מר פלומר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מר פלומר
מכר
מאות
עותקים
מר פלומר
מכר
מאות
עותקים
4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2938מקורי
ספר מודפס
45.660.8מקורי מחיר מוטבע על הספר 76
תאריך לסיום המבצע 01/05/2025

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

כוכבים ומערכות שמים, גלי ים, ציפורים, צבים, איגואנות, שממיות, גורילות, חזה נשי חשוף, הם רק חלק מהאובייקטים שבהם מתבונן מר פלומר, כאילו רק עתה נתגלה לו טיבם של הדברים. בקטעי התבוננות קצרים, המעוצבים בשנינות ביד אמן, כמו מצווה עלינו המחבר להקשיב, להביט ולהבין. הוא מאיר בתיאור דק הבחנה את הפרטים כמות שהם, ומאפיין בכך דווקא את הכללי האוניברסלי.
 כל קטע נקרא כיחידה עצמאית מרוכזת, בבהירות רבה. זהו עיצוב אמנותי-פיוטי רווי הומור של הגות פילוסופית. 
 
איטאלו קאלווינו נולד ב-1923 בקובה למשפחה מוצא איטלקי. אחד הסופרים החשובים ביותר בעולם בספרות המודרנית. למד אגרונומיה, ועבד כעורך וכיועץ ספרותי בהוצאת ספרים גדולה בטורינו.
 
ספרי איטאלו קאלווינו שראו אור בספרית פועלים: אבות אבותינו, אהבות קשות, אם בלילה חורפי עובר אורח, הערים הסמויות מעין, מר פלומר, מרקובלדו (או "עונות השנה בעיר") סיפורי עם איטלקיים. 

