פרולוג
היום
לוס אנג'לס, קליפורניה
בן
אני מניח את הטלפון שלי על הדלפק, בוחר איש קשר, מחייג ומפעיל את הרמקול. כעבור רגעים ספורים אני שומע את קולה של ג'קי מעברו השני של הקו.
"היי, בן," הקול שלה מתנגן ברכות. אפשר לשמוע מבעד לטלפון את החיוך שלה.
"היי, ג'ק. איך את?"
"בסדר, עובדת..."
"את תמיד עובדת. כל הזמן במרתון. תנוחי."
היא צוחקת, "אתה נשמע כמו ג'וש."
ג'וש. ממזר בן זונה. את כל החרא שהוא אכל בשנה האחרונה הייתי מוכן לאכול בשביל לזכות בחלקת האלוהים הקטנה שיש לו עכשיו.
אני לא אודה בזה בפניו לעולם, אך היה לי רגע קטנטן, כשהכרתי את ג'קי, שהייתי דלוק עליה לגמרי. הרגע הזה התפוגג ברגע שראיתי את ג'קי וג'וש יחד, בתקופת המלחמה הקרה ביניהם. אפילו אז, כשאף אחד מהם לא העלה על הדעת שהם נועדו להיות יחד, אני הבנתי, ולקחתי צעד אחורה. ג'וש הוא החבר שלי ולעולם לא אבגוד באמון שלו. הוא באמת אכל מספיק חרא בחיים. אומנם, לא הפסקתי לעצבן אותו ותמיד אמרתי לו שאם היא תזרוק חצי מבט לכיוון שלי אני לא אהסס, אבל שנינו ידענו שזה לא יקרה. לא מצידי, ובטח שלא מצד ג'קי. הוא היחיד שהיא רואה.
אני רואה אותם, ואני לא יכול שלא לקוות למעט ממה שהם חולקים. שלווה, אושר, בית. זה בטוח לא יקרה היום, וגם לא בזמן הקרוב. על מי אני עובד? רוב הסיכויים שלעולם לא.
אם מדברים על המניאק. "איפה ג'וש?" אני מנסה לשמור על חיוך.
"מעבירה לך אותו," היא שותקת לרגע קצר, "בן... תבוא. אני מתגעגעת."
אני נושם נשימה עמוקה ונושף בשקט, "צודקת, גם אני מתגעגע. אבל הייתם צריכים את הזמן שלכם."
אני שומע רשרוש וג'וש עולה על הקו, "מה נהיה, אוונס?"
"אני לא מגיע לצילומים. לדעתי הולכים להפוך את הסדר בימים הקרובים."
"לא הבנתי," הוא משיב לי בבלבול, "הייתי בטוח שסגרנו את כל הפערים שנוצרו כשהחסרתי, לא?"
אני משפשף את עיניי בעייפות. "כן, השלמנו. זה לא העניין. אני פשוט לא מתכוון להגיע בימים הקרובים." אני מקווה שהוא יבין, ויעבור הלאה.
"בן..." טון הדיבור שלו הופך לזהיר, "גבר, פאק. דבר איתי! אתה מחזיק את הדבר הזה בבטן כבר כמה שנים. את כל החרא שלי אתה מכיר. תן לי לעזור לך."
"בהזדמנות. אני לא מסוגל להתמודד עם זה עכשיו."
"אני פה בכל מצב!" הוא מזכיר לי, אף על פי שאני יודע.
"אני יודע. תודה, ג'וש."
אני מנתק את השיחה, בוהה בטלפון, ומושיט את ידי לבקבוק ה'גלנפידיך'. אין טעם אפילו למזוג לכוס. אני מקרב את פיית הבקבוק לפי ולוגם לגימה ארוכה שצורבת מייד את דרכה במורד הגרון. אני לא מספיק להיכנע לצריבה הנעימה, והטלפון שלי מצלצל. מספר שלא טרחתי לשמור. קידומת 817 של פורט וורת', טקסס. פפפאק.
אני לא מסוגל לענות לשיחה הזו. אני גם יודע שאין לי ברירה, הוא יצלצל כל היום מפני שהוא יודע שזהו היום היחיד בשנה שאני אענה. מין מזוכיזם כזה של שנינו. לגימה נוספת, ואני מחליק את האצבע על הסימן הירוק ומייד אחר כך על הרמקול.
"כן?" הקול שלי צרוד בגלל הלגימה הארוכה מהוויסקי.
