מיסטר או

פתח דבר

 

 

 

אם שואלים אותי מה הם שלושת הדברים האהובים עליי ביותר, התשובות כל-כך קלות שהן פשוט נשפכות מפי: להשלים חבטת הום-ראן עבור קבוצת הסופטבול שלי, לצייר רצועת קומיקס מעולה ו - כן, כן – לגרום לאישה לגמור חזק עד שהיא רואה כוכבים.

 

לא אשקר, הדבר האחרון הוא האהוב עליי ביותר. בהפרש ענקי. להעניק לאישה אורגזמה מפוצצת, כזו שתגרום לה להיאחז בפראות בסדינים ולכווץ את בהונות רגליה, אורגזמה שתעיף אותה הכי גבוה - זה פחות או יותר הדבר הכי טוב שיש.

 

אורגזמה נשית היא כמו החופש הגדול, כמו הבוקר של חג המולד וכמו ביקור באיי פיג'י, הכול באריזה נפלאה אחת של עונג מטלטל. לעזאזל, אילו יכולנו לרתום את היופי ואת האנרגיה הגלומים באורגזמות הנשיות, יכולנו כנראה לספק חשמל לערים שלמות, לשים קץ לאפקט החממה ולהשכין שלום עולמי. האורגזמה הנשית היא בעצם התגלמות כל הטוב שבעולם, בעיקר כשאני הוא מי שמעניק אותה. והענקתי בחיי רבבות אורגזמות. אני, החתיך שפעם היה נער ביישן, היום אני גיבור-על של תענוגות, עושה מצוות, ומשימתי היא להעניק יותר ויותר שיאים מטלטלים למאהבות שלי.

 

איך הצלחתי להגיע להישג המדהים הזה? פשוט מאוד. אני גם תלמיד וגם מומחה באמנות הענקת האורגזמות. אני מחשיב את עצמי למומחה, מפני שלמען הגילוי הנאות, אני לגמרי, במאה אחוז, מכור ומסור להנאה של האישה בין הסדינים. לגרום לה לגמור זה שם המשחק, ואם אתה לא יכול לעשות זאת – אין לך מה לעשות במיטה שלה.

 

אבל היי, אני גם צנוע מספיק כדי להודות שאני עדיין לומד. כי תמיד יש משהו חדש לגלות אצל אישה.

 

האם היא רוצה את זה עדין, קשוח, מהר, מרפרף, גס? האם היא אוהבת שימוש בשיניים? בצעצועים, בזין שלי, בלשוני, באצבעותיי? האם היא נכספת לעוד משהו קטן, כמו נוצה, ויברטור, או שילוב של הדברים? כל אישה שונה והנתיב המוביל להנאה שלה הוא מסע ארוטי בפני עצמו, עם הרבה תחנות פנטסטיות בדרך. אני רושם לעצמי בראש הערות, לומד את הסימנים המסגירים שלה, ותמיד מקפיד לבצע את עבודת השטח.

 

זה כנראה הופך אותי לפרדיננד מַגֶלַן של האורגזמה הנשית. חוקר ומגלה ארצות אמיתי, המתקדם ללא חת, מוכן בכל רגע למפות את נקודות ההנאה שלה עד שתזעק מרוב עונג.

 

בסדר, אז אולי כמה מכן יגידו שאני מכור. אבל עם יד על הלב, אני אוהב לעשות טוב לאישה שאיתי. האם יש בכך פסול? אם זה הופך אותי לגבר שחושב רק על דבר אחד, אני מודה באשמה. אודה ולא אבוש – כשאני פוגש אישה שבא לי עליה, בתוך שניות אני כבר מדמיין איך היא נראית כשהיא גומרת, איך היא נשמעת, איך אני מת כבר להעיף אותה לשחקים.

 

הבעיה היא, שקיימת אישה אחת שאני פשוט לא יכול לקחת לשם, אם כי בזמן האחרון אני שובר את הראש איך להטריף אותה. בינתיים זה מאבק אדיר, ואני חייב לשמור את האישה הזאת במגירה מיוחדת, חתומה ונעולה, ולהשליך את המפתח. תשאלו למה? כי היא לגמרי מחוץ לתחום בשבילי.

