אולי הפעם

פרק 1

 

בואו אני אספר לכם סוד לגבי גברים. כשאנחנו רואים כוסית שאנחנו בעניין שלה, אנחנו אומרים שהיא רוצה אותנו. לא משנה מי היא, מה הסטטוס שלה בחיים, ואם יש אמת כלשהי מאחורי האמירה שלנו. אנחנו פשוט אומרים את זה.

כמו עכשיו.

פלויד, הג'ינג'י שאיחר בשלושה ימים בהבאת צירי הדלתות של הפנטהאוז המפואר באזור האפר איסט סייד של מנהטן, החליט למקם את עצמו עכשיו בסלון ולחפור לי באוזן. נראה שהוא זקוק להפסקה מהעבודה המעיקה של פספוס דד־ליינים. אני, לעומת זאת, ממש מתכוון לעמוד בדד־ליינים שלי, ולכן אני ממשיך לעבוד, מבריג את הצירים האלה בדלתות הארוניות של הלקוחה שלי.

לקוחה שפלויד מאמין שרוצה את הזין המדהים שלו.

מילים שלו, לא שלי.

"ווייט, ראית איך לילה בהתה בי כשנכנסתי?" הוא אומר בזמן שהוא לוקח שלוק גדול ממשקה האנרגיה שלו, ואז מעביר יד בברוטליות על שפתיו ומשאיר טיפות על זקנו האדום.

"הממ, כנראה שפספסתי את הרגע הזה," אני אומר, ואני רגוע כי לילה למטה כרגע, בחדר הכושר של הבניין ולא שומעת את השטויות שלו.

"אני אומר לך, הבחורות פשוט עומדות בתור בשבילי בכל עבודה שאני עושה," פלויד אומר ומבליט את החזה כמו איזה פינגווין גאה.

אני מרים גבה בזמן שאני ממשיך להבריג ועונה לו את התגובה הכי סרקסטית שלי, "התור הזה של הבחורות - היית אומר שהוא ממשיך מחוץ לדלת ולאורך כל המסדרון בכל בית של לקוחות שלך?"

הוא מהנהן כאילו הוא קונה את הבולשיט של עצמו. מתברר שמלך הזין המדהים לא מבין סרקזם.

"בטח. הייתי יכול לקחת אותן אחת אחרי השנייה. לאורך כל שעות היום. בגלל זה אנחנו בכלל בעסק הזה, נכון, אחי?"

הוא מרים את ידו כדי לתת לי כִּיף, אבל הידיים שלי עסוקות בעבודה, אז אני פשוט שואל, "בשביל הזיונים?"

הוא שוב מהנהן. "הזיונים הכי טובים שהיו לי. אין כמו פטיש ביד כדי למשוך את הכוסיות."

ההיגיון המופרך הזה של פלויד גורם לי לצחקק לעצמי. כי זיונים זו ממש הסיבה שנכנסתי לעסק של שיפוצים ביתיים. לא באמת. "בטח גם לא היית מתעייף, אה? יש לך כוח למשוך לילה שלם?" שאלתי אותו, מגרה אותו בזמן שאני ממשיך לעבוד ומבריג את הציר הבא ברווח מדויק מהקודם.

"ברור. אבל אני אספר לך מה הקטע. יש חוק זהב בעסק שלנו," הוא מוסיף, אצבעו על שפתיו, כאילו הוא עומד לחשוף בפניי את הסוד היקר לו ביותר.

איזה מזל יש לי, הוא הולך לספר לי את הסוד שלו.

"אני מת על חוקים. ספר לי, ספר לי," אני אומר, כמו איזה סטודנט צעיר שמתרגש.

"חוק הזהב הוא כזה: אתה יכול לזיין את הלקוחות, אבל אסור לך לשכב עם העוזרת שלך."

"וואלה?" אני אומר בקול הכי רציני שלי, כאילו שהוא ירד זה עתה מהר סיני עם חוכמת אלוהים.