"מר אוונס?" הקול שלה רשמי ומעצבן אותי מייד.
"כן, לאנה. זה אני, בן, מר אוונס זה הבוס שלך. לא נמאס לך לשחק את העוזרת היעילה? את נשמעת כמו מזכירה בת שישים שלא קיבלה זין כבר שלושים שנה."
אני שונא אותה. שונא את כולם.
היא מכחכחת במבוכה, "אני מעבירה את השיחה לאבא שלך."
אני שומע קליק ומייד אחר כך מוזיקת מעליות. בן זונה. הוא מתקשר ואני צריך להמתין.
"בן," הוא נשמע קצר נשימה, "מתנצל על ההמתנה. אימא שלך בדיוק התקשרה לקו השני." אני לא מגיב. "בן? אתה כאן?" הוא מדבר בזהירות, ממתין להתפרצות. הוא יודע שכמו תמיד היא תגיע.
"אני כאן, מה אתה רוצה?" ישר ולעניין. שידבר ויעזוב אותי לנפשי.
"לדבר איתך, לראות אותך. לא מבעד למסך הטלוויזיה. חמש שנים עברו. אנחנו מתגעגעים אליך." כל פעם אותן מילים. אני עדיין לא מגיב. "אני יודע שקשה לך. תחזור. תן לנו להיות לצידך, למענך..."
זהו. אני לא נותן לו להשלים את המשפט. "אתה לא יודע כלום! לקחת ממני הכול. אין לך שום דרך לעזור לי. תמיד בתאריך הזה אתה מתקשר. אם אתה באמת חושב שזה היום שבו אני אתרכך אז אתה טועה!" הקול שלי נוטף ארס.
"היום הזה קשה גם לנו, לא רק לך. לא אני זה שלקח ממך. אני איבדתי יחד איתך. ואני איבדתי הכול, כי איבדתי גם אותך," הקול שלו נשבר.
אני לא רוצה להרגיש את הצביטה שהמילים שלו גורמות לי לחוש.
"אני לא יכול לעשות את זה. תניח לי," אני מסיים את השיחה.
אני מכבה את הטלפון. לוקח את הבקבוק איתי, מתיישב על הספה, מפעיל את המערכת בעוצמה הכי גבוהה שיש, בוחר את Kryptonite של להקת '3 דורז דאון', מטה את הבקבוק ושותה כמעט את כולו.
1
לפני חמש שנים
ארלינגטון, טקסס
בן
המוזיקה רועמת ומתגלגלת בתוך הג'יפ. ווינטר וברוקלין שרות בקולי קולות יחד עם אדם לוין את Payphone של להקת 'מארון 5', ממשיכות את הבילוי שלנו גם בדרך הביתה. אני נהג תורן היום, אז רק שתיהן שתו. אני משגיח על שתי הבנות שלי בדרך הביתה לאחר ערב של מוזיקה טובה, אוכל מעולה, קוקטיילים בשבילן וקולה בשבילי. הג'יפ מחליק בקלילות בפיתולי הדרך החשוכה ולכן אני נוהג עם אורות גבוהים.
"תגביר את המוזיקה ושים לנו שיר של אדל," ברוקלין קוראת מאחוריי.
"קרצייה! זה הכי גבוה," אני עונה בחיוך. "אני נוהג וזה מבלבל אותי."
היא צוחקת, "אנחנו לבד בכביש, חתיכת זקן."
"את זקנה בדיוק כמוהו," ווינטר קופצת מייד להגנתי.
"למען הדיוק, היא זקנה בשתים עשרה דקות ממני," אני אוהב להרגיז את ברוקלין.
"אז אני אמות שתים עשרה דקות לפניך..." היא מכריזה בחיוך רחב.
"בלתי אפשרי. לא אשרוד אפילו דקה אחרייך," אני עונה לה כמו תמיד.
ווינטר מזדעזעת, "אוי, די עם הדיבורים המטופשים האלה. חגגתם עכשיו יום הולדת עשרים וחמש. זה לא היה מצחיק בפעם הראשונה, וזה לא מצחיק בפעם המיליון."
"תתרגלי," ברוקלין עונה לה בביטול, "את הולכת להתחתן עם הקשיש הזה, ולהיתקע לנצח עם שנינו."
ווינטר מושיטה את ידה לשערי ומלטפת, "אני קונה את העסקה הזאת בלי להתלבט."
