הילדות אומנם אינה סוגה בשושנים, אך במבט לאחור, היא זכורה כגן עדן אבוד
1956
"אני הולכת ללקט עבורכם זרעונים", אומרת אמא דרורה. "בשום אופן אל תטפסו אל שפת הקן!! אתם עלולים להחליק וליפול למטה, ואז מי יציל אתכם"?
לאחר שהיא עוזבת נדחקים הגוזלים זה לזה מחפשים חמימות, אך הקטון והשובב שבהם, מטפס על גבי אחיו ומציץ החוצה. העולם נראה יפה ומזמין. השמים מכוסים בעננים וענפי העץ נעים ברוח ומנדנדים את הקן כמו עריסה. מעט קרני שמש מפזזות בין העלים הנוצצים כמו אבנים יקרות, ורוח קלילה נושבת. לפתע נשמע קול מוזר: טיף, טוף, טיף, טוף, טיף טוף. גשם מתחיל לרדת. מה זה? שואל הגוזל את עצמו. אף פעם לא ראה דבר שכזה. טיפות הגשם מכות בעץ ובענפיו, ניתזות מן העלים, נופלות ארצה וקופצות בחזרה כאילו הן רוקדות. הוא מותח את צווארו בכדי לראות טוב יותר. הטיפות הרוקדות מזמינות אותו להצטרף אליהן. "טוף, טוף, טוף... בוא לרקוד אתנו... טוף טוף טוף טוף". הוא נעמד על שפת הקן ומציץ למטה, אך לפתע מגיח משב רוח פתאומי מאחוריו, מניף אותו באוויר, ורגע לאחר מכן הוא נוחת ברכות על הקרקע המרופדת בעלי שלכת. הוא מביט סביבו בזהירות, מקשיב לטיפות הגשם ולא שם לב לצעדים החרישיים ההולכים ומתקרבים אליו. חתול גדול מקמר את גבו ומתכונן לזינוק...
"מה זה? מי זה בדלת?"...
מי זה בדלת? המשפט הזה נשמע כל כך לא מתאים לרצף הסיפור, אני במתח ורוצה לדעת מה קרה לגוזל המסכן, אך הגננת עוצרת ושולחת מבט לכיוון הפתח. אנחנו יושבים כולנו בחדר הקטן של הגן שיש בו רק אשנב שכעת הוא חסום בשקי חול, ואור חזק חודר מבעד לדלת שנפתחה כרגע. צללית כהה מחשיכה אותו. הגבר במדי הצבא שלשרווליהם מוצמדות לוחיות מתכת מבריקות, נראה לי מוכר. שנייה לאחר מכן אני אצה לקראתו בהתרגשות והוא מרים אותי באוויר ונותן לי חיבוק אמיץ. יד ביד יוצאים שנינו, הרבה לפני סיום הגן, וצועדים יחדיו אל הגימנסיה העברית כדי לאסוף משם את שני אחי. השנה היא 1956, מלחמת סיני, ואבא מקבל חופשה קצרה בת שעות אחדות, ואז הוא חייב לחזור.
שבוע לפני שהופיע אבא בגן, מלאנו אני ושאר ילדי הגן שקים קטנים בחול מן החצר, ובהם אטמנו את האשנב בחדר בו היו תלויים בדרך כלל המעילים. על השמשות הגדולות שבחדר השני, מתחה הגננת רצועות חומות של נייר דבק, כאילו ציירה עליהן משבצות. הגן נראה קצת מוזר, שונה מהרגיל. לא כל הילדים מגיעים בימים האחרונים, וקוביות העץ הגדולות מפינת הבובות הועברו לחדר הקטן כדי לשמש לנו כשרפרפים לישיבה בשעת ריכוז. בחדר הגדול על הקיר, עדיין תלוי ציור הליצן שציירתי לפני שבוע. אני ממש גאה בו. יש לליצן כובע בצבע אדום יין אבל הכי יפה זה הצבע הירוק הזוהר הזה, שמצאתי פתאום בתוך סלסלת הצבעים. בניגוד לשאר הצבעים שכמה שאני מורחת אותם הם לא מכסים את הדף הצהבהב, הצבע הירוק הזה הוא זוהר ונמרח בקלות. שונה מכל הצבעים האחרים בגן. הוא דק, מחודד ועטוף בנייר שעליו כתוב משהו באנגלית. זהו הירוק היפה ביותר שראיתי אי פעם, בעיקר כשצובעים אותו ליד האדום. מעניין מאיפה הוא הגיע לגן ואם יש עוד צבעים כאלו. שאלתי את אסתר הגננת והיא אמרה שזה "צבע פנדה", ואילו שאר הצבעים בגן הם צבעי שמן. כמה שאני אוהבת צבעים! יש ילד אחד בגן שהוריו חזרו מאמריקה והביאו לו קופסת קרטון גדולה בה מסודרים 48 צבעים בשלוש שורות. יש שם כל כך הרבה גוונים שקשה להחליט באיזה לצבוע, אבל הוא מצייר בהם לבדו ולא מרשה לאף אחד אחר לנסות אותם. אם היו מביאים לי קופסה כזאת אני הייתי מכבדת וגם מציירת כל היום. גם שתי החברות שלי, ליאורה ותמי, אוהבות לצייר, אבל הכי אנחנו אוהבות להפוך את הציור שלנו לצד השני ואז לקשקש עליו וללכת להראות לאתי, הגננת השנייה. היא מסתכלת בקשקוש ואומרת: איזה יופי!!!" ואנחנו מתפקעות מצחוק. היא לא מבינה בכלל שזה לא ציור אלא קשקוש. תמי מציירת מאוד יפה, הגננת אומרת שהיא מציירת "סימטרי", תמיד מה שמצד שמאל היא מציירת גם מצד ימין. אני אוהבת לצייר כל מיני דברים כמו בתים ועצים וילדות ואני חושבת שאני מציירת יפה, אבל הגננת מתפעלת בעיקר מהציורים של דודו. יש לנו שני ילדים בגן שקוראים להם דודו. אני מתכוונת לזה שקוראים לו דודו גבע. אסתר הגננת אומרת שהוא מחונן ושיום אחד הוא יהיה צייר גדול, אבל לי היא לא אומרת.
רוב הילדים בגן אוהבים יותר את הגננת אתי כי היא נחמדה ולא כועסת כמו אסתר, אבל אני דווקא אוהבת את אסתר וגם היא מאוד אוהבת אותי. היא קוראת לי: "מונה ליזה". אני לא יודעת מה זה "מונליזה", אבל זה בטח משהו טוב, כי כשהיא אומרת את זה לאמא, אמא מחייכת.