 

וזה מבאס רצח כי היא עומדת להקשות עליי (ולהקשות אותי) עוד יותר, עם המילים הבוקעות מפיה.

 

 

 

 

 

 

פרק 1

 

 

 

אומרים שגברים חושבים על סקס 99.99 אחוזים מהזמן. אני לא מתווכח על זה.

 

למה שאתווכח? הנתון הזה מדויק, בעיקר כשמביאים בחשבון שיתר 0.01 אחוזים של המוח מוקדש לחיפוש השלט של הטלוויזיה.

 

אבל במקרה שלי – ואולי אפשר לומר, להגנתי – סקס הוא חלק מהעבודה שלי.

 

כך גם השתתפות באירועים חברתיים וחלוקת חתימות. הנה אני כאן, בחנות ספרים מדליקה באפר ווסט סייד, אוֹפֶּן בּוּק. כשאירוע החתימה הזה התחיל, לפני כמה שעות, תור ארוך של מעריצים נשרך מחוץ לדלת. עכשיו האירוע שהרשת ארגנה כבר כמעט הסתיים, אז התור דליל. הקהל מורכב מחמישים וחמישה אחוזים לטובת המין היפה, ואני בהחלט לא מתכוון להתלונן על כך. בעיקר הואיל ועד לפני כמה שנים, כל המעריצים שלי היו גברים.

 

חלקם עדיין גברים. כמו הבחור הזה.

 

"הפרק שאני הכי אוהב מבוסס על זה," אומר קול צייצני של מתבגר גמלוני בעל שיער פרוע. הוא מצביע על רצועת קומיקס שבה מיסטר אורגזמה מציל מאי נידח תריסר יפהפיות שופעות חזה ורעבות לסקס. הרעיון המרכזי – רק לוחם מאויר עטוי גלימה יוכל למלא מחדש את מצברי העונג המרוקנים שלהן, שהידלדלו לשפל מדאיג.

 

כולי מצטמרר מהמחשבה על מה שעברו בוודאי הנשים האלה לפני שהגיע הגיבור להציל את המצב.

 

"כן, זה באמת אחד המגניבים ביותר," אני אומר, מבזיק לעבר הנער חיוך ומהנהן בכובד ראש. "מיסטר אורגזמה עשה שירות טוב לנשים, נכון?"

 

"כן," משיב הנער בעיניים גדולות ורציניות. "הוא כל-כך עזר להן."

 

זה מוזר, כי הוא נראה בן שש עשרה. חלק ממני חושב למה, לעזאזל, אתה צופה בתוכנית הטלוויזיה שלי, שמלאה גסויות? אבל מצד שני, אני מבין את זה. כשהייתי בגילו, גם לי לא היה מושג בקשר לבחורות. מה שכנראה מסביר למה התחלתי לצייר את הרפתקאותיו של מיסטר אורגזמה, קומיקס שהתחיל באינטרנט והפך מאז לסדרת טלוויזיה סנסציונית המשודרת מאוחר בלילה, וכוללת גם את המעשה הטוב המדובר שעשה הגיבור שבו עסקינן.

 

שבו עסקינן.

 

אמרתי שבו עסקינן.

 

בלב.

 

בכל אופן, בהחלט מדובר בפרק פופולרי, ואחת הסיבות לכך שהרשת ארזה כמה מרצועות הקומיקס הישנות שלי לנובלה גרפית מאת עבדכן הנאמן, ניק האמר. מהדורה מיוחדת והכול, כפי שנכתב בחותמת הזהובה שעל הכריכה.

 

"אתה יכול לחתום עליו עבור ריי?" הוא שואל, וכשאני מרים את הטוש השחור, אני קולט הבזק זהב בזווית עיני, ואז יד נכנסת לכיס.

 

שיט.

 

אני חושב שאני יודע מה האישה שעומדת בתור מאחורי ריי עשתה הרגע.

