יואנה
האַשְמָה היא צַיָד.
המצפון שלי לגלג עליי וכמו ילד רגזן רק חיפש סיבות לריב.
הכול באשמתך, לחש הקול.
הגברתי את קצב ההליכה שלי והשגתי את החבורה הקטנה שלנו. חשבתי לעצמי שאם הגרמנים ימצאו אותנו שם, על דרך העפר, הם יסלקו אותנו ממנה. רק לצבא מותר לנוע בדרכים. כל עוד לא התקבלה הוראה רשמית לפינוי, כל מי שבורח מפרוסיה המזרחית נחשב לעריק. אבל מה זה חשוב? אני הפכתי לעריקה לפני ארבע שנים, כשברחתי מליטא.
ליטא.
עזבתי ב-1941. מה קורה עכשיו בבית? האם יש אמת בשמועות האיומות שנלחשות ברחובות?
התקרבנו לתלולית שבצד הדרך. הילד הקטן שהלך לפניי פלט יבבה והצביע עליה. הוא הצטרף אלינו יומיים קודם לכן, אחרי שיצא מהיער לבדו, התחיל לשוטט ועקב אחרינו בדממה.
"שלום, קטנצ'יק. בן כמה אתה?" שאלתי אותו.
"שש", הוא ענה.
"עם מי אתה?"
הוא השתתק והרכין את ראשו, "עם אוֹמִי שלי".
הסתובבתי לכיוון היער כדי לראות אם סבתא שלו באה בעקבותיו. "איפה אוֹמִי שלך עכשיו?"
הילד המשוטט הרים את מבטו אליי, ועיניו הבהירות היו פקוחות לרווחה. "היא לא התעוררה".
וכך הצטרף אלינו הילד. לעיתים קרובות הוא הלך לבדו לפנינו או קצת מאחורינו, ועכשיו הוא נעמד והצביע על פיסת צמר כהה שבלטה מתחת לשלג דמוי קצפת.
סימנתי לחבורה שתתקדם, ואחרי שכולם המשיכו הלאה רצתי אל התלולית המכוסה שלג. הרוח העיפה מעליה שכבה של פתיתי שלג קפואים וחשפה פנים כחולות של אישה מתה, כנראה בשנות העשרים שלה. העיניים והפה היו פתוחים לרווחה, כאילו קפאו מפחד. חפרתי וחיפשתי בכיסיה הקפואים, אבל מישהו כבר הקדים אותי. בבטנת המעיל שלה מצאתי תעודת זיהוי. דחפתי אותה למעיל שלי מתוך מחשבה שאמסור אותה אחר כך לצלב האדום, ואז גררתי את הגופה מהדרך אל השדה הסמוך. האישה הייתה מתה, קפואה לגמרי, אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה על טנקים שידרסו אותה בעוברם.
חזרתי בריצה אל הדרך ואל החבורה שלנו. הילד המשוטט נעמד באמצע הדרך, והשלג ירד סביבו.
"גם היא לא התעוררה?" הוא שאל בשקט.
נדתי בראשי ולקחתי בידי את ידו העטויה כפפה.
ואז שנינו שמענו את זה מרחוק.
בום.
