לימונוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לימונוב
מכר
מאות
עותקים
לימונוב
מכר
מאות
עותקים

לימונוב

4.3 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: עמית רוטברד
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 357 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 57 דק'

עמנואל קארר

עמנואל קארר נולד בפריז ב-1957. הוא סופר עטור פרסים, מבקר קולנוע, תסריטאי ובמאי.

תקציר

"לימונוב אינו דמות בדיונית. אני מכיר אותו. הוא היה פרחח באוקראינה; אליל של האנדרגראונד הסובייטי; הומלס, אחר כך משרת בביתו של מיליארדר במנהטן; סופר אופנתי בפריז; חייל אובד בבלקנים; ועכשיו, בבלגן העצום של אחרי הקומוניזם, מנהיג כריזמטי זקן של מפלגת צעירים נואשים. הוא רואה בעצמו גיבור, ואפשר לראות בו מנוול: בנקודה הזאת אני משהה את השיפוט שלי.
אלו חיים מסוכנים: חיים רבי תהפוכות שאומרים משהו. לא רק עליו, על לימונוב, לא רק על רוסיה, אלא גם על הסיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה."
 
עמנואל קארר, מהסופרים הבולטים בצרפת, מספר את סיפור חייו הלא–ייאמן של הסופר אדוארד לימונוב, כיום מנהיגה של המפלגה הנציונל–בולשביקית ברוסיה. לימונוב, ספק–רומן ספק–ביוגרפיה, היה רב מכר גדול וזכה בפרס רנודו ובפרס הפרסים לשנת 2011.

פרק ראשון

1
 
 
עד שחוסלה אנה פוליטקובסקאיה בחדר המדרגות של בניין מגוריה, ב-7 באוקטובר 2006, רק האנשים שהתעניינו מקרוב במלחמות צ'צ'ניה הכירו את שמה של העיתונאית האמיצה הזאת, מתנגדת מוצהרת למדיניותו של ולדימיר פוטין. בן־לילה, פניה העצובים והתקיפים הפכו במערב לסמל של חופש הביטוי. בדיוק סיימתי אז לצלם סרט דוקומנטרי בעיר רוסית קטנה, נמצאתי לעתים קרובות ברוסיה, ולכן, ברגע שפורסמה הידיעה, הציע לי מגזין כלשהו לעלות על הטיסה הראשונה למוסקבה. המשימה שלי לא היתה לחקור את נסיבות מותה של פוליטקובסקאיה, אלא לשוחח עם אנשים שהכירו אותה ואהבו אותה. כך העברתי שבוע במשרדי נוֹבַאיה גאזֵטָה, העיתון שבו היתה כתבת־כוכבת, ששימשו גם את האגודה להגנה על זכויות האדם ואת הוועד שהקימו אמהות של חיילים שנהרגו או שנפצעו בצ'צ'ניה. המשרדים הללו היו זעירים, מוארים בקושי, מצוידים במחשבים ישנים. גם הפעילים שאירחו אותי היו בדרך כלל מבוגרים, מספרם המועט היה די פתטי. זה היה חוג חברתי קטן, שכולם הכירו בו את כולם, ובמהרה הכרתי בו את כולם גם אני. החוג החברתי הזה היה למעשה האופוזיציה הדמוקרטית היחידה ברוסיה.
 
מלבד כמה ידידים רוסים, הכרתי במוסקבה חוג חברתי קטן אחר, שהורכב ממהגרים צרפתים, מעיתונאים ומאנשי עסקים. כשסיפרתי להם, בערב, על ביקורַי במהלך היום, הם חייכו אלי בסלחנות־מה: הדמוקרטים הערכיים הללו שעליהם דיברתי, פעילי זכויות האדם האלה, היו אכן אנשים מכובדים, אך לאמיתו של דבר, לאף אחד לא היה אכפת מהם. הם ניהלו מאבק שכישלונו ידוע מראש - בארץ שבה לא הוטרד איש בשל חירויות בסיסיות, ובלבד שלכל אחד תהיה הזכות להתעשר. עם זאת, כמעט בלי יוצא מהכלל, לא היה דבר שעצבן את ידידי המהגרים, כל אחד לפי אופיו, כמו הדעה שרווחה בצרפת, ולפיה רצח פוליטקובסקאיה הוזמן על ידי הפס"ב - שירות הביטחון הפדרלי שנקרא בימי ברית המועצות קג"ב - והיתה מקובלת פחות או יותר גם על פוטין עצמו.
 