אני מגניב אליה מבט, "אוהב אותך, בייבי."
ברוקלין משמיעה קולות הקאה מאחור, "אוווו, דביק ומתוק, בנג'מין." היא שותקת ואז פונה שוב לווינטר, "את קונה חתול בשק. תבדקי את הסחורה לפני שאת קונה את העסקה הזאת."
שתיהן פורצות בצחוק מתגלגל.
"אני לא מודאגת. אני שמחה שהחלטנו לחכות עד החתונה."
החלטנו... לא כזה מדויק. היא החליטה ואני אוהב אותה כל כך אז הסכמתי, בתנאי שלא נדחה את החתונה. אני לא יכול לחכות לרגע שהיא תהיה שלי.
"אימא כמעט התפלצה כששמעה שהחלטתם להתחתן מהר כל כך. הכי מצחיק שהיא חשבה שאתם ממהרים מפני שאת בהיריון. הייתי צריכה להסביר לה בעדינות שזה בדיוק ההפך."
"את לא נורמלית, ברוקלין," אני גוער בה, "צאו לי מהמיטה ומהתחתונים מייד!"
"הבעיה שלך היא שאין אף אחת במיטה שלך או בתחתונים שלך..." ווינטר מתפרצת בצחוק. "תפסיקי כבר לעודד אותה עם הצחוק הזה," אני אומר לה.
"אוי, בייבי, אתה רגיש."
"אני לא רגיש, ווינטר, אני סתם חרמן."
ברוקלין כמעט מאבדת את ההכרה במושב האחורי מרוב צחוק. ווינטר באותו מצב. בהפסקות המעטות שברוקלין לוקחת לנשימה היא מצליחה לומר לווינטר, "את חייבת לרחם על אחי. חייבת."
"עוד קצת," ווינטר מעודדת אותי.
"הכול טוב, בייב," היד שלי נשלחת לירך החשופה שלה, עולה ויורדת באיטיות.
"הכול מוכן לטיול שלך עם אבא?" ברוקלין שואלת.
"כן, אני לא יודע למה הוא מתעקש שלא תצטרפי אלינו. הוא רוצה רק את שנינו."
היא מושכת בכתפיה, "אתה מתחתן. אולי הוא רוצה שיהיה לכם זמן איכות לפני כן, אבא ובן."
אורות הרכב שנוסע מאחוריי מסנוורים אותי, אני מפעיל ארבע נוריות איתות כדי לסמן לו שהוא נוסע באורות גבוהים. הוא לא מבין את הסימן. אני מאט את מהירות הנסיעה, מקווה שהוא יעקוף אותי . הוא מאט אחריי. אני מפעיל שוב את נוריות האיתות אבל זה לא עוזר. הכביש צר ומפותל, משני צידיו תעלות עמוקות, ואין לי כל אפשרות לסטות מהכביש. אני מסיט טיפה את המראה כדי להפחית את עוצמת הסנוור. לפתע הוא מאיץ ועוקף אותי. אני נושם לרווחה, מבין שמבלי משים עצרתי את נשימתי.
הוא משתלב בנתיב לפניי, מאט את מהירות הנסיעה, ואני נאלץ להאט במקביל. אני צופר לו. אורות הבלימה שלו דולקים והנסיעה איטית כל כך עד שאני מחויב לעצור את הרכב.
"מה הסיפור שלו?" ברוקלין שואלת ברוגז.
"לא יודע, בטח נהג שיכור. אנסה לעקוף אותו," אני עונה ברוגע, שמנוגד לחלוטין לדאגה שמתחילה להזדחל במעלה גבי.
לפתע הוא מאיץ שוב, מתרחק מעט ואז מטה את הרכב לרוחב הכביש הצר, ועוצר לחלוטין.
"בזהירות, בייבי," ווינטר מרגישה שאני מתוח ולוחצת את כף ידי.
כל דלתות הרכב נפתחות ויוצאים ממנו ארבעה גברים. כולם עוטים כובעי גרב ומשקפי שמש למרות החשכה. הם צועדים לעברנו במהירות מאיימת.
"אני מפחדת," ברוקלין לוחשת.
אני לא מספיק להגיב, והחלון הקדמי של הג'יפ מתנפץ מיריית כדור. נהג הרכב מגיע, סוגר את המרחק בינינו במהירות, אקדח שלוף בידו, ואחריו כל היתר. לפני שאני מבין מה קורה הוא יורה כדור אחד מדויק בראשה של ווינטר, ואלפית השנייה אחריה כדור נוסף בראשה של ברוקלין. אף אחת מהן לא מספיקה להוציא הגה מפיה.
