הגר

פרק א

כשעלה סבא לתורה, ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, הים לא נזדעזע והבריות לא דיברו. העולם שתק והחריש וראה את סבא שלי עולה במעלות הבימה ומהדק לראשו את הטלית ונושק לספר התורה הפעור ומברך בקול גדול ההולך ויוצא מקצה העולם ועד סופו: "ויקרא שמה בישראל הגר בת מרים."

והעולם שתק והחריש, ולא מחה ולא עצר ולא מנע את הקללה הקדומה שנחתמה בנקישת שפתיים ממארת של סב ערירי ומייחל שחיכה עשרים ושבע שנים לשובה של הגר והפך את השבת בה נולדתי ליום אבל ונהי.

ובאותה השעה שכבה אמי לבדה על מיטת היולדות וביקשה להכניס אליה לחדר את סבתא ולבשר לה על השם הנבחר שיתן לשוויגער היקרה הרבה נחת ופיצוי, "כי אני יודעת עד כמה חיכית כל השנים לבת שתנציח את זיכרה של התינוקת העקודה, אך הקדוש־ברוך־הוא פקד אותך בשישה בנים זכרים והבת נותרה משאת־נפש נכזבת. והנה זכינו לחסדו ונפקדנו בתינוקת שתיקרא בשבת הבאה שרה בת מרים נכדת לאה, ואת לא תדעי עוד צער ותזכי לנחמה."

וסבתא בכתה וצחקה ונאנקה והוציאה מכיסה את סידור התפילות הישן ולחשה בזה אחר זה את כל פסוקי השם "שרה" בתהילים קי״ט וידעה שליום הזה ציפתה שלושים ושתיים שנים ויצאה מבית־החולים בצעדים מרקדים ופגשה בחצר את המתפללים, שעזבו את בית־הכנסת שקטים וחרישיים וממלמלים ושואלים מדוע החליטו לקרוא לנכדה הפעוטה בשמה של אותה רשעה מצרית ארורה.

הגר בת מרים. הגר המצרית. הגר אם ישמעאל. הגר.

סבתא פרצה בזעקה גדולה ומרה על אותו האיש, הכי קרא שמה הגרי ויעקבני זה פעמיים - את צרתי הביא לתוך ביתי, והנה עתה לקח גם את בתי, והשם הוא שרה, כשמה של התינוקת העקודה והאם הצדקת.

אבל הרעבי בדק בספרים הקדושים ופסק שהמרת השם עלולה להביא סכנות גדולות ומרות על התינוקת ועל משפחתה ועל כל הציבור, כמו המעשה הנורא שאירע בצפת בשנת תרנ״ו במשפחתו של רבי יהודה טננבאום "הנודע בגליל", שפקדו הקדוש־ברוך־הוא בבן זכר בריא ויפה־עיניים. וביום מילתו, שחל בשבת, קראו אביו בשמו של האדמו״ר הראשון לבית ראז׳ין, אלחנן־אהרון, אך בטרם הספיק לקפל את טליתו פרצה אמו הרבנית אל עזרת הגברים ונפלה על פניה ותפסה בשולי חלוקו ונשאה תחינתה מלפניו שינציח את שם אבי־סבה הקדוש זצ״ל שמת ברעידת האדמה הנוראה. רבי יהודה לא יכול היה לשאת את עוניה ואת צערה של אמו וחזר ונתעטף בטליתו והכריז מחדש על שמו של התינוק משה־יהושע. הנימול הובא אל אמו והקהל הסב לסעודת המצווה בשמחה ובטוב לבב ובירך את האב המאושר בחופה ובתורה ובמעשים טובים אמן. וכשחלצה היולדת את שדיה לעוללה והסבה אליהם את פיו הפעוט, ראתה את עיניו והנה הן מעוקלות ורכות כעיני הסיטרא־אחרא. היא1 טילטלה את הראש הקטן בחוזקה והטיחה את עצמה עם התינוק על מרצפות האבן ושאגה בקול משונה ונורא. הנשים חשו לחדרה וראו את זוועת התינוק המחוץ. צווחות האימה מילאו את ההיכל והגברים חדלו מסעודת המצווה ופרצו אל חדר היולדת וראו את העולל שוכב רצוץ על מרצפות האבן ואמו מתפתלת סביבו כלילית. האב האומלל נפל על גופתו המרוטשת של בנו והרעיד את אמות הסיפים בזעקותיו וקיבל עליו את דין העקידה כי במו ידיו פתח שער למזיקין בשנותו את שמו של התינוק בטרם עת, כמו שכתב האר״י הקדוש על שינוי שמו של תינוק שכמוהו כדחיקת הקץ.