"שמע," אמר לי פאבל, איש אקדמיה צרפתי־רוסי שהפך לאיש עסקים, "צריך להפסיק לדבר שטויות. אתה יודע מה קראתי - בנוּבֶל אוֹבּזֶרווטֶר, אני חושב? שבהחלט מוזר שפוליטקובסקאיה חוסלה, כביכול במקרה, ביום ההולדת של פוטין. כביכול במקרה! אתה קולט את מידת הטמטום שצריך כדי לכתוב שחור על גבי לבן כביכול במקרה? אתה מתאר לעצמך את התמונה? ישיבת חירום בפס"ב. הבוס אומר: בחורים, חייבים לשבור את הראש, בקרוב יחול יום הולדתו של ולדימיר פוטין. צריך לחשוב על מתנה שתשמח אותו. למישהו יש רעיון? עולות כמה הצעות, ואז מישהו אומר: ואם נגיש לו את הראש של אנה פוליטקובסקאיה, האישה המעצבנת הזאת שכל מה שהיא עושה זה למתוח עליו ביקורת? מלמולי הסכמה בקרב הנוכחים. איזה רעיון נהדר! לעבודה, ילדים, יש לכם יד חופשית. תסלח לי," אמר פאבל, "אבל אני לא קונה את התסריט הזה. בגרסה הרוסית של Tontons flingueurs,1 אולי. במציאות, לא. ואתה יודע מה? המציאות היא מה שפוטין אמר, שממש הכה בהלם את יפי הנפש במערב: הרצח של אנה פוליטקובסקאיה והרעש שעושים סביבו גורמים לקרמלין נזק הרבה יותר גדול מהמאמרים שהיא כתבה בעודה בחיים, בעיתון שלה שאף אחד לא קרא."
 
הקשבתי לפאבל ולחבריו, בדירות הנאות שהוא ושכמותו שכרו בסכומי עתק במרכז מוסקבה. הם הגנו על השלטון באומרם שראשית, הדברים יכלו להיות גרועים פי אלף, ושנית, הרוסים מרוצים מהמצב - אז בשם מה מטיפים להם מוסר? אבל הקשבתי גם לנשים עצובות ושחוקות שבמשך היום סיפרו לי סיפורים על חטיפות ליליות במכוניות נטולות לוחיות רישוי, על חיילים שמעונים לא על ידי האויב אלא על ידי מפקדיהם, ובעיקר על אי־צדק. זה מה שעלה שוב ושוב ללא הפסק. אם המשטרה או הצבא מושחתים, זו דרכו של עולם. אם חיי האדם זולים, הרי זה חלק מהמסורת הרוסית. אבל את היהירות והכוחנות שהפעילו נציגי השלטון על אזרחים פשוטים שחירפו את נפשם בבקשם מהם דין וחשבון, את הוודאות שייענשו על כך - את זה לא היו מוכנים לסבול לא אמהות החיילים, לא אמהות הילדים שנטבחו בבית הספר בבֶּסְלַאן, בקוקאס, ולא קרוביהם של קורבנות תיאטרון דוּבְּרוֹבְקָה.
 
 
 
כזכור, זה קרה באוקטובר 2002. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שידרו רק את זה במשך שלושה ימים. טרוריסטים צ'צ'נים לקחו בשבי את כל קהל הצופים בתיאטרון בעת שצפו בקומדיה מוזיקלית בשם Nord-Ost. כוחות הביטחון המיוחדים, שסירבו לכל משא־ומתן, פתרו את הבעיה בריסוס השובים והשבויים כאחד בגז, וזכו לגיבוי של הנשיא פוטין, אשר בירך אותם בחמימות. יש ויכוח על מספר הקורבנות האזרחיים - הוא נע בסביבות מאה וחמישים - וקרוביהם נתפסים כמשתפי פעולה עם טרוריסטים, מפני שהם שואלים אם לא היה אפשר לנסות לפעול אחרת ולנהוג בהם, בהם ובאבלם, בקצת פחות הזנחה. מאז, מדי שנה בשנה, הם נאספים לטקס זיכרון, שהמשטרה אמנם לא מעזה לאסור את קיומו אבל משגיחה עליו כאילו היה התקהלות חתרנית - מה שאכן הפך להיות, למעשה.
 