דממה מבעיתה.
אני ממתין לתור שלי.
הוא ניגש אליי, מסיר את משקפי השמש ונועץ את עיניו בעיניי, "זכית בהגרלה. תמסור לאבא שלך שאני לא נותן אזהרות. הוא חייב לי, והוא ימשיך לשלם."
שיירה גם בי, אלוהים, שיירה גם בי. הנהג מתקרב אליי ובמכת מחץ מכניס את קת האקדח בפנים שלי. הם מסתובבים והולכים.
אני יושב ברכב זמן רב עד שאני מסוגל להניע את ידי ולהתקשר לאבא שלי. הוא עונה וקולו עדיין בתוך ערפילי השינה. אני אומר לו: "העבירו לך מסר עכשיו," ומנתק.
אני נשען לאחור ושומע צרחה איומה שמחרידה אותי. אני אוטם את אוזניי אבל מבין מאוחר מדי שהצרחה בוקעת מתוכי. עברו יותר משתים עשרה דקות ואני עדיין חי.
לפני חמש שנים
ארלינגטון, טקסס
לאנה
אני לא מצליחה לעכל את גודל האסון. ברגע אחד חרב על מר אוונס עולמו. המשטרה סגרה את התיק כחיסול שגוי עקב טעות בזיהוי. מר אוונס לא רצה שהאסון יתפרסם, ולכן, בהיותו אחד האנשים העשירים והמשפיעים ביותר בטקסס, הוא הצליח לעצור כל פרסום בתקשורת.
מטה החברה, הממוקם בפורט וורת', מתנהל כמו חדר מלחמה כבר חודש. מר אוונס התכנס בביתו עד שהסתיימו ההלוויות של ווינטר וברוקלין, וחזר מייד לניהול החברה. אבל האדם האנרגטי, השמח ומלא החיים נעלם לפני חודש, ואת מקומו החליף אדם שהשנים כמו נחתו עליו במלוא עוצמתן, ושאבו ממנו את רוח החיים כמעט לגמרי.
אני מכירה אותו כל חיי. הוא כמו דוד יקר לאימי ולי. הוא לצידנו, ודואג לכל צורכנו, מהיום שבו יצאתי לאוויר העולם לפני עשרים וארבע שנים. הוא מממן את לימודיי לאורך השנים, מגיע לכל טקס שבו השתתפתי עם אליזבת אישתו ועם אימי. כשסיימתי את לימודי התואר הראשון במנהל עסקים התחלתי לעבוד כמתמחה במטה החברה שלו, 'אוונס תעשיות נפט בע"מ'. בסיום ההתמחות הוא קרא לי לשיחה וביקש למנות אותי לתפקיד מנהלת אדמיניסטרטיבית ועוזרת אישית שלו. המנהלת שכיהנה בתפקיד עוד מימי אביו, ניית'ן אוונס, מייסד החברה, פרשה לגמלאות הרבה אחרי המועד הקבוע בחוק. נעניתי בשמחה להצעה, והיום, אחרי למעלה משנה בתפקיד, הפכתי להיות יד ימינו לכל עניין ודבר.
אני לא יודעת כיצד להקל את הצער הבלתי נתפס שאנחנו חווים כרגע, אז אני נרתמת לעבודה מסביב לשעון, ככל שנדרש, כדי לעזור בדרך היחידה שאני יכולה. מר אוונס שוקע בעבודה לחלוטין, אליזבת מתנחמת בחברתה של אימי, ובנג'מין אבוד, מבלה את ימיו כבר חודש שלם בשתייה ובשינה. הוא מסרב לדבר עם אביו, ובקושי מחליף מילה עם כל היתר.
היחסים שלי עם ברוקלין היו הדוקים, היא הייתה חברתי היחידה, והאדם האהוב עליי בעולם כולו. עם בנג'מין היו לי יחסים פושרים ומסויגים, מצידו, בכל אופן. זה היה סוד גלוי לכולם שהיה לי קראש מטורף עליו לאורך השנים, אז אני האחרונה שיכולה להציע לו נחמה. ולמרות זאת, כשאני מגיעה לבקר את אליזבת, היא מבקשת שאנסה לדבר איתו.
