הקדמה
"ואן גוך, האיש שהחברה איבדה לדעת" (1947), חיבור שקטף את פרס סן־בֵּב, נכתב בעקבות ביקור בהול של אנטונן ארטו — צייר רישומים בעצמו — בתערוכת ציורים של ואן גוך בפריז, כשנה לפני מותו. המניע לביקורו היה מאמר של פסיכיאטר בשם ד''ר בּיר על אודות טירופו של הצייר ההולנדי, שפורסם ברבעון "אמנויות". לדברי הרופא, המַניות הזועמות של ואן גוך וניוונו נבעו מחוסר הסימטריות בפניו ומן העיוות הקל שבמוחו. אם אכן גלום ביצירותיו עֵרך, גרס המדען, הרי הוא פרי אפשרותן האקראית של הפרעות הנפש לחולל תוצאה מאושרת ביבול האמנותי. ארטו, שתיאור זה של הצייר קומם והסעיר אותו, ניגש לכתיבת המסה שלפנינו מייד עם שובו מן התערוכה, ועמל עליה כחודש ימים. נסיבות אלה הן חלק מן הגורמים לצביונו היחיד והמיוחד במינו ולעוצמתו של הטקסט הזה, שמעצימות אותו מעל ומעבר לגבולותיה של 'ביקורת אמנות'.
איריס לקונט, פריז, ינואר 2023
מבוא
אפשר לדבר על בריאותו הנפשית הטובה של ואן גוך, שבמהלך כל ימי חייו שם את ידו רק פעם אחת בלהבה, ומלבד זאת, כל שעשה, היה לחתוך לעצמו את אוזן שמאל, פעם אחת.[1] בעולם שבו אוכלים מדי יום וָגינָה מבושלת ברוטב ירוק או איבר מין של תינוק בן יומו, שמלקים ומעוררים בו זעם, כך הוא נקטף בצאתו מאיבר המין של אימו.[2]
ואין זה דימוי, אלא עובדה שחוזרים עליה שוב ושוב מדי יום ומטפחים בכל רחבי העולם.
ובדרך זו — מטורפת ככל שעשויה להיראות הקביעה הבאה — החיים הנוכחיים נשמרים באווירתם הישנה, אווירת הוללות, אנרכיה, אנדרלמוסיה, תזזית, שיבוש, שיגעון כרוני, אינרציה בורגנית, אנומליה נפשית (כיוון שלא האדם הוא זה שהשתגע, אלא העולם), נוכלוּת זדונית וצביעות עצומה, בוז מזוהם של כל מה שמצביע על גזע, על דרישה לסדר מוחלט המבוסס על מימושו של עוול פרימיטיבי.
בקיצור, של פשע מאורגן.
המצב בכי רע כיוון שלתודעת החולה יש כעת אינטרס עליון לדבוק במחלתו.
וכך, חברה מטומטמת המציאה את הפסיכיאטריה, כדי להגן על עצמה מחקירות על מצבי צלילות דעת שיכולת הניבוי שלהם הטרידו אותה.
זֵ'ראר דֶה נֶרְוואל[3] לא היה משוגע, אבל האשימו אותו שהוא כזה כדי להפחית מערכם של גילויים מסוימים בעלי חשיבות ראשונה במעלה שהוא עמד לחשוף. לא זו בלבד שהאשימו אותו, גם חבטו בראשו. לילה אחד הִכו אותו כדי שישכח את העובדות הנוראות שהוא עמד לגלות, ובעקבות המכות האלו הן עברו למישור על־טבעי ברוחו, כיוון שהחברה, שעשתה בחשאי יד אחת נגד תודעתו, הייתה ברגע זה חזקה דיה כדי להשכיח ממנו את אמיתותן.
לא, ואן גוך לא היה משוגע, אבל הציורים שלו היו פצצות תבערה, פצצות אטום שזווית הראייה שלהן, בהשוואה לכל היצירות שטעמן נכפה עלינו באותה תקופה, יכולה הייתה לחבל קשות בהתפתחות הקונפורמיזם של הבורגנות בתקופת הקיסרות השנייה, כמו גם בקלגסיהם של טְיֵיר, גַמְבֵּטה, פֵליקס פוֹר[4] ואלה של נפוליאון השלישי.
