נפלנו כך 2 - עד שבאת את
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נפלנו כך 2 - עד שבאת את
מכר
אלפי
עותקים
נפלנו כך 2 - עד שבאת את
מכר
אלפי
עותקים

נפלנו כך 2 - עד שבאת את

4.4 כוכבים (51 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2737מקורי
ספר מודפס
4959מקורי מחיר מוטבע על הספר 94
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

  • שם במקור: Until You
  • תרגום: ענב מרילה
  • הוצאה: אהבות הוצאה לאור
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2018
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 367 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 7 דק'

פנלופה דאגלס

פנלופה דאגלאס היא סופרת ומורה בלאס וגאס. היא נולדה בדביוק, איווה, והיא הבכורה מבין חמישה ילדים. פנלופה למדה באוניברסיטת צפון איווה וקיבלה תואר ראשון במינהל ציבורי, כי אבא שלה אמר לה ״פשוט תעשי את התואר המחורבן״. לאחר מכן היא סיימה תואר שני במדעי החינוך מאוניברסיטת לויולה בניו אורלינס, כי היא שנאה מינהל ציבורי. לילה אחד היא השתכרה ואמרה למאבטח בבר שבו עבדה (כן, היא שתתה בעבודה) שהבן שלו חתיך, ואחרי שלוש שנים היא התחתנה. עם הבן, לא עם המאבטח. נולדה להם בת, אבל רק אחת, ושמה הוא איידן. פנלופה אוהבת ממתקים, את הסדרה ׳ילדי האנרכיה׳ והיא קונה ב׳טרגט׳ כמעט כל יום.
 
 

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

הסיפור המשלים לרב המכר של ה-NY TIMES ו-USA TODAY – 'בולי'.   
 
הלב שלי פועם רק בשבילה  זה הסיפור של ג'ארד. 
האם כעסת פעם עד כדי כך שלהרביץ למשהו היתה הדרך היחידה להרגיש טוב? או לפחות לא להרגיש דבר? ככה אני חי בשנים האחרונות. נע בין זעם לאדישות בלי לעצור. יש אנשים ששונאים אותי בגלל זה. אחרים פוחדים ממני. אבל אף אחד מהם אינו יכול לפגוע בי, כי לי לא אכפת משום דבר וגם לא אכפת לי מאף אחד.  חוץ מטייטום.   
אני כל כך אוהב אותה, שאני שונא אותה. 
שונא את העובדה שאני לא יכול להרפות. פעם היינו חברים טובים, עד שגיליתי שאני לא יכול לסמוך עליה - אז פגעתי בה.  הרחקתי אותה ממני.
אבל זה שקר, אני משקר לעצמי, כי האמת היא שאני עדיין זקוק לה. היא מאזנת אותי.  להילחם בה, לאתגר אותה, לדחוף אותה לקצה - זו הדרך היחידה שבה אני מרגיש משהו.   אבל אז היא הרסה הכול. היא עזבה לשנה וחזרה מישהי אחרת. עכשיו כשאני דוחף, היא דוחפת בחזרה... אחרי שכל זה ייגמר, אף אחד מאיתנו לא ישוב להיות כשהיה. 
 
מעריצים של 'בולי' לא יתאכזבו מ'עד שבאת את'. פנלופה דאגלס עושה את זה בגדול!״ as the pages turn blog 
 
“זהו באמת סיפור האהבה הכי מיוחד שקראתי. חובה לקרוא!! ג׳ארד וטייט הם נשמות תואמות, וסיפור האהבה שלהם שובר לב ויפיפה!״ LiteratiBookReviews.com   
 
״אוי אלוהים. הספר הזה. ה ס פ ר  ה ז ה. והכול בגלל בחור שקוראים לו ג׳ארד.״  Book Lovers Lacey Cat 
 
״חובת קריאה... דאגלס תעיף אותך לעננים. שוב. הכתיבה שלה פנומנלית, והיא בהחלט אחת מהאהובות עליי ביותר.״ Hopeless Book Lovers 
 

פרק ראשון

דברי המחברת
 
 
 
