חידת הנוכחות

בפתח הדברים

פטר דמיינוביץ’ אוספנסקי, תלמידו של ג”א גורדייף, מספר על תרגיל שנהג גורדייף לתת לתלמידיו — לספר את סיפור חייהם. משימה פשוטה לכאורה הנוטה להסתבך, תובעת הכרעות בין עיקר וטפל, חושפת מנגנוני הדחקה, ובעיקר מערערת את מושג הזהות העצמית. גם בקבוצות של אילן עמית ניתן לא פעם התרגיל האוטוביוגרפי הזה שהטקסט שלו לעולם אינו חוזר על עצמו. סיפוריהם של אחרים, ובעיקר האופן שבו סיפרו אותם, היו מרתקים. אבל אני עצמי לא נטיתי להתחלק בסיפורי החיים שלי במסגרת הזאת. והנה אני מוצאת עצמי עכשיו מנסה לכתוב על חייו ודמותו של אדם אחר.

“קשה שלא להרגיש עד כמה הביוגרפיה שלנו אינה בידינו”, כתב לי פעם אילן, “באיזו מידה אנחנו כחומר ביד המקרה. אי־אפשר לדבר על גזירה קדומה, על שכר ועונש בעולם הזה, ואפילו לא על שכר ועונש בין גלגולים שונים. גורם המקריות כה חזק, עד שאי־אפשר לדבר, לא על השגחה אישית ולא על השגחה קהילתית. פה ושם נראה שקיבלנו, בלי להתכוון לכך, את העונש המגיע לנו, או שקרה לנו משהו טוב — בזכות אבות, או בזכות עצמית שנתגלגלה בחלקנו, אבל זה לא פחות מקרי מכל מקרה אחר.

“החוויה הזאת, חוויית המקריות, השרירותיות, קיימת בכל הרמות של הטבע, בכוכבים־שמשות, בשבילי החלב, בהתפתחות החיים על פני כדור הארץ, ובהיסטוריה האישית של כל יצור ושל כל אורגניזם. בזמננו החוויה הזאת חזקה במיוחד בגלל התפוררות המסגרות ההיררכיות לסוגיהן, מסגרות דתיות, פוליטיות וחברתיות שניסו לבנות עולמות של חוק וסדר, של שכר ועונש, של זכויות וחובות — ולא עלה בידן.

“נקלענו לעולם הזה שלא בטובתנו. לא נשאלנו ולא בחרנו בו. לא רק שלא נשאלנו אם בכלל אנחנו רוצים בהרפתקה הזאת. גם לא נשאלנו על הפרטים: מתי ולמי ניוולד, כאיזה מין של יצורים, זכרים או נקבות, חזקים או חלשים, שלמים או פגומים, מכוערים או יפים, ועוד הרבה פרטים שונים ומשונים. הכל מצאנו מוכן, כאילו נוצר ביד המקרה, כמו העולם עצמו, אותו עולם שלתוכו נקלענו.

“אבל המקרה מייצר לא רק מפלצות, זוועות, סבל, השפלה ומצוקה. המקרה יכול, באותה מידה עצמה, לייצר את היופי, את החסד, את האהבה ואת הקדושה. הסיכויים, לכאן ולכאן, כנראה, אינם שווים. רוב רובן של המוטציות מזיקות להישרדות ואינן מתקיימות. המוטציות המוצלחות הן נדירות, בלתי־צפויות, אבל הן מחוללות מהפכות שאיש לא יכול לשער אותן, כמו המהפכה עם הופעת הפרח הראשון בתוך ירוק העד של הג’ונגל, או במרחבים הירוקים של הסוואנה. כמו המהפכה של הופעת הנוכחות באדם. היא לא היתה, כנראה, המצאה של הטבע. ייתכן שהיא קדמה לטבע, או נוצרה סמוך אליו, או יחד איתו. אבל ההופעה שלה בתור יצור זעיר על פי כל קנה מידה, היא פלא פלאים. ומה שמדהים הוא, שהיא נותנת לו אפשרות להכיר את הקדושה, את האהבה, את החסד, ולא רק במבט מבפנים, אלא גם מעבר לכך. האם זה מה שמאפשר לנו לחיות בכל התנאים? האם זה מה שמאפשר לנו גם למות?”

הגעתי לאחת מקבוצותיו של אילן עמית כשנה אחרי מותו הפתאומי של אמנון בן צבי, שהיה חברו לדרך של אילן ומורי הראשון בעבודה הפנימית על פי משנתו של גורדייף. פעם בשבוע, בכל יום ראשון, התאספנו קבוצה של אנשים בביתם של אילן ואילנה לפגישת עבודה. את שהתרחש בפגישות האלה קשה לתאר. אפשר לומר כי התקבצו שם אנשים שהיה להם עניין בהיכרות עמוקה וחסרת פשרות עם עצמם, ובפיתוח קשב שונה, הקרוב במקצת לקשב המשוררי החותר אל הסמוי שבגלוי (זה המתואר בפירוט בספרו של אילן, גורדייף והעבודה הפנימית, הוצאת מפה, 2005). חשוב לציין כי לא מדובר בפגישה חברתית. ישבתי שנים בקבוצה עם אנשים שחייהם הפרטיים והמקצועיים היו רק רקע, ועם זאת הכרתי את הווייתם באופן עמוק מאוד דרך שער אחר. אפשר לומר כי פעם בשבוע עלינו לרגל אל חידה. ישבנו במעגל סביב סוד שרק הוא ידע את שניסינו אנו לנחש.