הלכתי לשם. אני מעריך שהיו כמאתיים, שלוש מאות איש ברחבת התיאטרון, וסביבם אינספור אנשי אומו"ן, 2 שהם המקבילה הרוסית לסר"ס שלנו, חובשים קסדות כמותם, חמושים במגינים ובאלות כבדות. גשם התחיל יורד. מטריות נפתחו מעל נרות, שבמעטפת הנייר הכרוכה סביבם כדי להגן על האצבעות מפני השעווה הרותחת, הזכירו לי את הטקסים הדתיים שלקחו אותי אליהם בחג הפסחא בילדותי. את האיקונות החליפו שלטים, עם תמונות המתים ושמותיהם. האנשים שנשאו את השלטים ואת הנרות הללו היו יתומים, אלמנות ואלמנים, והורים שאיבדו את ילדיהם - לא קיימת לזה מילה מיוחדת ברוסית וגם לא בצרפתית. שום נציג של המדינה לא טרח לבוא, כפי שציין בזעם כבוש נציג המשפחות, שהשמיע כמה מילים - היחידות שנאמרו במהלך הטקס כולו. לא נאומים, לא ססמאות, לא שירים. כולם הסתפקו בעמידה דוממת, הנרות בידיהם, או דיברו בקול נמוך, בקבוצות קטנות, בין סוללות אנשי האומו"ן שצרו על האזור. כשהתבוננתי סביבי זיהיתי כמה וכמה פרצופים: חוץ מהמשפחות האבלות היו שם כל המי ומי של העולם הקטן הזה של מתנגדי השלטון שבו סיירתי זה שבוע, והחלפתי איתם כמה מחוות ראש שנשאו חותם של יגון מנומס.
 
בראש גרם המדרגות, לפני דלתות התיאטרון המוגפות, צללית אחת נראתה לי מוכרת מעט, אבל לא הצלחתי לזהותה. זה היה גבר לבוש במעיל שחור, אוחז נר כמו האחרים, מוקף בכמה אנשים שאיתם דיבר בחצי קול. ממקומו במרכז המעגל, מתנשא מעל ההמון, מרוחק אך מושך את המבט, הוא עשה רושם של איש חשוב, ובאופן מוזר חשבתי על ראש כנופיה המלווה בשומרי ראשו שבא להשתתף בטקס הקבורה של אחד מאנשיו. ראיתי בחטף רק את צדודיתו, את צווארון מעילו המורם שכיסה על זקנקן. אישה שעמדה לצדי והבחינה בו גם היא אמרה לשכנתה: "אדוארד כאן, זה טוב." הוא סובב את ראשו, כאילו שמע אותה על אף המרחק. להבת הנר סיתתה את תווי פניו.
 
זיהיתי את לימונוב.

עמנואל קארר

עמנואל קארר נולד בפריז ב-1957. הוא סופר עטור פרסים, מבקר קולנוע, תסריטאי ובמאי.

סקירות וביקורות

פרא אדם המפגש בין סיפורו הפרוע של אדוארד לימונוב לדמותו של המחבר עמנואל קארר הופכת את 'לימונוב' לספר מרתק לפני שנים קראתי ספר שהותיר עליי רושם חזק. קראו לו 'זה אני, אדיצ'קה' (הוצאת עם עובד)
- אוטוביוגרפיה חשופה של מהגר רוסי שחי בארה"ב בשנות ה-‭,70‬ שונא את הקפיטליזם האמריקאי, שוכב עם גברים ונשים כאחד וחי חיי נוודות ועוני במנהטן. זו הייתה הבלחה ספרותית מיוחדת במינה, מין המשך למסורת הפראית של 'כתבים מן המרתף' של דוסטויבסקי ו'מסע אל קצה הלילה' של סלין, שמשלבת בין חושפנות חסרת בושה, זעם חסר מצרים וביקורת חברתית רדיקלית ולא מנומסת שקשה למקם על הציר שבין "שמאל" ל"ימין‭."‬
לימים שמעתי שהמחבר, אדוארד לימונוב, חזר לרוסיה שאחרי התפרקות ברית המועצות, הנהיג שם תנועה מעין פשיסטית ואף ישב בכלא. אם כך, באמת פרא אדם הלימונוב הזה, חשבתי; או כדברי ברטרנד ראסל: כשאתה שואל את עצמך מהי צורת השלטון שהולמת דמויות פראיות כמו אלו שברומנים של דוסטויבסקי, אתה מבין מדוע ברוסיה תמיד היה ויהיה משטר עריצות.
והנה עכשיו תירגמו בבבל ביוגרפיה של לימונוב מאת סופר צרפתי שהכיר אותו בשנים שבהן
לימונוב חי בפריז. מתברר שהרומנים של לימונוב, שאותם כתב כגולה בארה"ב, זכו לתהודה דווקא בצרפת בשנות ה-‭.80‬