הרעבי סיים את המעשה הנורא ופניהם של הורי חפו. אך סבתא לא הסכימה לקבל את הגזירה ובכתה וצעקה והתחננה שהרעבי ימצא פתח הצלה לתינוקת האומללה שלא חטאה ולא עוותה ולא פשעה והנה עליה לשאת כל ימי חייה את מארת שמה המקולל. והרעבי חזר ועיין בספרים הקדושים ואמר שאין כל מוצא, הן השם ניתן ונחתם ולך אפוא מה אעשה הגר? אבל כאשר תגדלי תוכלי מרצונך ומדעתך לפרוק את עולו מעל צווארך ולבחור לעצמך שם אחר תחתיו, ואביך יעלה לתורה ויכריז על שמך החדש ויתקן את אשר עוות בנקישת שפתיים ממארת של סב ערירי ומייחל.

הקללה הקדומה לא תסור ממך לעולם עד אם תגרשי את השם המנואץ. שרה היא האם הצדקת והגר היא המצרית הארורה. המירי את שמך, הגר.

פרק ב

עוד לפני שידעתי להגות את שמי כהלכתו, כבר ידעתי את נזקו. אנשים היו מעווים את פניהם בתימהון ושואלים את הורי אם שמעו נכונה וזהו אכן שמה של הבת, ואבא ואמא היו מרכינים ראשיהם בבושת וממוללים את תלתלי בייאוש ומספרים על התקלה החמורה שאירעה בעטיו של הסב. אבל רק כשמלאו לי שש שמעתי בפעם הראשונה על הקללה הרובצת לפתחי.

סבא קנה לי ביום הולדתי אקווריום ענק עם עשבי מים ירוקים וחמישה דגי זהב נוצצים. שעות ארוכות הבטתי בשחייתם האיטית בתוך המים הצלולים, ושלווה מתוקה ועריבה עטפה אותי. ימים רבים ישבתי ליד הדגים ולא שבעתי. סבא לימד אותי איך לפורר את העלים הדקיקים במעיכת שלוש אצבעות מעל המים הפתוחים.

"הסוד טמון בכמות, הגר. ככל שתתני להם פחות, כן ייטב. אם תגדשי את אצבעותייך, הם ימותו, אסור להם לאכול הרבה מדי."

"אני לא מכריחה אותם לגמור הכל. מותר להם להשאיר."

"הם לא מסוגלים להפסיק. כל מה שנותנים להם הם אוכלים, עד שהם מתפוצצים ומתים."

שאלתי למה הם לא יכולים לחדול לאכול. סבא משך קלות בזקנו האדמדם, אשר שיבה זרקה בו, וסרק אותו באצבעותיו. "דגים הם יצורים טיפשים," פסק, "הכי טיפשים בעולם."

נעלבתי מאוד ואמרתי בזעף שהם אינם טיפשים כלל. "הדגים שלי מאוד חכמים, אתמול אפילו לימדתי אותם את השמות שלהם, וכשהם רואים את האצבעות שלי מעל המים הם מתקבצים ובאים עוד לפני שנופל למים פירור אחד. וחוץ מזה, לא רק דגים אינם מצליחים להפסיק לאכול, אני מכירה הרבה אנשים שזוללים וזוללים וזוללים עד שהבטן יוצאת להם מעל המכנסיים ורק החלוק הארוך מצליח לכסות אותה."