הספר הזה מעולם לא היה אמור להיכתב.
אחרי שפירסמתי את 'בולי', הבנתי שהסיפור של ג'ארד חשוב בדיוק כמו של טייט, והאמת היא שהקוראים נלחמו בכל הכוח כדי לקבל את נקודת המבט שלו. הם רצו לשמוע את הצד שלו בסיפור.
אני אסירת תודה לעד. אהבתי לכתוב את הספר הזה ונהניתי לראות את ג'ארד מתפתח.
על אף שהספר הזה יכול להיקרא בפני עצמו, אני ממליצה לקרוא את 'בולי' לפניו.
נקודת מבטה של טייט ב'בולי' תגביר את הנאתכם ואת תשוקתכם לסיפורו של ג'ארד.
ומשזה נאמר, אם קראתם את 'בולי', אני רוצה להרגיע אתכם; אף אחד לא מעוניין לרכוש אותו הסיפור פעמיים, אלא מנקודת מבט שונה, המורכבת ומעניינת בפניי עצמה.
עבדתי קשה כדי לתת לכם משהו שונה.
זה לא הסיפור של 'בולי', שנכתב מחדש.
 
 
זה הסיפור של ג'ארד.
 
המוזיקה נותנת השראה להתפתחות הדמויות שלי. ג'ארד כועס, מסוכן וייתכן שתרצו אותו הרחק מכם או קרוב מאוד אליכם. השירים ברשימה הבאה הם ג'ראד.
 
Criticize-Adelita's Way
Coming Down-Five Finger Death Punch
Adrenalize-In This Moment
Cold-Crossfade
Love-Hate-Sex-Pain-Godsmack
Heaven Nor Hell-Volbeat
I Don't Care-Apocalyptica
Wicked Game-Chris Isaak
Tears Don't Fall-Bullet for My Valentine
Bottom of a Bottle-Smile Empty Soul
Crazy Bitch-Buckcherry
Girl from the North Country-Lions
Pain-Three Days Grace
I Stand Alone-Godsmack
Beastie Boys-Fight For Your Right
Dearest Helpless-Silverchair
Raise the Dead-Rachel Rabin
 
הרומן הזה מוקדש אך ורק לקוראים; תודה שהאמנתם בג'ארד ושביקשתם אותו בספר משל עצמו.
 
 
 
פרולוג
 
 
 
קוראים לי ג'ארד.
 
קוראים לי ג'ארד.
 
קוראים לי ג'ארד.
 