 

אני מסיים לחתום ומושיט לו את הספר. "לֵך בכוחך זה והסב עונג, ריי," אני אומר לו כמו מנטור ומשיק איתו אגרופים. הוא מביט לרגע בידו כאילו קיבל את ברכת הגורו.

 

ברור שזה בדיוק זה.

 

"אני מבטיח. אני רוצה להיות ספּק תענוגות," אומר ריי בחגיגיות ומצמיד את הספר אל חזהו, מדקלם את אחד המשפטים המפורסמים של מיסטר אורגזמה.

 

ביום מן הימים הנער הזה יטריף את דעתן של נשים. יש בו נחישות רצינית. אבל עדיין לא. הוא הרי רק בן שש עשרה.

 

אני מפנה את מבטי אל האדם הבא בתור, וכמעט מתעוור מכמות הבשר החשוף המוצגת לפניי לראווה. זה כל מה שצריך כדי להכניס גבר למצב היפנוטי, עם מבט מזוגג עיניים ומטופש שרק ציצים יכולים לגרום. אני לא חסין בפני זה. כי... נו, ציצים.

 

אחד ממגרשי המשחקים האהובים עליי ביותר.

 

אבל התאמנתי הרבה כדי לשמור על שליטה במצב הזה. חלק מעבודתי כרוך בהתרועעות עם הציבור, ואני לא יכול פשוט להתהלך שמוט לסת ולבהות בציצים. עם זאת, האישה הזאת מעמידה במבחן את כישוריי. היא לובשת חולצת טריקו לבנה עם מחשוף עגול. עבור רוב הגברים, זה כמו קריפטונייט.

 

היא רוכנת קדימה, מוודאת שאזכה במבט מקרוב. אני מסתכל סביבי ומקווה שסרינה, היחצנית ההריונית מאוד עם החיוך הנצחי, שמטפלת ביד רמה בתוכנית שלי ברשת קומדי ניישן, תחזור מהר מעוד אחת מהפסקות השירותים שלה. היא מקצוענית בלדעת מתי להדוף נשים חשקניות.

 

תראו, אני לא מתלונן. לא אכפת לי בכלל שחלק מצופות הסדרה נעשות קצת פלרטטניות באירועים כאלה. הכול טוב. אבל יש לי הרגשה שהאישה המסוימת הזאת לא אמורה לפלרטט.

 

"היי," אני אומר ומחייך אל הבלונדינית המחומצנת. יוצר קשר. מתרועע. חלק מהעבודה. להיות הפנים הייצוגיות של סדרת טלוויזיה פופולרית שמחסלת את כל המתחרים ברצועת השידור של אחת עשרה בלילה – וגם את כל התוכניות המשודרות מוקדם יותר. זה משמח מאוד את מנהל הרשת, אבל זה גם משגע אותו. נשאיר את הסיפור הזה לאחר כך.

 

האישה מקרבת יד אל שדיה, מנסה את שיטת ההיפנוזה עתיקת היומין. אני לא מניד עפעף. "קוראים לי סמנתה, ואני אוהבת מאוד את הסדרה שלך," היא הומה. "קראתי לא מזמן כתבת דיוקן עליך במגזין בריאות הגבר. התפעלתי מאוד ממסירותך למקצוע, וגם מהגוף שלך."

 

בכתבת הדיוקן – הרי מדובר במגזין ששמו בריאות הגבר – התפרסמה תמונה שלי בזמן אימון כושר.

 

ואז, מאחר שהיא לא ממש מעודנת, היא משוטטת בעיניה האפורות על חזי ועל זרועותיי המכוסות קעקועים. ומה אני אגיד? בואו נקרא לילד בשמו, היא מנסה להזדווג איתי באמצעות קשר עין ממש כאן, בחנות הספרים.

 

"אני התגלמות המסירות," אני אומר בחיוך ומרים את משקפי הראייה שלי במעלה האף. היא מלחיצה אותי, ולא רק בגלל המחשוף הנדיב, אלא בגלל מה שעשתה בכיס שלה כמה דקות קודם לכן, כשעמדה בתור.