אני אוהבת ללכת לגן. אני אפילו זוכרת את היום הראשון כשאמא הביאה אותי לכאן. הלכנו יד ביד והייתה שמש בחוץ וכשהגענו ראיתי גדר ירוקה ואמא פתחה את השער ונכנסנו. הייתה שם חצר מרוצפת באבנים גדולות שטוחות, לא ישרות וגם לא באותו הגודל, ומצד ימין היה עץ אורן גדול, (שבשנה שעברה באו מהעירייה וכרתו אותו, בגלל שמודדי אורן נכנסו מתחת לחולצה של שמוליק והיה צריך לקחת אותו לבית החולים). ליד איפה שהיה האורן ראיתי ארגז חול וסולמות לטיפוס. בצד השני של הגן עמדו כמה ילדים סביב גיגית פח גדולה מונחת על שני שרפרפים. כולם לבשו סינרי בד כחולים והשיטו סירות וברווזים בתוך המים. ילדה אחת, שאחר כך אמרו לי שקוראים לה שושנה, ניגשה אלי וחיבקה אותי ותכף ידעתי שאמא תאמר לה שאני לא אוהבת חיבוקים. אחר כך יצא מהגן עוד ילד שקוראים לו יוחנן, שעכשיו הוא כבר בכיתה א'. כשהתחלתי ללכת לגן כל יום אז הוא הפך להיות חבר שלי, וכשאמא אמרה לו שאני לא אוהבת נשיקות, אמרתי לה שמיוחנן אני כן אוהבת.
לאבא של יוחנן יש מכונית גדולה שחורה שהוא מסיע בה אנשים. קוראים לזה "טקסי", ובשנה שעברה הוא בא פעם עם יוחנן ועם שושנה והם לקחו אותי לטיול בעיר. הייתי בבית ושמעתי צפירה, וכשיצאנו למרפסת, אמא ואני ראינו טקסי שחור שצופר. אמא ירדה אתי למטה ואבא של יוחנן יצא מהאוטו, פתח את הדלת ועזר לי לטפס על המדרגה הגבוהה כדי להיכנס ולשבת במושב האחורי. ישבתי באמצע בין שושנה ויוחנן ושניהם התחילו לחבק ולנשק אותי. יותר טוב ששושנה לא הייתה באה. אני אוהבת את הנשיקות והחיבוקים של יוחנן אבל לא את שלה וחוץ מזה – יוחנן הוא חבר שלי! נסענו העירה לרחוב יפו והיו שם המון מכוניות שצפרו. איש אחד שדחף עגלה חצה את הכביש ואבא של יוחנן עצר, פתח את החלון והתחיל לצעוק עליו כל מיני דברים לא יפים, ולא הבנתי אם הוא מכיר אותו מקודם וכל פעם הוא מפריע לו בכביש – כי הוא אמר לו: זוז כבר, כל פעם אתה חוסם את הכביש, או שזו הייתה הפעם הראשונה והוא סתם אמר, אבל הם שניהם נורא צעקו וקצת פחדתי. גם כשאבא שלי צועק אני פוחדת... כשחזרנו הביתה, אבא של יונתן פתח לי את הדלת ועזר לי לרדת ואמא כבר חיכתה לי במרפסת. עכשיו יוחנן כבר לא בגן. הוא גדול והשנה הוא הולך לבית ספר ואני חברה של ליאורה ושל תמי ושלושתנו ביחד יכולות למלא שקיות של חול יותר מהר מכל שאר הילדים בגן – אפילו הגננת אמרה ככה.
אני לא כל כך אוהבת לנסוע, בעיקר לא באוטובוס של המקשר. כשנסענו פעם לתל-אביב הרגשתי לא טוב והקאתי בדרך. אמא אמרה לי שאקיא בתוך כובע הטמבל שלי, איכס, כי הנהג לא יכול לעצור בשבילי. כשהגענו לתל-אביב מאוד פחדתי, כי פתאום נהיה ממש צפוף והמון מכוניות נסעו מכל הצדדים וכולו צפרו. אחר כך הגענו לבית של דוקטור אלברט מנשה (שהוא קרוב משפחה רחוק שלנו מיוון), אמא אמרה לי שאני לא אשאל אותו או את נינה למה כתוב להם מספר על היד, אבל כשנכנסנו תכף שאלתי, ואמא הסתכלה עלי קצת בכעס. נינה לא כעסה בכלל, וספרה לי שבשואה עשו מספרים כאלו עם ברזל לוהט לכל האנשים, והיה להם מגן דוד צהוב על החולצה. אבל היא קרעה את המגן דוד מהחולצה שלה וכסתה את זה עם התיק וכך היא עברה לצד של הגרמנים וניצלה. דוקטור מנשה הוא רופא של חיות, אבל כשעשו להם את הסלקציה (לא ידעתי מה זה אבל לא שאלתי) הוא לא אמר שהוא רופא אלא דווקא שהוא זמר, כי הוא ידע לשיר באופרה, והוא ניגן שם כשכל המשפחה שלו הלכה למשרפות. יש לשניהם ילד שקטן ממני בשנה וקוראים לו דוד. דוד הוא ילד מאוד חצוף וכשהוא לא מקבל משהו אז הוא צועק, אבל אבא ואמא שלו אף פעם לא כועסים עליו.
דוקטור מנשה קיבל תפקיד של וטרינר ראשי בתל-אביב והוא לקח אותנו לגן החיות בחינם. אני הכי נהניתי לראות את האריות, אפילו יותר מהקופים, ואמרתי שאני רוצה לשמוע איך האריה שואג. אמא הסבירה לי שאי אפשר לומר לאריה לשאוג והוא שואג רק כשהוא רוצה, אבל דוקטור מנשה אמר לי: בואי! והושיט לי יד. נגשנו קרוב לכלוב והוא התכופף מעבר לגדר ואמר משהו בלחש, והאריה התחיל לשאוג. עמדתי והסתכלתי איך שהוא שואג ועל הפה שלו שמלא בשיניים חדות, ואז שמתי לב שכל האנשים מסביב ברחו בפחד, ורק דוקטור מנשה ואני נשארנו ליד הכלוב. הוא בטח כמו דוקטור דוליטל, שיודע לדבר בשפה של החיות. מעניין מה הוא לחש לאריה באוזן שהרגיז אותו כל כך עד שהוא התחיל לשאוג. אמא אמרה שאני מאוד אמיצה שלא פחדתי, אבל זה לא חוכמה כי האריה היה בתוך הכלוב, אז מה יש לפחד?
אני לא פחדתי מהאריה אבל ליאורה ותמי החברות שלי, מפחדות מהגננת אסתר, בעיקר אחרי הסיפור שהיה לנו בתחנת האוטובוסים בשנה שעברה.