זו ביוגרפיה מרתקת קודם כל כי החיים של לימונוב מרתקים. לימונוב הוא שילוב של "וולבק, לוריד וכהן רבנדיט‭,"‬ כמו שמציין הביוגרף. הוא נולד ב-‭,1943‬ בן של קצין אוקראיני זוטר במשטרה החשאית
הסובייטית. בנעוריו היה פרחח ופושע זעיר כמו גם משורר אנרכיסט בחוגי הבוהמה הרוסית בחרקוב ואחר
כך במוסקבה. באותן שנים הסתובב בחוגי הדיסידנטים הרוסים, אבל הוא, שדווקא רחש חיבה לסטלין, סלד מההומניזם שלהם ועיין את אנשי הספרות המעודנים והמטיפנים שניצבו בלב הסצינה הדיסידנטית, יוסף ברור דסקי ואלכסנדר סולז'ניצין בהתאמה. אבל גם סוג של פנקיסט, כפי שהיה לימונוב, לא היה אהוד בברה"מ, והוא ומולדתו נפרדו בהקלה הדדית בתחילת שנות ה-‭.70‬ הוא היגר לארה"ב ובניו-יורק חווה עוני והשפלה, עבד כמשרת בביתו של מיר ליארדר שאותו שנא ובו קינא. הוא ניסה לפרסם את ספריו ללא הצלחה ואהובתו הרוסייה נטשה אותו.

ההצלחה המסוימת באה לבסוף מכיוון צרפת, כאמור, ולימונוב עקר לשם כשהוא ממשיך לפרסם רומנים וידויים שערורייתיים (ביניהם הספר בעל השם הנהדר 'יומנו של מספידן‭ .('‬ אבל הוא לא שקט על שמריו ועל ספריו. בשנות ה-90 צידד בסרבים במלחמת יוגוסלביה ואף השתתף בקרבות ובמצור על קוסובו, כי כל גבר חייב להר תנסות לפחות במלחמה אחת בחייו. הוא תיעב את גורבצ'וב ואחריו את ילצין והקים ברוסיה תנועה "נציונלרבולשביקית" שעיינה את הסדר ההיפרר קפיטליסטי החדש ברוסיה. כך תקף לימים את פוטין מימין ומשמאל בורזמנית, ואף ישב בכלא באשמת טרוריזם. במרוצת שנות האלפיים הפך לימונוב במפתיע, ובמין פיתול של ההיסטוריה הרוסית, למצדד בערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי כנגד משטרו של פוטין.

מבחינה סגנונית, חלקים מסוימים כאן כתובים מתוך היצמדות לתודעתו של לימונוב, כך שעל אף שקארר כתב ביוגרפיה מסורתית, והוא צועד בער קבות חיי מושאה באופן כרונולוגי, 'לימונוב' נקרא כיצירה ספרותית מושכת לקריאה.

אבל הספר הזה מרתק לא רק מכיוון שגיבורו מרתק. יש בספר דמות מעניינת נוספת שהיא דמותו של כותב הביוגרפיה, הסופר עמנואל קארר. קארר הוא נכד לרוסים "לבנים" שהיגרו לצרפת אחרי פרוץ המהפכה, ואמו היא היסטוריונית נודעת של ברית המועצות. קארר מספר לנו הרבה על עצמו, ובנקודה מסוימת בספר אף מוחה על כך שלימונוב, שאותו ראיין רבות, מעולם לא שאל אותו שאלה על חייו שלו. ההערה הזו, גם אם מעט בכיינית, משתר לבת בהצגת דמות המשנה של הביוגרף שמוסיפה עניין רב לספר.

קארר מספר, למשל, שלימונוב הציב בפניו את האתגר להתמודד עם הלימונוב שקיים בתוכו. פשיזם הוא "האופן שבו כל אחד מאיתנו מסתגל לעובדה הנחרצת שהחיים אינם צודקים ושבני האדם אינם שווים ‭ [...]‬ ניטשה, לימונוב והמהות הזאת שבנו, שאני מכנה פשיסטית, אומרים בקול אחד: 'זאת המציאות, כזה ‭ ."'העולם‬ כנגד הפשיזם הזה, הלימונובי החמוץ, מציע קארר תפיסה בודיהיסטית שלפיה, כפי שהדבר מנוסח בסוטרה בודיהיסטית, "האיש התופס את עצמו כנעלה, נחות או אפילו שווה ביחס לאיש אחר אינו מבין את המציאות‭."‬ והנה רווח נוסף מספרו של קארר: הוא מלמד אותנו לא רק על הביוגרף אלא על הזירה האינטלקטואלית בצרפת. הוא מלמד אותנו, למשל, על התפשטות רעיונות בודהיסטיים, לעיתים סנטימנטליים, אצל האינטלקטואלים הצרפתים. הוא מלמד אותנו, למשל, על המקום הנרחב שתופסת התרבות האנגלוסקסית, גבוהה ונמוכה, בעולם האסוציאציות של קארר - שימוש תרבותי שנראה לי כסוג של התרסה מצד אינטלקטואלים צרפתים שאינם חלק מהשמאל הצרפתי, כדוגמת קארר.