 

היא רוכנת קרוב יותר, מחליקה את הספר לעברי על השולחן. "אתה יכול לחתום כאן אם אתה רוצה," היא לוחשת, מעבירה את אצבעה על המחשוף.

 

אני ממהר להרים את הספר. "תודה, אבל הגעתי למסקנה שהדף הפותח הוא מיקום טוב לא פחות."

 

"תכתוב גם את המספר שלך," היא מוסיפה כשאני כותב ניק האמר ומושיט לה את הספר.

 

"איזה קטע, אני בכלל לא יודע את המספר שלי," אני אומר במשיכת כתף תמימה. "מי זוכר מספרים בימינו? אפילו את המספר של עצמו?"

 

איפה סרינה, לעזאזל? אני מקווה שהיא לא ילדה בשירותי הנשים.

 

סמנתה מצחקקת ואז מעבירה ציפורן ארוכה וורודה על פני החתימה שלי. "האמר," היא אומרת בביישנות, מגלגלת את המילה בפיה. "זה השם האמיתי שלך, או שזה כינוי חיבה ל–"

 

לא, לא, לא.

 

בטל שיגור.

 

אסור לי להיכנס לשם. אני לא מוכן לשחק במשחק השמות הנרדפים הגסים סביב שם המשפחה שלי עם סמנתה, שעומדת להעביר את הציפורניים החדות האלה במורד זרועי.

 

"אה, סליחה. נפל לָךְ משהו?"

 

אני זוקף את כתפיי למשמע קול מוכר, מלא הומור ותמימות טהורה בעת ובעונה אחת.

 

הבלונדינית נבהלת. "לא," היא נוהמת לעבר השואלת. "לא נפל לי כלום."

 

"את בטוחה?" נימת הדיבור שלה מלאה דאגה.

 

אני לא יכול לעצור את החיוך שמתפשט על פניי, כי אני יודע שהאישה שמאחורי הקול זוממת משהו ערמומי.

 

הרפּר הולידיי.

 

שיער ג'ינג'י. עיניים כחולות. פנים של מלאך מתוק וסקסי, גוף פצצתי של נסיכה-לוחמת-נינג'ה ופה שמורגל בהשמעת הערות עוקצניות למופת. איתה אני מוכן לשחק בשמות נרדפים גסים, בשמות בדויים גסים... בכל סוג של גסויות.

 

הרפר מגיחה מאחורי הבלונדינית בתור ופותחת את כף ידה. "כי אני די בטוחה שזו טבעת הנישואים שלך," היא אומרת, מבט מודאג מופיע בעיניה הכחולות הבורקות כשהיא שולפת טבעת נישואים מזהב מתוך כף ידה ומציעה אותה לבלונדינית החשקנית.

 

"זה לא שלי," מתגוננת האישה. כל המתיקות הפלרטטנית נגוזה מקולה.

 

הרפר טופחת בידה על המצח. "אה, טעות שלי. את הכנסת את שלך לכיס לפני כמה דקות. הנה, שם," היא מצביעה על הכיס הימני של האישה, ואכן, קווי מתאר של מה שנראה כטבעת נישואים. זה בדיוק מה שחשדתי שהיא עשתה כשעמדה בתור. החביאה אותה. כנראה שכחה שהיא עונדת טבעת וניסתה להסתיר אותה ברגע האחרון.

 

פניה של האישה הנשואה מחווירות.

 

אכלת אותה.

 

"זאת," ממשיכה הרפר בעודה מרימה את הטבעת ומניחה לה לנצנץ תחת תאורת התקרה, "טבעת שאני שומרת במיוחד למצבים כאלה."

 

סמנתה ממלמלת כלבה, מסתובבת ומתרחקת מאיתנו.

 

"תיהני מהספר," קוראת אחריה הרפר ואז מסתכלת עליי, מטה את ראשה הצידה ומזכה אותי בחיוך שאומר הרגע הצלתי אותך מצרות. היא מבצעת חיקוי של מעריצות מיסטר אורגזמה ושואלת, "ניק האמר. זה השם האמיתי שלך?"

