לפני 70 שנה התחלתי לקרא את אנה קרינינה והפסקתי אחרי 3-4 פרקים. לא הצלחתי להתמודד עם התרגום. בימים אלו בעשור ה-9 לחיי, ניסיתי שוב. ונהניתי מכל שורה ושורה. התרגום מעולה! תודה מירי מירסקי
וואו. לא כותבים כבר יותר היום בלשון כל כך עשירה, ציורית ומפורטת שמכניסה את הקוראת לתוך חיי היומיום ולפתלתולי הנפש של הגיבורים. התרגום העכשווי פשוט מצוין. שמעתי את הגירסה הקולית ורודיה קוזלובסקי הוא מקריא בחסד!!
פנטסטי. גם הספר וגם ההקראה של הספר הקולי של רודיה קוזלובסקי. 40 שעות של חזרה לאימפריה הרוסית ומעלליה.
יצירת מופת של טעם טוב. גאוני, מרתק, עמוק, מהנה. הכוכבת הראשית מבחינתי, בקו ישר עם הסופר, היא המתרגמת שייצרה הנגשה שהיא בגדר נכס חשוב לתרבות העברית. מומלץ!
הכותב הוא גאון,מוכר וידוע . הקריאה לא פשוטה ןההמאה מה עילאית.אין. תורך דבמני דורנו ימליצו.רוצו ןקראו
לב הסיפור רגיש וסוחף... לא להירתע מהחקלאות הרוסית, במשך הסיפור הלב נקרע...
ללא ספק מדובר באומן יצירה שהגיגיו לא רק מנצנצים בחדווה, אם כי מעוררים בלב התפעמות... ספר שכול מילה לגביו היא מיותרת.
היה לא קל לקריאה, קטעים שסחפו יותר וכאלה שסחפו פחות וממש נתקעתי, אבל וואו! איזו כתיבה מטורפת
נהנתי , ספר מעולה, שפה עשירה, עלילה מענינת, לא רציתי שיגמר. ממליצה מאד לאחר הקריאה לשמוע ולצפות ביוטיוב בהרצאה של הנרי אונגר. מהנה מאד, אך גם מהרהרת כל הזמן בנקודות ומשפטים בספר ,שאני לא נתתי את דעתי.
קראתי שוב אחרי שבנעוריי קראתי בבית הספר, כנער חובב קריאה התלהבתי מאוד מהספר, כמבוגר, מצאתי אותו קצת משעמם, מוגזם אולי תיאטרלי , אבל בהחלט יש בו סצינות מדהימות שהתקבלו במוחי בלי שזכרתי אותם בכלל. על החקלאים, על מותו של האח, על אהבתה המורשת של אנה קארנינה. ספר חובה בעיקר בגלל השפעתו על התרבות והספרות בעולם. לא חושב שאם היה נכתב היום היה זוכה להצלחה דומה.
אני לא קורא ספרים.והחלטתי להוריד את האפליקציה ולנסות.התחלתי בסיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז.שם הוא מזכיר את טולסטוי הרבה פעמים.ובנוסף חיפשתי בגוגל 100 ספרים שחייבים לקרוא בחיים.והמסקנה הייתה אנה קארנינה.וכמו שכתוב זוהי יצירה מונומנטלית. הקורא נשאב פנימה.מזדהה עם הדמויות והעלילה.ועל הדרך לומד היסטוריה רוסית.פילוסופיה.לסיכום חובה לקרוא
רודיה קוזלובסקי מקריא את הספר באופן מופלא וכשרוני, והופך את ההקשבה לחוויה מהנה. אני מקשיבה לכל הספרים שהוא מקריא. התרגום של נילי מירסקי קולח ועכשווי, ותורם רבות להנאת ההקשבה
לסקירה - https://sivi-the-avid-reader.com/אנה-קארנינה-לב-ניקולייביץ-טולסטוי/
המחיר של דחייה חברתית הוא בלתי נסבל. אהבה איננה תחליף לחיים בעלי משמעות ולהגשמה עצמית
תיאורים חזקים, עמוקים ונוגעים ללב של יחסים זוגיים, חברויות והירהורים פנימיים. נ.ב - אם לוין היה מגיע למסקנה הסופית שלו ככה 400 עמודים לפני הסוף, זה היה משפר ספר פלאים.