'‭,'לימונוב‬ אם כן, מומלץ לקריאה כי התהפוכות שעברו על גיבורו - נדודים בין שתי האופציות הפוליטיות-כלכליות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-‭- 20‬ הופכות את סיפורו ל"סיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה‭,"‬ כדברי קארר, שאת הסיפור מעשירה גם אישיותו הצנועה.

עוד 3 ספרים של עמנואל קארר:
כיתת השלג ‭ 1995 <‬
הצד האחר ‭ 2000 <‬
חלום רוסי ‭ 2007 < ‬

בתמונה: אדוארד לימונוב, 1980
אריק גלסנר 7 לילות 22/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: עמית רוטברד
  • הוצאה: ידיעות ספרים, בבל
  • תאריך הוצאה: ינואר 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 357 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 57 דק'

סקירות וביקורות

פרא אדם המפגש בין סיפורו הפרוע של אדוארד לימונוב לדמותו של המחבר עמנואל קארר הופכת את 'לימונוב' לספר מרתק לפני שנים קראתי ספר שהותיר עליי רושם חזק. קראו לו 'זה אני, אדיצ'קה' (הוצאת עם עובד)
- אוטוביוגרפיה חשופה של מהגר רוסי שחי בארה"ב בשנות ה-‭,70‬ שונא את הקפיטליזם האמריקאי, שוכב עם גברים ונשים כאחד וחי חיי נוודות ועוני במנהטן. זו הייתה הבלחה ספרותית מיוחדת במינה, מין המשך למסורת הפראית של 'כתבים מן המרתף' של דוסטויבסקי ו'מסע אל קצה הלילה' של סלין, שמשלבת בין חושפנות חסרת בושה, זעם חסר מצרים וביקורת חברתית רדיקלית ולא מנומסת שקשה למקם על הציר שבין "שמאל" ל"ימין‭."‬
לימים שמעתי שהמחבר, אדוארד לימונוב, חזר לרוסיה שאחרי התפרקות ברית המועצות, הנהיג שם תנועה מעין פשיסטית ואף ישב בכלא. אם כך, באמת פרא אדם הלימונוב הזה, חשבתי; או כדברי ברטרנד ראסל: כשאתה שואל את עצמך מהי צורת השלטון שהולמת דמויות פראיות כמו אלו שברומנים של דוסטויבסקי, אתה מבין מדוע ברוסיה תמיד היה ויהיה משטר עריצות.
והנה עכשיו תירגמו בבבל ביוגרפיה של לימונוב מאת סופר צרפתי שהכיר אותו בשנים שבהן
לימונוב חי בפריז. מתברר שהרומנים של לימונוב, שאותם כתב כגולה בארה"ב, זכו לתהודה דווקא בצרפת בשנות ה-‭.80‬

זו ביוגרפיה מרתקת קודם כל כי החיים של לימונוב מרתקים. לימונוב הוא שילוב של "וולבק, לוריד וכהן רבנדיט‭,"‬ כמו שמציין הביוגרף. הוא נולד ב-‭,1943‬ בן של קצין אוקראיני זוטר במשטרה החשאית
הסובייטית. בנעוריו היה פרחח ופושע זעיר כמו גם משורר אנרכיסט בחוגי הבוהמה הרוסית בחרקוב ואחר
כך במוסקבה. באותן שנים הסתובב בחוגי הדיסידנטים הרוסים, אבל הוא, שדווקא רחש חיבה לסטלין, סלד מההומניזם שלהם ועיין את אנשי הספרות המעודנים והמטיפנים שניצבו בלב הסצינה הדיסידנטית, יוסף ברור דסקי ואלכסנדר סולז'ניצין בהתאמה. אבל גם סוג של פנקיסט, כפי שהיה לימונוב, לא היה אהוד בברה"מ, והוא ומולדתו נפרדו בהקלה הדדית בתחילת שנות ה-‭.70‬ הוא היגר לארה"ב ובניו-יורק חווה עוני והשפלה, עבד כמשרת בביתו של מיר ליארדר שאותו שנא ובו קינא. הוא ניסה לפרסם את ספריו ללא הצלחה ואהובתו הרוסייה נטשה אותו.