המשכתי לחזור על זה שוב ושוב, מנסה להרגיע את הלב שלי, הפועם כל כך מהר. רציתי לגשת לשכנים החדשים שלנו, לפגוש אותם, אבל הייתי לחוץ מדיי.
אל הבית השכן עברה ילדה — ככל הנראה בת עשר כמוני — וחייכתי כשראיתי שהיא לבשה כובע בייסבול ונעלי אולסטאר. בנות אחרות בשכונה שלי לא התלבשו ככה. והיא גם היתה יפה.
נשענתי על אדן החלון ובחנתי את בית השכן — עכשיו מוזיקה ואור הפיחו בו חיים. אף אחד לא גר שם כבר זמן רב ולפני שהיה נטוש, התגוררו בו אנשים זקנים.
עץ גדול הפריד בין הבתים שלנו, אך עדיין ניתן היה להציץ בין עליו הירוקים.
״היי מתוק״.
סובבתי את ראשי וראיתי שאימא שלי נשענת על משקוף הדלת של חדרי. היא חייכה, אך עיניה בהקו מדמעות ובגדיה היו מקומטים.
״ראיתי שיש לנו שכנים חדשים,״ היא המשיכה. ״כבר פגשת אותם?״
״לא.״ הנדתי בראשי וחזרתי להביט אל מחוץ לחלון בתקווה שתלך מכאן. ״יש להם בת, לא בנים.״
״ואתה לא יכול להיות חבר של ילדה?״ קולה נסדק, ושמעתי אותה בולעת רוק. ידעתי מה עומד להגיע ובטני התהדקה.
״לא, אני לא יכול.״
אני לא אוהב לדבר עם אימא. בעצם, אני לא יודע איך לדבר איתה. אני מבלה הרבה זמן לבדי. היא מרגיזה אותי.
״ג'ארד,״ היא החלה לומר אך לא המשיכה. לאחר רגע שמעתי אותה מתרחקת וטורקת את הדלת שבהמשך המסדרון. היא בטח הלכה לשירותים להקיא.
אימא שלי שותה הרבה אלכוהול, במיוחד בסופי שבוע. פתאום לא רציתי יותר לפגוש את הילדה זהובת־השיער שבבית השכן.
אז מה אם היא נראית מגניבה ואוהבת לרכוֹב על אופניים? אז מה אם יכולתי לשמוע את Alice in Chains מתנגן מחדר השינה שלה? או לפחות נדמה לי שזה היה חדר השינה שלה.
הוילונות היו מוגפים.
הזדקפתי, מתכוון לשכוח מזה ופשוט להכין לעצמי משהו לאכול, כי אימא כנראה לא תבשל הערב.
אבל אז ראיתי את הוילונות מוסטים ונעצרתי.
היא היתה שם. זה החדר שלה!
ומסיבה כל שהיא חייכתי. אהבתי את העובדה שהחדרים שלנו היו זה מול זה.
התאמצתי לראות אותה טוב יותר כשפתחה את הדלתות הכפולות, אך עיניי נפערו כשראיתי מה היא עושה.
מה? היא משוגעת?
פתחתי במהירות את החלון שלי והשקפתי החוצה אל אוויר הלילה.
״היי!״ צעקתי לעברה. ״מה את עושה?״
היא הרימה את ראשה באחת ונשימתי נעתקה כשראיתי אותה מנסה לאזן את עצמה, מתנדנדת על הענף. זרועותיה התנופפו מצד לצד ובין רגע קפצתי מהחלון וטיפסתי על העץ אחריה.
״זהירות,״ צעקתי כשהיא התכופפה מטה ואחזה בענף העבה בידיה. התקדמתי לאט על העץ, נתמך בענף שמעל לראשי. ילדה טיפשה. מה היא עושה?
היא רכנה על ארבע ועיניה הכחולות פעורות, בעודה מנסה להיאחז בענפי העץ המיטלטל תחתיה.
״את לא יכולה סתם ככה לטפס על עצים לבד,״ התפרצתי. ״כמעט נפלת. בואי לפה.״ נשענתי מטה כדי לתפוס את ידה. עקצצו לי האצבעות, כאילו נרדמו. היא נעמדה ורגליה רעדו כשנאחזתי בענף והובלתי את שנינו לכיוון הגזע.
״למה עשית את זה?״ היא התלוננה מאחוריי. ״אני יודעת איך לטפס על עצים. הפחדת אותי ובגלל זה כמעט נפלתי.״
החלקתי בכבדות במורד חלקו העבה והפנימי של העץ והסתכלתי עליה. ״ברור, בגלל זה כמעט נפלת.״ ניגבתי את כפות ידי במכנסי הדגמ״ח הקצרים.
הבטתי ברחוב שלנו, פוֹל אֶבי לֶיְין, אך לא הצלחתי לנער את מגעה מהיד שלי. תחושת הנימול התפשטה לידיי ובכל גופי. זה היה כאילו כל שערותיי סמרו ודי רציתי לצחוק כי זה דגדג אותי.
היא המשיכה לעמוד שם, כנראה בפנים חמוצות. למרות זאת אחרי כמה רגעים היא התיישבה לידי. רגלינו התנדנדו יחד מעל לענף.
״אז,״ היא אמרה כשהיא מצביעה על הבית שלי. ״אתה גר שם?״
״כן. עם אמא שלי,״ אמרתי והסתכלתי עליה בדיוק כשהשפילה עיניה והתחילה לשחק באצבעותיה.
היא נראתה עצובה לרגע ונדמה שהתאפקה לא לבכות.
מה אמרתי?
היא עדיין לבשה אותו אוברול שראיתי עליה מוקדם יותר היום, כשעזרה לפרוק את משאית ההובלה עם אביה. שיערה היה אסוף ברישול ומלבד קצת לכלוך על מכנסיה היא נראתה נקייה. ישבנו שם זמן מה. בהינו ברחוב שלנו והקשבנו לרוח המרשרשת בין העלים סביבנו.
היא נראתה קטנטנה לידי, כאילו בכל רגע היא עלולה ליפול מהענף כי אינה מסוגלת להחזיק את עצמה.
זוויות פיה היו מוטות מטה, ולא ידעתי למה היתה כל כך עצובה. כל מה שידעתי הוא שאני לא רוצה ללכת לשום מקום עד שתרגיש טוב יותר.
״ראיתי את אבא שלך,״ פתחתי בשיחה. ״איפה אימא שלך?״
שפתה התחתונה רעדה והיא נשאה אליי את מבטה. ״אמא שלי מתה באביב.״ דמעות נקוו בעיניה, והיא לקחה נשימות עמוקות כאילו היא מנסה להיות קשוחה.
מעולם לא פגשתי ילד שאבא או אימא שלו מתו, והרגשתי רע על כך שאני לא מחבב את אימא.
״אין לי אבא,״ אמרתי בניסיון לעודד אותה להרגיש יותר טוב. ״הוא עזב כשהייתי תינוק ואימא שלי אומרת שהוא לא בן אדם טוב. לפחות אימא שלך לא רצתה לעזוב אותך, נכון?״ ידעתי שמה שאמרתי בטח נשמע טיפשי. לא רציתי שתחשוב שהתכוונתי כאילו המצב שלה יותר טוב משלי. פשוט הרגשתי שאני צריך לומר לה כל דבר כדי שתרגיש יותר טוב. אבל לא אמרתי. שיניתי נושא. ״ראיתי שלאבא שלך יש מכונית ישנה.״
היא הביטה אליי וגלגלה את עיניה. ״זו לא סתם מכונית ישנה. זו שברולט נוֹבָה.״
ידעתי את זה. רציתי להבין אם היא יודעת.
״אני אוהב מכוניות.״ בעטתי את נעלי ה-DC שלי, כך שייפלו לקרקע, והיא עשתה כמוני עם האולסטאר האדומות שלה. רגלינו היחפות התנודדו באוויר אחורה וקדימה. ״יום אחד אני אתחרה ב'לופ',״ אמרתי.
היא הביטה בי ועיניה הביעו פליאה. ״ה'לופ'? מה זה?״
״זה מסלול מרוצים שבו מתחרים הילדים הגדולים. נוכל ללכת לשם כשנהיה בתיכון, אבל נצטרך מכונית. תוכלי לבוא ולעודד אותי.״
״למה אני לא יכולה להתחרות?״ היא נראתה כועסת.
היא רצינית?
״אני לא חושב שהם נותנים לבנות להתחרות,״ אמרתי וניסיתי לא לצחוק לה בפנים.
היא מצמצה והסתכלה חזרה אל הרחוב. ״אתה תשכנע אותם לתת לי.״
זוויות פי התעגלו מעלה אבל כבשתי את הגיחוך. ״אולי.״ לגמרי כן.
היא הושיטה אליי את ידה. ״אני טייטום, אבל כולם קוראים לי טייט. אני לא אוהבת את השם טייטום. הבנת?״
נדתי בראשי, וכשנטלתי את ידה שוב חשתי בגל של חום מתפשט בזרועי. ״אני ג'ארד.״