בסך הכל רצינו שהאוטובוס ייקח אותנו לרסקו, כי החברה שלנו ליאורה שריון שכבר לא בגן, עברה לגור שם. חיכינו בתחנה וכל פעם שאוטובוס הגיע צעקנו לו: קח אותנו לרסקו!! קח אותנו לרסקו!! אבל הוא לא עצר. לא ידענו בהתחלה מה לעשות אבל תמי וליאורה ועוד כמה ילדות מצאו פתרון. הן נתנו כל אחת יד לשנייה ועשו שורה לרוחב הכביש. אני לא השתתפתי. ג'יפ התקרב והוא בקושי עצר והיה רעש ממש לא נעים באוזניים. הוא יצא מהאוטו והתחיל לצעוק, והשכנה של הגן יצאה גם היא וצעקה עלינו שנלך הביתה ושהיא תספר לגננת – מלשנית!!!
זה לא פעם ראשונה שהיא מלשינה. פעם ליאורה ותמי ואני באנו לבקר בגן אחר הצהרים. טיפסנו על הגדר ונכנסנו. היה מאוד מוזר להיות לבדנו בחצר בשעה הזו. כל הדליים והמגרפות והאתים היו מסודרים בקופסה והחול בארגז היה מאוד נקי, כי גירפו אותו בסוף היום. אבל אנחנו הוצאנו את הכלים ושיחקנו בחול ועשינו בלגן, ואחר כך ישבנו על גדר האבן, הסתכלנו לרחוב, נדנדנו את הרגליים ושרנו: "אחת שתים שלוש ארבע, מגרמניה היטלר בא" וגם "אחת שתיים ירושלים, שלוש ארבע אמריקה"... איש אחד שעבר ברחוב נעצר וצעק עלינו שאנחנו בכלל לא יודעות מי זה היטלר ושאסור לנו לשיר את השיר הזה. לא הבנו למה הוא כל כך כועס, זה בסך הכל שיר, ואז יצאה השכנה, ששמעה את הרעש, והיא כנראה הלשינה לגננת כי אחרת איך היא ידעה שזה היינו אנחנו?
גם עם האוטובוס היא כנראה הלשינה, כי כשלמחרת באנו לגן, הגננת אסתר אמרה שליאורה ותמי לא יוכלו ללכת הביתה בסוף היום עד שההורים שלהן יבואו לקחת אותן, אבל לי לא אמרו, כי הייתי ילדה טובה. אחרי הגן הלכתי לבית של ליאורה. רק הדוד שלה היה שם והוא אמר שהוא ילך לגן לקחת אותה. לתמי לא הלכתי כי בשביל ללכת אליה צריך לחצות את רחוב רמב"ן ואמא לא מרשה לי. אולי הוא לקח גם אותה, אני לא יודעת.
הייתי שמחה אם ליאורה הייתה חברה שלי לבד. בהתחלה היא הייתה חברה רק שלי וכשהיינו חוזרות מן הגן, היא הייתה מלווה אותי הביתה, אבל כדי שלא תחזור לבד למעונות עובדים א', הייתי מלווה אותה בחזרה, ואז היא הייתה מלווה אותי, עד שבסוף היינו מתעייפות והיינו נפרדות באמצע הדרך, כך שכל אחת תלך רק חצי לבד.
לפני יום העצמאות אמא של ליאורה קנתה סיכה של זהב אמיתי כדי לשים על החולצה וליאורה ואני שיחקנו בחורשה בלזרוק אותה בעיניים עצומות תוך כדי סיבוב ואז לחפש אותה, כי היא הייתה מבריקה והיה קל למצוא. אבל אחרי כמה פעמים, כבר לא מצאנו. אמא של ליאורה שאלה איפה הסיכה, וליאורה אמרה לה שהיא איבדה אותה. היא נורא כעסה ואמרה לה שלא תחזור הביתה עד שתמצא את הסיכה. חיפשנו וחיפשנו ולא מצאנו. אמרתי לליאורה שהיא לא תוכל לחזור יותר הביתה, וכדאי שהיא תבוא לגור אצלנו ואבא ואמא שלי יאמצו אותה, כמו בספר האסופית, הם בטח יסכימו.
כשהגענו הביתה, אבא התחיל עם המשחק הזה שהוא אומר לנו שיש לנו נעלים יפות ושאולי הוא ייקח אותן כי הן מתאימות לו, אבל ליאורה לא הבינה שהוא רק עושה את עצמו וזה המשחק שלו, וחשבה שבאמת הוא רוצה לקחת לנו את הנעליים, אז החבאנו אותן טוב טוב מתחת לארון הספרים בחדר האורחים יחד עם הגרביים.
היה כבר ממש מאוחר ואמא אמרה שליאורה צריכה לחזור הביתה כי ההורים שלה וודאי מחפשים אותה. אמרתי, שאמא שלה כבר לא רוצה אותה יותר והיא לא תיתן לה לחזור, ועדיף שנפתח לה את המיטה המתקפלת של אבנר ושהיא תבוא לגור אתנו.
אמא צחקה ואמרה שאמא של ליאורה כבר לא כועסת והיא בטח דואגת, ובאמת, למחרת ליאורה ספרה שהיא לא אמרה לה כלום כשחזרה הביתה ואפילו לא שאלה על הסיכה.
אחרי כמה זמן ליאורה ואני רבנו על אבא של מי יותר חשוב. היא אמרה שעורך דין יותר חשוב מרופא, ואני אמרתי שרופא יותר חשוב מעורך דין, כי רופא מרפא אנשים ועורך דין רק דואג לכסף שלהם. רבנו כל כך עד שלא דיברנו אחת עם השנייה. אבל אחרי שבוע, אמא אמרה לי שאטלפן אליה ואבקש סליחה, וכשטלפנתי והיא הרימה את השפופרת, שתינו אמרנו ביחד: "גם רופא וגם עורך דין זה חשוב", והתחלקנו לצחוק וככה השלמנו (למרות שאני עדיין חושבת שרופא זה יותר חשוב).
בינתיים, בזמן שלא דיברנו, ליאורה נהייתה חברה של תמי ומאז אנחנו שלישיה. לליאורה המשכנו לקרוא ליאורה אבל כדי להבדיל בין שתי התמיות ליאורה קראה לי "פרצית" ולתמי "שפיצית", אבל לפעמים שתיהן קוראות לי "תומו דרזנה", ואני לא זוכרת למה.