בתנועה שבין כוחות הכובד והחסד, קשה לאדם להתעורר בכוחות עצמו מן המכניות והשינה בהקיץ שבה הוא שרוי רוב הזמן. אילן התחייב לאורך שנים להיות האיש הנכון במקום הנכון, להורות, לעורר ולעזור לנו לגלות בתוכנו לא רק את מי שאנו, כי אם את מי שאנו יכולים להיות. תמיד אני חושבת עליו כמין תרזיאס, הנביא העיוור והרואה מן הטרגדיות היווניות, זה שעל אף עיוורונו רואה יותר מכולם. שכן אילן איבד את כושר הראייה שלו בגיל 46. בראיון טלוויזיה, כשנשאל על העיוורון, השיב: “אנחנו חיים בתוך מכלים המסתירים מעינינו את העולם שמעבר, שבחוץ. אירועים כאלה, כמו עיוורון, שוברים משהו במכל ומכריחים אותנו לעמוד פנים אל פנים מול מה שבחוץ. זהו רגע מיוחד מאד, אבל אי־אפשר לעמוד בו יותר מרגע אחד. המכלים נבנים מחדש ושוב אנחנו מוגנים ומוסתרים. אבל אנחנו יודעים וזוכרים משהו שלא ידענו מקודם”. כך בדיוק יצאתי מהפגישות, יודעת וזוכרת משהו שלא ידעתי מקודם, גם בזכות הכישרון של אילן לחבר ולהניף את שהתרחש בפגישה לעבר תובנה או שאלה חדשה המחוללת סוג אחר של נוכחות, שממנה מתגלים רגע הולדתו של מראה נושן והאפשרות לחיות עם שאלה ללא מסקנה ולהישאר פתוחים לפתיחות.

* * *

על אילן עמית, מורה בולט בישראל בתחום “העבודה הפנימית”, אדם רוחני ומקור השראה לשוחרי חיים של ערות נפשית, אפשר להביט משתי זוויות ראות כמו־מנוגדות, אבל גם משלימות זו את זו. מן הזווית האחת מתגלה דיוקנו הייחודי, הנפלה והנפלא של האיש הזה, שאינו דומה לשום אדם אחר — גם לא לאיש ממוריו ומתלמידיו ב”עולם העבודה הרוחנית”. מן הזווית האחרת נשקף אילן עמית כאדם ישראלי, בן לתרבות שצמחה על אדמת ארץ ישראל ונציג נאמן של אחד מהכיוונים הרבים והשונים אליהם פנתה תרבות זו. כמורה דרך יחיד במינו הוא מתגלה בעיקר במסגרת המגע הלימודי עימו, ובמידה מסוימת גם בכתיבתו וב”תורתו”, כפי שהיא מסוכמת בספר שלפנינו. כגיבור תרבות ישראלי הוא מתגלה בעיקר בביוגרפיה שלו, זו שנחשפה, לפחות בחלקה, בספרו המנורה.

כיוון שהקוראים בספר זה יגיעו בעיקר אל הדמות הסמכותית ואל עיקרי ה”משנה” שלו, אולי כדאי שנתמקד בדברים אלה בדמות האחרת.

אילן עמית נולד בלב ההוויה היישובית הארץ־ישראלית שלפני קום מדינת ישראל. הוא גדל בבית של מחנך עברי ב”עיר הפועלים” חיפה, למד בבית הספר הריאלי, ספג את המושגים והערכים של ימי ראשית המדינה, אך עיבד אותם עיבוד משל עצמו, שהתפתח בהדרגה עד שהפכם להשגה שאינה כופרת בישראליות ואינה מנסה לקעקע אותה, ועם זאת היא מפלסת בתוכה דרך לעצמה.