פנלופה דאגלס

פנלופה דאגלאס היא סופרת ומורה בלאס וגאס. היא נולדה בדביוק, איווה, והיא הבכורה מבין חמישה ילדים. פנלופה למדה באוניברסיטת צפון איווה וקיבלה תואר ראשון במינהל ציבורי, כי אבא שלה אמר לה ״פשוט תעשי את התואר המחורבן״. לאחר מכן היא סיימה תואר שני במדעי החינוך מאוניברסיטת לויולה בניו אורלינס, כי היא שנאה מינהל ציבורי. לילה אחד היא השתכרה ואמרה למאבטח בבר שבו עבדה (כן, היא שתתה בעבודה) שהבן שלו חתיך, ואחרי שלוש שנים היא התחתנה. עם הבן, לא עם המאבטח. נולדה להם בת, אבל רק אחת, ושמה הוא איידן. פנלופה אוהבת ממתקים, את הסדרה ׳ילדי האנרכיה׳ והיא קונה ב׳טרגט׳ כמעט כל יום.
 
 

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
51 דירוגים
29 דירוגים
13 דירוגים
7 דירוגים
2 דירוגים
0 דירוגים
2/5/2025

קראתי גם את בולי מנקודת מבטה של טייט אבל הספר הזה הוא טוב יותר פי כמה. אהבתי התרגשתי בכיתי ואני רוצה עוד. כבר פעם רביעית שאני קוראת. האמת שהספר הזה פתח לי מחסום קריאה של שנים. בחרתי אותי באופן אקראי ולא הצטערתי. מאז הספר הזה אני לא מפסיקה לקרוא ספרים רומנטיים

11/9/2023

מהמם, הספר יותר טוב מהמבט שלו

2/6/2023

מושלם. היה מעניין לדעת מה עבר לג׳ארד בראש בכל מה שנוגע לטייט. ספר משלים למרות שאינו חובה.

