפגש ההפכים ביניהם, "הוא היה מסוגר ומתיירא ואני מלאת חיים. הוא נולד בתשעה באב, ואני בפורים."13 משהו ברחל משך אותו, והוא הבטיח שייתן לה חומר.
כך החל הקשר ביניהם. היא בת עשרים ושתיים, הוא מבוגר ממנה בשנה וחצי. "בתחילת פגישתנו לא היה לי רושם כי תתהווה איזו קרבה מיוחדת בינינו," סיפרה.14 הם שבו ונפגשו ב'שלג לבנון', וגם בבית הקפה של 'היהודי העצוב', ששכן על גדתו השנייה של רחוב אלנבי. אלתרמן גילה כי עליזותה, חביבותה, ואפילו טון הדיבור הקולני מעט והדרמטי, מסיעים אדוות חום אל ליבו השבור. עד מהרה מצאו כי טעם משותף להם בקולנוע. שניהם העדיפו את השחקנים הצרפתים והרוסים על הגרמנים, ושניהם אהבו קומדיות. "מרוב צחוק שצחקנו, הפלנו פעם שורה של כיסאות ב'גן רינה'."15 רחל השתלבה בלי קושי בהווי בתי הקפה, בשתייה בחברותא וברחש־בחש הספרותי שאלתרמן היה איכשהו תמיד במרכזו. אחרי כמה בקבוקים של קוניאק מדיצינאל כבר היו שרים בקולי קולות, מתווכחים בלהט על זוטות, ובשעת לילה מאוחרת "היו יוצאים לפעמים לשפת הים או יושבים עד אור הבוקר בשדרה או נוסעים בדיליז'אנס ערבי ליפו, לטעום משהו."16
אלתרמן עמד בהבטחתו ונתן לרחל חומר. באותו קיץ שבו החלה היכרותם פרסם ב'טורים' של שלונסקי את "אל תיתנו להם רובים" — שיר אנטי־מלחמתי חריף שכתב בעקבות ידיעה בעיתון על מותו של החייל האחרון ממלחמת העולם הראשונה, שהיה קורבן להתקפת גזים.17 הוא העניק אותו לרחל, והיא ביצעה אותו באופן דרמטי בערבי הקריאה שהחלה לערוך. שנים ארוכות יהיה זה השיר המרכזי במופעיה, עד שאלתרמן יאסור עליה לבצעו ביום השואה, בטענה שאין להשמיע שיר פציפיסטי בעת הזו כיוון "שהכול השתנה, שצריך להילחם כדי להתגונן, להילחם על נפשנו."18
הקשר ביניהם התהדק במהירות, ואלתרמן החל להביא את רחל אל בית הוריו. בלה ויצחק אלתרמן אהבו את האישה הצעירה והצחקנית, ולא נרתעו מהמקצוע הבוהמייני — שחקנית — שבחרה לעצמה. בבית הוריה של רחל בחדרה התלהבו פחות. כשבאה להודיע על החלטתם להתחתן אמרה לה אימה: "אל תינשאי למשורר. תקראי את יומניה של אשת טולסטוי וזה יפחיד אותך. תדעי מה מחכה לך. אם תינשאי לו, חייך יהיו רצופי סבל."19
רחל ואלתרמן נישאו בראשית שנת 1935 בטקס חופה צנוע במשרדי הרבנות שברחוב יבנה, ללא אורחים וללא מסיבה. לאחר החתונה שכר הזוג דירת חדר במרתף ברחוב הגליל 8 (כיום רחוב מאפו). חיים גמזו — ידידו של אלתרמן מימי הגימנסיה הרצליה והלימודים בצרפת — חזר באותה העת ארצה עם בחורה, שהיה צורך להסתירה מאימו של גמזו, כיוון שעדיין לא היו נשואים. רחל ואלתרמן הכניסוה אל דירתם הקטנטנה ואירחוה ברוחב לב עד שגמזו הרהיב עוז להציגה בפני אימו ומצא להם חדר ברחוב גאולה.20 בסמיכות לזוג גרו יעקב הורוביץ ושלונסקי, אנשי חבורת 'יחדיו' שאלתרמן השתייך אליה. "הייתה קומפניה [שותפות — מ"ז]," סיפרה רחל על ימי ראשית זוגיותם, "צהריים אכלנו במסעדה של בתיה [...] היה שם סיר גדול של אורז וסיר של כדורי בשר, ונתן היה מחלק לכל אחד שתי כפות אורז ושני כדורי בשר. למי שהיה — שילם, ולמי שלא היה — נתן שילם."21 אלתרמן היה יכול להרשות לעצמו כי היה מסודר כלכלית יחסית לחבורת הדלפונים סביבו: היו לו משרה קבועה במערכת הלילה של 'הארץ' ושכר סופרים על הפזמונים שכתב ל'מטאטא'. לארוחות ערב שבת הסבו אצל בלה ויצחק, ולעיתים נסעו אל הורי רחל בחדרה.