פלויד מהנהן בידענות. "תאמין לי. תלמד מהטעויות שלי. איבדתי את העוזרת הכי טובה ביקום כשלא הצלחתי למנוע מעצמי לגעת בתחת המושלם שלה," הוא אומר, מבטו הנוסטלגי משוטט בחדר. הוא בטח מדמיין כרגע את הטוסיק המתוק שלה. "עוזרת טובה שווה את משקלה בזהב." הוא טופח לעצמו על החזה כדי להזכיר לי שהוא המומחה בתחום. "בגלל זה העוזרת החדשה שלי היא סבתא זקנה. מעלים כל פיתוי."

אני מסיים להבריג את הצירים לדלת ולוקח את המקדחה מחגורת הכלים שלי. אני מצביע עליו עם המקדחה ואומר לו, "אבל תחשוב על זה..." אני נותן לסוף המשפט שלי להישאר תלוי באוויר, ואז אומר, "מה אם הייתי בעניין של סבתות?"

עיניו מתרחבות, והוא עונה לי במילים יבשות וחסרות בטחון, "הן עושות לך את זה?"

"בטח. אני מאמין בהזדמנויות שוות לכולן." אני לא מצליח לעמוד בפיתוי לצחוק על חשבונו, אז אני ממשיך ומחזיר לו קצת מהשוויצריות של עצמו. "אני מת עליהן. ותקשיב, הן מתות עלי בחזרה. ממש עפות עלי. כל הפנסיונריות שאני רק רוצה. לא מצליח לעצור את עצמי."

"כמו שצריך. אז טוב שאין לך איזו סבתא שובבה שעונה לטלפונים שלך, או שממש היית במצב מזוין."

"משחק מילים מכוון, כן?" אני מניח את המקדחה, משעין את הדלת על הארונית, ומנמיך את קולי. "אתה יודע שיש עוד אופציה, נכון?" אני מתקרב אליו בעיניים נוצצות כאילו תורי עכשיו לחלוק איתו פניני גאונות.

"כן?" הוא כמעט מזיל ריר מרוב התרגשות לקראת מה שהוא בטוח שהולך להיות טיפ גאוני לסקס במשרד.

אני נעמד כדי שיראה את כל גובהי, ובמטר שמונים ושמונה שלי אני ממש מתנשא מעליו. "אתה יכול" - אני שומר על טון קליל - "למשל" - ובזריזות אני מסיים את הטיפ שלי - "להשאיר את הזין שלך במכנסיים בזמן שאתה בעבודה."

שקט משתרר בפנטהאוז. פלויד מגרד בראשו וחושב הכי הרבה שהוא מצליח. "הא?"

מתברר שהעצה שלי כל כך זרה לו שהיא נשמעת לו כמו טורקית. "בכל מקרה, פלויד, הגיע הזמן ללכת. אני צריך לסיים את העבודה הזאת בזמן בשביל לילה, שגם לא נמשכת לזין שלך וגם לא לשטויות שלך."

אני טופח לו על השכם, מודה לו שוב על המשלוח המאוחר ושולח אותו לדרכו.

אחרי כמה שעות, אני מסיים את העבודה שלי לאותו יום, בדיוק כאשר לילה האנרגטית נכנסת הביתה מהאימון שלה, עדיין בטייטס ובנעלי ספורט. אני מראה לה מה הצלחתי לסיים היום בשיפוץ המטבח שלה ומעדכן אותה מה צריך לעשות מחר כדי לסיים את הפרויקט.

"זה ממש מתחיל להיראות יפה," היא אומרת בקולה העליז. "אתה עושה עבודה מעולה. אני ממש מאושרת שנטלי הצליחה להכניס את הפרויקט הזה ללו"ז שלך. אני יודעת שזה היה קצת קשה, אבל קיבלתי המלצות מעולות עליך, ואני חייבת רק את הכי טוב בשביל הבית שלי."

אני מהנהן ומודה לה, ואז מחמיא למי שבאמת מגיע, "נטלי ממש קוסמת בקביעת לו"זים. היא תמיד מצליחה לגרום לדברים להסתדר."

"מצוין, כי יכול להיות שיש לי עוד פרויקט בשבילך. אדבר עם בעלי, קרייג, כשהוא יגיע הביתה בערב מישיבת ההנהלה שלו, ואז נדבר?"

"נשמע טוב. ונתראה מחר כשאבוא לסיים את הארוניות."

אני מגיע למשרד שלנו ברחוב חמישים במערב העיר, מוריד שם את הכלים והחומרים, וקוסמת הלו"זים בעצמה, זאת שאחראית להצלחת העסק הזה, מברכת אותי.