12/5/2023

כיף לקרוא מנקודת המבט של הגבר השלים פרטים מהספר הראשון. סופרת מדהימה! ממליצה❤️

18/12/2022

מרגש לשמוע גם את הצד של ג'ארד להתרגש איתו ,אהבה היא דבר מקסים וכשאנחנו לא רגילים לקבל אותה זה קשוח ומוזר לנו אז אנחנו מתגוננים ..

15/6/2022

יש לי רגשות לספר הזהההההה ג'ארד מדהים!! כ"כ עצוב עם נושא כואב קשה להניח מהידיים

2/2/2022

מעולה

3/12/2021

מהמםםם

6/11/2021

נורא אהבתי את הספר אבל היו רק שתיים או שלוש קטעים שלא הופיעו בספר הראשון, בכללי נורא אהבתי את הספר וכיף לקרוא מהנקודת מבט של ג׳ארד, אבל לא יודעת באמת עד כמה שווה לקנות לקרוא גם את הספר הזה.

2/9/2021

כתוב טוב, זורם ומעניין

13/2/2021

עדיין מרגש! טוב כ"כ לראות את הצד של ג'ארד. מקווה מאוד שיהיה המשך לסיפור של הזוג המקסים הזה.

13/11/2020

אהבתי מאוד

9/10/2020

אוו... כמו שכתבה הסופרת זה באמת סיפור אחר. חשבתי הרבה זמן אם לרכוש את הספר או לא כי פחדתי שזה פשוט היה אותו ספר של מה שקראתי. אבל טעיתי ובגדול.... או נתחיל מזה שיש פה מלאה דברעם שלא היה בבולי או שמקרים אשר רק הזכירו בבולי פה פתחו את זה הספר אפילו נגמר בנקודה אחרת ואשר בולי וזה אומר עוד חומר חדש לקריא... באמת שממליצה אליו לכל מי שקרא את בולי ואהב את הספר כמוני... חולה על הסדרה הזאת אחת אהובות וכבר קראתי כמו פעמים אותה ופשןט לא נמאס. מחכה בקוצר רוח לספרי ההמשך של הסדרה... אפילו שקראתי אותה באנגלית אבל עדיין 😂 וכמובן לסדרת ההמשך של זאת על הילדים שלהם כבר התאהבתי בדמיות שלהם 😅👌 אין על פנלופה דאגלאס...

26/6/2020

הספר בולי היה היה !! אבל הספר הזה כבש אותי ספר לא רק ממבתו הוא סיפור מפני אצמו ספר מעולה !!

28/4/2020

כאב לי שנגמר

21/1/2019

מהמם!! כמו הראשון

11/12/2018

ספר נחמד, מחכה לספר השלישי .

10/3/2023

קצת מאכזב בגלל העובדה שכמעט כל הספר מזכיר חלקים מהספר הראשון..קיצר אין הפתעות

9/12/2022

אהבתי אותו מאוד. הספר הגיע עם מכות ובמצב גרוע אבל לפחות הספר היה טוב. אני מאוהבת בג׳ארד

21/11/2022

אהבתי ממש!! אפילו טיפה יותר מהספר הראשון. אהבתי לראות את הצד של ג׳ראד ובאמת להבין אותו יותר.

29/10/2022

אהבתי את הספר בטירוף, אבל הוא כמו הראשון רק מנקודת המבט של ג׳ארד. בסוף הספר יש קטעים קצרים שאין בספר הראשון אבל זה בעיקרון אותי ספר

28/3/2021

חמוד, יותר טוב מהקודם

7/12/2020

אהבתי יותר את הספר הראשון. הרגשתי שחלקים מסוימים חזרו על עצמם ולא הוסיפו לי לסיפור

3/1/2019

ספר קליל וכייפי לקריאה, לגמרי מסעיר. הספר הזה הוא כמו מין חלקי פאזל לספר הראשון. ממליצה!