סבא צחק בשאגות רמות ומשך אותי אל ברכיו. הוא ליטף את פני ואמר שאני ילדה חכמה מאוד ובאמת יש אנשים שלא יודעים לחדול, "ולא רק לאכול, יש כאלה שלא מפסיקים לדבר, והם מקשקשים ומקשקשים עד שהאוזניים של מאזיניהם הופכות לנציבי מלח ולא מצליחות לשמוע שום דבר. ויש כאלה שלא מפסיקים להטיף מוסר, והם מטיפים ומטיפים, וכל האנשים סביבם מתהלכים נזופים ומלאי אשם, וההטפות לא חדלות." הוא הרצין לרגע ורכן מעלי ברוך, "אבל האנשים הכי אומללים הם אלו שאינם יכולים להפסיק לפחד מן הציבור."

המלה ציבור נהגתה בפי סבא בסלידה כה גדולה, עד שנדמה היה בעיני כמפלצת אימתנית בעלת ראשי נחש מתפתלים, כמו שראיתי בכריכתו של ספר האגדות הגדול שקנה לי לפני שנה. "ולמה הם כל־כך מפחדים מהציבור הזה?" לחשתי בחרדה, "מה הוא יכול לעשות להם?״

סבא נאנח. "הציבור לא יכול לעשות שום דבר למי שלא מפחד ממנו. לציבור יש תכונה כזאת, שאם לא מפחדים ממנו, הוא לא יכול לעשות כלום. ממש כלום. אבל אם מפחדים ממנו, או־אז הוא נהיה מסוכן מאוד." קולו של סבא הלך וגבר עד שהפך למעין זעקה. "אם מפחדים מהציבור, הוא נהיה מפלצת, הוא גדל וגדל וצובר כוח ויכול להשמיד, להרוג ולאבד בלי גבול. תזכרי טוב מה שאני אומר לך, הגר, אסור לפחד מן הציבור, אסור לתת לו להיות מפלצת, אסור להניח לו להשמיד את כל היקר לנו, חייבים לצחוק עליו, לזלזל בו, ללגלג עליו, ואז הוא נשאר תמיד קטן וחלש ולא מסוגל להרוס אותנו."

סבתא נכנסה לחדר ופניה קודרות ואפלות מתמיד. חשתי את עיניה ננעצות בי ובסבא בזעם וחפנתי את ראשי בתוך חלוקו השחור. היא קרבה אלי ועקרה אותי בכוח מזרועותיו והושיבה אותי על כיסא קטן, סמוך לאקווריום. "אל תפרוש מן הציבור," שרקו מילותיה, "ואל תחדיר לראשה הקטן דברי עוון. כבר נטעת בחשכת גורלה די מארות עם השם המקולל, הגיע הזמן שתניח לה לחיות את חייה בשלום."

סבא לא השיב והביט בה ללא נוע, כמעט בשלווה. מעולם לא רב עם סבתא. בסתר ליבי רציתי שיעצור את תרעלת מילותיה. כל העת היא יורקת אש וגופרית על ראשו, מעליבה, משמיצה, מלגלגת ונוזפת, ואילו הוא אינו מרים עליה את קולו. תמיד יושב בשקט, ראשו רכון מעט לעברה ונראה כמי שמאזין ברוב קשב לכל נאצותיה. סבא שלי לא היה אדם שקט, וגם ותרן גדול לא היה. תכופות ראיתי אותו רב עם אנשים. הוא היה נקלע למריבות בקלות, בלהט, כמעט בשקיקה. לפעמים היה מסתפק בעקיצת לשון צורבת אשר הותירה את הקורבן קפוא ומשותק, ולפעמים היו מריבותיו מלוות בצעקות רמות ובתנועות ידיים חדות. היה לו מזג סוער, מענה חריף וקול רם. אנשים. התייראו מפניו, הורי התביישו בו, ואני הרגשתי לצידו מוגנת וחזקה. אך עם סבתא לא רב מעולם.

״למה סבתא תמיד צועקת על סבא?״ העזתי לשאול את אבא.

אמא לא אהבה לדבר עליהם. כשהיינו חוזרים מסעודת ליל שבת בביתם, היה אבא משמיע לעיתים כמה הערות נזעמות על סבא שחושב שהוא חי במדבר וצולף בכל העולם בשבט לשונו, ועל סבתא שאינה חדלה לנעוץ בו את ארסה. ואמא היתה מהסה אותו ומבקשת שלא ידבר כך על הוריו, ועוד לפני הילדה.

"סבתא מכבדת את סבא," השיב אבא, "אבל מדי פעם היא כועסת עליו."