נקודת המוצא שלו כילד בין ילדי העיר חיפה היתה התעמתות מיוחדת במינה עם אתוס הכוח ותביעותיו של האגו, שכפו עצמם עליו כדרך שהם כופים עצמם על כל ילד המבקש למצוא את מקומו בחברת בני גילו וכפי שאושרו וחוזקו על ידי האווירה הציונית־האקטיביסטית של התקופה. הילד העדין והממושקף הוטל בידי חבריו אל תוך הבוץ כשהוא לובש מעיל חדש שעליו גאוותו. הוא מצא בתוך תגובותיו הרגשיות הנסערות מקום למחשבה על השאלה, כיצד בעצם עליו “להשקיף” על המצב שבו היה שרוי; מאיזו נקודת ראוּת עליו להתבונן בו, מזו של האגו הפצוע, הזועק חמס והתובע נקם? מזו של התוקפים שאיתם יזדהה כדרך הקורבן המזדהה עם התוקפן ותוך כך מפנים את תוקפנותו? אילן הילד גייס את הכוח שהיה דרוש כדי שלא להיצמד לאף אחת משתי זוויות הראות האלה, הכאילו מובנות מאליהן. הוא הסיט עצמו מהן ופיתח לעצמו נקודת ראוּת שלישית: זו של העין האובייקטיבית המתבוננת ביש באשר הוא ישנו, והמאפשרת “נוכחות” בעולם ללא הזדהות או אפילו ללא זהות. כך נולד אילן עמית ההוגה, מותר אף לומר הפילוסוף.

הילד, ובעקבותיו הנער שהתנסה בניסיונות הרגילים של גיל ההתבגרות, היה מוכן לצעד נוסף במעבר מן ההזדהות אל הנוכחות. תחילה נעשה הצעד, כדרך שהוא נעשה באותן שנים בחיי הנוער הישראלי המשכיל כולו, באמצעות הסוציאליזם המרקסיסטי, שאילן דבק בו לא רק מכוח הכמיהה לצדק חברתי, אלא בעיקר משום שהמרקסיזם פרש לפניו תמונה מקיפה ואובייקטיבית של המציאות, כאילו העמיד לרשותו את העין הנוספת, הרואה דברים כהווייתם, מעבר לריגושים שהם מעוררים. אחרי שהחל לפקפק בראייה המרקסיסטית (בעקבות הרצאה של ישעיהו ליבוביץ על מטריאליזם ואידיאליזם), היה מוכן להדרכה הרוחנית של המורה ששינה את חייו, יוסף שכטר, מי שלימד את תלמידיו להכיר בדרך ההתבוננות וההתנסות הרגשית כאחת את טיבו ה”אלוהי” של היש. אילן עמית נעשה “שכטריסט” מובהק, וממנהיגי קבוצת הנוער ששאפה לעצב לעצמה אורח חיים לאור תורתו של המורה.

ככל שתורה דתית זו נראתה זרה בנוף הישראלי החילוני והדתי־מוסדי כאחד, גם ההליכה בה הצטיינה בסממני הישראליות של התקופה. השכטריסטים קיבלו הן מהציונות והן מהמסורת היהודית שבה מרדה הציונות, את ההנחה שחיים “אותנטיים” חייבים למצוא את ביטויים במעשה, באורח חיים ובקיום מצוות, שאומנם אינן מצוות אנשים מלומדות אלא מהוות המשך לחיפוש הרוחני הבלתי־פוסק. השכטריסטים ניסו להקים קיבוץ או מעין קיבוץ; לעצב לעצמם אורח חיים שלא נעדרו ממנו סממני פולחן. הניסיון נמשך כמה שנים אך לבסוף הם הכירו בכך שאינו יכול לשמש בסיס לקיום של קבע.

רק לקראת סוף שנות החמישים גילה אילן עמית, באמצעות משה פלדנקרייז, את סיפורי בעל זבוב לנכדו של ג”א גורדייף וחיפוש אחר המופלא של פ”ד אוספנסקי. ספרים אלה זעזעו את עולמו והעתיקו בו את נקודת הכובד מן המעשה וה”הגשמה”, לנוכחות, למצב בו האדם אינו מסתיר מעצמו לא במעשים ולא בריגושים ובמסכות של זהות את “היותו” בעולם — אותו דבר שהציץ לעברו מן הבוץ אליו השליכו אותו חבריו כשהיה ילד.

גם בכך לא חרג למעשה אילן עמית מהמהלך הכללי של התרבות הישראלית שהיתה מוכנה, בחלקה כבר בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, להתרחק מאתוס החיים באמצעות המעשה; זאת לאחר שחיים אלה החלו להתגלות כמעוררים בעיות לא פחות חמורות מאלו שאותן בא המעשה לפתור. אילן היה אחד הראשונים שניסחו לעצמם את הצורך להתרחק מאתוס זה ולהתרכז במקומו בתרגול הרוחניות המאפשרת הנכחה עצמית, “הנניות”, חיים של עוררות רוחנית הגוברת על הנטייה האנושית הטבעית להשתקע בתרדמה הרועשת של “עולם כמנהגו” וחיים כמהלכם. כך נעשה גם למורה דרך עיקרי לאלו שהרגישו במעומעם בצורך בפנייה לכיוון זה.