לשפיצית יש בית ממש קטן, רק שני חדרים ברחוב רשב"א, אבל בבית שלה יש המון המון חתולים, ולהורים שלה בכלל לא אכפת. אני מאוד מקנאה בה, כי גם אני רוצה חתול, אבל אמא לא מרשה. היא אומרת שהיא אוהבת בעלי חיים רק מרחוק. אני לא מבינה את זה. אני אוהבת אותם כמה שאפשר מקרוב, אפילו מתחת לחולצה, ואם היו מרשים לי, אז גם בתוך המיטה.
הכי כיף לשלושתנו לשחק במעונות עובדים א' ליד הבית של ליאורה. כי מעונות עובדים א' זה מקום ממש טוב לילדים. יורדים מרחוב אבן שפרוט בכמה מדרגות אבן עם מעקה של ברזל, ולמטה יש בתים קטנים עם חצרות ושבילים ובלי כביש בכלל. הבית של ליאורה הוא בקצה, ממש ליד הגדר לכוון השדות שמוליכים לעמק המצלבה. בתוך השכונה יש גם חצר אחת שמוקפת בשורה של ברושים. זה כמו בית בלי בית, כי יש רווח כמו דלת והשיחים זה כמו קירות, ואפשר להתחבא שם בלי שיראו אותך. שם אנחנו משחקות משחקים כמו עמי ותמי שהולכים לאיבוד ומוצאים בית ממתקים ביער, או שאנחנו מתחבאות שם אחרי שאנחנו זורקות אבנים על הבית של המכשפה.
המכשפה גרה במרתף שיורדים אליו בשלוש מדרגות שמכוסות תמיד בהמון עלים, והיא אף פעם לא מנקה אותם כי היא משתמשת במטאטא שעומד ליד הדלת רק בשביל לעוף. אנחנו אוהבות לזרוק אבנים על הדלת שלה ולצעוק: "מכשיפה זקינה, עם זקן ארוך ארוך!" ואז לברוח. עד עכשיו היא לא הצליחה לתפוס אותנו כי תמיד אנחנו מספיקות לברוח לפני שהיא יוצאת. מעניין איך היא נראית.
לפעמים אנחנו הולכות לקטוף זר סיגליות מהחצר של האיש של הסוכריות. כשהוא הולך ברחוב יש לו קופסה קטנטנה ממתכת בכיס וכל פעם שהוא רואה ילדים, הוא פותח ומחלק להם סוכריות. כל הילדים רצים אחריו וצועקים: האיש עם הסוכריות!! האיש עם הסוכריות!! אבל אני לא לוקחת כי אמא אמרה לי שאסור לקחת סוכריות מאנשים זרים.
פעם אני ומיכל שהיא גם חברה שלי וגרה באותה קומה, שיחקנו בשדה שליד המכולת. זה היה בחורף אבל השמש יצאה והיה ממש חם וקטפנו שם כלניות. איש אחד פתח את החלון והסתכל עלינו. היה לו זקן מחודד כמו של תיש ומשקפיים על קצה האף, וקצת פחדנו, הוא נכנס לבית ואז חזר והושיט לנו שני טופי מהחלון. מיכל לקחה ואני לא, אבל אחר כך אמרתי לה שתזרוק את זה כי אולי זה רעל.
הסוכריות של האיש ממעונות עובדים זה בטוח לא רעל, כי ראיתי שילדים אוכלים אותן ולא קרה להם כלום. פעם, כשקטפנו סיגליות מהחצר שלו, הוא יצא החוצה ופחדתי שהוא יצעק עלינו, אבל הוא חייך ואמר שאנחנו יכולות לקטוף כמה שאנחנו רוצות, כי יש הרבה.
פעם אחרת שיחקנו מאחורי הבית של ליאורה ליד הגדר של השדות. איש אחד נעמד מהצד השני של הגדר ושאל אותנו אם זה בסדר שהוא ישתין שם. אמרנו לו שזה בסדר, ואז הוא הוציא את הבולבול שלו וכולנו הסתכלנו. אבל הוא לא הצליח לעשות פיפי, כי היה לו קשה, ובגלל זה הוא שאל אותנו אם מישהי מוכנה לעזור לו ולהחזיק לו את הבולבול. לא הבנתי איך זה יעזור לו לעשות פיפי ואמרתי: לא! וכולנו ברחנו לבית של ליאורה וסיפרנו לאבא שלה.
אבא של ליאורה יצא החוצה וראה שהאיש כבר הלך. הוא אמר לנו שלא היינו צריכות לדבר אתו בכלל וליאורה ותמי אמרו שהן לא דיברו, רק אני, ונורא התביישתי...
בגלל זה אני מעדיפה לשחק עם ליאורה ותמי במחבוא שלנו, איפה שאף אחד לא רואה אותנו, ולא ליד הבית. פעם מצאנו שם קופסה של קרטון ובפנים היו חתלתולים קטנטנים שעוד לא פקחו בכלל עיניים. כנראה אמא חתולה, חשבה גם שזה מחבוא טוב. הסתכלנו עליהם אבל לא נגענו למרות שהם בכו, כי אחרת אולי האמא שלהם לא תחזור, ככה הסבירה לנו שפיצית שמאוד מבינה בחתולים.
פעם אחרת ליאורה ואני התחבאנו שם שתינו בשביל לקלל. אני את אבא שלי, והיא את אמא שלה, כי אצלה מי שמרביץ זה אמא ואצלי זה אבא. אבא כועס עלי כשאני מדברת בשפת התינוקות. זה מזכיר לו את הדתיות מבית יעקב שמדברות ביידיש. הוא צועק עלי, ולפעמים, כשאני לא שותקת, הוא גם נותן לי "שתיים על הטוסיק", ואמא אומרת לו בספניולית "דשה לה". היא חושבת שאני לא מבינה, אבל אני יודעת שזה "תעזוב אותה". לפעמים, אבא גם משחק משחק של הרבצות. הוא נושף לתוך האגרוף שלו בקול כאילו הוא מחמם את היד, ואז הוא רץ אחרי כאילו הוא הולך לתת לי מכה בטוסיק ואני בורחת ושומרת על הטוסיק שלי עם הידיים. אני יודעת שזה משחק, אבל כשהוא מרביץ לי באמת, אז הוא לא מחמם קודם את היד ואני לא מספיקה לברוח או להתגונן.
אמא של ליאורה מרביצה על הפנים, זה יותר כואב! פעם אחת ליאורה הזיזה לה את הכיסא כשהיא רצתה לשבת, והיא נפלה על הרצפה, ולמרות שזה בכלל לא היה בכוונה, היא נתנה לה סטירה וליאורה נורא בכתה. פעם שנייה זה היה כשלמדנו להגיד "כוס אמכּ", ליאורה אמרה את זה לאמא שלה ואז היא שוב נתנה לה סטירה. בטח כוס אמכּ זה משהו כמו שפת התינוקות שמרגיזה את אבא.