"תנסי, לאנה," היא אומרת. הקול שלה חנוק מדמעות, "הוא כל מה שנשאר לנו, אני לא יכולה לתת לו ללכת לאיבוד. את היית חברה של ברוקלין, הוא יודע שאהבת אותה, אולי הוא יהיה מוכן להקשיב, לדבר, לשתף. משהו, אלוהים, כל דבר. הוא לא יצא מהחדר הזה כבר חודש."
הבכי שלה קורע את ליבי, אני מהנהנת ועולה לקומה השלישית באחוזה אדירת הממדים. רגליי רועדות - במשך שנים לא העזתי להתקרב לחדרו. אני מקישה על הדלת בעדינות ופותחת. בנג'מין שרוע על המיטה, לבוש בתחתוני בוקסר בלבד. החדר מדיף ריח של מסבאה, ליד המיטה מונחים שני בקבוקי וודקה ריקים.
אני מתקרבת למרכז החדר וקוראת לו בעדינות, "בן? אתה ער?"
הוא משיב לי בגרון ניחר, מבעד לענני האלכוהול שאופפים אותו, "מה את רוצה, לאנה?"
מסתבר שגם צער נורא לא מצליח להפחית את הסלידה שלו ממני.
אני מתקרבת ומתיישבת על שפת המיטה. "רק לראות מה שלומך, בן," אני עונה בעדינות.
"מה שלומי? נהדר, כמו שאת יכולה לראות."
עיניו עצומות. אני יושבת לידו בשתיקה כמה דקות. נשימתו שקטה. אני לא מצליחה להתאפק ומושיטה את ידי אל פניו. למרות זיפי הזקן הארוכים והשיער הפרוע שצמחו במהלך החודש, הוא עדיין הגבר היפה ביותר שראיתי בכל ימי חיי. אני מלטפת את פניו בעדינות. באופן מפתיע הוא לא מסיט את ידי, אלא נושם נשימה עמוקה ומטה את פניו הצידה. אני מעבירה את אצבעותיי על קווי המתאר של פניו.
"מה אני יכולה לעשות בשבילך, בן?" אני שואלת, "כולם דואגים לך כל כך."
"אף אחד לא יכול לעשות כלום," הוא ממלמל.
"אנחנו רוצים לעזור לך."
"אז תחזירו לי את ווינטר ואת ברוקלין," קולו סדוק מהמאמץ לומר את שמן.
"הלוואי שיכולתי," אני מרגישה דמעות חמות זולגות מעיניי. אחת מהן עושה דרכה במורד פניי ונוחתת על מותנו החשוף. הוא פוקח את עיניו. בוחן אותי.
"רצינו לחכות עד החתונה," הוא אומר לפתע, "היא הייתה בתולה, ועכשיו היא לעולם לא תדע מה זה סקס. אני מצטער שהסכמתי לחכות, כי היא הפסידה."
אני לא יודעת מה להשיב לו, אז אני עונה בזהירות, "אני חושבת שאתה לא צריך להצטער. כיבדת את הרצון שלה. זה חשוב לא פחות."
עיניו חולפות על פניי, על גופי. מבטו מתעכב על החזה שלי ומשם יורד לכיוון רגליי. הבעת פניו משתנה במהירות. "את בתולה?" הוא שואל בגסות.
אני מרחיקה את ידי ממנו במהירות, "מ... מה?" אני מגמגמת.
"שאלתי. אם. את. בתולה." הוא מדגיש בזלזול כל מילה.
זה צריך להיות האות שלי לעזוב את החדר, אבל בטיפשותי אני נשארת.
"לא," אני עונה בשקט.
"יופי. רצית לעזור, אין טעם שאני אמשיך לחכות. לא זיינתי אף אחת כבר חודשים ארוכים. ושום דבר לא יחזיר לי את ווינטר. אז כדאי שאני אתחיל להתרגל למציאות החדשה." אני נושמת בכבדות. "את מבינה אותי, לאנה?"
"לא בדיוק," אני מצליחה לייצר סוג של מענה.
הוא נעמד מולי, מוריד את תחתוני הבוקסר, לוקח את ידי ומניח אותה על הזקפה הקשה שניצבת מול פניי. אני נרתעת. "לאנה, אני לא אכריח אותך לעשות כלום. הצעת לי עזרה, זו העזרה שאני צריך. אם את לא רוצה, את מוזמנת לצאת מהחדר, אני אמשיך לבד."