פרק ראשון

מר פלומר בחוף הים
 
קריאת גל
 
 
הים כמעט בלי אדווה, וגלים זעירים מכים בחוף החולי. מַר פָּלוֹמָר ניצב על החוף ומביט בְּגל. אין לומר כי הוא שקוע בהתבוננות בגלים. הוא איננו שקוע, משום שמה שהוא עושה ידוע לו היטב: הוא רוצה להביט בְּגל, ומביט בו. אין הוא מתבונן בו, כי להתבוננות דרושים מזג מתאים, מצב־רוח מתאים ושילוב מתאים של נסיבות חיצוניות: והנה, למרות שבעיקרון אין למר פלומר בלבו ולא כלום נגד ההתבוננות עצמה, בכל זאת אף אחד משלושת התנאים האמורים לעיל איננו מתקיים עכשיו אצלו. מה גם שכוונתו איננה להביט "בַּגַּלִּים", כי אם בְּגַל מסוים ותו־לא: ומכיוון שברצונו להימנע מלחוש תחושות מעורפלות, הוא קובע לכל אחד ממעשיו יעד מוגדר היטב.
מר פלומר רואה גל מציץ במרחקים, רואה אותו גואה, מתקרב, משנה צורה וצבע, מתלפף אל עצמו, משתבר, נמוג, חוזר לזרום. בנקודה זו היה מר פלומר יכול להשתכנע כי אכן הצליח להביא לידי סיום מוצלח את המבצע שלקח על עצמו, ולכן הוא כבר יכול להסתלק. אלא שדבר קשה מאוד הוא לבודד גל אחד ולהפרידו מן הגל שבא מייד אחריו, שנדמה שהוא דוחף את הגל הראשון ולפעמים משיג אותו וסוחף אותו אִתוֹ; כפי שקשה מאוד להפריד גל אחד מן הגל שבא לפניו ושדומה כי הוא גרר אותו אחריו אל החוף, אך לפתע דווקא נפנה נגדו כמו כדי לעצרו. מה גם שאם אומדים כל גל לרוחבו, בקו מקביל לחוף, קשה לקבוע עד איזו נקודה משתרעת, ברציפות, החזית המתקדמת, והיכן היא מתפצלת ונקטעת לגלים הנפרדים כל אחד לעצמו והשונים זה מזה במהירותם, בצורתם, בעצמתם, בכיוונם.
בקיצור, אין אפשרות להתבונן בגל אחד מבלי להתחשב בתופעות המורכבות המשתתפות בעיצובו, וכן בתופעות הלא־פחות מורכבות שהגל עצמו יוצר. תופעות אלה משתנות בלי הרף, ולכן שונה כל גל, תמיד, מגל אחר; אלא שנכון גם שכל גל זהה לגל אחר, אף אם אותם שני גלים אינם סמוכים זה לזה או אינם עוקבים זה אחר זה; בקיצור, יש צורות וסדרות של צורות שחוזרות על עצמן, אף אם הן פזורות באופן בלתי עקיב בחלל ובזמן. ומכיוון שכל מה שמר פלומר מתכוון לעשות ברגע זה הוא אך ורק לראות גל — כלומר לתפוס את כל מרכיביו הבו־זמניים של גל מסוים מבלי להזניח אף לא אחד מהם — הרי שכל עוד יוכל מבטו לקלוט תופעות שלא הבחין בהן קודם, לא תמוש עינו מן הצפייה בתנועת המים המכים בחוף; ומייד לכשיחוש שהמראות חוזרים על עצמם, יֵדע מר פלומר כי כבר ראה כל מה שרצה לראות, ואז יוכל לחדול מלהביט.
בהיותו אדם עצבני שחי בעולם מטורף ומסוער, נוטה מר פלומר לצמצם ככל האפשר את קשריו עם העולם החיצון; וכדי להתגונן מפני השיגעון הכללי, הוא משתדל לפקח ככל האפשר על תחושותיו.
גבנון הגל המתקדם מִתְגַבֵּהַ בנקודה מסוימת יותר מאשר באחרת, ומנקודה זו מתחיל הגל לעטות שולי לובן. אם דבר זה מתרחש במרחק מה מן החוף, מצליח הקצף להתלפף סביב עצמו ולהיעלם שוב כאילו נבלע, ובו בזמן הוא פולש לכול, אלא שהפעם הוא בוקע מלמטה, כמו שטיח לבן העולה שוב על החוף כדי להקביל את הגל המגיע. אולם, כאשר כבר מצפים לראות את הגל מתגלגל על השטיח, או אז רואים כי שוב לא קיים שום גל אלא רק שטיח, וגם זה נעלם במהירות, ונהיה נצנוץ של חול רטוב שנסוג בחפזה, כאילו התפשטות החול היבש והעמום, המעביר לפנים את גבול תְחוּמוֹ הַגַּלִּי, היא שדוחפת אותו הלאה משם.
באותו זמן עצמו יש לאמוד את השקעים הנוצרים בחזית, במקומות שבהם מתפצל הגל לשני אגפים, שהאחד מהם נוטה אל החוף מימין לשמאל, והשני משמאל לימין, ונקודת היציאה או היעד של התפצלותם או של התכנסותם מצויה בחודו של הַתַּשְׁלִיל הזה, שנמשך אחר התקדמות האגפים אך מתעכב תמיד קצת מאחוריהם והוא כפוף להתגבבותם זה על זה לסירוגין — עד שגל נוסף, חזק יותר, משיג את הגל הקודם; אלא שגם אותו גל חדש חייב להתמודד עם אותה בעיה של התפלגות־התכנסות; והנה מגיע עוד גל, חזק עוד יותר, שמתיר את הקשר תוך שהוא מְשבר אותו לרסיסים.