"היי, ווייט," נטלי קוראת לי מאחורי השולחן שלה כשאני נכנס.

רואים? אני כמעט רוצה להתקשר לפלויד ולהגיד לו שלפעול לפי העצות שלי זה ממש קל. אני מצליח לעשות את זה כל יום. ממש נס. במיוחד בהתחשב בכך שיש לי עוזרת חדה בטירוף, שהיא גם יפה, חכמה וממש מוכשרת בעבודה שלה, ויש לה חיוך שפשוט גומר אותי. תקראו לי מיושן. אני חולה על אישה עם חיוך כובש, ונטלי, עם העיניים הכחולות שלה והשיער הבלונדיני כמו של מעודדת, פשוט אלופה בחיוכים. היא הבחורה האמריקאית המושלמת, ממש כמו פאי תפוחים, ובא לי פשוט לאכול אותה.

בעצם, זה לא מה שאני רוצה.

פאק, זה לא יצא כמו שצריך.

אני ממש לא רוצה לאכול את העוזרת שלי. או לזיין את העוזרת שלי. או לכופף אותה מעל שולחן העבודה שלה.

רואים? פעלתי לפי העצה שלי. הזין שלי בטוח ובתוך המכנסיים שלי.

חוץ מזה, נטלי ממש טובה בתפקיד שלה, וזה ממש לא בסדר לחשוב עליה ככה. שלא לדבר על מסוכן. בפעם הקודמת שהתמזמזתי עם מישהי שעבדתי איתה, העסק שלי כמעט קרס. החוויה הזאת לימדה אותי לקח שהייתי צריך ללמוד מזמן - לא מערבבים עסקים והנאה. כי בסוף נשארים עם קוקטייל מגעיל ועם טעם לוואי עוד יותר מגעיל. אז למרות שיש לנטלי את הפנים הכי יפות שראיתי מזה זמן רב, ואת הלב הכי רחב, וחוש הומור כיפי לגמרי, ולמרות שפעם חשבתי שהיא בעניין שלי, אני ממש לא יכול לבחון את זה איתה.

אני שומר על קור רוח בזמן שהיא מחייכת אלי את החיוך הכובש שלה ושואלת, "איך מתקדם הפרויקט של מָייוֶתֶ'ר?"

בשביל האפקט הדרמטי, אני מחווה על גופי לכל אורכו. "מצוין. אבל יש לך משהו שיעזור לי להוריד ריח של מניאק ממני?"

היא מצביעה על המדפים בצד השני של המשרד שלנו ואומרת בשיא הרצינות, "מדף עליון. בצד שמאל. שבוע שעבר קניתי ספריי חדש נגד אידיוטים. אבל לפעמים צריך לנסות אותו כמה פעמים עד שהוא עובד, אז תן בראש, טוב?"

אני מסמן לה "חיובי", עושה את עצמי לוקח את הספריי ומשפריץ ממנו על כל הגוף שלי, ואז מחזיר אותו למדף. " זהו. הכול תקין."

אני מתיישב בכיסא הצהוב המכוער שבצד השני של השולחן שלה. הלקוחות שלנו לא מגיעים למשרד הזה, הוא רק בשבילנו, אז אין צורך להשקיע בריהוט.

היא מסובבת עט בין אצבעותיה. "אז מי גרם לזיהום היום? זה היה פלויד או קווין, החשמלאי החלקלק שניסית לחנוק פעם?"

"קווין היה זקוק לאחיזת חנק. מסכימה איתי?

היא מהנהנת בהסכמה. "ברור שמסכימה. אני כל כך מסכימה שאני לא חושבת שאפשר להסכים יותר מזה."

"אחיזת החנק הייתה בהחלט הכרחית," אני מוסיף, מכיוון שקווין התחיל עם נטלי כשהוא הגיע למשרד לפני כמה שבועות. אבל הקטע הוא שנטלי יכולה לגרום נזק רציני לקווין בעצמה. היא יכולה פיזית להוריד אותו לקרקע. אבל השטויות שהוא עשה כאן עם המבטים שלו וההערות שלא היו במקום, עברו את הגבול שלי. הייתי עושה את אותו הדבר אם מישהו היה מנסה להתחיל ככה עם ג'וזי, אחותי הקטנה, במאפייה שהיא עובדת בה. אז תפסתי את קווין באחיזת חנק רצינית והובלתי אותו אל מחוץ למשרד שלי. אף אחד, ואני מתכוון ממש אף אחד, לא מתחיל עם העובדים שלי.

