למה הומואים אוהבים אירוויזיונים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
למה הומואים אוהבים אירוויזיונים

למה הומואים אוהבים אירוויזיונים

עוד על הספר

דורון בראונשטיין

דורון בראונשטיין (נולד ב-2 במאי 1976) הוא סופר, מחזאי ואמן דאדא רב-תחומי ישראלי. ספריו עוסקים בין היתר בתחום הלהט"ב, שוויון לטרנסג'נדרים, אימוץ ילדים בזוגות חד-מיניים בישראל, וחקר השואה.

החל מגיל 17, תחת שם העט דורון בראון, כתב בעיתונים שונים, ביניהם "במעלה" (עיתון תנועת הנוער העובד והלומד), "זמן תל אביב", "ראש 1", "אנשים" ו"מלאבס". בין השנים 1999–2001 הגיש פינת סיקור אירועי תרבות בתוכנית "יוצאים קבוע" בהנחיית יואב גינאי אשר שודרה בערבי שישי בערוץ הראשון בטלוויזיה.

ב-1999 החל לכתוב ספרים ומאז הוציא לאור עשרות ספרים באנגלית ובעברית. תוכן הכתיבה שלו כולל חיבורים פילוסופיים, מחזות, שירה, ולעיתים קרובות נוגע למיניות. בראונשטיין עצמו הוא ביסקסואל מוצהר ואקטיביסט להט"בי.

בשנת 2020, הועלה המחזה שלו "המעלית" (מתוך ספר המחזות שלו "מה זאת אמנות, לעזאזל?!"). ב-2021 הועלה המחזה שלו "העולם על פי חוה" דרך אפליקציית זום. את התפקיד הראשי גילמה מירי אלוני. ב-2022 הועלה המחזה שלו "קודם תלמדי לאהוב את עצמך" (מתוך ספר המחזות שלו "באהבה, היטלר: אוסף מחזות") דרך אפליקציית זום.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4ma2hbc6

נושאים

תקציר

פרק רביעי: הדיווה הכמוסה, הכלואה, החיה בתוך כל הומו, והתגלמותה בדיוות הגדולות מהחיים של האירוויזיון
 
לתפישתי, בתוך כל הומו – “גברי” כ”נשי” – קיימת, במידה כזו או אחרת, באיזושהי צורה, באיזשהו אופן, דיווה –  גדולה מהחיים, עוצמתית, אפילו שתלטנית לעתים וביצ’ית.
 
ברוב המקרים – הדיווה כמוסה מאוד בתוך ההומו, שלא לומר כלואה. אם תרצו, הדיווה החיה בתוך כל הומו היא “בארון” – כי בחיי היומיום, על תזזיתיותם ומהירות קיומם, אין זמן לתת לאותה הדיווה, לאותה גדולה מהחיים, העוצמתית, השתלטנית – מקום.
 
ההומו הממוצע חי חיים “רגילים”, “נורמליים” למראה בדרך כלל, במקרים רבים ניתן להגדירם אף כ”בורגניים” משהו, ועל אף האאוטסיידריות הגלומה בו מעצם קיומו, בעת המודרנית הוא – אם הוא רוצה בכך ואם לאו – ברוב המקרים משתלב היטב בחברה ההטרוסקסואלית.
 
עם זאת, משהו מאותה הדיווה הקיומית שבו מתפרץ בתחרות האירוויזיון.
 
ההומו רואה בדיוות הגדולות מהחיים המייצגות את המדינות השונות המופיעות באירוויזיון כהשתקפות – גם אם רק השתקפות-פנטזיה, השתקפות-של-חלום – שלו עצמו.
 
בעולם אחר, פנטסטי, הוא היה אולי רוצה להיות הן עצמן: “גדול מהחיים” כמותן, בולט כמותן, ומעל הכל – בעל תעוזה כמותן.
 
אך רוב ההומואים בעת המודרנית אינם בעלי תעוזה בחייהם היומיומיים – לפחות לא כפי שהיו רוצים להיות ולחיות את חייהם באופן יומיומי בפנטזיה שלהם. מעטים הם ההומואים ש”חיים את החלום” – הגדול, הפנטסטי, הראשוני, אותו חלום בו הם הגו בילדותם ובנעוריהם.
 
רוב חולמי החלומות מתעשתים בשלב זה או אחר של חייהם, מתפכחים ומבינים שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ושהם כבר לא יגשימו את אותו חלום גדול שהיה להם פעם. ומי, שלמשל, חלם פעם להיות זמר גדול, מגלה שהחלום הזה כבר לא יוגשם. כל מה שנותר לו הוא להעריץ, לתמוך – שלא לומר לסגוד – לאותן הדיוות הגדולות מהחיים המופיעות באירוויזיון.
 