הציור של ואן גוך אינו יוצא נגד הקונפורמיזם הנוגע לאורחות החיים אלא נגד זה של המוסדות עצמם, ואפילו הטבע החיצוני — על מזג האוויר, על הגאות והשפל, על הסופות והסערות בעונות השנה — אינו יכול עוד, אחרי שוואן גוך חלף על פני האדמה, לשמֵר את כוח הכבידה כפי שהוא.
יתרה מזאת, במישור החברתי המוסדות מתפרקים והרפואה, הנראית כגופה מבותרת, מכריזה שוואן גוך משוגע.
נוכח צלילות הדעת של ואן גוך היוצר, הפסיכיאטריה היא בסך הכול קיטון אפל לגורילות, שהן עצמן אובססיביות ורדופות, ושכדי לשכך מצבי חרדה ומחנק אנושיים מזוויעים, אין ברשותן אלא טרמינולוגיה מעוררת גיחוך, תוצר מכובד של מוחותיהם הדפוקים.
אין בעצם פסיכיאטר אחד שאינו ידוע כלוקה באֶרוֹטוֹמָניה.[5]
אני סבור שהאבחנה של ארוטומניה, המצאתם של הפסיכיאטרים, אינה מסוגלת להכיר בשום יוצא מן הכלל.
אני מכיר פסיכיאטר אחד שלפני מספר שנים התקומם נגד ההאשמות הכוללניות שהטחתי בקבוצת החלאות — הבכירים בעלי הסמכות שעימם הוא נמנה.
אני, מר ארטו, אמר לי, אינני אֵרוֹטוֹמָן, ואני מאתגר אותך: הצג נא לי דבר אחד ויחיד מכל אלה שעליהם אתה נשען, שיש בו כדי לבסס את האשמתך.
די לי להצביע עליך, ד''ר ל'...[6] כאחד מהם.
אתה נושא על פרצופך את אות הקלון, מנוול עלוב שכמותך.
יש לו פרצוף של מי שמכניס את הטרף המיני שלו לתוך פיו כאילו היה שקד, כדי לעשות ממנו תנועת גנאי. זה מה שנקרא להפיק רווח ולזכות בפופולריות.
אם בהזדווגות לא הצלחתם להשמיע קולות הנאה וסיפוק באופן המוכר לכם ולגרגר באותו זמן מהגרון, מהוֶשֶט, מהשופכה ומפי הטבעת, אינכם יכולים להכריז שבאתם על סיפוקכם.[7] ויש בניתור הפנימי של האיברים שלכם משהו מן ההרגל, המעיד כאלף עדים על פריצוּת מבחילה, שאתם מטפחים משנה לשנה, יותר ויותר, כיוון שמנקודת ראות חברתית היא לא כפופה לחוק; אבל היא כפופה לחוק אחר, שמבחינתו כל התודעה המקופחת היא שסובלת, כי בהתנהגותכם זו אתם מונעים ממנה לנשום.
מצד אחד, אתם פוסקים שההזיה היא התודעה שעובדת, ומצד שני, אתם חונקים אותה במיניות הבזויה שלכם.
ובדיוק בהקשר זה ואן גוך המסכן היה טהור,[8] טהור כמו ששׂרף או בתולה אינם יכולים להיות, כיוון שהם אלה שרקחו והזינו במקור את המכונה הגדולה של החטא.
דוקטור ל'..., אולי אתה נמנה עם גזע השׂרפים הזדוניים אבל, אנא בחסדך, הנח לאנשים לנפשם. גופו של ואן גוך חף מכל חטא, היה גם חף משיגעון, שאגב, החטא לבדו מוביל אליו.
ואני לא מאמין בחטא הקתולי, אבל אני כן מאמין בפשע הארוטי, שבדיוק מפניו נשמרו כל הגאונים בעולם, חולי הנפש האותנטיים בבתי המחסה, אלא אם כן הם לא היו משוגעים (אותנטיים).
ומי הוא חולה נפש אותנטי?
זהו אדם שהעדיף להיחשב משוגע באופן שהחברה תופסת מושג זה, ובלבד שלא יחטא לאידאה נשגבת כלשהי של כבוד אנושי.