ריבוי שגיאות הכתיב (בלטו במיוחד אותיות יו"ד שהוכנסו למילים שללא לצורך) פגמו במעט בחווית הקריאה.
אהבתי מאד דווקא בסוף הספר הפך פילוסופי ומוגיע ונאלצתי לדלג על חלק מהעמודים
הספר הוא קלאסיקה במיטבה. הדמויות מתוארות בפרוטרוט ומעניינות. קראתי את הספר כאשר הייתי צעיר מאד, בתרגום קודם, ונהניתי לקרוא שנית. מדהים לראות עד כמה השכילה המתרגמת הנוכחית להעביר הכל לעברית חדשה . עבודת תרגום מקצועית להפליא.
ממליץ לקרוא ולא להיבהל מהאורך של הספר. כאשר נמצאים בעיצומה של הקריאה לא מרגישים שהספר ארוך, ומשתוקקים לדעת יותר על הדמויות ועל הקורה אותן
חלקיו הראשונים של הספר מרתקים וקולחים. מאמצעו הוא הופך למעייף וטרחני. ממש התקשיתי לקרוא את 200 העמודים האחרונים, למרות שלווין הוא לב, ללא כל ספק. העולם השתנה מאוד מאז וטוב שכך. עדיף להיות אשה בימינו אנו.
1
כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה.
הכול השתבש בביתם של האוֹבְּלוֹנְסְקים. האשה גילתה שבעלה מקיים קשר אהבים עם הצרפתייה שטיפלה פעם בילדיהם, והודיעה לו שלא תחיה איתו עוד בבית אחד. המצב הזה נמשך כבר שלושה ימים, והתייסרו בו גם בני הזוג עצמם, גם כל בני המשפחה, גם המשרתים. כל בני המשפחה והמשרתים הרגישו שאין עוד טעם להתגורר יחד, ושאורחים מקריים, המזדמנים יחד באיזה פונדק דרכים, קשורים זה לזה יותר מהם, בני משפחת אוֹבְּלוֹנְסְקי ואנשי ביתם. האשה לא יצאה מחדריה, הבעל לא היה בבית זה היום השלישי. הילדים התרוצצו בכל הבית, תועים ואובדים; האנגלייה רבה עם הסוכנת ושלחה פתק לידידתה, שתמצא לה מישרה אחרת; הטבח הסתלק לו כבר אתמול, בשעת ארוחת הצהריים; המבשלת והרכָּב הודיעו שהם מתפטרים.
ביום השלישי לאחר המריבה הקיץ משנתו הנסיך סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ אוֹבְּלוֹנְסְקי - סְטיבָה, כמו שקראו לו בטרקלינים - בשעה הרגילה, כלומר בשמונה בבוקר, לא בחדר־השינה של אשתו, אלא בחדר־העבודה שלו, על ספת העור. הוא הפך את גופו המלא, המטופח, על ספת הקפיצים, כמבקש לשוב ולשקוע בשינה ממושכת, וכך, על צדו האחר, חיבק בחוזקה את הכר ולחץ אותו אל לחיו; אבל פתאום קפץ, התיישב על הספה ופקח את עיניו.
״כן, כן, מה זה היה?״ חשב, נזכר בחלומו. ״כן, מה זה היה? כן! אַלאבִּין ערך סעודה בדַרמשטאדט; לא, לא דַרמשטאדט, אלא משהו אמריקני. כן, אבל דרמשטאדט היתה פתאום באמריקה. כן, אלאבין ערך סעודה על שולחנות זכוכית, כן - והשולחנות שרו: ,*Il mio tesoro ובעצם לא Il mio tesoro אלא משהו יותר יפה, כן, וגם מיני קנקנים קטנים היו שם - קנקנים שהם גם נשים,״ הוסיף ונזכר.