"היום זה היה פלויד דווקא," אני אומר לה, ומספר לה את הגרסה המתאימה למשרד של מה שהתרחש היום. אני מספר לה על הניסיונות של פלויד להתחיל עם לקוחות שלו, לא על הרעיונות שלו לגבי זיונים עם עוזרות. אין שום צורך שהרעיון הזה יעמוד בינינו. אני לא רוצה לשתול אותו בראשה.

הרעיון המלוכלך, המסוכן, המטונף, ולעזאזל - המפתה. אני מביט בחדר וסוקר את כל המקומות שמתבקש לחנוך אותם - השולחן שלה, הכיסא שלה, הרצפה...

וככה פתאום הראש שלי מפוצץ ברעיונות לא מתאימים. אסור שזה יקרה. זה כאילו שחייזרים חרמניים כבשו את המוח שלי.

אבל אני לא פלויד. אני יכול להיות יותר טוב. אני מדמיין מלחציים, מכניס ביניהם את כל התמונות שבראשי ומוחץ אותן למוות, גם את התמונות וגם את החייזרים.

"ואז הראיתי לו את הדרך אל מחוץ לבית של לילה, ואמרתי לו שנתראה אחר כך," אני אומר לה ומעביר את אצבעותיי בשערי החום הכהה. "כשאני מתכוון אחר כך בחיים אחרים."

"הממ..." היא אומרת.

"'הממ זה מעולה, או הממ למה הרסתי יחסים עם אחד הספקים שלנו?"

"'הממ כלומר הסיפור שלך נתן לי רעיון טוב. משהו שרציתי לעשות כבר הרבה זמן."

"איזה רעיון?"

העיניים שלה נוצצות. הן בגוון בהיר יותר מהעיניים הכחולות הכהות שלי.

"רוצה שאמצא ספק חדש לצירי דלתות?"

הרעיון הרבה יותר ממושלם. אני דופק בידי על השולחן בהתלהבות. "כן. ובאופן רשמי את גאון וגם מהמ—" אני עוצר באמצע המילה האחרונה. אני חייב להזכיר לעצמי - לא לקרוא לה מהממת כשאני נוזף בגברים אחרים שמתחילים איתה במשרד.

היא בוהה בי, מחכה שאסיים את המשפט. איכשהו אני מצליח לסובב את המילים שלי למחמאה חדשה, ואני אומר, "גאון ו... מלאה."

מלאה? באמת? מה זה היה בכלל? אולי היא לא תשים לב.

מתברר שאין לי מזל כזה.

"מלאה?" היא שואלת בקול ספקני, וממש בצדק. "אני מלאה?"

אני מהנהן ומחליט שאני ממשיך עם זה. "המוח שלך. זה כמו תיבה מפוצצת ברעיונות טובים. המוח שלך מלא," אני אומר בניסיון למכור לה את המחמאה הזאת.

היא מיישרת את כתפיה. "מה שתגיד, האמר. בכל אופן המוח המלא הזה כבר חשב שני צעדים קדימה היום. כבר מצאתי ספק חדש. עשיתי כמה טלפונים, דיברתי עם כמה עמיתים שלנו, וקיבלתי המלצות ממש טובות. יש לי כבר ספק צירי דלתות חדש שמוכן לעבוד איתנו.

חיוך גדול נמתח על פניי. "לעזאזל. את שלושה צעדים לפניי."

"עוזרת טובה צריכה להיות."

"ואת עוזרת מדהימה. מה את אומרת, נלך לחגוג חצי שנה ליום שהפכת את ו״ה נגרות ובנייה לעסק הרבה יותר מצליח משהיה קודם?"

שם החברה - ו״ה - הוא למעשה ראשי התיבות של השם שלי, ווייט האמר.

אבל יש עוד משמעות מאחורי ו״ה, אתם תראו. העוגייה השלמה, זוכרים? אני אתן לכם אותה.