אילן עמית הוא גיבור תרבות ישראלי. הוא שייך לחברה בה הוא חי ואינו מנסה לבודד את עצמו מתוכה. הוא תובע מעצמו ומאחרים “עבודה פנימית” שאינה עומדת בניגוד לחיים בלב המציאות החברתית והמשפחתית, ושאינה סוגרת עצמה בריבועים הדוקים מדי של שיטה, אלא מהווה מהלך של חיפוש שאינו נבהל מסתירות פנימיות ושאינו נפרד לרגע מהספק והבחינה העצמית. כמו הילד שהופל אל הבוץ, אילן עמית שואל תמיד איך בדיוק אפשר וצריך להתנסות בהווייה בתוך העולם.

אגי משעול

הקדמת העורך

לפני שנתיים בערך, לאחר פגישה של קבוצת העבודה הפנימית שהתקיימה אחת לשבועיים בביתם של אילן ואילנה, ניגשתי לאילן. היתה זו אחת מהפגישות האחרונות לפני הפסקת הקיץ השנתית של המפגשים. טרם ידעתי אז שבאילן כבר גמלה ההחלטה להפסיק את עבודת הקבוצות, אבל חשתי צורך עמוק להעלות בפניו עניין מסוים. רציתי להציע לו להוציא לאור כספר את הקטעים שנהג לשלוח לנו לפני הפגישות במהלך השנים: קטעים שנגעו בסוגיות השונות בהן דנו במהלך הפגישות, חליפת המכתבים בין חברי הקבוצות בין הפגישות, ומכתבים אחרים שאילן שלח לאנשים רבים שפנו אליו בשאלות שונות. חשבתי על עניין זה תקופה ארוכה, אבל באותו היום קיננה בי תחושה של דחיפות והרגשה ברורה שעלי לדבר על העניין עם אילן, וגם להציע את עצמי לסייע לו בפרויקט.

דומה שאילן חיכה לי עם השאלה הזאת, שכן נראה לי שהוא כלל לא הופתע מפנייתי, ואפילו ציפה לכך. הוא קיבל את הצעתי לערוך את הקטעים ולהתאימם להוצאה לאור כספר. אז גם התברר לנו, חברי הקבוצות, שאילן מפסיק את עבודתו איתנו. הרעיון להוציא לאור את הקטעים קיבל לפתע משנה חשיבות. בשבילי היתה זו גם הזדמנות להמשיך לשהות במחיצתו של אילן ולעבוד איתו; להמשיך באופן רצוף את הקשר עימו, קשר שהפך במהלך עשר השנים האחרונות לאחד הדברים החשובים והמשמעותיים ביותר בחיי.

את אילן הכרתי בתחילת העשור הקודם. באותם ימים של ראשית המילניום עדיין הייתי עסוק ב”גירוש השדים” הפרטי שלי. זה עתה יצא לאור ספרי ההר על חוויותיי כחייל במלחמת יום הכיפורים, ספר איתו נאבקתי בדם נפשי במשך שנים ארוכות. בד בבד הייתי עסוק במחקר אקדמי על הכהונה הישראלית בימי בית שני וראשיתה של כת מדבר יהודה, אותה כת של סגפנים מתבודדים שפרשו מהחברה היהודית למדבר על מנת להתקדש בטוהרה ולהתקרב לאלוהים. באמצעות ההר ניסיתי לרפא את נפשי, שמשהו עדיין היה בה שסוע ומדמם, כל כך הרבה שנים אחרי המלחמה ההיא; ודרך העבודה האקדמית שאפתי להמריא למחוזות אחרים, אשר בקיומם חשתי בברור, אפילו אם במעומעם, כל חיי — מחוזות של יופי צרוף ואמת גדולה.

משהו בי בגר, בקע מבעד לפגעים ולמכאובים, מבעד לכאב השוכך וההתפייסות הנפשית, ואותו משהו, איתו יכולתי לחבור בפעם הראשונה בחיי, אמר לי בבירור שעם כל הכבוד לעבודה האקדמית, זה עדיין לא זה, שאני מחפש משהו אחר שלעולם לא אוכל למצוא בעבודת מחקר אקדמית שמשלבת קריאה בטקסטים וכתיבה. היה בו, במחקר הזה שלי, משהו מרוחק ויבש שלא התחבר עם הממדים העמוקים, עם הלב הפועם של הרוח. הרגשתי, אם להשתמש במילים של י”ח ברנר, שאני מסתובב סביב לנקודה, שאני מחמיץ משהו מהותי שאני לא יודע בדיוק מהו אבל שאני יכול להרגיש בוודאות בקיומו, ובחסרונו. ידעתי שמשהו אחר נחוץ לי בשלב זה של חיי, משהו שבשום אופן לא אוכל לקבל בספריות או בחדרי ההרצאות של מוסדות אקדמאיים, שכן המחקר ההיסטורי, מעניין ככל שיהיה, לא קירב אותי במאומה לשאלות הגדולות — לא לשאלות עצמן ובטח שלא למענה עליהן, או להבנה כלשהי לגביהן.