שמו של אלתרמן כמתרגם מחזות מוכשר עבר בין ראשי התיאטראות בארץ והביא לו עוד ועוד עבודות תרגום. חלקם זימנו לרחל, המשתוקקת לשחק, תפקידים ראשונים על הבמה הרפרטוארית. כך תרגם מיידיש ל'קומדיה א"י' — אחת מבימות התיאטרון שצצו (ונפלו) חדשות לבקרים בשנות השלושים — את 'המכשפה' מאת גולדפאדן. ההצגה עלתה על במת אולם יאשה חפץ בסמטת בית השואבה ביוני 1935, ורחל שיחקה בה את תפקיד "הנערה". באוקטובר 1937 שיחקה בתפקיד ראשי במחזה 'הבית על הגבול' שתרגם אלתרמן, הפעם מגרמנית, ל'תיאטרון עברי' — גם הוא אחד מאותם תיאטראות לרגע, מייסודו של השחקן־במאי אלפרד (אלף־ארי) וולף.22
באותן שנים הלכה והתגוונה יצירתו הקלה של אלתרמן: הוא כתב שירים ופזמונים ל'מטאטא'; תרם ארבעה שירים לפסקול הסרט 'לחיים חדשים' (שיזמו והפיקו מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר, שני מנהלי 'הבימה' שלא קיבלו שנה קודם לכן את רחל לתיאטרון); החל בכתיבת טור מחורז ב'הארץ' — "רגעים" שמו — בו כתב על זוטות מחיי היומיום בתל אביב, כמו גם על אירועים וסוגיות הרות גורל העומדות על סדר היום הלאומי והעולמי. היה זה תרגול ראשון, וצנוע יחסית, למה שיתפתח להיות שנים ספורות לאחר מכן "הטור השביעי" ב'דבר'. כך חדרה אל כתיבתו הלמות התופים של התקופה: התבססות הנאצים בגרמניה, הקמת נמל תל אביב, "הספר הלבן" וועדת פיל, אירועי ליל הבדולח, מאורעות 1939-1936 והקמת פלוגות השדה (הפו"ש). כך, למשל, כתב בספטמבר 1938 לתוכנית 'חוזרים בתשובה' של 'המטאטא': "לְעוֹרֵר אַהֲבָה וְכָבוֹד וְחִבָּה וְקִנְאָה לְתוֹצֶרֶת הָאָרֶץ! / [...] וּשְׁנָתַיִם וָחֵצִי אוֹכֶלֶת הָאֵשׁ בַּשָּׂדוֹת מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ! / וְאַנְגְלִי הַשִּׁלְטוֹן, אַךְ גַּם הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׁיטוֹת... מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ."
בתחילת שנת 1938 יצא לאור 'כוכבים בחוץ', ספר השירים הראשון של אלתרמן, והכה את עולם השירה העברית בתדהמה. "עם הופעת הספר החדש התגלה כחניך הבכיר והמוכשר ביותר של המודרניזם הארץ־ישראלי, אשר השכיל להוביל את המהפכה הספרותית של דורו למקומות ולשיאים שלא נודעו כלל לפניו," סיכם דן לאור, הביוגרף של אלתרמן, את הרגע המיוחד הזה בתולדות השירה העברית, והוסיף: "בשירים שנכללו בקובץ יצר אלתרמן עולם שירי משלו, בלתי מוכר בשירה העברית, שזכה לייצוג באמצעות שפה שירית חדשה ופורצת דרך. [...] אין ספק, זו הייתה שעתו היפה."23 ב'כוכבים בחוץ' הופיעו שירי אהבה רבים, ספוגי מתח ארוטי, שנתנו ביטוי הן לשנות הקשר הראשונות עם רחל והן לאהבתו חסרת התוחלת אל עבריה, הגננת מן העמק.