31/3/2022

אני פחות אוהבת סיפורים שכבר סופרו רק מנקודת מבט אחרת... זה תמיד חוזר על עצמו ומשעמם. לפחות היו כמה נקודות עניין חדשות שקשורות לג'ראד

14/3/2022

תמיד יש בעיה עם הספרים שמספרים את אותו סיפור מהצד השני הם כבולים לעלילה קיימת ומנסים להסביר את הסיפור הלעוס מעוד זוית . זה לא עובד , זה לא סיפור עצמאי ,זה מגמגם ומאוד מאולץ . לוותר. הרס את החויה של ג'ארד כדמות מסקרנת.

17/1/2022

אם קראתם את הראשון, לא כל כך כיף לקרוא את השני כי הוא אותו סיפור רק מנקודת מבט גברית

29/6/2020

קצת הרס את הספר הראשון, הייתה צריכה לשלב את נקודת המבט של ג'ארד גם בספר הראשון ולוותר על זה

26/12/2022

משעמם , אותו סיפור כמו הספר הראשון רק מזוית של גארד

24/12/2018

הרס עצמי מיותר; וארוטיות שמאבדת מאמינותה לאור גילם הצעיר של הדמויות הראשיות…

נפלנו כך 2 - עד שבאת את פנלופה דאגלס
דברי המחברת
 
 
 
הספר הזה מעולם לא היה אמור להיכתב.
אחרי שפירסמתי את 'בולי', הבנתי שהסיפור של ג'ארד חשוב בדיוק כמו של טייט, והאמת היא שהקוראים נלחמו בכל הכוח כדי לקבל את נקודת המבט שלו. הם רצו לשמוע את הצד שלו בסיפור.
אני אסירת תודה לעד. אהבתי לכתוב את הספר הזה ונהניתי לראות את ג'ארד מתפתח.
על אף שהספר הזה יכול להיקרא בפני עצמו, אני ממליצה לקרוא את 'בולי' לפניו.
נקודת מבטה של טייט ב'בולי' תגביר את הנאתכם ואת תשוקתכם לסיפורו של ג'ארד.
ומשזה נאמר, אם קראתם את 'בולי', אני רוצה להרגיע אתכם; אף אחד לא מעוניין לרכוש אותו הסיפור פעמיים, אלא מנקודת מבט שונה, המורכבת ומעניינת בפניי עצמה.
עבדתי קשה כדי לתת לכם משהו שונה.
זה לא הסיפור של 'בולי', שנכתב מחדש.
 
 
זה הסיפור של ג'ארד.
 
המוזיקה נותנת השראה להתפתחות הדמויות שלי. ג'ארד כועס, מסוכן וייתכן שתרצו אותו הרחק מכם או קרוב מאוד אליכם. השירים ברשימה הבאה הם ג'ראד.
 
Criticize-Adelita's Way
Coming Down-Five Finger Death Punch
Adrenalize-In This Moment
Cold-Crossfade
Love-Hate-Sex-Pain-Godsmack
Heaven Nor Hell-Volbeat
I Don't Care-Apocalyptica
Wicked Game-Chris Isaak
Tears Don't Fall-Bullet for My Valentine
Bottom of a Bottle-Smile Empty Soul
Crazy Bitch-Buckcherry
Girl from the North Country-Lions
Pain-Three Days Grace
I Stand Alone-Godsmack
Beastie Boys-Fight For Your Right
Dearest Helpless-Silverchair
Raise the Dead-Rachel Rabin
 
הרומן הזה מוקדש אך ורק לקוראים; תודה שהאמנתם בג'ארד ושביקשתם אותו בספר משל עצמו.
 
 
 
פרולוג
 
 
 
קוראים לי ג'ארד.
 
קוראים לי ג'ארד.
 
קוראים לי ג'ארד.
 