"למה היא כועסת עליו?" תמהתי, "אמא לא כועסת עליך כל הזמן, רק לפעמים."

אבא הסביר לי שסבתא נהייתה אשה עצבנית וקשה בגלל שהיטלר רצח את התינוקת שלה. "סבתא שלך אשה צדיקה וטובה ויודעת להתאפק. היא אף פעם לא מוציאה את העצבנות שלה על אנשים זרים ומתייחסת לכולם בסבר פנים יפות, רק על סבא היא מרשה לעצמה לכעוס ולהתעצבן, כי היא יודעת שסבא אוהב אותה ומכבד אותה ומרשה לה לצעוק עליו."

אמא ביקשה מאבא שיחדל, כי הילדה קטנה מכדי להבין הסברים כאלה. אבל אני הבנתי היטב ושנים רבות ניסיתי למצוא את האהבה והכבוד בין סבא לסבתא.

שלוותו של סבא לא הרגיעה את סבתא. להיפך, דומה היה שהיא מלבה גחלי אש נוספות במדורת זעמה. היא המשיכה לצעוק באיבה על האקווריום הזה "שגורם לילדה לבוא אלינו כל יום ולשבת שעות מול הדגים בלי לעשות דברים מועילים, ובמקום לרקום או לשחק עם החברות היא בוהה כל הזמן בדגים הטיפשיים הללו וקוראת להם בשמות."

רציתי שסבא ישתיק אותה ויסביר לה שהדגים אינם טיפשיים, אבל ידעתי שהוא לא יעשה זאת. הוא ימשיך לשבת בשקט ובשלווה ויתן לה להעליב את הדגים שלי. לכן קמתי אני ממקומי ועמדתי מולה בשצף וצעקתי שהדגים שלי מאוד חכמים ואפילו סבא הודה שהם לא טיפשים ושבני־אדם שלא יודעים להפסיק להטיף מוסר הרבה יותר טיפשים מהדגים שלי.

סבתא קפאה על מקומה ועיניה האפילו כשני עננים קודרים. נבהלתי מאוד. הבנתי שעשיתי מעשה רע, אולי המעשה החמור ביותר שעשיתי מאודי. ידעתי שאסור לצעוק על אנשים מבוגרים, ודאי לא על הורים ועל סבים, ועל אחת כמה וכמה שאסור לצעוק על סבתא. היא אשה עצבנית וקשה כי היטלר הרג לה את התינוקת, אבל היא צדיקה וטובה ואף פעם אינה צועקת על אנשים אחרים, ורק על סבא היא צועקת כי הוא מרשה לה. ולכן אפילו הוא, שאוהב אותי יותר מכל הנכדים והנכדות, לא יסלח לי על שהעזתי לצעוק ולהעליב את האשה המסכנה שלו. הסבתי אליו את פני בצער והושטתי לעברו את זרועותי. ציפיתי שיטול אותי על ברכיו, ילטף את תלתלי במחילה ויאמר שהוא סולח. אך הוא נותר ישוב בכסאו ללא ניע כששתי ידיו מהודקות בחוזקה על לחייו, וזרועותי נותרו ריקות.

סבתא התעשתה ראשונה. היא אחזה בי בחוזקה והטיחה את מילותיה בזו אחר זו בשצף, כמדקו־ות חרב מלוטשות. בפעם הראשונה בחיי הבנתי שמארת שמי לא תיטוש אותי והגזירה הקדומה של המצרית הארורה דבקה בי לנצח.

"כשם שבני ישראל רחמנים, צנועים וגומלי חסדים, כך בני מצרים שחורים וכעורים, פרוצים בעריות וכפויי טובה. הגר הטיחה באם הצדקת את כל מררתה ומרדנותה, ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעיניה. שרה גמלה עימה חסד גדול ונתנה לה את זרעו המשובח של בעלה והעניקה לה גוי עצום ורב, והיא התנכרה לחסדה והעזה לעמוד מול האשה האומללה שכה ייחלה לבן, להניף מולה בהתרסה את כרסה התופחת ולהשפיל את שארית כבודה בעיני אברהם. הגם לכבוש את המלכה עימי בבית? ןבעזו דחפרו :חדו שמחי רעתי ילבישו בשת וכלמה המגדילים עלי. גם לאחר שגורשה הגר מביתו של הצדיק, לא הצליחה לתקן את דרכיה. ורק אז, לאחר שבנה הארור היה מצחק מול עיניו הטהורות של הבן הנבחר, ידע אברהם ששרה צדקה ממנו. הוא הבין שהגירוש חייב להיות סופי ומוחלט. אין דרך חזרה. הגר לא תשוב לעולם."