 

פשוט ככה. ופתאום אני מקווה שסרינה תישאר בשירותים עוד הרבה מאוד זמן.

 

 

 

 

 

פרק 2

 

 

 

שם המשפחה שלי באמת האמר. כמו פטיש באנגלית, רק כותבים את זה אחרת.

 

שואלים אותי את השאלה הזאת כל הזמן. כולם חושבים שמדובר בשם בדוי. כמו שם במה, או שם עט, או הכינוי שלי מהתקופה שעבדתי קשה כחשפן בשביל הכסף.

 

סתם צוחק. אף פעם לא הייתי חשפן.

 

אבל היה לי מזל שנולדתי עם שם משפחה תותחי כזה, וכפליים מזל, כי אילו הייתי נולד בת, ההורים שלי היו קוראים לי סאנשיין. במקום זאת, אימי קראה למאפייה שלה סאנשיין ולבנים שלה וויאט וניק. אחותנו הקטנה נולדה כמה שנים אחרי המאפייה, אז היא הצליחה לחמוק מהשם ההיפי הזה, אבל לג'וזי בהחלט יש הילה של ילדת פרחים. היא נשמה חופשית.

 

אני מצביע על הטבעת שבידה של הרפר. "ברחת בסוף השבוע לווגאס והתחתנת עם פן? רגע, אולי עם טלר?" אני נוקב בשמות של קוסמים מפורסמים.

 

"לא. עם כריס אנג'ל," היא מטמינה את הטבעת בתיק אדום כה גדול, שמשפחה של פליטים יכולה לגור בו בנחת.

 

"ברצינות, למה את מסתובבת עם טבעת נישואים?"

 

"יכולתי לספר לך, אבל אז הייתי עוברת על חוק מספר 563 במדריך החשאיות של הקוסמים, שנכתב כדי לשמור את הסודות מפני בני תמותה רגילים כמוך."

 

אני מכה על חזי ומנענע בראשי. "סליחה, אבל אני לא בן תמותה רגיל. תתוודי."

 

היא מסוככת על פיה בידה ולוחשת, "זה זיוף. קניתי אותה כדי לעשות תכסיסי זריזות ידיים במסיבה בסוף השבוע האחרון."

 

"התכסיס עבד?"

 

היא מהנהנת, שפתיה מתעקלות לחיוך. "כמו קסם. הפכתי את זה לטבעת של הגרין לנטרן[1]. הילדון היה המום."

 

"וכך צריך. אגב..." אני אומר ומחווה בסנטרי לכיוון אליו הבלונדינית הסתלקה, "תודה רבה. לרגע חשבתי שאולי יש לה בכיס כדור אקדח קסום."

 

היא פוערת עיניים. "קרה פעם דבר כזה?"

 

אני מהנהן ומגלגל עיניים. "פעם. במפגש מעריצים."

 

"מעריץ חיסל מישהו שעמד בתור?"

 

"או זה, או שהוא רק הכין את זה בשביל הזדמנות אחרת. אבל אל תדאגי. אני מתפעל מכך שהצלת אותי מטקטיקת הסרת הטבעת. יש מצב שאת גיבורת-העל שלי."

 

"זו אני. אני מופיעה משום מקום ומצילה גברים תמימים מפני נשים נשואות עם בעלים מסוכנים, שעלולים לחנוק ציירי קומיקס פופולריים בטירוף. אתה בטח תרצה להזמין אותי לקפה אחרי שתשמע שבעלה מתנשא לגובה שלושה מטרים, יש לו זרועות בהיקף של תותחים והוא מצויד באגרופני נחושת. ראיתי אותו מחוץ לחנות הספרים לפני שנכנסתי."

 

"הוא גם מנהל זירת היאבקות מחתרתית?"

 

היא מהנהנת בכובד ראש מעושה. "כן. הוא קטלני. קטלן זה שם הזירה שלו."