על־פי דוגמתו של רישום הגלים, מושיט החוף לתוך המים קצוות מחודדים המודגשים אך מעט שבמעט והמתארכים בשרטוני חול שקועים, שהזרמים יוצרים ומחריבים אותם עם כל שפל וגיאות. מר פלומר בחר באחת מלשונות החול הנמוכות הללו כנקודת תצפית, כי הגלים מכים בה באלכסון הן מצד זה והן מצד זה, ובדלגם מעל השטח השקוע למחצה, נפגשים עם הגלים המגיעים מעברו האחר. ובכן, כדי להבין כיצד עשוי גל מסוים צריך להביא בחשבון את הדחיפות הללו לכיוונים שונים, שבמידה מסוימת מאזנות זו את זו ובמידה מסוימת מצטברות ויוצרות השתברות כללית של כל הדחיפות והדחיפות שכנגד בתוך אותה התפשטות של קצף.
עכשיו מנסה מר פלומר להגביל את שדה התצפית שלו; אם יאתר משבצת של — נניח — עשרה מטרים של חוף על עשרה מטרים של ים, הוא יוכל להשלים מצאי של כל תנועות הגלים החוזרות ונשנות שם בפרק זמן נתון. הקושי נעוץ בקביעת תחומו של הריבוע האמור, כי אם מר פלומר קובע כצלע הרחוקה ממנו את הקו הבולט שֶל גל מתקדם, הרי שבהתקדמו לקראתו ובהתגבהוּתוֹ מסתיר אותו קו מעיני המתבונן את כל מה שמאחור; והנה, התחום הנבחן משתנה, נעשה אחר, ובו־בזמן נעשה שטוח יותר.
ובכל זאת, אין מר פלומר מתייאש ובכל רגע ורגע מאמין כי הצליח לראות את כל מה שהיה יכול לראות מנקודת התצפית שבחר לעצמו; אלא שאחר־כך צץ תמיד משהו שהוא לא הביא בחשבון קודם לכן. אלמלא קוצר הרוח שלו להגיע לתוצאה מושלמת וסופית של מעשה הראייה שהוא מבצע, היה עניין זה, להביט בגלים, יכול להיות בשבילו תרגיל מרגיע מאוד, והיה יכול להושיעו מהתקפי עצבים, לב וכיב־קיבה. ואולי היה יכול להוות גם המפתח לשליטה בְּמורכָבוּת העולם, תוך כדי צמצום מורכבות זו למנגנון הרבה יותר פשוט.
אלא שכל ניסיון לעצב ולהגדיר דגם כזה חייב להביא בחשבון גל ארוך שמופיע לפתע בניצב לשוּניות ומקביל לחוף, המזרים כרבולת של קצף מתמשכת וצצה למעלה רק מעט־מעט. דילוגי הגלים המתגבבים אל החוף אינם מפריעים את התנופה אחידת הצורה של הכרבולת המוצקה הזאת, שחותכת אותם בזווית ישרה ואין לדעת לאן היא חותרת ומאין היא באה. אולי משב קל של רוח קדים הוא המניע את פני הים בניצב לדחף העמוק שבא מתהומות לב ים, אלא שגל זה, שנוצר מהאוויר, אוסף בעוברו גם את הדחיפות האלכסוניות שנוצרות מן המים, מסיט אותן, מיישר אותן לכיוון שלו, ונושא אותן עמו. וכך הוא מתקדם הלאה, בהוסיפו לגדול ולהתחזק, עד שההתנגשות בגלים הנגדיים מחלישה אותו אט־אט ולבסוף מעלימה אותו, או מעוותת אותו עד שמצליחה לערבבו עם אחת מהשושלות הרבות של הגלים האלכסוניים, ומטיחה אותו יחד עם הגלים הללו אל החוף.
מיקודה של תשומת הלב בתופעה מסוימת מקפיץ תופעה זו לפנים וגורם לה לפלוש לכל פינות התמונה — כפי שקורה כשעוצמים את העיניים בשעת ההתבוננות בתמונה ופוקחים אותן שוב, ומוצאים שהפרספקטיבה השתנתה. עכשיו, בהצטלבות זו של כרבולות שכיווניהן שונים, נראה כל המרקם כמשֻׁבָּר למשבצות המציצות ונמוגות. על כך יש להוסיף את העובדה, שגם לזרימה לאחור של כל גל יש כוח משלה, כוח שמעכב את הגלים הבאים אחרי אותו גל. ואם ממקדים את תשומת הלב בדחיפות אלה לאחור, נדמה כי התנועה האמִתית היא דווקא זו היוצאת מהחוף ונעה אל לב הים.
אולי זוהי התוצאה האמִתית שאליה עומד מר פלומר להגיע, להריץ את הגלים לכיוון הנגדי, להפוך את הזמן מעלה־מטה, לפנים ולאחור, ולהבחין בטיבו האמִתי של העולם מעבר להרגלים החושיים והתבוניים? לא, מר פלומר מגיע רק עד לנקודה שבה הוא מתחיל לחוש סחרחורת קלה, ואינו ממשיך הלאה. העִקשות הדוחפת את הגלים אל החוף, היא המנצחת בקרב: אכן, עכשיו הגלים גבוהים הרבה יותר. שמא עומדת הרוח להשתנות? אבוי! מה יקרה אם התמונה, שמר פלומר הצליח ברוב קפדנות להרכיב, תזדעזע, תשתבר, תתפזר? רק אם יצליח לזכור את כל התופעות כולן יחד, יוכל מר פלומר לפתוח בשלב השני של הפעולה: ולהאציל ידע זה על התבל כולה.
לשם כך, די יהיה אם סבלנותו לא תפקע, אך דבר זה אינו מאחר להתרחש, ומר פלומר מסתלק לאורך החוף, עצביו מתוחים כפי שהיו כשבא לכאן, ולבו בטוח עוד פחות מקודם בממשותו של כל דבר.