סבתא עקדה אותי בכוח בין ידיה וסובבה אותי סביב כסאו של סבא. לא הבנתי כל מה שאמרה אך ידעתי שהמילים הנוראות חודרות לדמי, זורמות בעורקי ועתידות ללווית אותי כל חיי. ניסיתי להימלט, אולם אצבעותיה סגרו עלי ולא היה לי מושיע. סבא נותר דמום על כסאו. צעקתי לעברו בקול גדול ופרצתי בבכי. הוא התעורר באחת, זינק ממקומו ותלש אותי מידיה. אחר הרימני בזרועותיו, אימץ את גופי הרועד אל חזהו וצרח בכל כוחו. פניו האדימו, עיניו ירקו אש וקולו הרעים ללא מעצור. סבא שלי צעק על סבתא. בגללי. כדי להציל אותי מקללתה.

"עזבי את הגר," שאג, "עזבי את הגר. שלא תעזי לדבר כך על הגר."

סבתא הביטה בו במשטמה ופנתה לצאת. לפני שעזבה, הסבה אליו את פניה וירקה את מילותיה חרש: "דזמסי עליך, ישפוט השם ביני ובינך."

* * *

גם כשהלכתי לבית־הספר המשכתי לבוא בכל יום אל סבא שלי ואל הדגים שלי, מתעלמת מן הפנים האפלים ומן המבטים הקודרים. עיניה הנעוצות בי נדמו לי כענני תעתועים ומילותיה הלכו ונתמעטו. סבא היה מלמד אותי כל מה שלא שמעתי מן המורות. יותר מכל אהבתי להקשיב לסיפוריו על הקמת המדינה. את הסיפור הראשון שמעתי בליל השימורים הארוך, עת סירב לנחם את דמעות? ישבתי איתו בערב יום הזיכרון מול האקווריום והראתי לו איך הצלחתי לאלף את דל? דלי היה הדג הקטן של? קראתי לו בשם זה כי היה בעל צורה עגולה שהזכירה את הדלי הכתום של אמא. הראיתי לסבא איך דלי אוהב שמאכילים אותו והוא הופתע לגלות שאפשר לאלף דגים.

"אף פעם לא ידעתי שדגים יכולים ללמוד," אמר בהתפעלות, "אני חושב שאם היית מביאה אותו לקרקס היו הופכים אותו לכוכב."

לא ידעתי מה זה קרקס, וסבא סיפר לי על הליצנים, החיות המאולפות והרקדניות. ביקשתי שיקח אותי לקרקס, אבל הוא חשש מן הציבור.

"אבא ואמא לא ירשו לך לבוא איתי לקרקס. זה לא מקובל בציבור שלנו."

"ואתה הולך לקרקס?" שאלתי בסקרנות. ידעתי שסבא לא מפחד מן הציבור ועושה כל מה שהוא רוצה, קורא ספרים, מדבר בטבעיות עם חילונים, מקלל, ואולי אפילו הולך לו לקרקס.

תשובתו של סבא העציבה אות? "לא, אני לא הולך לקרקס, אין לי עם מי ללכת."

הפצרתי בו עדלך עימי, הבטחתי שלא אספר לאבא ואמא ולשום אדם בעולם. "זה יהיה סוד, הסוד שלנו." אבל סבא סירב, "עוד יהיו לנו הרבה סודות," הבטיח, "לא כדאי לבזבז את הסודות שלנו על קרקס."