ואז הציע לי חבר להיפגש עם מישהו בשם אילן עמית. כדאי לך להכירו, אמר לי חברי, אתה עשוי למצוא אצלו משהו שאתה מחפש. לך תדבר איתו, מה יש לך להפסיד? הלכתי. ונשארתי. כי מייד הבנתי שהגעתי למקום שחיפשתי, שאילן הוא ה”מורה” שחיפשתי, למרות שהוא לעולם לא יקבל את זה שאני, או כל אחד אחר, רואה בו סוג של “מורה רוחני”, מונחים שהם זרים לרוחו ולגמרי לא מקובלים עליו (ורק מסיבה זו השתמשתי במרכאות כפולות). התחושה הראשונה שנחה עלי מייד כשהתחלנו לשוחח היתה של שלווה עמוקה, שלווה שהיתה שילוב של הביטחון והאמון שהוא נסך בי מהרגע הראשון שנחו עליו עיניי, ושל משהו שנבע ממנו בעוצמה רבה. בבית הזה, בחדר הזה, באיש הזה התקיים משהו שיכולתי להרגיש מיד שהוא האנטיתזה לכל מה ששרר מסביב, בחברה הישראלית הקשקשנית עד כדי טירוף דעת, וגם בתוכי, בתוך נפשי הסוערת והמבולבלת.

סיפרתי לו על עצמי באריכות, ומצאתי את עצמי מדבר על דברים שאפילו לעצמי התקשיתי לספר. ידעתי בוודאות שאני יכול לתת בו אמון מוחלט, לא רק במובן הזה שכל מה שאספר לו יישאר בינינו, אלא יותר מכך, שהוא מקשיב לי בחוסר שיפוטיות ובאהדה מוחלטת. אדם זה, שעד לפני דקות מספר לא הכיר אותי כלל, הקשיב לי כפי שרק מתי מעט אנשים הקשיבו לי אי־פעם. הרגשתי שהוא מתמסר לי בשלמות, שאני באמת ובתמים מעניין אותו וחשוב לו, כאילו היינו רעים בלב ובנפש מזה זמן רב. הרגשתי שהוא מבין אותי לעומק, שמשהו בתוכו מזדהה עם מצוקותיי העמוקות ביותר וגם יודע משהו שאז עדיין לא הבנתי בדיוק, אבל שחשתי באינטואיציה עמומה; שיש בו את היכולת לפוגג את המצוקות שלי ולהצביע על משהו אחר שגם ישנו בתוכי, משהו שמבליח מפעם לפעם בהבזקים של אור מופלא אם בחלומות הלילה או ברגעי חסד נדירים בחיי היומיום, אבל משהו שאז עדיין לא השכלתי לזהות שהוא מורשתי הטבעית, זכות לידה שלי כמו של כל בן אנוש אחר.

מהפגישה הזאת יצאתי בתחושה של התרוממות רוח ואושר אמיתי, כי ידעתי שמצאתי אוצר בלום שלא יסולא בפז. אף פעם לא ראיתי את עצמי כאיש של קבוצות או כמישהו שמסוגל לסבול לאורך זמן עבודה קבוצתית. חשבתי את עצמי לאינדיווידואליסט שיכול וצריך למצוא את כל התשובות בעצמו. עכשיו הבנתי עד כמה טעיתי, וידעתי שמצאתי את המורה שלי, ושכל עוד אוכל אשהה במחיצתו של אילן ואעבוד איתו בכל דרך שימצא לנכון. באותו זמן עבד אילן עם קבוצה של חברים ותיקים, שעסקו כבר שנים רבות בעבודה הפנימית ברוחו של ג”א גורדייף. אחת לשבועיים הם היו נפגשים בביתם של אילן ואילנה למפגש שכלל מדיטציה ושיחה על נושאים שונים שנבעו מההתכתבויות שקדמו לפגישה וגם, ואפילו בעיקר, ממה שעלה במפגש עצמו, באותו הרגע.

ואז התכוננה הקבוצה השנייה שהיתה לי הזכות הגדולה להיות מראשוניה. קבוצה זו היתה מורכבת מחברים צעירים יותר מהקבוצה “הוותיקה”, ורוב חבריה היו בשנות הארבעים והחמישים המוקדמות לחייהם. אילן לא הציב בפני הבאים “תנאי קבלה” כלשהם. אף אחד לא היה צריך להוכיח “ידע מוקדם” בעבודה פנימית או בתורת סוד כלשהי, למרות שרבים מהמשתתפים היו בעלי ניסיון קודם בעבודה של גורדייף, בניגוד לי. דלתו היתה פתוחה לכל המעוניינים, והדרישה היחידה שאילן הציב בפני הבאים היתה רצינות והתמדה, ורצון כן להשתתף בפגישות וסוג של אחריות ומחויבות הדדית.