סקירות וביקורות

כדרך הטבע ב'מר פלומר' איטאלו קאלווינו מוותר על דמויות ועלילה לטובת תובנות פילוסופיות על העולם בנאלי וטריוויאלי הם לא אותו דבר. המוות בנאלי, אבל הוא לא טריוויאלי. ואילו תופעת לוואי קלה נדירה של תרופה היא טריוויאלית אבל לא בנאלית. חלק ניכר מהתובנות של מר פלומר, ספרו האחרון של איטאלו קאלווינו (שראה אור במקור האיטלקי ב-‭,(1983‬ הן בנאליות או טריוויאליות או שתיהן.

התבוננויותיו של מר פלומר בעולם הדומם, הצומח, החי והאנושי מאכלסות את פרקיו הקצרים של הספר. "שום דבר מכל מה שמר פלומר רואה אינו קיים בטבע: השמש אינה שוקעת, הים אינו עוטה צבע כזה, הצורות אינן אלה שהאור משליך על רשתות העין", הוא מהרהר, ומהדהד תובנה פילוסופית בנאלית (עוד לפני קאנט). ואילו טריוויאלית ובעלת עמקות-מדומה היא התהייה אם אור הירח של אחר הצהריים מתגבר לקראת הלילה בגלל "נסיגתם האיטית של השמיים, שככל שהם מתרחקים הם שוקעים יותר באפלה; או אם, לעומת זאת, הירח הוא הצועד לפנים ואוסף את האור שקודם היה מפוזר סביב, ונוטל את האור מן השמיים".