במחבוא שלנו אנחנו יכולות לעשות דברים שאי אפשר לעשות במקומות אחרים. אז עמדנו שם שתינו, עצמנו עיניים חזק חזק ורק הרגשנו את החום של השמש על העיניים, וכל אחת מאתנו קיללה בלב. אני אמרתי: תלך לעזאזל, הלוואי שתמות ותלך לקבר השחור ולא תחזור משם אף פעם. וליאורה אמרה בלב משהו על אמא שלה אבל לא יכולתי לשמוע. אחר כך לקחנו מקלות והכנו בהם בכוח על השיחים מסביב כאילו אנחנו מרביצות, אבל אלוהים כנראה כעס על ליאורה על מה שהיא חשבה בלב, והוא שלח צרעה שעקצה אותה. אותי היא לא עקצה כי מיד התחרטתי וביקשתי מאלוהים שלא יהרוג באמת את אבא שלי במלחמה, אבל ליאורה כנראה לא הספיקה להתחרט.
אני חושבת שאמא של ליאורה כועסת עלי מאז הפעם ההיא שאכלתי אצלם צהרים. היא הגישה מרק שנראה ממש כמו גלידה, היה לו צבע ורוד סגול כזה מתוק, אבל כשטעמתי את זה מיד ירקתי, כי זה היה ממש חמוץ. ליאורה אמרה שקוראים לזה בורשט ושזה עשוי מסלק. פוי! בחיים אני לא אוכל דבר כזה. אחר כך היא הגישה ירקות עם פתיתים, וגם בזה כמעט לא נגעתי. כשאמא שלה הלכה לחדר השני שאלתי את ליאורה אם טעים לה, והיא אמרה שלא, אבל מכריחים אותה לאכול. הצעתי לה לשפוך את הכל לכיור וכשאמא שלה חזרה היא נורא שמחה שהיא גמרה ואמרה לה: יופי שאכלת עד הסוף. אבל ליאורה אמרה: שפכתי את זה לכיור. אמא שלה הסתכלה עלי במבט כזה לא נעים, ואז היא מילאה לליאורה את הצלחת עד הסוף, אפילו שהיא אכלה קודם חצי. אבל לי היא לא אמרה כלום למרות שבקושי אכלתי. אני חושבת שמאז היא עדיין כועסת עלי. בכלל אני חושבת שבמשפחה של ליאורה אמא שלה היא זאת שכועסת ואבא שלה הנחמד, ההפך מהמשפחה שלי. אנחנו לומדות בגן לכתוב אותיות, אבל אמא של ליאורה מכריחה אותה לכתוב את האותיות האלו בבית בשורה ישרה, ועד שהיא לא גומרת, היא לא מרשה לה ללכת לשחק. לאבא ואמא שלי לא אכפת בכלל אם אדע לכתוב את האותיות. הם אומרים שיהיה לי מספיק זמן ללמוד את זה בבית הספר ושזה מיותר. אבל לי זה דווקא כיף לכתוב אותיות.
לליאורה יש בית מאוד יפה. היה לה חדר משלה עד שאחותה התינוקת רותי נולדה. אני זוכרת שבאנו מהגן לראות אותה כשהביאו אותה מבית החולים. היא הייתה כל כך קטנה בתוך מיטת התינוק ששמו בחדר של ליאורה, ממש כמו בובה. עכשיו היא כבר קצת יותר גדולה, אבל עדיין רוב החדר זה של ליאורה. יש לה בחדר כוננית מעץ עם המון צעצועים על מדפים וגם משחקי קופסה. לי כמעט שאין כלום חוץ מבובה ענת ובובה רותי, אבל אפילו לליאורה אין כל כך הרבה צעצועים כמו הילדה שגרה בבית שלידה. הלכנו פעם לבקר אותה ויש לה מיליון בובות מכל מיני מקומות בעולם. אבא שלה הוא טייס וכל פעם שהוא חוזר מחוצלארץ הוא מביא לה בובה אחרת. הבובות מסודרות על מדפים סגורים בזכוכית ויש פתק קטן ליד כל אחת, מאיזה ארץ היא, ובקושי מרשים לה לשחק בהן, וגם כשכן, אסור לה להלביש או להפשיט אותן או לערבב בין הבגדים, כך שזה בכלל לא כיף.
כשנכנסים לבית של ליאורה, יש מסדרון צר. החדר של ההורים שלה מצד שמאל, ובסוף המסדרון חדר אוכל וסלון. על הקיר תלוי ציור גדול שכל פעם שאני מגיעה לשם אני מסתכלת עליו. מצוירות שם שתי נשים שלובשות בגדים פרחוניים בכל מיני צבעים, יש להן רגליים ענקיות, והן יושבות על חול בצבע צהוב חזק ומאחורה יש ים בצבע כחול כהה. גם הים וגם החול הם לא בצבעים הנכונים וגם הנשים הן בצבע חום, אבל בכל זאת אני חושבת שזה ציור מאוד יפה. יש להם עוד ציור של שלוש נשים שיושבות על ספסל, וגם להן יש רגליים מוזרות, כאילו שהן עשויות מקרטון. את הציורים האלו צייר מישהו שקוראים לו גוגן. כשאני אהיה גדולה גם אני אהיה ציירת אבל אני אצייר ים בצבע נכון ואנשים יותר יפים.
גם בבית שלנו יש תמונה מאוד יפה, יש לה מסגרת רחבה מזהב והיא מצוירת בכל מיני כחולים ולבנים ויש בה בית בסערה שנראה שעוד רגע יעוף. אני מסתכלת המון על הציור הזה, אני לא חושבת שאני אצליח פעם לצייר ככה. אבל את הציור הגדול בבית של דוד ישראל ודודה לאה, אני כבר מנסה לצייר. זה ציור על בד קטיפה ויש בו אגם עם אי קטן וסביב האי שטים במים שלושה ברבורים ענקיים. זה לא חוכמה לצייר ברבור כי הוא דומה למספר 2 ורק צריך להוסיף למעלה ראש ולמטה את הגוף (יואל לימד אותי), אבל כשצובעים בלבן אז זה לא אותו הדבר כי זה על נייר ולא על קטיפה ירוקה. שאלתי את דוד ישראל מי צייר את הציור והוא אמר שהוא לא יודע. גם אבא ואמא לא ידעו מי צייר את התמונה שלנו, אבל אבנר כבר יודע אנגלית והוא אמר לי שכתוב שם משהו שנשמע כמו "מינק", או אולי "וולמינק".