ואז נשמעה הצפירה. לא פחדת? ידעתי שהיא אמורה להגיע. המורה הזהירה אותנו לא ללכת בשעה שמונה בערב ברחוב כדי שלא נצטרך לעמוד בצפירה. למדנו שאסור ללכת ברחוב בשעת הצפירה, כי החילונים מתייחסים אליה כאל דבר קדוש, וכשהם רואים חרדים שאינם עומדים הם שונאים אותנו וכועסים עלינו וזהו חילול השם גדול. אנחנו לא מאמינים בצפירה, יש לנו ברוך־השם ערכים יותר נעלים ומקודשים להאמין בהם, אנו יודעים שזוהי עבודה זרה וחוקות הגויים והכי חשוב לקרוא תהילים לזכר החיילים המסכנים שלהם שמתו להם במלחמות שלהם. לכן חשוב מאוד להיות בבית בשעה שמונה בערב כדי שלא ניאלץ לעשות כחוקות הגויים ולעמוד בצפירה.

התעלמתי מן הצפירה שלהם ושאלתי את סבא אם היה פעם בקרקס ואיך האוהל הגדול בדיוק נראה, אך הוא קם ממקומו ועמד בנחישות דוממת. זקוף ניצב, כתפיו נוקשות וידיו מתוחות בשני קווים ישרים, רק ראשו מורכן ועיניו קמוטות ועצומות.

רציתי לטלטל אותו ולומר לו שאסור לנהוג כחוקות הגויים, אנחנו לא נמצאים ברחוב ואין מה לפחד מחילול השם, אבל לא העזתי לגעת בו. נוקשות גופו ועוויתות פניו הטילו עלי מורא וכמעט שלא נשמתי.

הצפירה תמה. סבא שלי פקח את עיניו וראיתי שהן לחות ואדומות. הוא התיישב לידי ושאל למה לא עמדתי איתו לזכר החיילים שלנו שנפלו במלחמות שלנו.

סבר פניו וטון דיבורו נסכו עלי מועקה גדולה שעטפה אותי כעשן אפור וטיפסה בגוש גדול ומחניק במעלה גרוני. פרצתי בבכי ואמרתי שהצפירה היא מנהג של גויים ואנחנו במקום לעמוד קוראים פרקי תהילים על החיילים שלהם.

סבא לא ניחם אותי. תמיד היה מוכן לעשות הכל כדי למנוע את דמעותי, להצחיק, לשיר, לחבק, אפילו להעפיל עד מעל העננים. אבא היה אומר שבשביל חיוך אחד של הגר, סבא יהיה מוכן להפוך את העולם ולטפס לשחקים. אך הפעם לא חיבק, לא שר, לא הצחיק ולא העפיל.

"החיילים שלנו מתו במלחמות שלנו, וגם הצפירה היא שלנו," אמר.

מעולם, עד לידת התינוק, לא ראיתיו כה עצוב.

באשמורת הבוקר עדיין היינו ישובים ליד האקווריום, מתעלמים מגניחותיה של סבתא שעלו כל הלילה מתוך החדר הסמוך, ומן הטלפונים של אמא. עד אחרית ימי לא אשכח את הלילה ההוא. תיאוריו היו חיים וצבעוניים ויכולתי לראות בחדות ובבירור את אברהם, עלם צעיר בן עשרים, לבוש במדי חאקי מהוהים מתחת לחלוק השחור, לרגליו נעליים גבוהות, וזקן הארגמן, שאך החל לצמח, פרוע ומאובק.

אף שהיה העילוי המבטיח ביותר בישיבת קרלין, ומוריו ניבאו לו גדולות ונצורות, לא יכול היה לשבת בשלווה אל מול המאורעות הסוערים שהתרחשו סביבו. ראש הישיבה התחנן בפניו שלא יפסיק את לימודיו, "זבולון לחוף ימים ישכון," אמר לו בשיחתם האחרונה, "ויששכר חמור גרם. רק בזכות תורתו של יששכר יכול זבולון לצאת בביטחה אל הים הסוער."

אבל אברהם הרגיש שהוא מוכרח להצטרף לזבולון. תחילה לא ידעו הוריו דבר, הם הכירו את בנם וסמכו על טוב מזגו ועל תשוקת התורה שפיעמה בו, אבל הרינונים הלכו וגברו והחלו ממוטטים את חומות בטחונם. אביו בכה בכאב ושאל מה יהיה על אחיו ואחיותיו הקטנים שייאלצו לשאת על שכמם הדל את הכתם הנורא. אברהם התכונן לזאת, לילות ארוכים שכב במיטתו ותיכנן את השיחה הקשה עם הוריו, וכעת ניסה להסביר להם עד כמה חשוב בעת הקשה הזו להשתתף במאבק על הקמת המדינה. "גם דבורה הנביאה הוקיעה את המשתמטים," אמר, "למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים? בפרזות ראובן גדולים חיקקי לב."