זהו ספר פילוסופי במובהק. הפילוסופיות שלו מתמזגת עם הפוסט-מודרניזם של קאלווינו ביצירות אחרות ('אם בלילה חורפי עובר אורח' המהנה ו'הערים הסמויות מהעין' המלא בעמקות מדומה וטריוויאלית), שמתאפיין בוויתור על עלילה, על דמויות, על סיפור פשוט ו"נאיבי". מר פלומר, המבקש להתבונן בעולם בישירות, לשוב אל הדברים עצמם ללא תיווכו של ידע תיאורטי (או במינימום של ידע כזה), מיישם, כמדומה, ובלי לומר זאת במפורש, את השיטה הפילוסופית שייסד אדמונד הוסרל בתחילת המאה ה-‭20‬ תחת השם "פנומנולוגיה". הפנייה הזו אל ההתבוננויות המרכיבות את הספר, נובעת, כך אנו למדים מהערות הפזורות לאורכו, גם ממניעים פסיכולוגיים. אחד מהם הוא חוסר ההרמוניה שחש מר פלומר עם העולם האנושי: "מר פלומר סובל מאוד מן הקשיים שיש לו בקשרים עם הזולת". ולכן, מעיר המספר במקום אחר, הוא פונה להביט בשמיים, "כדי להינתק מן האדמה, מקום של הסתבכויות מיותרות והערכות מבולבלות". בהתבוננות בטבע יש גם יסוד חרדתי: בשביל מר פלומר "היה תמיד הפער הקיים בין התנהגות האדם לבין שאר העולם מקור לחרדה". ולעיתים ההתבוננות נועדה למצוא סדר מרגיע בתופעות.

יש בספר יסוד פוסט-הומניסטי. בלז פסקל כתב במאה ה-‭17‬ שהדממה הנצחית של החלל האין סופי מבעיתה אותו. המספר ההומניסט של 'דוקטור פאוסטוס' של תומס מאן ממליץ גם להסב את פנינו מהמרחבים האין-סופיים של החלל החיצון, המתנגדים למידה האנושית שלנו. מר פלומר צופה בכוכבים באדיקות ודווקא מהרהר הרבה, אם כי בחרדה, במה שפסקל (בציטוט אחר), ממליץ לא להרהר בו, "בעולם כפי שהיה ויהיה בלעדיו: אותו עולם אין-סופי שהיה בטרם נולד, ואותו עולם הרבה יותר אפל שיהיה אחרי מותו". כמו גם במצב העולם אחרי שהאדם יכלה ממנו (בהתבוננות בביתן הזוחלים בגן חיות הוא מהרהר: "מאחורי הזכוכית של כל כלוב נמצא העולם שמלפני האדם, או אחרי האדם, כדי להוכיח שעולמו של האדם אינו נצחי ואינו מיוחד"). ובזמן ההתבוננות בצבים מזדווגים הוא מהרהר בתובנה (הבנאלית) הבאה: "האם אין גם מה שאנו מכנים בשם 'ארוס' אלא תוכנית שבה הוזנו המנגנונים הגופניים שלנו?"

ועל אף כל האמור, ובסופו של חשבון, הקריאה בספר מהנה ומועילה. ראשית, גם בחלקים הבנאליים והטריוויאליים, שפתו של קאלווינו מדייקת ובהירה. זו שפה בעלת טאקט, שיודעת מתי יש להרחיב את הדיבור ומתי יש לשתוק. שנית, חוש הומור מצודד מפציע כאן כפעם בפעם. למשל, באותו פרק שבו מתבונן מר פלומר באישה המשתזפת בחזה חשוף ומנסה לדייק את מבטו כך שלא יחפצן אותה. או בזמן ביקור בגן הסלעים והחול בקיוטו הוא מנסה לפשוט מעליו את ה"אני" הפרטי, אבל מתקשה מעט לעשות זאת כי הוא לחוץ ודחוק "בין מאות מבקרים הדוחפים אותו מכל צד, בין עדשות ומסרטות שמפנות לעצמן דרך בין המרפקים, הברכיים והאוזניים של ההמון".

ולבסוף, כמה מתוצאות התבוננויותיו של מר פלומר אינן זניחות או נדושות. למשל, כשהוא מתבונן בקוף גורילה לבקן בגן חיות, הוא שם לב שיוצא הדופן המעט מפלצתי הזה אוחז בחוזקה בצמיג של מכונית. אחיזתו של הזכר הלבקן שונה משל שאר הגורילות בכלוב. "גם לנקבת הגורילה יש צמיג של מכונית, אך לדידה הוא מהווה רק חפץ רגיל, שאליו יש לה יחס מעשי ונטול בעיות, (ואילו אצל הגורילה הלבקן) דומה כי המגע עם הצמיג הוא משהו רכושני ואיכשהו סמלי. מן הצמיג יוכל להיפתח לו צוהר אל מה שלאדם הוא החיפוש אחר מפלט מאימת החיים: הזדהות עם חפצים, זיהוי עצמי בסימנים, הפיכת העולם לאוסף של סמלים; כמעט שחר ראשון של תרבות בלילה הביולוגי הארוך".