בזמן האחרון לא מרשים לי יותר ללכת לליאורה אחר הצהרים בגלל המלחמה וגם הגן נראה קצת שונה ומוזר, ולא כל הילדים באים, כמו שהיה בשנה שעברה עם בור הספיגה.
אז עוד לא הרשו לי ללכת לגן לבד. אמא הלכה אתי בבוקר וכשהגענו לגן ראינו שיש שם גדר של חבלים ובאמצע יש בור ממש ענקי. הגננת הסבירה שבאו לרוקן את בור הספיגה והרצפה התמוטטה, ואמא ממש כעסה ואמרה – "ומה היה קורה אם הילדים היו בחצר באותו זמן?" היא לא רצתה להשאיר אותי בגן, למרות שהגננות הבטיחו שלא יתנו לנו לשחק בחוץ עד שיסתמו לגמרי את הבור. זה היה ממש כיף ללכת חזרה הביתה במקום להישאר בגן. אפינו ביחד עוגה. אמא בסיר הפלא הגדול ואני – בסיר הפלא הקטן שלי.
אמא הקציפה את הביצים, ואני הכנסתי לאט לאט את הסוכר, עד שהקצף נהייה ממש קשה. שפכתי בבת אחת את כל הסוכר שנשאר לחלמונים, ואמא גרדה קליפה של לימון פנימה. זה הריח ממש טוב. ניפינו את הקמח על עיתון, ואמא שפכה את זה לאט לאט לתוך החלמונים, הוסיפה את אבקת האפייה, ואז עזרה לי לקפל בזהירות את הקצף פנימה, שהוא לא ישקע. שפכנו את העיסה לתוך סיר הפלא הגדול, ופחדתי שלא יישאר בשבילי, אבל זה בדיוק הספיק. את העוגה הגדולה אפינו על הגז הגדול, ואת הקטנה על הגז הקטן, ותוך כמה רגעים היה ממש ריח טוב במטבח. כשהוצאנו את העוגות מהסיר, אמא המיסה מרגרינה במחבת והוסיפה סוכר וקקאו וזה נהיה כמו שוקולד ומרחנו את זה למעלה ובצדדים. בדרך כלל אני לא כל כך אוהבת עוגות, אבל את העוגה שלי זללתי עוד כשהייתה חמה.
אני שמחה שאמא שוב מרשה לי להכין אתה דברים במטבח, כי אחרי הפעם ההיא עם הבורקס, חשבתי שהיא אף פעם לא תרשה לי. זה היה לפני שנה ואמא הכינה בצק פריך ואני עזרתי לה עם המערוך והתחלנו למלא את הבורקס עם גבינה, וחלק עם חצילים שאמא שרפה קודם על האש. על השולחן הייתה חתיכה של צבע שמן ירוק שנשברה כשציירתי שם קודם. לקחתי אותה והכנסתי לתוך אחד מהבורקס, והוא נראה מאוד יפה ושמן. אפילו אמא אמרה שסגרתי אותו היטב. אחרי חצי שעה, אמא לקחה מגבת כדי להחזיק בידית של התנור, ופתחה אותו כדי לראות אם זה כבר מוכן. את התנור הזה אמא קיבלה לחתונה שלה. עכשיו הוא לא נסגר טוב ואמא מכניסה עיתון מקופל שיחזיק את הדלת, ומלמעלה הוא מכוסה ומונחת שם כירת גז כפולה. פעם, עוד לפני שנולדתי, אמא הייתה מבשלת על החלק העליון שנראה כמו גז, אבל זה חשמל. כשמדליקים את זה, זה מתחמם ואפשר להרגיש את החום כשמקרבים את הידיים, בלי שתהייה אש, וגם אחרי שמכבים, זה נשאר חם עוד הרבה זמן. אמא סיפרה לי בדיחה על ג'וחה שראה אשה שמטגנת ביצה על הכירה כשהיא לא דלוקה. הוא רץ וקנה תנור כזה וחשב שהוא יוכל לבשל עליו בלי חשמל ולחסוך הרבה כסף. ג'וחה הוא נורא טיפש (סליחה, מאוד טיפש. אבא כועס כשאני אומרת נורא, בעיקר הוא לא אוהב שאני אומרת "נורא יפה", כי הוא חושב שצריך להגיד "מאוד יפה", ו"נורא" זה רק לדברים נוראיים), אמא מספרת לי כל מיני סיפורים מצחיקים על ג'וחה, וכשהיא צוחקת, לפעמים היא אפילו מתחילה לבכות וזה מצחיק אותי עוד יותר.
אבל בפעם ההיא, היא פתחה את התנור והיא לא הבינה מה קורה ויצאה לה מין צעקה כזאת: "מה זה?!" הסתכלתי לתוך התנור וראיתי שחצי מהבורקס נהיו בצבע ירוק, ואמרתי: מה קרה?
יש לך מושג למה הבורקס ירוקים?
לא, אני לא יודעת. אמרתי, ואמא מאוד כעסה כי היא הייתה צריכה לזרוק את כל הבורקס, אפילו את אלו שנראו בסדר.
לא ידעתי איך אמא הבינה שאני הייתי אשמה, כי לא סיפרתי לה, אבל אפילו כשאמא כועסת, היא שוכחת את זה אחרי רגע. לפעמים אמא מספרת לי סיפורים על אבנר ועל יואל, למשל את הסיפור על אבנר שלא רצה לאכול את העדשים. אבא אמר לו לעמוד בפינה עם הפנים לקיר. אחרי כמה רגעים הוא הסתובב ואמר: אבא, אני כועס עליך!!!
כשאמא מספרת את זה היא מחייכת, ואני רואה שהיא בטח לא כעסה על אבנר, אבל אבא אמר לו שהוא לא יקבל אוכל אחר עד שיגמור את העדשים. בערב, אבנר היה מאוד רעב והוא אמר שיאכל, אבל אמא ראתה שממש קשה לו ושתכף הוא יקיא, והיא וויתרה לו. היא בטח אמרה לאבא: דשה לו. אחר כך אבנר שאל אותה: הכריחו אותך להתחתן עם אבא?, למה אתה חושב ככה? שאלה אמא, ואבנר אמר: כי את כל כך טובה והוא כל כך רע!!