בדרך זו החברה, על כל בתי המשוגעים, חנקה את כל אלה שהיא רצתה להיפטר מהם או להתגונן מפניהם, כיוון שהללו סירבו לשתף עימה פעולה בכמה עניינים מלוכלכים מאוד. כי חולה הנפש הוא גם אדם שהחברה לא רצתה לשמוע, וביקשה למנוע ממנו להביע בקול אמיתות בלתי נסבלות.
אבל, במקרה זה, האשפוז הכפוי אינו כלי הנשק היחיד שבידיה, ולציבור יש אמצעים אחרים כדי לחנוק רצונות שאינם נראים לו.
מעבר לקסמים קטנים של קוסמים שוליים, קיימות נסיבות המחוללות כשפים גלובליים, שבהם משתתפת מעת לעת כל התודעה כולה. וכך, במקרה של מלחמה, מהפכה, טלטלה חברתית בחיתוליה — התודעה המשותפת נחקרת וחוקרת את עצמה וגם מחווה את דעתה שלה.
לפעמים אף קורה שהיא מתעוררת ויוצאת מגדרה ביחס למספר מקרים פרטיים בולטים.
כך, על כולם הילכו קסם בודלר, אדגר אלן פּוֹ, ז'ראר דה נֶרְוואל, ניטשה, קירקגור, הֹלְדֶרְלין, קולרידג', וכך גם אירע אפרופו ואן גוך.
הדבר עשוי להתרחש במרוצת היום, אך גם ובעיקר במשך הלילה.
בדרך זו קמים ועולים כוחות מוזרים המרקיעים שחקים, בכיפה אפלה זו, הבנויה בראש ובראשונה מפעולת הנשימה האנושית, ומהתוקפנות הארסית של הרוח הרעה של מרבית בני האדם.
וכך, רצונות טובים וצלולים נדירים, שנאלצו להיאבק בעולם, מוצאים עצמם בשעות מסוימות של היום או הלילה עמוק בתוך חלום בלהות אותנטי. רצונות אלה, מוקפים ביניקה נהדרת, בדיכויה התמנוני הנפלא של מעין מאגיה אזרחית, יופיעו בקרוב במנהגים הגלויים לעין.
נוכח זוהמה משותפת זו, שבצידה האחד הסקס ובצידה האחר טקס דתי וטקסים נפשיים אחרים כבסיס וכנקודת משען — אין זה מעשה מטורף להתהלך בלילה חבוש כובע שתריסר נרות הוצמדו אליו כדי לצייר את הנוף שלנגד עיניו;[9] כי מה היה עושה ואן גוך המסכן כדי להאיר סביבו, כפי שהעיר בצדק לפני ימים מספר חברנו השחקן רוזֶ'ה בְּלֵן.[10]
ובאשר להכנסת ידו לתוך האש, הרי זה מעשה גבורה צרוף ופשוט,
ובאשר לאוזן החתוכה, הרי מדובר בשכל הישר,
ואני חוזר ואומר,
שעולם שאוכל את הבלתי אכיל יומם וליל, עוד ועוד,
כדי לממש את רוע ליבו —
אין לו,
בנקודה זו,
אלא לסתום את הפה.
[1] בשנת 1881, כשמלאו לוואן גוך שמונה עשרה, הוא התאהב בדודניתו קי, אך היא דחתה אותו. בפגישה עם הוריה הוא דרש מהם להביאהּ לפניו ובעקבות סירובם, שם את ידו מעל להבת נר. בשנת 1888, פול גוֹגֵן הצטרף אל ואן גוך באַרְל שבדרום צרפת והשניים ציירו יחדיו. עד מהרה התגלעו חיכוכים ומריבות בין שני האמנים. ואן גוך חתך את אוזנו בעקבות מריבה סוערת שפרצה ביניהם בסוף השנה. [כל ההערות הן של המתרגמים אלא אם צוין אחרת].