המשכתי לחזור על זה שוב ושוב, מנסה להרגיע את הלב שלי, הפועם כל כך מהר. רציתי לגשת לשכנים החדשים שלנו, לפגוש אותם, אבל הייתי לחוץ מדיי.
אל הבית השכן עברה ילדה — ככל הנראה בת עשר כמוני — וחייכתי כשראיתי שהיא לבשה כובע בייסבול ונעלי אולסטאר. בנות אחרות בשכונה שלי לא התלבשו ככה. והיא גם היתה יפה.
נשענתי על אדן החלון ובחנתי את בית השכן — עכשיו מוזיקה ואור הפיחו בו חיים. אף אחד לא גר שם כבר זמן רב ולפני שהיה נטוש, התגוררו בו אנשים זקנים.
עץ גדול הפריד בין הבתים שלנו, אך עדיין ניתן היה להציץ בין עליו הירוקים.
״היי מתוק״.
סובבתי את ראשי וראיתי שאימא שלי נשענת על משקוף הדלת של חדרי. היא חייכה, אך עיניה בהקו מדמעות ובגדיה היו מקומטים.
״ראיתי שיש לנו שכנים חדשים,״ היא המשיכה. ״כבר פגשת אותם?״
״לא.״ הנדתי בראשי וחזרתי להביט אל מחוץ לחלון בתקווה שתלך מכאן. ״יש להם בת, לא בנים.״
״ואתה לא יכול להיות חבר של ילדה?״ קולה נסדק, ושמעתי אותה בולעת רוק. ידעתי מה עומד להגיע ובטני התהדקה.
״לא, אני לא יכול.״
אני לא אוהב לדבר עם אימא. בעצם, אני לא יודע איך לדבר איתה. אני מבלה הרבה זמן לבדי. היא מרגיזה אותי.
״ג'ארד,״ היא החלה לומר אך לא המשיכה. לאחר רגע שמעתי אותה מתרחקת וטורקת את הדלת שבהמשך המסדרון. היא בטח הלכה לשירותים להקיא.
אימא שלי שותה הרבה אלכוהול, במיוחד בסופי שבוע. פתאום לא רציתי יותר לפגוש את הילדה זהובת־השיער שבבית השכן.
אז מה אם היא נראית מגניבה ואוהבת לרכוֹב על אופניים? אז מה אם יכולתי לשמוע את Alice in Chains מתנגן מחדר השינה שלה? או לפחות נדמה לי שזה היה חדר השינה שלה.
הוילונות היו מוגפים.
הזדקפתי, מתכוון לשכוח מזה ופשוט להכין לעצמי משהו לאכול, כי אימא כנראה לא תבשל הערב.
אבל אז ראיתי את הוילונות מוסטים ונעצרתי.
היא היתה שם. זה החדר שלה!
ומסיבה כל שהיא חייכתי. אהבתי את העובדה שהחדרים שלנו היו זה מול זה.
התאמצתי לראות אותה טוב יותר כשפתחה את הדלתות הכפולות, אך עיניי נפערו כשראיתי מה היא עושה.
מה? היא משוגעת?
פתחתי במהירות את החלון שלי והשקפתי החוצה אל אוויר הלילה.
״היי!״ צעקתי לעברה. ״מה את עושה?״
היא הרימה את ראשה באחת ונשימתי נעתקה כשראיתי אותה מנסה לאזן את עצמה, מתנדנדת על הענף. זרועותיה התנופפו מצד לצד ובין רגע קפצתי מהחלון וטיפסתי על העץ אחריה.
״זהירות,״ צעקתי כשהיא התכופפה מטה ואחזה בענף העבה בידיה. התקדמתי לאט על העץ, נתמך בענף שמעל לראשי. ילדה טיפשה. מה היא עושה?
היא רכנה על ארבע ועיניה הכחולות פעורות, בעודה מנסה להיאחז בענפי העץ המיטלטל תחתיה.
״את לא יכולה סתם ככה לטפס על עצים לבד,״ התפרצתי. ״כמעט נפלת. בואי לפה.״ נשענתי מטה כדי לתפוס את ידה. עקצצו לי האצבעות, כאילו נרדמו. היא נעמדה ורגליה רעדו כשנאחזתי בענף והובלתי את שנינו לכיוון הגזע.
״למה עשית את זה?״ היא התלוננה מאחוריי. ״אני יודעת איך לטפס על עצים. הפחדת אותי ובגלל זה כמעט נפלתי.״
