מרן הרב עובדיה יוסף

מרן הרב עובדיה יוסף: מנהיג בין הלכה לקבלה, בין פוליטיקה למיסטיקה

 

תקציר

 

ספר זה הוא למעשה מונוגרפיה מקיפה על דמותו של אחד המנהיגים היהודים המרתקים במאה ה־20 ובכלל: הרב עובדיה יוסף. במקביל, הוא גם מדריך מקיף על אחת התופעות הדתיות המרתקות שהתעוררו ותפסו מקום מרכזי בתקופת הנהגתו ובכלל: הקבלה והמיסטיקה (ה’נסתרוֹת’). בחיבור זה שני המקבילים המסעירים הללו נפגשים. הספר מבוסס על עבודת הדוקטור שלי “אנו אין לנו עסק בנסתרות”? הרב עובדיה יוסף: יחסו למקובלים ויחסיו עם הנסתרות, שנכתבה באוניברסיטה העברית בירושלים, בהדרכת פרופ’ בנימין בראון, והוגשה לסנאט האוניברסיטה בחשון תשע”ז.

 

אם כן, הספר עוסק בשתי תופעות דתיות דרמטיות: ראשית, בדמותו של הרב עובדיה יוסף (2013-1920), אשר במשך ארבעים שנה, מאז בחירתו לתפקיד הרב הראשי לישראל, היה דמות רבנית מרכזית בעם היהודי ובעל תפקיד־מפתח בעיצובה של החרדיות הספרדית ובהנהגתה של המפלגה הפוליטית המזרחית ש”ס. הוא היה בה ה’מרן’. שנית, ב’נסתרות’. במקביל לפריחת מנהיגותו ההגמונית של הרב עובדיה, בעיקר מאמצע שנות השמונים של המאה ה־20, הלכה ופרחה וזכתה לעדנה בישראל גם נוכחות ה’נסתרות’ – המיסטיקה, הקבלה, המאגיה, המשיחיות, הבאבות, העלייה לקברי צדיקים וכיו”ב (טענתי היא כי מבחינה מתודולוגית, יש מקום לקטגוריה כזו – ‘נסתרות’ – בחקר הדת היהודית, בניגוד לנטייה המחקרית הרווחת להפריד בין גילויים אלה. זאת, על יסוד הקשר ההדוק ביניהם בתודעתה העצמית של התרבות הדתית היהודית, ועל יסוד המרכיב האי־רציונלי המשותף לכולם). כאמור, הספר מספק הצצה מקיפה אל תוך פרדס עולם הקבלה והמיסטיקה ומדגיש את המקום המרכזי המסעיר והמרתק של תרבות נעלמה זו, אוצַר תרבותי יהודי נסתר. הנחת היסוד שלי לגבי דומיננטיוּת ה’נסתרות’ ולגבי מקומה המרכזי של תורת הקבלה הינה שהמיסטיקה היא כוח מניע נוכח ועז וכה מרכזי, הן בדת בכלל והן בדורו ובסביבתו של הרב עובדיה בפרט, ועל כן היא דרך ראויה ופריזמה בהירה להקיף דרכה אפילו מונוגרפיה של דמותו של איש ההלכה הרב עובדיה על כמעט כל היבטיה המרכזיים, מהאישי, המשך בהלכתי, דרך הציבורי ועד לפוליטי.

 