עוד 3 ספרים של איטאלו קאלווינו:
הערים הסמויות מהעין‭ 1972 < ‬
אבות אבותינו‭ 1978 < ‬
אם בלילה חורפי עובר אורח‭ 1979 < ‬

בתמונה: איטאלו קאלווינו, צילום: גטי אימג'ס
אריק גלסנר 7 לילות 07/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

כדרך הטבע ב'מר פלומר' איטאלו קאלווינו מוותר על דמויות ועלילה לטובת תובנות פילוסופיות על העולם בנאלי וטריוויאלי הם לא אותו דבר. המוות בנאלי, אבל הוא לא טריוויאלי. ואילו תופעת לוואי קלה נדירה של תרופה היא טריוויאלית אבל לא בנאלית. חלק ניכר מהתובנות של מר פלומר, ספרו האחרון של איטאלו קאלווינו (שראה אור במקור האיטלקי ב-‭,(1983‬ הן בנאליות או טריוויאליות או שתיהן.

התבוננויותיו של מר פלומר בעולם הדומם, הצומח, החי והאנושי מאכלסות את פרקיו הקצרים של הספר. "שום דבר מכל מה שמר פלומר רואה אינו קיים בטבע: השמש אינה שוקעת, הים אינו עוטה צבע כזה, הצורות אינן אלה שהאור משליך על רשתות העין", הוא מהרהר, ומהדהד תובנה פילוסופית בנאלית (עוד לפני קאנט). ואילו טריוויאלית ובעלת עמקות-מדומה היא התהייה אם אור הירח של אחר הצהריים מתגבר לקראת הלילה בגלל "נסיגתם האיטית של השמיים, שככל שהם מתרחקים הם שוקעים יותר באפלה; או אם, לעומת זאת, הירח הוא הצועד לפנים ואוסף את האור שקודם היה מפוזר סביב, ונוטל את האור מן השמיים".

זהו ספר פילוסופי במובהק. הפילוסופיות שלו מתמזגת עם הפוסט-מודרניזם של קאלווינו ביצירות אחרות ('אם בלילה חורפי עובר אורח' המהנה ו'הערים הסמויות מהעין' המלא בעמקות מדומה וטריוויאלית), שמתאפיין בוויתור על עלילה, על דמויות, על סיפור פשוט ו"נאיבי". מר פלומר, המבקש להתבונן בעולם בישירות, לשוב אל הדברים עצמם ללא תיווכו של ידע תיאורטי (או במינימום של ידע כזה), מיישם, כמדומה, ובלי לומר זאת במפורש, את השיטה הפילוסופית שייסד אדמונד הוסרל בתחילת המאה ה-‭20‬ תחת השם "פנומנולוגיה". הפנייה הזו אל ההתבוננויות המרכיבות את הספר, נובעת, כך אנו למדים מהערות הפזורות לאורכו, גם ממניעים פסיכולוגיים. אחד מהם הוא חוסר ההרמוניה שחש מר פלומר עם העולם האנושי: "מר פלומר סובל מאוד מן הקשיים שיש לו בקשרים עם הזולת". ולכן, מעיר המספר במקום אחר, הוא פונה להביט בשמיים, "כדי להינתק מן האדמה, מקום של הסתבכויות מיותרות והערכות מבולבלות". בהתבוננות בטבע יש גם יסוד חרדתי: בשביל מר פלומר "היה תמיד הפער הקיים בין התנהגות האדם לבין שאר העולם מקור לחרדה". ולעיתים ההתבוננות נועדה למצוא סדר מרגיע בתופעות.

יש בספר יסוד פוסט-הומניסטי. בלז פסקל כתב במאה ה-‭17‬ שהדממה הנצחית של החלל האין סופי מבעיתה אותו. המספר ההומניסט של 'דוקטור פאוסטוס' של תומס מאן ממליץ גם להסב את פנינו מהמרחבים האין-סופיים של החלל החיצון, המתנגדים למידה האנושית שלנו. מר פלומר צופה בכוכבים באדיקות ודווקא מהרהר הרבה, אם כי בחרדה, במה שפסקל (בציטוט אחר), ממליץ לא להרהר בו, "בעולם כפי שהיה ויהיה בלעדיו: אותו עולם אין-סופי שהיה בטרם נולד, ואותו עולם הרבה יותר אפל שיהיה אחרי מותו". כמו גם במצב העולם אחרי שהאדם יכלה ממנו (בהתבוננות בביתן הזוחלים בגן חיות הוא מהרהר: "מאחורי הזכוכית של כל כלוב נמצא העולם שמלפני האדם, או אחרי האדם, כדי להוכיח שעולמו של האדם אינו נצחי ואינו מיוחד"). ובזמן ההתבוננות בצבים מזדווגים הוא מהרהר בתובנה (הבנאלית) הבאה: "האם אין גם מה שאנו מכנים בשם 'ארוס' אלא תוכנית שבה הוזנו המנגנונים הגופניים שלנו?"