ומה היה בפגישות? מה היה סוד הקסם והייחוד שלהן? מבלי להיסחף למליצות, היה משהו מאוד מיוחד במעבר הזה מהרחוב התל אביבי הסואן לסלון של אילן. זה לא היה רק ההבדל שבין הרעש וההמולה של העיר הגדולה לבין האווירה השקטה שאפיינה את הפגישות, שכן שקט כזה יכול להתקיים גם באולם הרצאות, באולפן הקלטות, באולם קולנוע או קונצרטים, כמו גם בהרבה מקומות אחרים. הדבר גם לא היה נעוץ בתוכן הפגישות ובנושאים שנידונו בו. התורה האזוטרית של גורדייף, או טקסטים מגוונים מהמסורת היהודית, ההינדית, הבודהיסטית או הסוּפית שהיוו נקודת מוצא לרבות מהפגישות לא היו העיקר. אף פעם לא. הם היוו, כביכול, את הרקע למשהו אחר, משהו שלדעתי שפע מאילן ובזכותו עבר גם אלינו, חברי הקבוצה האחרים. זוהי היכולת המופלאה שלו להקשיב באהדה ובכבוד לדברי אחרים; הקבלה הנדיבה והחמה שהפרתה את הפגישות ופתחה את שערי לבנו זה לזו, אחד לכולם וכולם לאחד. ולעיתים פרח שם גם משהו אחר, משהו שזרם בין כולנו כמו זרם אנרגיה עדין ומסתורי, משהו שלא היה קשור לדברים שנאמרו כמו לאופן האמירה ואופן ההקשבה, משהו שבא בזכות ההיענות שלנו באותו רגע לאותו רגע, משהו שהמילים נוכחות, חסד, ואהבה יכולות לתאר במקצת, אבל רק במקצת.

אילן לא נתן לי תשובות לשאלות הגדולות של החיים והמוות: מי אני? מה אני עושה כאן? מנין באתי ואנה מועדות פני? מהי מטרת החיים? מהו המוות? מהם הטוב, היפה והאמיתי? והוא גם לא התיימר לרגע לתת לי, או לכל אחד אחר, את התשובות. מה שהוא כן עשה, בין אם בפגישות הקבוצתיות או במפגשים אינטימיים יותר, זה ליצור את התנאים להתקיימות מצב בו השאלות האלה תוכלנה להדהד בתוכי בצלילות, ולהנביט בנפשי את האמונה ביכולתי להתמודד עמן בשובה ובנחת, בלי לצפות באופן נואש לתוצאות אינסטנט, ואפילו בלי לקוות יותר מדי למענה כלשהו. אילן לימד אותי שלא התשובות הן העיקר אלא השאלות עצמן, יחד עם היכולת לשאת בתוכי בשלווה בוגרת והשתאות מתפעמת את המסתורין הנצחי האופף אותן. אני קורא לזה בגרות רוחנית שאינה מתהדרת בנוצות כלשהן, ושהיא לחלוטין נטולת יומרות ואשליות.

בעולם רווי לזרא בגורואים מטעם עצמם ומטעם אחרים, במורים שמתיימרים לדעת כל מה שיש וצריך לדעת, בעולם של סיפוקים מיידיים במישור הגשמי כמו גם הרוחני, אילן הציב בשבילי דוגמה ומופת לאישיות שמשלבת ידע מופלג במגוון תחומים רחב עם ענווה אמיתית, אהבה ונדיבות שופעים עם חוסר סנטימנטליות גמור, בגרות נפשית ורצינות עמוקה עם חוש הומור נפלא והעדר מוחלט של חשיבות עצמית, ומעל הכל שקט פנימי עמוק, שרב בו הכוח המרפא.

הספר מורכב מקטעים שונים שאילן כתב במהלך השנים. משיקולים של עריכה חילקנו אותו לפרקים שונים, כמו “אמת והתגלות”, “הנוכחות”, “אהבה”, “המוות” וכדומה. ברצוני להדגיש שהחלוקה הזו היא שרירותית במידה רבה, שכן כל הפרקים דנים בכל הנושאים הקשורים לעבודה הפנימית, ומעבר לעבודה זו בדברים המעסיקים את כולנו, בין אם אנחנו מעורבים בעבודה הפנימית באופן רשמי או לא. שכן כפי שהקוראים ייווכחו במהלך הקריאה, אילן אינו מוצא מעלה יתרה ויתרון כלשהו באנשים שעוסקים בעבודה הפנימית על פני אלה שלא. לדבריו, כולנו, כבני אדם שחיים בעולם רווי מסתורין ויופי וגם סבל וכאב, חולקים את המתנה המופלאה של החיים, ולכן ספר זה אינו מיועד רק, או אפילו בעיקר, לאלה שנמצאים במסגרת כזאת או אחרת של עבודה פנימית.

אם הייתי צריך להצביע על מכנה משותף בין הפרקים השונים, הייתי אומר שמכנה זה נובע מהאישיות המיוחדת במינה של אילן, מההבנה העמוקה שהוא מגלם שהיא שילוב מיוחד במינו של אינטליגנציה נדירה, ידע עמוק ונרחב, ונפש רגישה, קשובה ונדיבה במידה לא מצויה.