זוהי, בעצם, דרכו שלו, באופן מסוים, להיות דיווה בעצמו – בעצם התמיכה, הפרגון וההערצה – עד כדי אובססיביות – באותה הדיווה – האמיתית בעצמה רק לכאורה – המופיעה על שלל פומפוזיותה, הגלאם שלה ואף במקרים רבים הטראשיות הקומית-טראגית שבה – על בימת האירוויזיון.
 
ההומו רואה משהו מעצמו בה. הוא מזדהה איתה. עם השונות שלה. עם הייחוד שלה. עם האאוטסיידריות (אם בגוון וצליל קולה, אם בלבושה, אם בסגנון הריקוד שלה, וכו’) שלה. עם הקושי שלה. וכמה שיותר קושי – וקשיים – שעברה אותה הזמרת-הדיווה בחייה האישיים – מה טוב. כמה שסיפור חייה מורכב, מסואב וטראגי יותר (ראה למשל מקרה מרילין מונרו – הן בחייה והן במותה), כך מזדהה איתה יותר ההומו בגלל קשייו שלו ובוחר בה להיות ה-דיווה שלו, מושא ההערצה האולטימטיבי שלו.
 
כאשר חושבים על כך, יש בזה היגיון רב. מה שההומו הממוצע לא הצליח לעשות, להגשים, בחייו שלו, הוא מוצא כעת באישה זרה ומעביר את כל היהב שלו מעצמו – אליה. הוא משליך את כל תקוותיו, כיסופיו וחלומותיו שלו – על הדיווה בה בחר לייצגו.
 
הצלחתן של “דיוות” רבות – גם ללא כל קשר לתחרות האירוויזיון – הייתה מאז ומעולם תלויה בהערצתם של “ההומואים שלהן”. לשם הדוגמה אזכיר את ברברה סטרייסנד, שר, מדונה וליידי גאגא כנשים שנסגדו לאורך השנים על ידי גייז שהזדהו איתן – על ייחודיותן ועל סיפור חייהן יוצא הדופן: סיפור של מאבק, של שונות ושל אאוטסיידריות – ובכך רוממו אותן והכתירו אותן לכוכבות-העל שהן – כל אחת בדרכה.

פרק ראשון

פרק רביעי: הדיווה הכמוסה, הכלואה, החיה בתוך כל הומו, והתגלמותה בדיוות הגדולות מהחיים של האירוויזיון
 
לתפישתי, בתוך כל הומו – “גברי” כ”נשי” – קיימת, במידה כזו או אחרת, באיזושהי צורה, באיזשהו אופן, דיווה –  גדולה מהחיים, עוצמתית, אפילו שתלטנית לעתים וביצ’ית.
 
ברוב המקרים – הדיווה כמוסה מאוד בתוך ההומו, שלא לומר כלואה. אם תרצו, הדיווה החיה בתוך כל הומו היא “בארון” – כי בחיי היומיום, על תזזיתיותם ומהירות קיומם, אין זמן לתת לאותה הדיווה, לאותה גדולה מהחיים, העוצמתית, השתלטנית – מקום.
 
ההומו הממוצע חי חיים “רגילים”, “נורמליים” למראה בדרך כלל, במקרים רבים ניתן להגדירם אף כ”בורגניים” משהו, ועל אף האאוטסיידריות הגלומה בו מעצם קיומו, בעת המודרנית הוא – אם הוא רוצה בכך ואם לאו – ברוב המקרים משתלב היטב בחברה ההטרוסקסואלית.
 
עם זאת, משהו מאותה הדיווה הקיומית שבו מתפרץ בתחרות האירוויזיון.
 
ההומו רואה בדיוות הגדולות מהחיים המייצגות את המדינות השונות המופיעות באירוויזיון כהשתקפות – גם אם רק השתקפות-פנטזיה, השתקפות-של-חלום – שלו עצמו.
 
בעולם אחר, פנטסטי, הוא היה אולי רוצה להיות הן עצמן: “גדול מהחיים” כמותן, בולט כמותן, ומעל הכל – בעל תעוזה כמותן.
 
אך רוב ההומואים בעת המודרנית אינם בעלי תעוזה בחייהם היומיומיים – לפחות לא כפי שהיו רוצים להיות ולחיות את חייהם באופן יומיומי בפנטזיה שלהם. מעטים הם ההומואים ש”חיים את החלום” – הגדול, הפנטסטי, הראשוני, אותו חלום בו הם הגו בילדותם ובנעוריהם.
 