ועל אף כל האמור, ובסופו של חשבון, הקריאה בספר מהנה ומועילה. ראשית, גם בחלקים הבנאליים והטריוויאליים, שפתו של קאלווינו מדייקת ובהירה. זו שפה בעלת טאקט, שיודעת מתי יש להרחיב את הדיבור ומתי יש לשתוק. שנית, חוש הומור מצודד מפציע כאן כפעם בפעם. למשל, באותו פרק שבו מתבונן מר פלומר באישה המשתזפת בחזה חשוף ומנסה לדייק את מבטו כך שלא יחפצן אותה. או בזמן ביקור בגן הסלעים והחול בקיוטו הוא מנסה לפשוט מעליו את ה"אני" הפרטי, אבל מתקשה מעט לעשות זאת כי הוא לחוץ ודחוק "בין מאות מבקרים הדוחפים אותו מכל צד, בין עדשות ומסרטות שמפנות לעצמן דרך בין המרפקים, הברכיים והאוזניים של ההמון".

ולבסוף, כמה מתוצאות התבוננויותיו של מר פלומר אינן זניחות או נדושות. למשל, כשהוא מתבונן בקוף גורילה לבקן בגן חיות, הוא שם לב שיוצא הדופן המעט מפלצתי הזה אוחז בחוזקה בצמיג של מכונית. אחיזתו של הזכר הלבקן שונה משל שאר הגורילות בכלוב. "גם לנקבת הגורילה יש צמיג של מכונית, אך לדידה הוא מהווה רק חפץ רגיל, שאליו יש לה יחס מעשי ונטול בעיות, (ואילו אצל הגורילה הלבקן) דומה כי המגע עם הצמיג הוא משהו רכושני ואיכשהו סמלי. מן הצמיג יוכל להיפתח לו צוהר אל מה שלאדם הוא החיפוש אחר מפלט מאימת החיים: הזדהות עם חפצים, זיהוי עצמי בסימנים, הפיכת העולם לאוסף של סמלים; כמעט שחר ראשון של תרבות בלילה הביולוגי הארוך".

עוד 3 ספרים של איטאלו קאלווינו:
הערים הסמויות מהעין‭ 1972 < ‬
אבות אבותינו‭ 1978 < ‬
אם בלילה חורפי עובר אורח‭ 1979 < ‬

בתמונה: איטאלו קאלווינו, צילום: גטי אימג'ס
אריק גלסנר 7 לילות 07/12/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
מר פלומר איטאלו קאלווינו
מר פלומר בחוף הים
 