[* אוֹצרי שלי (איטלקית; אריה מתוך האופרה ״דון ג׳ובאני״ של מוצארט).]
עיניו של סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ ברקו בעליצות והוא שקע בהירהורים וחייך. ״כן, זה היה יפה, ממש יפה. ועוד הרבה דברים נפלאים היו שם, אבל אין מלים בשבילם, וגם מחשבות בהקיץ לא יביעו אותם.״ הוא ראה את פס האור המפציע בצדו של אחד הווילאות ושילשל את רגליו בעליצות מן הספה, גישש אחר האנפילאות המשובצות עור מוזהב מעשה ידי אשתו (מתנה ליום הולדתו לפני שנה), ובלי לקום ממושבו שלח ידו, מתוך הרגל ישן בן תשע שנים, לעבר המקום שם תלוי חלוקו בחדר־השינה. עכשיו זכר פתאום איך ולמה לא עשה את הלילה בחדר־השינה של אשתו, אלא בחדר־העבודה; החיוך נמחה מעל פניו, הוא קימט את מצחו.
״אה, אה, אה! אהה...״ נהם כשנזכר במה שקרה. ובדמיונו שבו ועלו כל פרטי המריבה עם אשתו, כל חוסר המוצא שבמצבו, והמציק מכול - תחושת אשמתו שלו.
״כן! היא לא תסלח ולא תוכל לסלוח. והנורא מכול הוא שהאשמה כולה בי - בי האשמה, אבל לא אני האשם. הרי בכך כל הדרמה,״ חשב. ״אה, אה, אה!״ חזר ומילמל בייאוש, בזוכרו את הרשמים היותר קשים שהותירה בו המריבה ההיא. קשה מכולם היה הרגע הראשון, כשחזר מן התיאטרון שמח וטוב־לב ובידו אגס ענקי בשביל אשתו, ולא מצא אותה בטרקלין; לתמהונו לא היתה גם בחדר־העבודה, ולבסוף ראה אותה בחדר־השינה ובידה הפתק האומלל שגילה הכול.
היא, דולי זו הטרודה תמיד, הטורחת כל הימים, דולי שלא ניחנה לדעתו בבינה יתירה, ישבה שם בלי נוע והפתק בידה, ותלתה בו מבט של אימה וייאוש וזעם.
״מה זה? זה?״ שאלה והצביעה על הפתק.
וכפי שיקרה תכופות, מה שייסר את סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ לזכר המעמד הזה לא היה עצם המעשה דווקא, אלא הדרך שהשיב בה על מלים אלה של אשתו.
ברגע ההוא קרה לו מה שקורה לכל אדם שנתפס פתאום באיזו קלקלה מבישה באמת. הוא לא השכיל להכין מראש את פרצופו למצב הזה, כשיעמוד מול אשתו עם גילוי עוונו. במקום להיעלב, להכחיש, להצטדק, לבקש סליחה, אפילו להישאר אדיש - כל אלה טובים ממה שעשה! - פשט בפניו פתאום, על כורחו ממש (״רפלקסים של מוח הגולגולת,״ חשב סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳, שהיה חובב פיסיולוגיה), על כורחו פשט בפניו חיוכו הרגיל, חיוך מלא טוב־לב, ועל כן מטופש.
על החיוך המטופש הזה לא יכול לסלוח לעצמו. למראה החיוך הזה נתרעדה דולי כאילו עבר מכאוב בבשרה, ומתוך הרתחנות הטבועה בה פרצה בשטף מלים אכזריות ונמלטה מן החדר. מכאן ואילך סירבה לראות את בעלה.
״בכול אשם החיוך המטופש הזה,״ אמר סְטֶפַּאן ארקאדיץ׳ בלבו.
״אבל מה לעשות? מה לעשות?״ חזר ושאל את עצמו בייאוש ולא מצא תשובה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