אבל אביו לא השתכנע. חרדה גדולה אחזה בו למחשבה על הלשונות הרעות שתקצצנה בשמה הטוב של המשפחה. "אין לך זכות לפגוע בצורה כה אכזרית באחיך," הטיח בו בזעם, "גם כך יקשה עליהם למצוא שידוך הולם. אנו משפחה דלת אמצעים, ורק תלמוד התורה יכול להעניק לנו מעמד ראוי בציבור."

דבריו נפלו על אוזניים ערלות. אברהם כאב את ייסורי הוריו וחמל על אחיו, אך הפעילות בהגנה היתה כעת כל חייו ולמענה היה מוכן ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו אל ארץ לא נודעת.

אך אביו לא גירשו. אברהם היה בנו בכורו, מחמל נפשו, אהבת חייו הגדולה, והוא ביקש שלכל הפחות ילך לאצ״ל או ללח"י. "שם נמצאים עוד כמה בחורים כמוך, ממאה שערים, ויהיה לך עם מי לשוחח ועם מי להניח תפילין. בהגנה אין אנשים יראי שמים, כולם חלוצים."

גם לזאת סירב אברהם. בעצמו לא ידע מדוע נמשך דווקא להגנה, אך חש שהוא קשור אליה בעבותות עבים שאפילו דמעות אביו לא הצליחו למוססם.

כעבור שבוע נקרא אל מפקדו ונתבשר שהוא נבחר מבין מאות בחורים להצטרף להכשרה המגויסת של הפלמ״ח בקיבוץ עין־שמר.

הוא נדהם ולא ידע את נפשו. "אין אף בחור חרדי בפלמ״ח," אמר בחשש, "ועין־שמר הוא קיבוץ של השומר הצעיר, איך אוכל להשתלב בתוכם?״

"אל תדאג," טפח המפקד על שכמו, "אתה תסתדר בכל מקום, תאמין לי."

הוא חזר לביתו וארז את מיטלטליו ברגשות מעורבים. להוריו לא סיפר שהוא נוסע לעין־שמר ומצטרף לפלמ״ח. "זהו מחנה אימונים גדול הנמצא בקיבוץ במרכז הארץ," אמר להם. אמו דחפה לתרמיליו כמה קופסאות שימורים שהצליחה לרכוש בעמל, אבל אברהם סירב בתוקף לקחתן. "אני יוצא לקיבוץ, לא למדבר," אמר

"השאירי את הקופסאות בבית, מי יודע מה יקרה בירושלים בזמן הקרוב, יתכן שתזדקקו להן." אמו בכתה ושאלה אם הוא יוצא לקרבות מסוכנים, ואברהם הרגיע אותה שאלו רק אימונים ולא מלחמה ממש. "אני מבטיח שאשוב אליכם בשלום," אמר.

אבל אביו לא הסתפק בכך ותבע מאברהם שיבטיח להם שישמור על ייחודו כבחור חרדי ולא ייטמע בין החלוצים. "אני רוצה שתשוב אלי כפי שהלכת, תמים, ישר־דרך, סר מרע וזהיר במצווה קלה כבחמורה."

ואברהם הבטיח. הוא ניצב רציני וחגיגי, הניח ידיו על כתפי אביו ונשבע לשמור על אמונתו, מעשיו ודרכיו ולשוב אל אביו כפי שהוא כעת. "אני מבטיח לך אבא, שכשתקום המדינה והמלחמה תסתיים, אחזור לישיבה. אני מבטיח לך שאמצא חן וחסד טוב בעיני הציבור. אני מבטיח לך שאבחר בשידוך ראוי ואקים לכם דור ישרים מבורך."

ילדה קטנה הייתי באותו לילה, רק בת שבע, ולא ידעתי אם סבא קיים את הבטחתו.

המשך בספר המלא