 

"אין ספק שאני חייב לך הזמנה לקפה. אולי אפילו עוגה, רק כדי שתביני כמה אני מעריך את זה שהצלת אותי מידי קטלן."

 

"אל תתגרה בי. עוגות הן האלוהים שלי." היא מנמיכה את קולה, "התלבטתי זמן רב אם להשתמש בטריק של הטבעת, או לתת לה את אלה," היא טומנת יד בתיקה ושולפת זוג משקפי ראייה סגולים, "ולהציע לה להרכיב אותם כדי לשפר את זיוני העיניים שלה."

 

היא משכיבה אותי מצחוק עם הדיבורים שלה. "המשקפיים מעוצבים במיוחד בשביל זה? כי אם כן, אני ממש צריך זוג כזה."

 

כדי להשתמש בהם איתך.

 

היא מהנהנת שוב. "באיסט וילג' יש חנות שמוכרת אותם בהזמנה מיוחדת, אבל אני יכולה לסדר לך משהו." היא מחטטת בתיקה. כמו התיק של הרמיוני[2]. כן, קראתי את כל ספרי הארי פוטר. זה הסיפור הכי טוב שנכתב אי פעם.

 

היא מוציאה מהתיק עותק של הספר ומניחה אותו על השולחן. "אתה יכול לחתום בשביל הלנה?"

 

אני יורה בה מבט כשאני רואה חשבונית בתוך הספר. היא קנתה אותו כאן. "הרפר, לא היית צריכה לבוא לכאן כדי שאחתום לך על ספר. הייתי נותן לך אחד עם הקדשה."

 

היא קורצת. "טוב לדעת שאני ברשימה המצומצמת. בינתיים יש לי לקוחה שמאוהבת בך בסתר. אז אני נותנת לה אותו כמתנה."

 

"תגידי להלנה שמיסטר אורגזמה מסר דרישת שלום," אני אומר בעודי חותם.

 

כשאני מרים את ראשי, הרפר מרכיבה את המשקפיים הסגולים.

 

אני ממצמץ.

 

שיט, היא מדליקה אש עם המשקפיים האלה. כאדם שמרכיב משקפיים, אני מחבב בחורות ממושקפות, ואף פעם לא ראיתי את הרפר מרכיבה זוג כזה. אודה ולא אבוש, מראה הספרנית הסקסית עובד עליי חזק. אני מפנטז על חצאית עיפרון, חולצה לבנה צמודה עם מעט כפתורים פתוחים בצורה מפתה, ואת הרפר רוכנת מעל השולחן, מוכנה לחטוף הצלפות בגלל שהניחה כמה ספרים במקום הלא נכון.

 

היא מחקה את המבט דפוק-אותי-ברגע-זה של האישה ההיא מהתור ולוחשת בטון שובב, "זה עובד, ניק?"

 

לגמרי. אבל את בכלל לא צריכה אותם כדי לזיין אותי עם העיניים שלך. חוץ מזה, אני מדמיין איך את נראית עירומה. פרט למשקפיים.

 

רגע. זין. לא.

 

אני נוזף ב-99.99 אחוזים מהמוח שלי שהשתעשעו במחשבה הזאת. כי הרפר היא אחותו של החבר הטוב ביותר שלי וספנסר כבר הבטיח לגלח את שיערי ולצבוע את הגבות שלי אם אעז לגעת בה. לא שאני מפחד מספנסר, אבל אני ממש אוהב את השיער שלי. חום בהיר, סמיך, ו – אני פשוט אומר את האמת – בקלות יכולתי לדגמן בפרסומת של שמפו. הנה, אמרתי את זה.

 

אבל אני גם לא מתכנן להגשים אף אחת מהפנטזיות הפרועות שיש לי על הרפר, גם אם הפנטזיה שלה רוכנת מעל השיש במטבח מככבת אצלי הרבה בזמן האחרון. רגע, בעצם זה לא הוגן כלפי הפנטזיה שלי מצמיד אותה לקיר.