אבנר גליקליך

מבוא

ערכים לא מעטים בוויקיפדיה נפתחים בהערת אזהרה: “הערך הזה איננו מביא סימוכין לקביעותיו, חומר ללא סימוכין ניתן לאיתגור ולהסרה. אנא עזור לשפר את הערך הזה על ידי הוספת סימוכין מוסמכים”. מה הם סימוכין מוסמכים? הווי אומר: כאלה שלכל קביעה שלהם יש שוב סימוכין מוסמכים. אבל אם כל טקסט נשען רק על הקביעות של קודמיו — כיצד ייתכנו תגליות וחידושים, ואיזו אסמכתא יכולה להיות לטקסטים הראשונים, שאין להם טקסטים שקדמו להם?

לספר הנוכחי אין סימוכין מוסמכים, ואפילו לא סימוכין לא־מוסמכים, למרות שאני רואה את עצמי כחניך של מסורות רוחניות יהודיות ולא־יהודיות, שבהן נהוג להביא אסמכתא של טקסט מקודש, או של רב ומורה ידוע לכל אמירה והיגד. ואומנם, בתקופת חייך שבה אתה חניך של מסורת רוחנית כזאת או אחרת, אינך חש סמכות אישית לעמידה מאחורי היגדים וקביעות. בהמשך, כשאתה מעמיק ונעשה בקי ברזי המסורת, הנטייה לביטול עצמך ולהישענות על סמכותם של אחרים, הופכת לטבע שני. כך יוצא שהמסורת אודות האמת מרחיקה את חסידיה ממגע אישי עם האמת ונותנת להם כתחליף סימוכין ואסמכתאות.

זו מסקנה קשה למי שרואה את עצמו כחניך של מסורת. תחילה הוא מגלה שהיגדים וקביעות שוליים שלמד, אינם בהכרח אמת. הוא מנסה לתרץ אותם בפרשנויות מתוחכמות, אבל מגלה בינתיים שהיגדים חשובים ומרכזיים יותר, גם הם אינם אמת. התגליות נובעות מכך שהוא מתייחס עכשיו לתובנות ולחוויות שהתנסה בהן כמקורות סמכות העולים, ולא נופלים, מסמכותן של אסמכתות חיצוניות. בסופו של דבר מתברר שהאמת הנחווית על ידינו היא דבר אחד, והמסורת על הסימוכין והאסמכתות שלה — דבר אחר. ההתגבשות של מה שהיה פעם בחזקת אמת סביב סימוכין ואסמכתאות, סביב טקסטים מקודשים ודברי מורים ורבנים הופכת את האמת בהדרגה לאי־אמת. זהו תהליך בלתי נמנע. משום שגם אתה, אם תכתוב בספר את ההתנסויות והחוויות הרוחניות שלך, תהפוך אותם, במקרה הנדיר והטוב, לטקסט ולדברי מורים ורבנים, שסופם להיות אי־אמת. אם יש בכך תועלת, הרי זה לפרק הזמן הראשוני שבו אפשר שהאמת עדיין ניכרת.

הספר בנוי מרשימות שנשלחו באופן תקופתי לחברי שתי קבוצות שנהגו להיפגש במשך שנים רבות בביתנו; מקטעי מכתבים שכתבתי לחברים ולזרים, שנהגו להתכתב איתי; וממאמרים שכתבתי במשך שנים לעיתונים בארץ ומחוץ לה. חלק גדול מהחומר נכתב במקורו באנגלית, משום שאני עיוור, והציוד שהיה ברשותי בעבר לקריאה ולכתיבה של טקסטים פעל היטב רק באנגלית. לאחרונה אני יכול לכתוב ולקרוא באופן כמעט חופשי גם בעברית. ידידי אבנר גליקליך, מחבר הספר הקשה והמרגש ההר, תירגם את החומר מאנגלית לעברית וערך את כתב היד של הספר עריכה ראשונית.

אופי הרשימות בספר מודגם בקטע של מכתב, מתוך התכתבות ממושכת שלי עם חבר:

“צריך להסכים בתוכנו לא לדעת, בוודאי לא לדעת הכל. אנחנו רגילים לנסות להבין כדבר המובן מאליו, והוויתור על המאמץ הזה מתפרש על ידנו כעצלות, או כחולשה. אבל העמידה מול הבלתי־מובן היא ניסיון גדול. היש הוא חידתי. המוות חידתי. האין הוא חידתי. האמת חידתית, אפילו השקר חידתי.

“בהבזקים של האין יש מגע עם החידתי. לא חשוב מה בדיוק עולה בהבזקים האלה: סופה עזה המנשבת מהלא־נודע, מהאינסוף; קירות המגן שבנינו סביב עצמנו והמתפוררים והולכים, מתפוררים ונעלמים. העיקר הוא הבלתי־צפוי, כה שונה מכל מה שהיכרנו. ההבזק שוהה רק להרף עין, אבל אנחנו כבר לא נהיה מה שהיינו לפניו. לא כדאי לשבץ את החידתי בתוך הידוע. זה תמיד נראה מאולץ, וגם מפסידים משהו מן הבלתי־צפוי והחידתי.