[2] בכל דבריו אלה, החל מאכילת הוָגינה, מרמז ארטו, ככל הנראה, לפולחן שבמהלכו היה נהוג לאכול מעין שעיר לעזאזל אשר סימל את כל הרעות והחולות, על מנת לחסלן בדרך זו. הקורבנות כיום הם גאוני החברה או אמניה; כפי שכתב ארטו בהמשך "האנושות שמעולם לא ידעה לעשות דבר, מלבד לאכול את האֹמן בלי מלח" (עמ' 75). ההתאכזרות העכשווית של החברה כלפי אמניה מתבטאת בהצגתם כמטורפים, הרחקתם וכליאתם בבתי חולים לחולי רוח. אפשרות היפותטית נוספת: בחברה השבטית הגואיאקית בדרום אמריקה, נשים הרות אכלו איבר מין של גבר שמת לא מכבר בתקווה שכך הן תלדנה בנים. לעומת זאת, כשאכלו אישה נהגו לקבור את הווגינה במטרה להזהיר מפני לידת בנות. ניתן אולי להסיק מכך שאכילת אברי מין קיימת בחברות הפרימיטיביות. ארטו אולי שמע על מנהג מסוג זה והדבר השפיע עליו עד כדי כך שהוא השתמש בו כמטפורה כלל־עולמית.
[3] Nerval (1808–1855), מגדולי משורריה וסופריה של צרפת. בעקבות חלקו בהפגנה של תנועת אמנים נגד המלך לואי פיליפ הוא נעצר עם תאופיל Gautier, הואשם בחתרנות ונכלא. בהיותו בן עשרים ושש התאהב נואשות בשחקנית שהשיבה את פניו ריקם. הוא לא ידע נחמה וכעבור עשר שנים, בעקבות התקף חמור, אושפז במשך שישה חודשים. בתקופה זו כתב את יצירותיו הידועות ביותר, "בנות האש" (Les Filles du Feu) ו"אורליה" (Aurélia). בשנת 1855 התאבד בתלייה בדירתו. ראו גם "לילות אוקטובר" מאת ז'ראר דה נרוואל, תרגם מצרפתית והוסיף אחרית דבר: בני ציפר, נהר ספרים, יוני 2020; ראו "על מחול, תשוקה ומוות" מאת תאופיל גוטייה, מצרפתית: ליאורה בינג־היידקר, נהר ספרים 2012; ראו "בודלר" מאת תאופיל גוטייה, מצרפתית אביגיל בורשטיין, נהר ספרים 2010; ראו "ארייה מרסלה, זיכרונות מפומפיי", מצרפתית אביגיל בורשטיין, נהר ספרים 2010.
[4] אדולף Thiers (1797-1877), נשיא צרפת הרפובליקנית לאחר נפוליאון השלישי ובמהלך עשרים ואחד חודשים. בשנת 1871 דיכא את שלטון הקומונה בעקבות "שבוע דמים" אכזרי; לֵאון Gambetta (1838–1882), שר וראש ממשלה בשנות השבעים של המאה התשע עשרה. לאחר נפילת הקיסרות השנייה של נפוליאון השלישי מילא תפקיד מפתח בהחזרת המשטר הרפובליקני על כנו וביציבות הרפובליקה השלישית; פֵליקס Faure (1841–1899), נשיא צרפת ימני שנתמך על ידי המלוכנים ושלט משנת 1895 ועד מותו.
[5] בפסיכיאטריה, מחשבת שווא שבה החולה מאמין שאדם אחר מאוהב בו. יצוין כי ארטו התייחס למושג זה כמו היה מדובר בפרוורסיה.
[6] יש הסוברים שארטו מתכוון לז'אק לאקאן, שנפגש עימו בבית החולים לחולי נפש סנט־אן. לאקאן קבע אז שארטו חשוך מרפא וניבא שלא ייצור עוד דבר, ניבוי שהתגלה כשגוי.
[7] התנסותו המינית הראשונה של ארטו בגיל שבע עשרה לערך הייתה טראומטית וצרבה בנפשו צלקת עמוקה, שעליה חזר ביצירותיו, ושליוותה אותו סוף חייו; "הרגשתי שגנבו ממני משהו", אמר למראיינת בשנת חייו האחרונה. מכאן, בין השאר, שנאתו התהומית לפסיכיאטרים עד סוף ימיו.
[8] במקור chaste, מלטינית castus, כלומר "טהור", שאינו מקיים יחסי מין. זוהי אחת משלוש הדרישות האוונגליות מכוהן דת. השתיים האחרות הן רווקוּת ופרישות.
[9] לפי סיפור שנפוץ על ואן גוך, הוא יצא באחד הלילות ולכובע הקש שלו קשורים נרות.
[10] Roger Blin (1907–1984), שחקן ובמאי תיאטרון צרפתי.