 

הערה לעצמי – להחזיר את הקיר לרוטציה הלילה.

 

אבל בחזרה לשאלתה בעניין המשקפיים.

 

"הם עובדים כמו קסם," אני אומר לה, חוזר על מילותיה.

 

היא מסירה אותם ומסתכלת מאחוריה. נשארו כמה מעריצים, מתופפים ברגליהם בקוצר רוח ואוחזים בספרים. "אני משתלטת על כל הזמן שלך. אני אלך."

 

"חכי. כמעט סיימתי. רוצה לשתות איתי קפה בעוד רבע שעה?" אני שואל וממהר להוסיף, "בתמורה לשירותי החילוץ שלך."

 

"אממ. יש בעיר הזאת מקום שמגיש קפה?" היא טופחת באצבע על סנטרה, מתלבטת.

 

אני נאנח, מצטרף למשחק שלה. "את צודקת. באמת קשה למצוא קפה. זה לא כאילו יש בית קפה בכל פינה או משהו כזה."

 

היא מהנהנת בהבנה. "בדרך כלל צריך לערוך חיפוש מקיף. זה יכול לקחת כמה שעות," היא מקישה באצבעותיה. "אגיד לך מה נעשה. בוא נראה מה אני מצליחה לעשות באמצעות מפה. אם אצליח למצוא כוס קפה ברדיוס של, נגיד, חמישה עשר מטר מהחנות, אסמס לך את המיקום."

 

"קיבלתי."

 

היא מצדיעה לי וחגה על עקביה. אני לא מסתכל עליה יותר מדי כשהיא מזגזגת את דרכה מהחנות החוצה, אני נשבע. טוב, בסדר. אולי אני כן מעביר שלוש או ארבע שניות בהתבוננות בתחת שלה. חמש שניות, גג. אבל מדובר בתחת מרהיב, אז נראה לי בזבוז לא ליהנות מהנוף.

 

סרינה חוזרת, מתיישבת לצידי מאחורי השולחן, ובמשך חמש עשרה הדקות הבאות אני מתמקד במעריצים שלי, חותם ומפטפט, מתרועע ויוצר קשר.

 

כשהאירוע מסתיים, אני בודק אם הגיעה הודעה מהרפר ושמח מאוד לגלות שכן. אני מקליד תשובה, ואז עוזר לסרינה לקום. היא ראתה את הנולד והתחילה ליחצ"ן את התוכנית שלי לפני שנתיים, עוד לפני הנסיקה ברייטינג. "היית טוב מאוד, חמוד. סליחה שנעדרתי לחלק מהזמן," היא מפתלת את שערה השחור המתולתל לתוך סיכה וגורפת את העטים לתיקה, טופחת על כרסה. "נשבעת לך שבמשך כמה דקות חשבתי שאני הולכת ללדת בשירותים."

 

"מצחיק, דאגתי מאותו הדבר בדיוק. אם זה היה קורה, אז היית צריכה לקרוא לתינוק על שמי, נכון?"

 

"לא. אם הייתי יולדת בשירותים, הייתי קוראת לו כיור," היא אומרת וזוקפת לעברי אצבע, "אה, כמעט שכחתי לספר לך," היא תמיד אומרת את זה לפני שהיא מבשרת לי על בקשות המגיעות מהבוס, מנהל הרשת. "ג'ינו רוצה שתשתתף באירוע ביום חמישי. זה רק אירוע צדקה ספרותי באולם באולינג, אבל הוא רוצה שם את כל הכוכבים שלו."

 

"ברור שאהיה שם." אני ממשש את הז'קט שלי. כלומר, איזו עוד תשובה יכולה להיות? שמוק פרנואידי או לא, ג'ינו שולט על רצועת השידור הזאת ברשת. הוא גם אוהב להזכיר לי שלפני כמה שנים, כשעבד עדיין בחטיבת הפיתוח, הוא היה זה שבחר במו ידיו את הקומיקס האינטרנטי שלי כדי להפוך אותו לסדרה מצוירת. אני אסיר תודה לגמרי על ההזדמנות שהוא נתן לי, אבל יש לו גם קטעים מוזרים של קנאה. אני חושד שזה משום שלפני כמה שנים הוא יצר סדרה שדעכה מהר מאוד, ומאז לא הצליח להוליד עוד סדרה משלו.