“כך, לפחות, זה נראה בעיניי עכשיו”.

איך אפשר לדעת אם דברים אלה בשבח האי־ידיעה, החידתיות והלא־נודע הם דברי אמת? אולי ההפך הוא הנכון? האמת בעולם הרוחני־פנימי אינה שוללת את היפוכה. הפילוסוף היווני הקדם־סוקרטי הרקליטוס אומר שהכל זורם, ואילו פילוסוף יווני קדם־סוקרטי אחר, זינון, מוכיח שהתנועה אינה אפשרית. בשני המקרים נראה שמדובר לא רק על העולם הגשמי, אלא גם, ואולי בעיקר, על העולם הפנימי, החווייתי. כשאנחנו חווים משהו בעולם הפנימי באופן ישיר, אנחנו חווים את ההווה, את הרגע הנוכחי. אם כן, האם ההווה נחווה כמשתנה וכזורם, או כזהה לעצמו ועומד בעינו? דומה שישנם רגעים כאלה וגם כאלה. אבל שני ההוגים מדגישים שאין מדובר, מבחינתם, באמת חלקית, אלא כללית ומוחלטת. זה טיבן של התנסויות פנימיות, שברגע הנוכחי, הרגע שבו הן נחוות, הן צובעות את המציאות כולה בצבעי האמת של הרגע, האמת שלהן, וכך הן מתנסחות גם במילים. אי־אפשר לתקן או לשנות זאת בלי לאבד את ניצוץ האמת. “ישנם דברים זורמים” היא אמירה חסרת משמעות, בוודאי בהשוואה ל”הכל זורם”. הרקליטוס חזר וניסח את הדברים גם בדרך שונה: “אי־אפשר לעבור באותו נהר פעמיים”. כיוון שהכל זורם — בפעם השנייה לא יהיה זה אותו נהר שבו עברנו בפעם הראשונה. פַּרְמֶנִידֶס, מורהו של זינון אמר, שאי־אפשר לעבור באותו נהר אפילו פעם אחת.

כל אלה הם היגדים גורפים. לעיתים הפרדוקסליות של ההיגדים אודות העולם הפנימי מקופלת באותו היגד עצמו. הרמב”ם קובע לגבי שאלת הדטרמיניזם וחירות הבחירה: “הכל צפוי והרשות נתונה”, ושלמה אבן גבירול אומר לאלוהים, בהשראת דבריו של איוב: “אברח ממך אליך ואתכסה מחמתך בצלך”.

אם אי־אפשר לבסס את האמת של הדברים שנאמרו למעלה בשבח האי־ידיעה על שלילת היפוכם, כלומר, על שלילת שבחי הידיעה, איך בכל זאת אפשר לבחון אותם? בעולם החיצוני אנחנו בוחנים אמירות כלליות על ידי גזירת ניבוי שלהם, שניתן לאשר או להפריך אותו בניסוי. האמירה “כל הרקפות הפורחות מרכינות את ראשן”, תופרך אם נגלה ולו רקפת אחת פורחת שאינה מרכינה את ראשה. נדמה לי שאין שיטה דומה לבחינת האמת בעולם הפנימי. חז”ל אומרים “ניכרים דברי אמת” ו”דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב”, כלומר, כל אחד יודע לזהות באופן ישיר את האמת כשהוא פוגש בה. האם מדובר באמת מוחלטת, או במה שהוא אמת רק לגביו, באותו מעמד ובאותה שעה? הייתי אומר: מה שהוא אמת לגביו באותו מעמד ובאותה שעה הוא הוא האמת המוחלטת.

בספר נכלל חומר שנכתב במשך למעלה מעשר שנים, תקופה שבמהלכה התרחשו שינויים ניכרים בגישתי לדברים ובהבנתי אותם. אני מניח שהקוראים יבחינו בשינויים הללו, ומקווה שישלימו איתם. כיוון שלא התכוונתי מראש לכלול את הדברים בספר, יש פה ושם גם חזרות בלתי־נמנעות. חלקן נמחק, אבל במקום שההקשר שונה – הושארו גם רעיונות חוזרים. כמובן שרעיונות מרכזיים אחדים חוזרים לאורך הספר כולו.

אני מבקש להודות לאלה שסייעו בהכנת הספר הזה ובהוצאתו לאור: לידידי ד”ר אבנר גליקליך עורך הספר, שבלעדיו לא היה הספר קיים; למשוררת אגי משעול שכתבה את ההקדמה המקורית והמעניינת לספר; לאשתי אילנה תורן־עמית שסייעה בתכנים, בעריכה ובהתקנה לדפוס; לבתי יעל ארד שקראה והעירה על חלק מהחומר. אני מבקש להודות במיוחד לצוות “ספרי עליית הגג” — יהודה ועילאי מלצר, ואיה חורש.

אילן עמית
חורף 2013, תל אביב