החלקתי בכבדות במורד חלקו העבה והפנימי של העץ והסתכלתי עליה. ״ברור, בגלל זה כמעט נפלת.״ ניגבתי את כפות ידי במכנסי הדגמ״ח הקצרים.
הבטתי ברחוב שלנו, פוֹל אֶבי לֶיְין, אך לא הצלחתי לנער את מגעה מהיד שלי. תחושת הנימול התפשטה לידיי ובכל גופי. זה היה כאילו כל שערותיי סמרו ודי רציתי לצחוק כי זה דגדג אותי.
היא המשיכה לעמוד שם, כנראה בפנים חמוצות. למרות זאת אחרי כמה רגעים היא התיישבה לידי. רגלינו התנדנדו יחד מעל לענף.
״אז,״ היא אמרה כשהיא מצביעה על הבית שלי. ״אתה גר שם?״
״כן. עם אמא שלי,״ אמרתי והסתכלתי עליה בדיוק כשהשפילה עיניה והתחילה לשחק באצבעותיה.
היא נראתה עצובה לרגע ונדמה שהתאפקה לא לבכות.
מה אמרתי?
היא עדיין לבשה אותו אוברול שראיתי עליה מוקדם יותר היום, כשעזרה לפרוק את משאית ההובלה עם אביה. שיערה היה אסוף ברישול ומלבד קצת לכלוך על מכנסיה היא נראתה נקייה. ישבנו שם זמן מה. בהינו ברחוב שלנו והקשבנו לרוח המרשרשת בין העלים סביבנו.
היא נראתה קטנטנה לידי, כאילו בכל רגע היא עלולה ליפול מהענף כי אינה מסוגלת להחזיק את עצמה.
זוויות פיה היו מוטות מטה, ולא ידעתי למה היתה כל כך עצובה. כל מה שידעתי הוא שאני לא רוצה ללכת לשום מקום עד שתרגיש טוב יותר.
״ראיתי את אבא שלך,״ פתחתי בשיחה. ״איפה אימא שלך?״
שפתה התחתונה רעדה והיא נשאה אליי את מבטה. ״אמא שלי מתה באביב.״ דמעות נקוו בעיניה, והיא לקחה נשימות עמוקות כאילו היא מנסה להיות קשוחה.
מעולם לא פגשתי ילד שאבא או אימא שלו מתו, והרגשתי רע על כך שאני לא מחבב את אימא.
״אין לי אבא,״ אמרתי בניסיון לעודד אותה להרגיש יותר טוב. ״הוא עזב כשהייתי תינוק ואימא שלי אומרת שהוא לא בן אדם טוב. לפחות אימא שלך לא רצתה לעזוב אותך, נכון?״ ידעתי שמה שאמרתי בטח נשמע טיפשי. לא רציתי שתחשוב שהתכוונתי כאילו המצב שלה יותר טוב משלי. פשוט הרגשתי שאני צריך לומר לה כל דבר כדי שתרגיש יותר טוב. אבל לא אמרתי. שיניתי נושא. ״ראיתי שלאבא שלך יש מכונית ישנה.״
היא הביטה אליי וגלגלה את עיניה. ״זו לא סתם מכונית ישנה. זו שברולט נוֹבָה.״
ידעתי את זה. רציתי להבין אם היא יודעת.
״אני אוהב מכוניות.״ בעטתי את נעלי ה-DC שלי, כך שייפלו לקרקע, והיא עשתה כמוני עם האולסטאר האדומות שלה. רגלינו היחפות התנודדו באוויר אחורה וקדימה. ״יום אחד אני אתחרה ב'לופ',״ אמרתי.
היא הביטה בי ועיניה הביעו פליאה. ״ה'לופ'? מה זה?״
״זה מסלול מרוצים שבו מתחרים הילדים הגדולים. נוכל ללכת לשם כשנהיה בתיכון, אבל נצטרך מכונית. תוכלי לבוא ולעודד אותי.״
״למה אני לא יכולה להתחרות?״ היא נראתה כועסת.
היא רצינית?
״אני לא חושב שהם נותנים לבנות להתחרות,״ אמרתי וניסיתי לא לצחוק לה בפנים.
היא מצמצה והסתכלה חזרה אל הרחוב. ״אתה תשכנע אותם לתת לי.״
זוויות פי התעגלו מעלה אבל כבשתי את הגיחוך. ״אולי.״ לגמרי כן.
היא הושיטה אליי את ידה. ״אני טייטום, אבל כולם קוראים לי טייט. אני לא אוהבת את השם טייטום. הבנת?״
נדתי בראשי, וכשנטלתי את ידה שוב חשתי בגל של חום מתפשט בזרועי. ״אני ג'ארד.״

עוד ספרים של פנלופה דאגלס