רוב חולמי החלומות מתעשתים בשלב זה או אחר של חייהם, מתפכחים ומבינים שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ושהם כבר לא יגשימו את אותו חלום גדול שהיה להם פעם. ומי, שלמשל, חלם פעם להיות זמר גדול, מגלה שהחלום הזה כבר לא יוגשם. כל מה שנותר לו הוא להעריץ, לתמוך – שלא לומר לסגוד – לאותן הדיוות הגדולות מהחיים המופיעות באירוויזיון.
 
זוהי, בעצם, דרכו שלו, באופן מסוים, להיות דיווה בעצמו – בעצם התמיכה, הפרגון וההערצה – עד כדי אובססיביות – באותה הדיווה – האמיתית בעצמה רק לכאורה – המופיעה על שלל פומפוזיותה, הגלאם שלה ואף במקרים רבים הטראשיות הקומית-טראגית שבה – על בימת האירוויזיון.
 
ההומו רואה משהו מעצמו בה. הוא מזדהה איתה. עם השונות שלה. עם הייחוד שלה. עם האאוטסיידריות (אם בגוון וצליל קולה, אם בלבושה, אם בסגנון הריקוד שלה, וכו’) שלה. עם הקושי שלה. וכמה שיותר קושי – וקשיים – שעברה אותה הזמרת-הדיווה בחייה האישיים – מה טוב. כמה שסיפור חייה מורכב, מסואב וטראגי יותר (ראה למשל מקרה מרילין מונרו – הן בחייה והן במותה), כך מזדהה איתה יותר ההומו בגלל קשייו שלו ובוחר בה להיות ה-דיווה שלו, מושא ההערצה האולטימטיבי שלו.
 
כאשר חושבים על כך, יש בזה היגיון רב. מה שההומו הממוצע לא הצליח לעשות, להגשים, בחייו שלו, הוא מוצא כעת באישה זרה ומעביר את כל היהב שלו מעצמו – אליה. הוא משליך את כל תקוותיו, כיסופיו וחלומותיו שלו – על הדיווה בה בחר לייצגו.
 
הצלחתן של “דיוות” רבות – גם ללא כל קשר לתחרות האירוויזיון – הייתה מאז ומעולם תלויה בהערצתם של “ההומואים שלהן”. לשם הדוגמה אזכיר את ברברה סטרייסנד, שר, מדונה וליידי גאגא כנשים שנסגדו לאורך השנים על ידי גייז שהזדהו איתן – על ייחודיותן ועל סיפור חייהן יוצא הדופן: סיפור של מאבק, של שונות ושל אאוטסיידריות – ובכך רוממו אותן והכתירו אותן לכוכבות-העל שהן – כל אחת בדרכה.

דורון בראונשטיין

דורון בראונשטיין (נולד ב-2 במאי 1976) הוא סופר, מחזאי ואמן דאדא רב-תחומי ישראלי. ספריו עוסקים בין היתר בתחום הלהט"ב, שוויון לטרנסג'נדרים, אימוץ ילדים בזוגות חד-מיניים בישראל, וחקר השואה.

החל מגיל 17, תחת שם העט דורון בראון, כתב בעיתונים שונים, ביניהם "במעלה" (עיתון תנועת הנוער העובד והלומד), "זמן תל אביב", "ראש 1", "אנשים" ו"מלאבס". בין השנים 1999–2001 הגיש פינת סיקור אירועי תרבות בתוכנית "יוצאים קבוע" בהנחיית יואב גינאי אשר שודרה בערבי שישי בערוץ הראשון בטלוויזיה.

ב-1999 החל לכתוב ספרים ומאז הוציא לאור עשרות ספרים באנגלית ובעברית. תוכן הכתיבה שלו כולל חיבורים פילוסופיים, מחזות, שירה, ולעיתים קרובות נוגע למיניות. בראונשטיין עצמו הוא ביסקסואל מוצהר ואקטיביסט להט"בי.

בשנת 2020, הועלה המחזה שלו "המעלית" (מתוך ספר המחזות שלו "מה זאת אמנות, לעזאזל?!"). ב-2021 הועלה המחזה שלו "העולם על פי חוה" דרך אפליקציית זום. את התפקיד הראשי גילמה מירי אלוני. ב-2022 הועלה המחזה שלו "קודם תלמדי לאהוב את עצמך" (מתוך ספר המחזות שלו "באהבה, היטלר: אוסף מחזות") דרך אפליקציית זום.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/4ma2hbc6

עוד על הספר

נושאים

למה הומואים אוהבים אירוויזיונים דורון בראונשטיין
פרק רביעי: הדיווה הכמוסה, הכלואה, החיה בתוך כל הומו, והתגלמותה בדיוות הגדולות מהחיים של האירוויזיון
 
לתפישתי, בתוך כל הומו – “גברי” כ”נשי” – קיימת, במידה כזו או אחרת, באיזושהי צורה, באיזשהו אופן, דיווה –  גדולה מהחיים, עוצמתית, אפילו שתלטנית לעתים וביצ’ית.
 