אני חושבת שאמא רוצה שנחשוב שהיא טובה, אבל אני לא חושבת שאבא הוא רע, לפעמים הוא יכול להיות אפילו ממש טוב. פעם אחת, אמא לא הייתה בבית להמון זמן, וגם ישנה מחוץ לבית ואבא שמר עלי. נסענו ביחד באוטובוס לרחוב יפו, ליד השוק, ונכנסנו לחנות של דוד משה ששון שכתוב עליה הלבשה וסדקית (אמא אמרה לי). בחלון הראווה של החנות יש בובה גדולה כמעט כמו ילד, שאפשר להלביש עליה בגדים, וכשאבא שאל מה אני רוצה שיקנה לי, אמרתי שאת הבובה הזאת, אבל דוד משה ששון לא הסכים, כי הוא צריך אותה בשביל להראות את הבגדים. במקום זה בחרתי לי בובה קטנטנה מפלסטיק שיכולה להזיז ידיים ורגלים, וסירים וגם מזלגות וסכינים וצלחת קטנטנים, וזו הייתה המתנה היפה ביותר שקיבלתי אי פעם, ואם הייתי מבקשת מאמא, אז היא הייתה אומרת: בשביל מה את צריכה את זה? יש לך בובה רותי ובובה ענת... אבל אבא בכלל לא הזכיר את זה וכשביקשתי אז הוא מיד קנה לי.
בובה ענת היא מגומי. אפילו השערות שלה מגומי, ופעם כשהחלפנו דירה לשבוע עם משפחה מתל-אביב, הילדה שלהם ציירה עם עט על הפנים והעיניים שלה ומאז היא לא שווה. גם את בובה רותי אני לא ממש אוהבת. היא מחזיקה ליפסטיק ביד אחת וראי בשנייה, כאילו היא מתאפרת, אבל זה כל מה שהיא עושה וזה משעמם. כשהייתי ממש קטנה, הייתה לי בובה רבקה, שהייתה עשויה מבד והראש שלה היה מחרסינה והיו לה עיניים שנפתחות ונסגרות, אבל מפעם לפעם הייתי לוחצת על העיניים שלה יותר מדי חזק, ואז הן היו נופלות פנימה. אמא אומרת שלא ידעתי לדבר טוב אבל הייתי הולכת לאבא ואומרת "עיניים...", ואבא כבר ידע והוא היה פותח את הראש של הבובה ומתקן אותה, אבל אחרי כמה ימים, שוב הייתי מקלקלת אותה. אני זוכרת את הבובה אבל אני לא יודעת איפה היא עכשיו, אבל על הבובה הקטנה שאבא קנה לי אני ממש שומרת טוב. אני גוזרת לה בגדים משאריות בד, וקושרת אותם מאחורה (לא חשוב שמאחורה זה לא נראה יפה), ואחרי שמצאתי בארגז החול בגן צדפה ירוקה ממש יפה, יואל התחלף איתי ונתן לי ארון קטן שממנו עשיתי לי בית בובות. בניתי שולחן כתיבה משש קופסאות גפרורים וחתיכת קרטון, ועליו שמתי את כלי האוכל הקטנים שאבא קנה לי, ומקופסה של סיגריות הכנתי מיטה לבובה ושמיכה מצמר גפן, וכשאני אהיה גדולה ואדע ממש לתפור, אז אכין גם ארון בגדים ואתפור לה פיג'מה ובגדים ממש יפים.
אבא תמיד מתקן הכל. פעם כשהלכנו כולנו לשוק ראינו שחוץ מירקות מוכרים שם אפרוחים קטנים. הם נראו כמו גושים צהבהבים מצייצים ואני נדנדתי לאמא שתקנה לי אחד ובסוף היא הסכימה. שמנו את האפרוח בתוך קופסה של נעליים ונתנו לו לאכול פירורים, אבל אני רציתי לראות אם הוא ידע לשחות והכנסתי אותו לתוך קערה עם מים והוא כמעט טבע. אמא נגבה אותו ואבא עטף אותו בסמרטוטים ושם מעל לקופסה מנורה שתחמם ותייבש אותו. הוא הבריא והתחיל שוב לצייץ, אבל למחרת שוב הכנסתי אותו למים ואמא מאוד כעסה עלי, ובפעם הזו אבא לא הצליח להציל אותו ובסוף הוא מת ואמא אף פעם לא תסכים לקנות לי אחר למרות שעכשיו אני גדולה וכבר לא ארטיב אותו.
היה ממש כיף להיות בבית כשסגרו את בור הספיגה. לא ללכת לגן, לעשות דברים עם אמא, ולשחק בבית הבובות שלי ואחרי שסתמו את הבור בגן, כבר לא רציתי לחזור לשם. קיבלתי במתנה כדור של צמר צהוב ויואל לימד אותי להכין שרשרת שאם מושכים אותה בקצה אז הכל מתפרק אבל גם אפשר להשחיל בסוף את החוט לתוך הלולאה ואז נשארת צמה שאפשר לעשות אתה כל מיני דברים, אולי אפילו להכין ממנה שמיכה לבובה. אמא אמרה שאין ברירה ואני חייבת ללכת לגן. אני לא רציתי ועשיתי בלגן והיא לקחה אותי בכוח ולא הסכימה להישאר אתי.
הגננות סגרו את דלת הברזל עם מפתח וכמה שצעקתי והכיתי על הדלת לא עזר לי. לבסוף הפסקתי לבכות והלכתי לפינת הבובות, איפה שתמיד היו קוביות העץ, וישבתי שם על אחת הקוביות והמשכתי כל היום לעשות צמות עד שבסוף היום, כשאמא באה לקחת אותי, הייתה לי צמה כל כך ארוכה שאפשר היה להשתמש בה כשנכנסים למערה העמוקה של הדרקון, כדי לא לאבד את הדרך.
ביום ההוא אפילו לא רציתי להשתתף בריתמיקה שתמיד אהבתי, וגם לא בהכנות להצגה של הפרחים, למרות שהכתר שלי עם הרקפת כבר היה מוכן. לתמי היה כתר של כלנית ולליאורה היה ורד מנייר קרפ. את ההצגה הזו פחות אהבתי מאשר זו של "ערוגת הגינה". ב"ערוגת הגינה", הגננת הביאה לנו חבית לשים באמצע. זו הייתה חבית קטנטונת שהיא עשתה מקופסת שימורים נמוכה של רסק עגבניות, וכל הילדים עמדו מסביב ושרו:
בערוגת הגינה מסביב לחבית עמדו לְרַכֵּב כרוב עם כרובית.
זאת הסלק ראה והנה גם הוא בא, אתו עגבנייה והשמחה רבה.
רק הפול המסכן עמד לו בדד, הוא נשען על מקלו לא נע ולא נד.
איך אוכל לשמוח? איך אוכל לרקוד? ותרמילי כולם, כולם ריקים עוד.