דימויו הציבורי, התורני והאישי של הרב עובדיה התאפיין בראייתו כ’אנטי־מיסטיקן’. הספר בא, בין היתר, לבחון דימוי זה, מתוך חידוש מתודולוגי של ניסיון להביא אל הדיון את ההיבטים הבלתי רשמיים, האוראליים, העממיים, שהתרחשו בביתו ובהנהגתו ובחינת הטקסטים הכתובים והמוכּרים לאור עדויות חדשות אלה. בספר מושם דגש מיוחד על מקורות שלא נעשה בהם שימוש מקיף במחקרים בעבר ובמרכזם טקסטים של מאות דרשות של הרב עובדיה, פרי עבודת תמלול אישית שלי במשך השנים הארוכות שבהן ליוויתי אותו כחוקר באקדמיה וכפרשן בעיתונות. בנוסף לאלה שימשו את המחקר אוסף סרטוני וידאו ביתיים שבהם צולם הרב עובדיה בארבע אמותיו, אין־ספור שיחות רקע, לימוד בלתי פוסק בעשרות ספריו ושלל עדויות מתוך הבית, הישיבה והמפלגה, על הנהגותיו, הוראותיו ודרכיו האישיות, ואף הפוליטיות. כל זאת תוך שימת דגש על בחינת הפוסק בתודעתו העצמית.

 

השער הראשון, “הרב עובדיה כאנטי־מיסטיקן”, מציג את דמותו כרב הנמצא בעימות מתמיד עם המקובלים בני דורו ועם מקורות ההשראה שלהם, האר”י הקדוש והבן איש חי. מעבר למאבק של הרב עובדיה נגד מגמות שילוב הקבלה בהלכה, מוצגות גם הפעילות שלו לדיכוי הדת העממית וההתנגדות שלו לפרקטיקות מיסטיות ולהתפרצויות בעלות נופך מיסטי כגון התנועה הספרדית־חסידית הגדולה בתקופת מנהיגותו, הלוא היא חסידות ברסלב.

 

השער השני, “הרב עובדיה כמיסטיקן”, הוא החידוש המרכזי של חיבור זה והוא מערער את מסקנות השער הראשון ואת התזה בדבר דימויו האנטי־מיסטי של הרב עובדיה. השער מחבר את הרב עובדיה מחדש אל עולם התורה הספרדי־מיסטי. הוא מביא את הסתירות ביחסו אל ה’נסתרות’, את המורכבות ביחסו אליהן, את השניות ביחסו אל הקבלה, ואת הפערים בין הרטוריקה שלו, למשל ביחס לאמונת עין הרע של הציבור, לעומת היחס הרציני שהוא מגלה כלפיה באופן אישי. עיון בספריו, בדרשותיו ובאורחותיו מגלה כי הוא בן־בית בשפה הקבלית וכי היא חלק בלתי נפרד מעולמו הדתי־אמוני־תרבותי העשיר. הוא אף משלב קבלה בהלכה במקומות לא מועטים, לעתים אף בניגוד להוראות ‘מרן’ רבי יוסף קארו. בניגוד להנחות הרווחות המוקדמות, הרב עובדיה שלח אנשים לתיקונים קבליים, ואף הוא עצמו נקט פרקטיקות מיסטיות, החל מקמיע שכתב לעצמו ושתוכנו מובא בספר, דרך שימוש בעשב פלאי בעל סגולות פלאיות וכלה בטקס גירוש עין רעה שהזמין לעצמו לאחר שלרגל מערכת בחירות תמונותיו כיסו דפנות אוטובוסים והוא חשש שאנשים ‘ילטשו עין’ ושהדבר יגרום לו עין רעה. גם בענייני מיסטיקה ברפואה, ניכרת אצל הרב עובדיה גישה שמרחיקה את היכולת להגדיר אותו כ’אנטי־מיסטיקן’. אם לא די בכך, שדים, דיבוקים, גלגולים וכדומה מתבררים כחלק בלתי נפרד מעולמו התרבותי. השער מציג את הפנים הכפולות ביחסו ל’נסתרות’. מצד אחד לעתים התנגדות חריפה, אך מהצד האחר לעתים קבלה גמורה. כך למשל בעניין החלומות אנו יכולים לראות את יחסו הממעט של הרב עובדיה לחלומות הציבור, ולעומת זאת אנו מציגים את תיאוריו של מי שנחשב לאחד מגדולי הדורות על אודות סדרת חלומות התגלותיים נדירים, שבמהלכם התגלו אליו הרמב”ם, הבן איש חי, הריב”ש, הרב בן ציון אבא שאול ועוד. מדובר בחלומות שלא שמענו דומים להם משום רב בדורו, בכלל זה חלום משיחי־חזיוני.