 

"ואתה מכיר את הכללים." היא סוגרת את רוכסן התיק שלה ואנחנו משוטטים בין המדפים בדרכנו לעבר היציאה.

 

אני מדקלם את הכללים. "ג'ינו רוצה אהיה מקסים, אבל לא מקסים עד כדי כך שהנשים יתחילו איתי במקום איתו. ואצטרך להיות מדהים בבאולינג אם אני בקבוצה שלו, ואם לא – לפספס בכוונה כדי לתת לו לנצח. ומכיוון שהדיונים על החוזה שלי יתקיימו בסוף החודש, שזה שבועיים מהיום, עליי לרקוד לפי החליל שלו, אחרת קיים סיכוי גדול יותר שידפקו אותי במשא ומתן."

 

"מושלם," היא אומרת.

 

"כמעט התרגלתי לאישיות התזזיתית שלו."

 

היא מחייכת. "הוא הבוס שלנו. אתה יודע שהוא התרגל להיות במרכז תשומת הלב, עד שהגעת. לך יש כל מה שצריך, וזה מוציא אותו מדעתו. אבל אני ממש מעריכה את העובדה שאתה משתתף באירועים הפומביים האלה."

 

אני מעיף מבט סביבי בחנות הספרים, המלאה לקוחות, שחלקם רכשו את אוסף הקומיקס שלי. ביקשו ממני לבוא לשחק באולינג עם מנהל בכיר בטלוויזיה, אידיוט מטורף וגחמני, אבל הוא זה שחותם על שיק המשכורת שלי. הסדרה שלי מצליחה בטירוף. אני מרוויח בוכטות של כסף, גורף מחמאות ומצליח יפה מאוד עם נשים. יש משהו שהן אוהבות בקטע הזה של זיפי זקן, קעקועים, משקפיים ושיער, וגם את העובדה שגופי, שהיה כחוש בעבר, כעת שרירי וחזק.

 

החיים טובים.

 

"סרינה, אני מבטיח לך, זה לא מאמץ בשבילי להשתתף במסיבה. העובדה שלמנהל הרשת יש איזה תסביך מוזר בקשר אליי, היא בדיוק ההגדרה המילונית לביטוי 'צרות של עשירים'."

 

"לא," היא אומרת בחדות כשאנחנו מגיעים אל הדלת, "אתה יודע מה באמת צרות של עשירים? לא מזמן הלכתי לבן אנד ג'ריס וקניתי גלידה לקחת הביתה. רציתי שני טעמים. קוקוס בשבילי, סורבה מנגו בשביל בעלי. ונחש מה?"

 

אני משיק יד למצחי כמו מגיד עתידות. "לא היה להם טעם קוקוס?"

 

"גרוע יותר," היא מטיחה את ידה בחזי וממש מפילה אותי מרוב התלהבות על מדפי הספרים החדשים, "הם שכחו לשים נייר פרגמנט כדי להפריד בין הטעמים. המנגו דלף לתוך הקוקוס," היא משרבבת את שפתיה.

 

אני מקדיר פנים. "זה ממש איום ונורא. חבל ששמעתי על האירוע המחריד הזה. אני לא בטוח שאצליח לגרש את התמונה הזאת מראשי."

 

ברוח הזאת אני נפרד מסרינה ופונה לעבר קפה 'פיס אוף קייק'. הרפר מנופפת לי משולחן פינתי. היא קוראת את הספר שלי.

 

זה איום ונורא מצידי להצטער שהיא כבר לא מרכיבה את המשקפיים ההם?

 

אבל עם משקפיים או בלעדיהם, היא פשוט עושה לי את זה.

 

 

 

[1] גיבור-על.

 

[2] דמות מתוך 'הארי פוטר'.