מאוד אהבתי את השיר אבל לא הבנתי אותו לגמרי. לרכב זה בטח לעשות משהו עם הכרוב או הכרובית, אולי לרכוב עליהם? אני לא בטוחה, וגם הבנתי שלפול המסכן יש מקל כי הוא זקן והגב שלו כפוף כמו סבא שלי, אבל למה אין לו שום דבר בתרמילים? ואם הם ריקים, אז למה הוא בכלל סוחב אותם על הגב, עדיף שלא ייקח אותם, נכון? יש כל מיני שירים כאלו שמבלבלים. למשל השיר על בר כוכבה. אומרים בשיר: בר כוכבה נפל בשבי והוא שם בכלוב, אבל לא אומרים מה הוא שם בכלוב. או השיר על הכד הקטן שאומרים בו: שמונה ימים שם נונתן. נונתן זה שם קצת דומה ליונתן או יוחנן, אבל איפה זה שם? למה הוא שם שמונה ימים ומה הוא עושה שם בכלל? כשאני שואלת את השאלות האלו אף אחד לא נותן לי תשובה וכולם צוחקים, אז החלטתי שאם אני לא מבינה את המילים, אני פשוט אמציא לי מלים אחרות שהן יותר מתאימות.
אמא תמיד שרה כשהיא עובדת. לפעמים זה רומנסות בספרדית, לפעמים שירים בצרפתית וגם הרבה שירים יפים בעברית. גם אני מאוד אוהבת לשיר שירים וגם לרקוד, אני אפילו יודעת לשיר בספניולית ובצרפתית למרות שאני לא מבינה את המילים. פעם עמדתי על המרפסת שלנו ורקדתי ושרתי בר כוכבה גיבור היה. מיכל שהיא השכנה שלי והחברה הכי טובה שלי אחרי ליאורה, אמרה לי שאין לי אומץ להוריד את הבגדים ולרקוד ערומה. אמרתי לה שדווקא כן, והורדתי את כל הבגדים ושרתי ורקדתי, ואז ראיתי מן המרפסת המון אנשים למטה, לבושים בגדים שחורים, וכולם הצביעו על המרפסת שלנו וצעקו ביידיש, ואמא יצאה פתאום למרפסת ונתנה לי שתיים על הטוסיק. זו הפעם היחידה שאמא הרביצה לי, אולי מפני שאבא לא היה בבית. כשאמא הרביצה לי הרגשתי שהיא מתביישת, והיא סחבה אותי חזרה לתוך הבית ואמרה לי להתלבש. אחרי זה, למרות ששוב מתחשק לי להוריד בגדים ולרקוד, אני כבר לא עושה את זה ובכלל הפסקתי לרקוד.
אני מחכה כבר שתגמר השנה, כי בסוף השנה יש לנו משהו מאוד מיוחד. הגננת מביאה לגן גלידה אמתית וכולנו מקבלים גביע עם גלידת וניל ושוקולד ואני כבר יודעת שאת הגביע אוכלים בסוף. בשנה שעברה, חשבתי שקודם אני אוכל את הגביע ואשאיר את הגלידה שהיא יותר טעימה לסוף, והתחלתי מהשפיץ שלמטה, אבל אז כל הגלידה נזלה לי על שמלת הפרפר והגננת כעסה ולא נתנה לי גלידה אחרת. השנה חוץ מהגלידה אנחנו נקבל גם תעודות של סיום הגן ובשנה הבאה בכיתה א' אולי אני אפגוש שוב את יוחנן ואולי יהיה לי מזל ושושנה לא תהייה שם בכלל.
אמא לקחה אותי לפני שבוע כדי לרשום אותי לבית הספר הגימנסיה העברית ששם לומדים האחים שלי. כשבאנו, כל הילדים היו בחוץ ואמא אמרה לי שזה "הפסקה". היו שם המון ילדים ויש להם חצר הרבה יותר גדולה מזו שלנו בגן. בחצר יש מין סככה כזו גדולה מעץ עם מעוינים, קצת כמו הסולמות של ארגז החול, ועל הסולם מטפסים שיחי ורדים בכל מיני צבעים: ורודים, אדומים לבנים וגם מעורבבים. ומתחת, השמש עושה צללים בצורה של ריבועים ופרחים. יש שם גם ברזייה שנראית כמו קשת של אבן עם ברזים, שכשלוחצים עליהם יוצאים מים לשתייה. לידה יש בתי שימוש מצחיקים, שאין בהם בכלל כיסא וכבר לא משתמשים בהם. אמא אמרה שזה מארץ שקוראים לה טורקיה וכשהיא הייתה ילדה כל בתי השימוש היו כאלו. ליד הברזייה עמדו כמה ילדות במעגל רקדו ושרו, ולא רחוק משם ילדים שיחקו עם גומי שמתוח בין הרגליים. כמה ילדים קפצו בחבל. הרגשתי שיש שם יותר מדי ילדים ושהם גבוהים וגדולים וזה היה קצת מפחיד וצפוף. אחרי כמה דקות מישהו הופיע עם פעמון וצלצל ותוך כמה רגעים כל הילדים נעלמו ולא הבנתי לאן. כשהלכנו להירשם, היה ממש שקט ולא ראיתי אף ילד. אמא חתמה על הניירות, ובשנה הבאה אני אבוא לכאן ללמוד ואוכל לראות את יואל ואבנר בהפסקות.
אבל עד השנה הבאה יש המון זמן, ועכשיו, יש מלחמה. אני לא מבינה מה זה בדיוק מלחמה. ברדיו אומרים שהצבא שלנו החליט לגמור אחת ולתמיד עם הפדאיון האלו שהרגו את שני המטיילים במעלה עקרבים, ושנכנסים בלילה לקיבוצים בדרום ורוצחים אנשים. כעת כל סיני בידינו והם לא יכולים לבוא יותר, ואמא אומרת שכשאני אהיה גדולה לא יהיו כבר מלחמות ואני לא אלך לצבא. חבל, אני דווקא כן רוצה להיות חיילת של צבא ההגנה לישראל, כמו אבא.
מעניין אם אבא מעשן שם, כי שבוע לפני המלחמה, הוא החליט שהוא יפסיק לעשן. הוא עישן המון סיגריות מסריחות מתוך קופסה שמצויר עליה גמל. ניסיתי פעם להדליק לי אחת אבל נורא השתעלתי ושרף לי בגרון. אני לא מבינה למה מבוגרים מעשנים בכלל, זה יהיה נחמד באמת אם אבא יפסיק, שכחתי לשאול אותו כשהוא בא לחופשה. ברדיו כל הזמן מדברים על המלחמה ויש המון שירים חדשים על מבצע סיני, כמו "שועלי שמשון" וגם סיפורים, אבל אני עדיין במתח עם הסיפור של הדרור.