ההצלחה המסוימת באה לבסוף מכיוון צרפת, כאמור, ולימונוב עקר לשם כשהוא ממשיך לפרסם רומנים וידויים שערורייתיים (ביניהם הספר בעל השם הנהדר 'יומנו של מספידן‭ .('‬ אבל הוא לא שקט על שמריו ועל ספריו. בשנות ה-90 צידד בסרבים במלחמת יוגוסלביה ואף השתתף בקרבות ובמצור על קוסובו, כי כל גבר חייב להר תנסות לפחות במלחמה אחת בחייו. הוא תיעב את גורבצ'וב ואחריו את ילצין והקים ברוסיה תנועה "נציונלרבולשביקית" שעיינה את הסדר ההיפרר קפיטליסטי החדש ברוסיה. כך תקף לימים את פוטין מימין ומשמאל בורזמנית, ואף ישב בכלא באשמת טרוריזם. במרוצת שנות האלפיים הפך לימונוב במפתיע, ובמין פיתול של ההיסטוריה הרוסית, למצדד בערכים דמוקרטיים של חופש הביטוי כנגד משטרו של פוטין.

מבחינה סגנונית, חלקים מסוימים כאן כתובים מתוך היצמדות לתודעתו של לימונוב, כך שעל אף שקארר כתב ביוגרפיה מסורתית, והוא צועד בער קבות חיי מושאה באופן כרונולוגי, 'לימונוב' נקרא כיצירה ספרותית מושכת לקריאה.

אבל הספר הזה מרתק לא רק מכיוון שגיבורו מרתק. יש בספר דמות מעניינת נוספת שהיא דמותו של כותב הביוגרפיה, הסופר עמנואל קארר. קארר הוא נכד לרוסים "לבנים" שהיגרו לצרפת אחרי פרוץ המהפכה, ואמו היא היסטוריונית נודעת של ברית המועצות. קארר מספר לנו הרבה על עצמו, ובנקודה מסוימת בספר אף מוחה על כך שלימונוב, שאותו ראיין רבות, מעולם לא שאל אותו שאלה על חייו שלו. ההערה הזו, גם אם מעט בכיינית, משתר לבת בהצגת דמות המשנה של הביוגרף שמוסיפה עניין רב לספר.

קארר מספר, למשל, שלימונוב הציב בפניו את האתגר להתמודד עם הלימונוב שקיים בתוכו. פשיזם הוא "האופן שבו כל אחד מאיתנו מסתגל לעובדה הנחרצת שהחיים אינם צודקים ושבני האדם אינם שווים ‭ [...]‬ ניטשה, לימונוב והמהות הזאת שבנו, שאני מכנה פשיסטית, אומרים בקול אחד: 'זאת המציאות, כזה ‭ ."'העולם‬ כנגד הפשיזם הזה, הלימונובי החמוץ, מציע קארר תפיסה בודיהיסטית שלפיה, כפי שהדבר מנוסח בסוטרה בודיהיסטית, "האיש התופס את עצמו כנעלה, נחות או אפילו שווה ביחס לאיש אחר אינו מבין את המציאות‭."‬ והנה רווח נוסף מספרו של קארר: הוא מלמד אותנו לא רק על הביוגרף אלא על הזירה האינטלקטואלית בצרפת. הוא מלמד אותנו, למשל, על התפשטות רעיונות בודהיסטיים, לעיתים סנטימנטליים, אצל האינטלקטואלים הצרפתים. הוא מלמד אותנו, למשל, על המקום הנרחב שתופסת התרבות האנגלוסקסית, גבוהה ונמוכה, בעולם האסוציאציות של קארר - שימוש תרבותי שנראה לי כסוג של התרסה מצד אינטלקטואלים צרפתים שאינם חלק מהשמאל הצרפתי, כדוגמת קארר.

'‭,'לימונוב‬ אם כן, מומלץ לקריאה כי התהפוכות שעברו על גיבורו - נדודים בין שתי האופציות הפוליטיות-כלכליות הגדולות של המחצית השנייה של המאה ה-‭- 20‬ הופכות את סיפורו ל"סיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה‭,"‬ כדברי קארר, שאת הסיפור מעשירה גם אישיותו הצנועה.

עוד 3 ספרים של עמנואל קארר:
כיתת השלג ‭ 1995 <‬
הצד האחר ‭ 2000 <‬
חלום רוסי ‭ 2007 < ‬

בתמונה: אדוארד לימונוב, 1980
אריק גלסנר 7 לילות 22/03/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
לימונוב עמנואל קארר
1
 