'כוכבים בחוץ' היה גם הגורם הישיר לכניסתה של דמות נשית נוספת אל חייו של אלתרמן, אירוע דרמטי שהשפיע על המשך חייו ועל חייהם של כל הקרובים לו. צילה בינדר, נערה תל אביבית בת תשע־עשרה, יפה ומלאת חיים, הייתה חניכה פעילה בתנועת השומר הצעיר ובעלת כישרון בולט בציור. זה לא כבר סיימה את לימודיה בבית הספר תיכון חדש, חלמה על לימודים בבצלאל בירושלים, אך הסתפקה בינתיים בשיעורים אצל הצייר התל אביבי אהרון אבני. צילה קראה את 'כוכבים בחוץ', ונרעשה. שירה כזו לא קראה מעולם. חברה מהשומר הצעיר שאלה אותה אם תרצה לראות את המשורר במו עיניה, ושתיהן הלכו לקפה 'אררט' ברחוב בן־יהודה, שהיה גם הוא בית ועד ידוע למשוררי התקופה. הפגישה הראשונה הייתה ב'אררט', השנייה והשלישית על חוף הים, והפגישות הרבות הבאות היו בבית הקפה של 'היהודי העצוב', בקפה 'קנקן', במערכת עיתון 'הארץ', והיכן לא.24 כשפרצה מלחמת העולם השנייה בסתיו 1939 היה הקשר האינטימי בין אלתרמן בן העשרים ותשע לצילה בת העשרים לעובדה מוגמרת.
זירת מפגשיהם הייתה חשופה לעין כול: רחובות העיר, בתי הקפה, חוף הים, אולמות התיאטרון. כולם ראו, ידעו ושתקו. גם רחל. "ידעתי על צילה בינדר, לא התייחסתי לכך, לא אמרתי דבר," סיפרה לתמר מרוז, כתבת עיתון 'הארץ', שנים רבות אחר כך.25 "עֶרֶב אֶחָד, בְּ'כָסִית', שָׁאַל אוֹתִי אִם אֲנִי יוֹדֵעַ מַה בֵּין אֵשֶׁת חֹק לְאֵשֶׁת חֵיק," תיאר ידידו יעקב אורלנד רגע נדיר של גילוי לב מצידו של אלתרמן. "הִנֵּה מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן — רַק אוֹת אַחַת קְטַנָּה שֶׁבְּקֹשִׁי רוֹאִים אוֹתָהּ, אֲבָל הִיא־הִיא הָ'אוֹת־אוֹת־אוֹת' שֶׁל כָּל הָעִנְיָן."26 אלתרמן הִרבה להיפגש עם צילה, אך חזר — תמיד — הביתה אל רחל. צילה בחרה בחיי ידועה בציבור בהכרה צלולה, לא נישאה מעולם, וככל הנראה אף הפסיקה היריון, ביודעה שילד משותף אינו בא בחשבון מצידו של אלתרמן.27 היא בירכה על השעות שזכתה להיות במחיצתו ונשאה את גורלה בהשלמה.
הקשר הכפול של אלתרמן עם שתי הנשים נמשך ללא הפסקות עד יומו האחרון. שנים רבות אחר כך הכניס את המורכבות הרגשית הטעונה אל תוך שיר זמר שכתב, בו הדוברת היא אישה, ואין לדעת בבירור מיהי הנבגדת ומי "האחרת":
"אָז אָמַר: 'מַה יִהְיֶה אִם אֶבְגוֹד / וְאֹתָךְ אֶעֱזֹב מְיֻתֶּרֶת / בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים לְחַכּוֹת / עַד שׁוּבִי מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת?' / 'אִם צָרִיךְ לְחַכּוֹת אֲחַכֶּה' / כָּךְ אָמְרָה וּפָנֶיהָ בָּאוֹר / 'אִם צָרִיךְ לֹא לִבְכּוֹת לֹא אֶבְכֶּה / הָעִקָּר שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר / כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל / אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמוֹחַ / יִהְיֶה טוֹב אֲהוּבִי יִהְיֶה קַל / לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ'."28
