משחק החול

לפני כמה שנים ראה בני סרט בטלוויזיה שבו הגיבור הטוב הצליח להימלט מידי הרעים. הוא הסתכל בי במבט רציני ושאל:
״אבא, איך ברחת מהגרמנים?״
ברגע הראשון לא ידעתי מה לענות. איך אוכל להשיב תשובה קצרה שתכלול את כל מה שהתרחש במשך שש שנים? ואז עלה בדעתי להמשיל לו משל וסיפרתי לו על משחק החול.
כשהייתי ילד שיחקנו משחק נבואה שנקרא ״כמה ילדים ייוולדו לך״. את המשחק שיחקנו בדרך כלל בארגז החול. הילד המנבא אסף חופן חול, זרק אותו באוויר, הפך את כף היד, תפס מעט מן החול החוזר ונופל מלמעלה על גב כף ידו ואמר:
״ככה יהיו לך ילדים.״
הכוונה היתה למספר גרגרי החול שנפלו על גב כף היד. מובן שזה לא היה הגיוני, מפני שמספר הגרגרים היה גדול מאוד. אך זאת היתה רק ההתחלה. המנבא חזר וזרק מיד את החול באוויר, ובעוד הגרגרים מתעופפים בדרך חזרה למטה הפך את ידו ואמר:
״ככה יאבדו ביער.״
הוא התכוון לגרגרי החול שנפלו מהצדדים, וזה היה הגורל של רובם. רק מעט מהם נחתו שוב לתוך כף ידו הפתוחה. המנבא חזר וזרק אותם שוב ושוב, תפס אותם פעם על גב כף ידו ופעם בכף היד וכל פעם הכריז איך מתו ה״ילדים״ שצנחו מסביב ולא נחתו במקום מבטחים:
ככה נדרסו תחת גלגלי חשמלית,
ככה מתו מכוֹלֶרָה,
ככה נחטפו לקרקס,
ככה טבעו בים,
ככה התחשמלו,
ככה נפלו מהגג,
ככה צנחו לבאר,
ככה בשריפה,
ככה ברעידת אדמה,
ככה שתו רעל,
ככה נחנקו מרוב אוכל,
ככה... וככה...
עד שנשארו בכף ידו פחות מעשרה גרגרים. וזה היה מספר הילדים שייוולדו לו. היו גם כאלה שהתחילו לספור כבר כשהיו פחות מעשרים גרגרים, כל מנבא לפי שיטתו. נכון שבכל פעם המספר היה שונה, אבל זה לא קלקל את המשחק.
לקחתי את בני לארגז החול והראיתי לו איך משחקים. אחר כך הסברתי לו שהגרמנים ״זרקו״ אותנו כל פעם באוויר, וכל פעם ככה... וככה... אנשים רבים מתו, אבל אנחנו - כלומר אחי ואני - חזרנו ונפלנו תמיד למקום מבטחים. כל פעם היה זה סיפור חדש. הרפתקה חדשה.
אני כותב ״הרפתקה״ מפני שכל הזמן ראיתי את עצמי כגיבורו של סיפור מתח, שהסוף שלו יהיה בהכרח סוף טוב.
אתחיל מן ההתחלה.