החיים כמצלמת זום
ישנם ימים שבהם כל העולם כולו נתפס דרך סדק צר. כל חיינו קמים או נופלים על עניין פעוט כמו החולצה הוורודה שנעלמה מן הארון בלי הסבר, פצעון חדש שצץ בפנים, פגישה לא כל־כך חשובה שהתבטלה ברגע האחרון, נזיפה שננזפנו - וזוהי רק תחילתה של רשימה אין סופית שלעתים יכולה קצת לעצבן ולפעמים להטריף את הדעת. אנחנו יודעים שהכול שטויות: מַהם הפדיון הפחות מוצלח של השבוע, המשפט שבו נצטרך להופיע או הקנטור שנכתב עלינו בעיתון לעומת הטבח והרעב ברואנדה, מלחמת האזרחים בבוסניה, רעידת האדמה ביפן, הפיגועים והאסונות שמתרחשים כל יום על פני כדור הארץ. מהו אירוע פעוט לעומת שכול, נכות, מחלה ממארת, עוני משפיל. צריך לחזור לפרופורציות הנכונות כדי להתייחס לשטויות בשלוות נפש.
ובכל זאת, זהו טבענו, שמסוגל לצמצם את מרחב הראייה ולהיתקע בקטנות. היכולת להיגרר מדרך המלך של הדברים החשובים אל שבילי מחשבה ורגש שאינם מעלים ואינם מורידים באופן משמעותי יש בה משהו מעוות, אווילי, אבל כנראה גם הכרחי ומנחם. המנגנון שתוקע את מוחנו בעניין בלתי חשוב לחלוטין, במוטרדות נוראה, הוא שמאפשר לנו את ההיסחפות ההכרחית אל קטנות היום־יום, להשקיע בהן מרץ עצום כאילו גורלנו תלוי בהן, ובכך לשוות לחיינו צורה ותחושת ערך.
בעצם, כולנו בנויים כמו מצלמות מהלכות, שרגע אחד מתמקדות בפרט הקטן הקרוב, ובמשנהו - מרחיקות את התמונה, שהופכת רחבת היקף, בעלת קווי מתאר גדולים. אם נתמקד בפרט הקטן, לפעמים יגדל עד שייהפך למפלצת ענק שתאטום את כל שדה הראייה. אם נצליח להפעיל את מצלמת מוחנו (כמו הזום במסרטה), ונעביר את התמונה למצב כוללני שיתפוס פרספקטיבה של מרחבים, הפרט הטורדני שכל־כך העסיק אותנו ייהפך לנקודה זעירה על פני השטח, קשה לזיהוי. האתגר הגדול של חיינו הרוחניים והרגשיים הוא להיות מסוגלים לשנות את המיקוד בזריזות מספקת, שתמנע את ההיתקעות בפרט השולי. עם זאת, חשובה לא פחות היכולת לנטוש את הראייה המרוחקת הסטרילית של השדה הרחב, כדי לחזור להתמקד בפרטים הקטנים, שמעניקים את הטעם והריח המידיים של החוויה.
הגמישות הזאת הולכת לאיבוד אצל אנשים שסובלים מן ההפרעה המכונה ״סינדרום אובססיבי קומפולסיבי״. במקרה זה המוח, כמו תקליט מקולקל, נתקע בפרטים לכאורה חסרי חשיבות והופך אותם למרכז הקיום. לעומת זאת, האנשים השרויים בדיכאון איבדו את היכולת ההפוכה ליהנות מן הפרטים הקטנים - צבעים, ריחות, חוויות, מאמצים, הישגים. הם נתקעים במחשבה הכוללנית (הנכונה) האומרת שכל המאמצים הם לשווא - שבסופו של דבר החיים חסרי תכלית ומשמעות וכולנו נמות.
כולנו זקוקים להתעסקות בהבלי היום־יום הקטנים, שיסיחו את דעתנו מן השבירוּת הבלתי נסבלת של הקיום. עם זאת, התפתחותנו הרוחנית מותנית ביכולת להתרומם ולתפוס את התמונה השלמה. מפעם לפעם אנחנו חייבים לחזור אל הממדים הגדולים יותר; אך כדי לחוש את שמחת החיים מוכרחים לחזור לפרטים הקטנים. הפרטים הקטנים הם שלבים הכרחיים ב״סולם המוביל לגן עדן״.