ברוב המקרים – הדיווה כמוסה מאוד בתוך ההומו, שלא לומר כלואה. אם תרצו, הדיווה החיה בתוך כל הומו היא “בארון” – כי בחיי היומיום, על תזזיתיותם ומהירות קיומם, אין זמן לתת לאותה הדיווה, לאותה גדולה מהחיים, העוצמתית, השתלטנית – מקום.
 
ההומו הממוצע חי חיים “רגילים”, “נורמליים” למראה בדרך כלל, במקרים רבים ניתן להגדירם אף כ”בורגניים” משהו, ועל אף האאוטסיידריות הגלומה בו מעצם קיומו, בעת המודרנית הוא – אם הוא רוצה בכך ואם לאו – ברוב המקרים משתלב היטב בחברה ההטרוסקסואלית.
 
עם זאת, משהו מאותה הדיווה הקיומית שבו מתפרץ בתחרות האירוויזיון.
 
ההומו רואה בדיוות הגדולות מהחיים המייצגות את המדינות השונות המופיעות באירוויזיון כהשתקפות – גם אם רק השתקפות-פנטזיה, השתקפות-של-חלום – שלו עצמו.
 
בעולם אחר, פנטסטי, הוא היה אולי רוצה להיות הן עצמן: “גדול מהחיים” כמותן, בולט כמותן, ומעל הכל – בעל תעוזה כמותן.
 
אך רוב ההומואים בעת המודרנית אינם בעלי תעוזה בחייהם היומיומיים – לפחות לא כפי שהיו רוצים להיות ולחיות את חייהם באופן יומיומי בפנטזיה שלהם. מעטים הם ההומואים ש”חיים את החלום” – הגדול, הפנטסטי, הראשוני, אותו חלום בו הם הגו בילדותם ובנעוריהם.
 
רוב חולמי החלומות מתעשתים בשלב זה או אחר של חייהם, מתפכחים ומבינים שחלומות לחוד ומציאות לחוד, ושהם כבר לא יגשימו את אותו חלום גדול שהיה להם פעם. ומי, שלמשל, חלם פעם להיות זמר גדול, מגלה שהחלום הזה כבר לא יוגשם. כל מה שנותר לו הוא להעריץ, לתמוך – שלא לומר לסגוד – לאותן הדיוות הגדולות מהחיים המופיעות באירוויזיון.
 
זוהי, בעצם, דרכו שלו, באופן מסוים, להיות דיווה בעצמו – בעצם התמיכה, הפרגון וההערצה – עד כדי אובססיביות – באותה הדיווה – האמיתית בעצמה רק לכאורה – המופיעה על שלל פומפוזיותה, הגלאם שלה ואף במקרים רבים הטראשיות הקומית-טראגית שבה – על בימת האירוויזיון.
 
ההומו רואה משהו מעצמו בה. הוא מזדהה איתה. עם השונות שלה. עם הייחוד שלה. עם האאוטסיידריות (אם בגוון וצליל קולה, אם בלבושה, אם בסגנון הריקוד שלה, וכו’) שלה. עם הקושי שלה. וכמה שיותר קושי – וקשיים – שעברה אותה הזמרת-הדיווה בחייה האישיים – מה טוב. כמה שסיפור חייה מורכב, מסואב וטראגי יותר (ראה למשל מקרה מרילין מונרו – הן בחייה והן במותה), כך מזדהה איתה יותר ההומו בגלל קשייו שלו ובוחר בה להיות ה-דיווה שלו, מושא ההערצה האולטימטיבי שלו.
 
כאשר חושבים על כך, יש בזה היגיון רב. מה שההומו הממוצע לא הצליח לעשות, להגשים, בחייו שלו, הוא מוצא כעת באישה זרה ומעביר את כל היהב שלו מעצמו – אליה. הוא משליך את כל תקוותיו, כיסופיו וחלומותיו שלו – על הדיווה בה בחר לייצגו.
 
הצלחתן של “דיוות” רבות – גם ללא כל קשר לתחרות האירוויזיון – הייתה מאז ומעולם תלויה בהערצתם של “ההומואים שלהן”. לשם הדוגמה אזכיר את ברברה סטרייסנד, שר, מדונה וליידי גאגא כנשים שנסגדו לאורך השנים על ידי גייז שהזדהו איתן – על ייחודיותן ועל סיפור חייהן יוצא הדופן: סיפור של מאבק, של שונות ושל אאוטסיידריות – ובכך רוממו אותן והכתירו אותן לכוכבות-העל שהן – כל אחת בדרכה.