 
עד שחוסלה אנה פוליטקובסקאיה בחדר המדרגות של בניין מגוריה, ב-7 באוקטובר 2006, רק האנשים שהתעניינו מקרוב במלחמות צ'צ'ניה הכירו את שמה של העיתונאית האמיצה הזאת, מתנגדת מוצהרת למדיניותו של ולדימיר פוטין. בן־לילה, פניה העצובים והתקיפים הפכו במערב לסמל של חופש הביטוי. בדיוק סיימתי אז לצלם סרט דוקומנטרי בעיר רוסית קטנה, נמצאתי לעתים קרובות ברוסיה, ולכן, ברגע שפורסמה הידיעה, הציע לי מגזין כלשהו לעלות על הטיסה הראשונה למוסקבה. המשימה שלי לא היתה לחקור את נסיבות מותה של פוליטקובסקאיה, אלא לשוחח עם אנשים שהכירו אותה ואהבו אותה. כך העברתי שבוע במשרדי נוֹבַאיה גאזֵטָה, העיתון שבו היתה כתבת־כוכבת, ששימשו גם את האגודה להגנה על זכויות האדם ואת הוועד שהקימו אמהות של חיילים שנהרגו או שנפצעו בצ'צ'ניה. המשרדים הללו היו זעירים, מוארים בקושי, מצוידים במחשבים ישנים. גם הפעילים שאירחו אותי היו בדרך כלל מבוגרים, מספרם המועט היה די פתטי. זה היה חוג חברתי קטן, שכולם הכירו בו את כולם, ובמהרה הכרתי בו את כולם גם אני. החוג החברתי הזה היה למעשה האופוזיציה הדמוקרטית היחידה ברוסיה.
 
מלבד כמה ידידים רוסים, הכרתי במוסקבה חוג חברתי קטן אחר, שהורכב ממהגרים צרפתים, מעיתונאים ומאנשי עסקים. כשסיפרתי להם, בערב, על ביקורַי במהלך היום, הם חייכו אלי בסלחנות־מה: הדמוקרטים הערכיים הללו שעליהם דיברתי, פעילי זכויות האדם האלה, היו אכן אנשים מכובדים, אך לאמיתו של דבר, לאף אחד לא היה אכפת מהם. הם ניהלו מאבק שכישלונו ידוע מראש - בארץ שבה לא הוטרד איש בשל חירויות בסיסיות, ובלבד שלכל אחד תהיה הזכות להתעשר. עם זאת, כמעט בלי יוצא מהכלל, לא היה דבר שעצבן את ידידי המהגרים, כל אחד לפי אופיו, כמו הדעה שרווחה בצרפת, ולפיה רצח פוליטקובסקאיה הוזמן על ידי הפס"ב - שירות הביטחון הפדרלי שנקרא בימי ברית המועצות קג"ב - והיתה מקובלת פחות או יותר גם על פוטין עצמו.
 
"שמע," אמר לי פאבל, איש אקדמיה צרפתי־רוסי שהפך לאיש עסקים, "צריך להפסיק לדבר שטויות. אתה יודע מה קראתי - בנוּבֶל אוֹבּזֶרווטֶר, אני חושב? שבהחלט מוזר שפוליטקובסקאיה חוסלה, כביכול במקרה, ביום ההולדת של פוטין. כביכול במקרה! אתה קולט את מידת הטמטום שצריך כדי לכתוב שחור על גבי לבן כביכול במקרה? אתה מתאר לעצמך את התמונה? ישיבת חירום בפס"ב. הבוס אומר: בחורים, חייבים לשבור את הראש, בקרוב יחול יום הולדתו של ולדימיר פוטין. צריך לחשוב על מתנה שתשמח אותו. למישהו יש רעיון? עולות כמה הצעות, ואז מישהו אומר: ואם נגיש לו את הראש של אנה פוליטקובסקאיה, האישה המעצבנת הזאת שכל מה שהיא עושה זה למתוח עליו ביקורת? מלמולי הסכמה בקרב הנוכחים. איזה רעיון נהדר! לעבודה, ילדים, יש לכם יד חופשית. תסלח לי," אמר פאבל, "אבל אני לא קונה את התסריט הזה. בגרסה הרוסית של Tontons flingueurs,1 אולי. במציאות, לא. ואתה יודע מה? המציאות היא מה שפוטין אמר, שממש הכה בהלם את יפי הנפש במערב: הרצח של אנה פוליטקובסקאיה והרעש שעושים סביבו גורמים לקרמלין נזק הרבה יותר גדול מהמאמרים שהיא כתבה בעודה בחיים, בעיתון שלה שאף אחד לא קרא."
 