 

השער השלישי, “המיסטי ככלי פוליטי”, עוסק בשימוש של הרב עובדיה באי־רציונלי ככלי רציונלי. כמנהיג תנועה פוליטית וכמי שמבסס את מעמדו כ’גדול הדור’ וכ’פוסק הדור’, הוא עשה שימוש נרחב בכלים מתחום ה’נסתרות’: קמיעות, קללות, ברכות והעצמה מיסטית של כלים מנהיגותיים כ’דעת תורה’ ו’קפידא’.

 

התמונה המלאה, המשתקפת מול עינינו מספר זה, מאפשרת מבט אחר לבחינת יחסו של הרב עובדיה ל’נסתרות’ ומבט אחר על הניסיונות להשתמש בשמו כדי להרחיק לכת בשלילה האידאולוגית של התרבות הקבלית־מיסטית בכלל והמזרחית בפרט. כשם שאי־אפשר להכחיש את הערכתו הנמוכה של הרב עובדיה לתופעות הקבליות בדורו, כך אי־אפשר להכחיש את הערכתו העצומה לתורת הקבלה לכשעצמה. לאור מסקנות חיבור זה, יקשה לראות בו רב ‘רציונליסט’, ‘אנטי־מיסטיקן’, ‘מתנגד קבלה’, כפי שלעתים ניסו לציירו. ניכר כי מאבקו למען קבלת פסיקות רבי יוסף קארו ונגד השתלטות הקבלה, המקובלים וביטויים שונים של הדת העממית, הוא חלק בלתי נפרד ממאבק גדול יותר; חלק ממאבק כוח, סמכות והגמוניה מול אליטות מתחרות, האליטה הקבלית־ספרדית והאליטה החרדית־ליטאית. גם דרכו ההלכתית המקילה, תחת האידאה של ‘כוח דהיתרא עדיף’, נדמית כבשורת אלטרנטיבה למדיניות ההחמרה הן של האליטה החרדית־אשכנזית והן של האליטה הקבלית־ספרדית. מתוך כך מואר בספר מאבק הדגל של הרב עובדיה למען הנחלת שיטת ‘מרן’ – רבי יוסף קארו – באור אחר. המסקנה המחקרית היא כי בסופו של דבר, ואולי שלא לגמרי במודע, כשהרב עובדיה תוקף את ה’נסתרות’ ודורש קבלה טוטלית של סמכות ‘מרן’, אין כוונתו דווקא לקבלת הנהגת והוראות ‘מרן’ רבי יוסף קארו, אלא במידה רבה לקבלת הנהגת הוראות ‘מרן’ הרב עובדיה יוסף.

 

ממסקנות המחקר עולה כי ברטרוספקטיבה היסטורית, מפעל חייו של הרב עובדיה יוסף היה כביר אף יותר ממה שאמר במפורש: הייעוד לא היה רק דתי־הלכתי, אלא גם עדתי־חברתי. בהתאם לכך, הייעוד לא היה רק להנחיל את פסיקתו ההלכתית של מרן רבי יוסף קארו בלבד, אלא להנחיל גם את מנהיגותו הציבורית ופסיקתו ההלכתית של מרן הרב עובדיה יוסף עצמו. זאת, כדי לאחד את הציבור הספרדי/מזרחי (במובנו המורחב) לכוח אחד ולהעמיד אותו, את הרב עובדיה עצמו, כסמל דתי־רבני־ספרדי וככלי חברתי־פוליטי. כל זאת כדי שיתייצב כַמנהיג התורני הבלעדי, כמרן האולטימטיבי, וישמש כַמודל המחולל של המפעל ההיסטורי מטלטל המציאות, מפעל החזרת העטרה הספרדית ליושנה.[1]