אני יודעת שאני צריכה לברוח על נפשי. אני גם יודעת שזו תהיה ההזדמנות היחידה שלי להיות איתו. חלמתי על זה כל כך הרבה זמן. אני בוחרת באפשרות הלא הגיונית ומושיטה את ידי בהיסוס לאיברו. הוא מצמיד את ידו מעליה ומהדק את האחיזה, מטה את ראשו לאחור וגונח בסיפוק. כעבור רגע הוא מקים אותי מהמיטה, פושט מעליי את הגופייה ודוחק מעלה כלפי מותניי את החצאית שלי. עיניו סורקות את גופי. הוא מושיט ידו לתחתוני התחרה שלי וקורע אותם מעליי במשיכה אחת.
"תמיד ידעתי שמתחת לכל החליפות המרובעות האלה שלך יש גוף סקסי ולא משעמם."
הוא מעביר את ידיו על החזייה שלי, מטה את הגביעים הצידה וחושף את שדיי. הוא דוחף אותי לאחור אל המיטה, העיניים שלו מזוגגות לחלוטין, הוא מסתכל עליי, רואה־לא־רואה, ואז מתכופף, לוקח בקבוק וודקה חדש, פותח ולוגם ממנו ארוכות. אחר כך הוא מטפס מעליי ובמשיכה גסה מפשק את רגליי.
"הזדמנות אחרונה להתחרט, לאנה," הוא אומר ביובש. אין בקולו אפילו צליל של בקשה. הוא נותן לי להבין שאם אני אלך הוא לא יצטער.
"תעשה את זה," אני משיבה בכל האומץ שאני מצליחה לגייס.
ללא גינונים מיוחדים הוא ננעץ בתוכי. אני עוצרת את נשימתי. הוא מכאיב לי בגודלו הבלתי אפשרי. גבר כזה אמור לרכך את הכניסה שלו ולא לקרוע את הפרטנרית שלו לשניים. אבל בן רוצה לזיין ומבחינתו הפורקן הוא החשוב. אני חייבת להרגיע את העוצמה שבה הוא מטיח עצמו בתוכי לפני שהוא יפצע אותי.
עיניו עצומות. קפוצות.
אני מושיטה את ידי לשערו ומלטפת, "בן, בבקשה יותר לאט. אתה מכאיב לי," אני אומרת בלחישה הכי רכה שאני יכולה להפיק מפי.
משהו במילים שלי חודר את מסך הערפל שלו. עיניו עדיין עצומות אבל הוא מאט את הקצב. ואני יכולה להרגיש סוף סוף תחילתו של עונג נבנה בתוכי, אבל שם זה נעצר. אני נאחזת ברגע הזה שלא יחזור לעולם. הוא מגשש בפיו אחר החזה שלי ומצליף בלשונו על פטמה אחת ואחר כך על השנייה. הוא מנשק במעלה החזה לכיוון הצוואר ומשם לאורך הסנטר שלי עד שהוא מגיע לשפתיי. לשונו מלקקת אותן בעדינות, נדחקת פנימה. אני מאפשרת לו לנשק אותי ועוצמת את עיניי, מתמסרת למתקפת התחושות על גופי. הוא מכניס את ידו בינינו, אבל אני לא צריכה את הגירוי. אין סיכוי שבמצב הזה הגוף שלי ישתף איתו פעולה. אני מרחיקה את ידו.
"אני גומר. אני צריך שתגמרי גם," הקול שלו עדיין סדוק. הוא מאיץ את הקצב ואני חשה סדרה של התכווצויות מרעידה את גופו. אני נאנחת ומרגישה שגופו רפוי, הגוף שלי מכווץ מכאב. בן ממשיך לשכב מעליי עוד שניות מעטות, וגונח בכאב, "כל כך רציתי את זה, בייבי. רציתי לתת לך את זה, ווינטר."
אני קופאת במקומי. מרגישה כאילו סטר לי בעוצמה אדירה. הוא לא זז. אני דוחפת אותו מעליי. הוא שוב שקוע בעילפון הוודקה שלו. אני מתלבשת במהירות ובורחת החוצה, מתפללת בכל ליבי שלא יזכור את זה לעולם.
למוחרת מר אוונס סיפר לי שבן עזב. הוא אמר לאימו שהוא לא מסוגל להישאר ושפשוט יניחו לו. החלום שלו היה להיות שחקן, הוא ויתר על החלום בשביל ווינטר אך אין לו סיבה להמשיך ולוותר על החלום הזה יותר.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