קריאת גל
 
 
הים כמעט בלי אדווה, וגלים זעירים מכים בחוף החולי. מַר פָּלוֹמָר ניצב על החוף ומביט בְּגל. אין לומר כי הוא שקוע בהתבוננות בגלים. הוא איננו שקוע, משום שמה שהוא עושה ידוע לו היטב: הוא רוצה להביט בְּגל, ומביט בו. אין הוא מתבונן בו, כי להתבוננות דרושים מזג מתאים, מצב־רוח מתאים ושילוב מתאים של נסיבות חיצוניות: והנה, למרות שבעיקרון אין למר פלומר בלבו ולא כלום נגד ההתבוננות עצמה, בכל זאת אף אחד משלושת התנאים האמורים לעיל איננו מתקיים עכשיו אצלו. מה גם שכוונתו איננה להביט "בַּגַּלִּים", כי אם בְּגַל מסוים ותו־לא: ומכיוון שברצונו להימנע מלחוש תחושות מעורפלות, הוא קובע לכל אחד ממעשיו יעד מוגדר היטב.
מר פלומר רואה גל מציץ במרחקים, רואה אותו גואה, מתקרב, משנה צורה וצבע, מתלפף אל עצמו, משתבר, נמוג, חוזר לזרום. בנקודה זו היה מר פלומר יכול להשתכנע כי אכן הצליח להביא לידי סיום מוצלח את המבצע שלקח על עצמו, ולכן הוא כבר יכול להסתלק. אלא שדבר קשה מאוד הוא לבודד גל אחד ולהפרידו מן הגל שבא מייד אחריו, שנדמה שהוא דוחף את הגל הראשון ולפעמים משיג אותו וסוחף אותו אִתוֹ; כפי שקשה מאוד להפריד גל אחד מן הגל שבא לפניו ושדומה כי הוא גרר אותו אחריו אל החוף, אך לפתע דווקא נפנה נגדו כמו כדי לעצרו. מה גם שאם אומדים כל גל לרוחבו, בקו מקביל לחוף, קשה לקבוע עד איזו נקודה משתרעת, ברציפות, החזית המתקדמת, והיכן היא מתפצלת ונקטעת לגלים הנפרדים כל אחד לעצמו והשונים זה מזה במהירותם, בצורתם, בעצמתם, בכיוונם.
בקיצור, אין אפשרות להתבונן בגל אחד מבלי להתחשב בתופעות המורכבות המשתתפות בעיצובו, וכן בתופעות הלא־פחות מורכבות שהגל עצמו יוצר. תופעות אלה משתנות בלי הרף, ולכן שונה כל גל, תמיד, מגל אחר; אלא שנכון גם שכל גל זהה לגל אחר, אף אם אותם שני גלים אינם סמוכים זה לזה או אינם עוקבים זה אחר זה; בקיצור, יש צורות וסדרות של צורות שחוזרות על עצמן, אף אם הן פזורות באופן בלתי עקיב בחלל ובזמן. ומכיוון שכל מה שמר פלומר מתכוון לעשות ברגע זה הוא אך ורק לראות גל — כלומר לתפוס את כל מרכיביו הבו־זמניים של גל מסוים מבלי להזניח אף לא אחד מהם — הרי שכל עוד יוכל מבטו לקלוט תופעות שלא הבחין בהן קודם, לא תמוש עינו מן הצפייה בתנועת המים המכים בחוף; ומייד לכשיחוש שהמראות חוזרים על עצמם, יֵדע מר פלומר כי כבר ראה כל מה שרצה לראות, ואז יוכל לחדול מלהביט.
בהיותו אדם עצבני שחי בעולם מטורף ומסוער, נוטה מר פלומר לצמצם ככל האפשר את קשריו עם העולם החיצון; וכדי להתגונן מפני השיגעון הכללי, הוא משתדל לפקח ככל האפשר על תחושותיו.
גבנון הגל המתקדם מִתְגַבֵּהַ בנקודה מסוימת יותר מאשר באחרת, ומנקודה זו מתחיל הגל לעטות שולי לובן. אם דבר זה מתרחש במרחק מה מן החוף, מצליח הקצף להתלפף סביב עצמו ולהיעלם שוב כאילו נבלע, ובו בזמן הוא פולש לכול, אלא שהפעם הוא בוקע מלמטה, כמו שטיח לבן העולה שוב על החוף כדי להקביל את הגל המגיע. אולם, כאשר כבר מצפים לראות את הגל מתגלגל על השטיח, או אז רואים כי שוב לא קיים שום גל אלא רק שטיח, וגם זה נעלם במהירות, ונהיה נצנוץ של חול רטוב שנסוג בחפזה, כאילו התפשטות החול היבש והעמום, המעביר לפנים את גבול תְחוּמוֹ הַגַּלִּי, היא שדוחפת אותו הלאה משם.
באותו זמן עצמו יש לאמוד את השקעים הנוצרים בחזית, במקומות שבהם מתפצל הגל לשני אגפים, שהאחד מהם נוטה אל החוף מימין לשמאל, והשני משמאל לימין, ונקודת היציאה או היעד של התפצלותם או של התכנסותם מצויה בחודו של הַתַּשְׁלִיל הזה, שנמשך אחר התקדמות האגפים אך מתעכב תמיד קצת מאחוריהם והוא כפוף להתגבבותם זה על זה לסירוגין — עד שגל נוסף, חזק יותר, משיג את הגל הקודם; אלא שגם אותו גל חדש חייב להתמודד עם אותה בעיה של התפלגות־התכנסות; והנה מגיע עוד גל, חזק עוד יותר, שמתיר את הקשר תוך שהוא מְשבר אותו לרסיסים.
על־פי דוגמתו של רישום הגלים, מושיט החוף לתוך המים קצוות מחודדים המודגשים אך מעט שבמעט והמתארכים בשרטוני חול שקועים, שהזרמים יוצרים ומחריבים אותם עם כל שפל וגיאות. מר פלומר בחר באחת מלשונות החול הנמוכות הללו כנקודת תצפית, כי הגלים מכים בה באלכסון הן מצד זה והן מצד זה, ובדלגם מעל השטח השקוע למחצה, נפגשים עם הגלים המגיעים מעברו האחר. ובכן, כדי להבין כיצד עשוי גל מסוים צריך להביא בחשבון את הדחיפות הללו לכיוונים שונים, שבמידה מסוימת מאזנות זו את זו ובמידה מסוימת מצטברות ויוצרות השתברות כללית של כל הדחיפות והדחיפות שכנגד בתוך אותה התפשטות של קצף.
עכשיו מנסה מר פלומר להגביל את שדה התצפית שלו; אם יאתר משבצת של — נניח — עשרה מטרים של חוף על עשרה מטרים של ים, הוא יוכל להשלים מצאי של כל תנועות הגלים החוזרות ונשנות שם בפרק זמן נתון. הקושי נעוץ בקביעת תחומו של הריבוע האמור, כי אם מר פלומר קובע כצלע הרחוקה ממנו את הקו הבולט שֶל גל מתקדם, הרי שבהתקדמו לקראתו ובהתגבהוּתוֹ מסתיר אותו קו מעיני המתבונן את כל מה שמאחור; והנה, התחום הנבחן משתנה, נעשה אחר, ובו־בזמן נעשה שטוח יותר.
ובכל זאת, אין מר פלומר מתייאש ובכל רגע ורגע מאמין כי הצליח לראות את כל מה שהיה יכול לראות מנקודת התצפית שבחר לעצמו; אלא שאחר־כך צץ תמיד משהו שהוא לא הביא בחשבון קודם לכן. אלמלא קוצר הרוח שלו להגיע לתוצאה מושלמת וסופית של מעשה הראייה שהוא מבצע, היה עניין זה, להביט בגלים, יכול להיות בשבילו תרגיל מרגיע מאוד, והיה יכול להושיעו מהתקפי עצבים, לב וכיב־קיבה. ואולי היה יכול להוות גם המפתח לשליטה בְּמורכָבוּת העולם, תוך כדי צמצום מורכבות זו למנגנון הרבה יותר פשוט.
אלא שכל ניסיון לעצב ולהגדיר דגם כזה חייב להביא בחשבון גל ארוך שמופיע לפתע בניצב לשוּניות ומקביל לחוף, המזרים כרבולת של קצף מתמשכת וצצה למעלה רק מעט־מעט. דילוגי הגלים המתגבבים אל החוף אינם מפריעים את התנופה אחידת הצורה של הכרבולת המוצקה הזאת, שחותכת אותם בזווית ישרה ואין לדעת לאן היא חותרת ומאין היא באה. אולי משב קל של רוח קדים הוא המניע את פני הים בניצב לדחף העמוק שבא מתהומות לב ים, אלא שגל זה, שנוצר מהאוויר, אוסף בעוברו גם את הדחיפות האלכסוניות שנוצרות מן המים, מסיט אותן, מיישר אותן לכיוון שלו, ונושא אותן עמו. וכך הוא מתקדם הלאה, בהוסיפו לגדול ולהתחזק, עד שההתנגשות בגלים הנגדיים מחלישה אותו אט־אט ולבסוף מעלימה אותו, או מעוותת אותו עד שמצליחה לערבבו עם אחת מהשושלות הרבות של הגלים האלכסוניים, ומטיחה אותו יחד עם הגלים הללו אל החוף.
מיקודה של תשומת הלב בתופעה מסוימת מקפיץ תופעה זו לפנים וגורם לה לפלוש לכל פינות התמונה — כפי שקורה כשעוצמים את העיניים בשעת ההתבוננות בתמונה ופוקחים אותן שוב, ומוצאים שהפרספקטיבה השתנתה. עכשיו, בהצטלבות זו של כרבולות שכיווניהן שונים, נראה כל המרקם כמשֻׁבָּר למשבצות המציצות ונמוגות. על כך יש להוסיף את העובדה, שגם לזרימה לאחור של כל גל יש כוח משלה, כוח שמעכב את הגלים הבאים אחרי אותו גל. ואם ממקדים את תשומת הלב בדחיפות אלה לאחור, נדמה כי התנועה האמִתית היא דווקא זו היוצאת מהחוף ונעה אל לב הים.
אולי זוהי התוצאה האמִתית שאליה עומד מר פלומר להגיע, להריץ את הגלים לכיוון הנגדי, להפוך את הזמן מעלה־מטה, לפנים ולאחור, ולהבחין בטיבו האמִתי של העולם מעבר להרגלים החושיים והתבוניים? לא, מר פלומר מגיע רק עד לנקודה שבה הוא מתחיל לחוש סחרחורת קלה, ואינו ממשיך הלאה. העִקשות הדוחפת את הגלים אל החוף, היא המנצחת בקרב: אכן, עכשיו הגלים גבוהים הרבה יותר. שמא עומדת הרוח להשתנות? אבוי! מה יקרה אם התמונה, שמר פלומר הצליח ברוב קפדנות להרכיב, תזדעזע, תשתבר, תתפזר? רק אם יצליח לזכור את כל התופעות כולן יחד, יוכל מר פלומר לפתוח בשלב השני של הפעולה: ולהאציל ידע זה על התבל כולה.
לשם כך, די יהיה אם סבלנותו לא תפקע, אך דבר זה אינו מאחר להתרחש, ומר פלומר מסתלק לאורך החוף, עצביו מתוחים כפי שהיו כשבא לכאן, ולבו בטוח עוד פחות מקודם בממשותו של כל דבר.