הקשבתי לפאבל ולחבריו, בדירות הנאות שהוא ושכמותו שכרו בסכומי עתק במרכז מוסקבה. הם הגנו על השלטון באומרם שראשית, הדברים יכלו להיות גרועים פי אלף, ושנית, הרוסים מרוצים מהמצב - אז בשם מה מטיפים להם מוסר? אבל הקשבתי גם לנשים עצובות ושחוקות שבמשך היום סיפרו לי סיפורים על חטיפות ליליות במכוניות נטולות לוחיות רישוי, על חיילים שמעונים לא על ידי האויב אלא על ידי מפקדיהם, ובעיקר על אי־צדק. זה מה שעלה שוב ושוב ללא הפסק. אם המשטרה או הצבא מושחתים, זו דרכו של עולם. אם חיי האדם זולים, הרי זה חלק מהמסורת הרוסית. אבל את היהירות והכוחנות שהפעילו נציגי השלטון על אזרחים פשוטים שחירפו את נפשם בבקשם מהם דין וחשבון, את הוודאות שייענשו על כך - את זה לא היו מוכנים לסבול לא אמהות החיילים, לא אמהות הילדים שנטבחו בבית הספר בבֶּסְלַאן, בקוקאס, ולא קרוביהם של קורבנות תיאטרון דוּבְּרוֹבְקָה.
 
 
 
כזכור, זה קרה באוקטובר 2002. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שידרו רק את זה במשך שלושה ימים. טרוריסטים צ'צ'נים לקחו בשבי את כל קהל הצופים בתיאטרון בעת שצפו בקומדיה מוזיקלית בשם Nord-Ost. כוחות הביטחון המיוחדים, שסירבו לכל משא־ומתן, פתרו את הבעיה בריסוס השובים והשבויים כאחד בגז, וזכו לגיבוי של הנשיא פוטין, אשר בירך אותם בחמימות. יש ויכוח על מספר הקורבנות האזרחיים - הוא נע בסביבות מאה וחמישים - וקרוביהם נתפסים כמשתפי פעולה עם טרוריסטים, מפני שהם שואלים אם לא היה אפשר לנסות לפעול אחרת ולנהוג בהם, בהם ובאבלם, בקצת פחות הזנחה. מאז, מדי שנה בשנה, הם נאספים לטקס זיכרון, שהמשטרה אמנם לא מעזה לאסור את קיומו אבל משגיחה עליו כאילו היה התקהלות חתרנית - מה שאכן הפך להיות, למעשה.
 
הלכתי לשם. אני מעריך שהיו כמאתיים, שלוש מאות איש ברחבת התיאטרון, וסביבם אינספור אנשי אומו"ן, 2 שהם המקבילה הרוסית לסר"ס שלנו, חובשים קסדות כמותם, חמושים במגינים ובאלות כבדות. גשם התחיל יורד. מטריות נפתחו מעל נרות, שבמעטפת הנייר הכרוכה סביבם כדי להגן על האצבעות מפני השעווה הרותחת, הזכירו לי את הטקסים הדתיים שלקחו אותי אליהם בחג הפסחא בילדותי. את האיקונות החליפו שלטים, עם תמונות המתים ושמותיהם. האנשים שנשאו את השלטים ואת הנרות הללו היו יתומים, אלמנות ואלמנים, והורים שאיבדו את ילדיהם - לא קיימת לזה מילה מיוחדת ברוסית וגם לא בצרפתית. שום נציג של המדינה לא טרח לבוא, כפי שציין בזעם כבוש נציג המשפחות, שהשמיע כמה מילים - היחידות שנאמרו במהלך הטקס כולו. לא נאומים, לא ססמאות, לא שירים. כולם הסתפקו בעמידה דוממת, הנרות בידיהם, או דיברו בקול נמוך, בקבוצות קטנות, בין סוללות אנשי האומו"ן שצרו על האזור. כשהתבוננתי סביבי זיהיתי כמה וכמה פרצופים: חוץ מהמשפחות האבלות היו שם כל המי ומי של העולם הקטן הזה של מתנגדי השלטון שבו סיירתי זה שבוע, והחלפתי איתם כמה מחוות ראש שנשאו חותם של יגון מנומס.
 
בראש גרם המדרגות, לפני דלתות התיאטרון המוגפות, צללית אחת נראתה לי מוכרת מעט, אבל לא הצלחתי לזהותה. זה היה גבר לבוש במעיל שחור, אוחז נר כמו האחרים, מוקף בכמה אנשים שאיתם דיבר בחצי קול. ממקומו במרכז המעגל, מתנשא מעל ההמון, מרוחק אך מושך את המבט, הוא עשה רושם של איש חשוב, ובאופן מוזר חשבתי על ראש כנופיה המלווה בשומרי ראשו שבא להשתתף בטקס הקבורה של אחד מאנשיו. ראיתי בחטף רק את צדודיתו, את צווארון מעילו המורם שכיסה על זקנקן. אישה שעמדה לצדי והבחינה בו גם היא אמרה לשכנתה: "אדוארד כאן, זה טוב." הוא סובב את ראשו, כאילו שמע אותה על אף המרחק. להבת הנר סיתתה את תווי פניו.
 
זיהיתי את לימונוב.