לימונוב

1

 

 

עד שחוסלה אנה פוליטקובסקאיה בחדר המדרגות של בניין מגוריה, ב-7 באוקטובר 2006, רק האנשים שהתעניינו מקרוב במלחמות צ'צ'ניה הכירו את שמה של העיתונאית האמיצה הזאת, מתנגדת מוצהרת למדיניותו של ולדימיר פוטין. בן־לילה, פניה העצובים והתקיפים הפכו במערב לסמל של חופש הביטוי. בדיוק סיימתי אז לצלם סרט דוקומנטרי בעיר רוסית קטנה, נמצאתי לעתים קרובות ברוסיה, ולכן, ברגע שפורסמה הידיעה, הציע לי מגזין כלשהו לעלות על הטיסה הראשונה למוסקבה. המשימה שלי לא היתה לחקור את נסיבות מותה של פוליטקובסקאיה, אלא לשוחח עם אנשים שהכירו אותה ואהבו אותה. כך העברתי שבוע במשרדי נוֹבַאיה גאזֵטָה, העיתון שבו היתה כתבת־כוכבת, ששימשו גם את האגודה להגנה על זכויות האדם ואת הוועד שהקימו אמהות של חיילים שנהרגו או שנפצעו בצ'צ'ניה. המשרדים הללו היו זעירים, מוארים בקושי, מצוידים במחשבים ישנים. גם הפעילים שאירחו אותי היו בדרך כלל מבוגרים, מספרם המועט היה די פתטי. זה היה חוג חברתי קטן, שכולם הכירו בו את כולם, ובמהרה הכרתי בו את כולם גם אני. החוג החברתי הזה היה למעשה האופוזיציה הדמוקרטית היחידה ברוסיה.

 

מלבד כמה ידידים רוסים, הכרתי במוסקבה חוג חברתי קטן אחר, שהורכב ממהגרים צרפתים, מעיתונאים ומאנשי עסקים. כשסיפרתי להם, בערב, על ביקורַי במהלך היום, הם חייכו אלי בסלחנות־מה: הדמוקרטים הערכיים הללו שעליהם דיברתי, פעילי זכויות האדם האלה, היו אכן אנשים מכובדים, אך לאמיתו של דבר, לאף אחד לא היה אכפת מהם. הם ניהלו מאבק שכישלונו ידוע מראש - בארץ שבה לא הוטרד איש בשל חירויות בסיסיות, ובלבד שלכל אחד תהיה הזכות להתעשר. עם זאת, כמעט בלי יוצא מהכלל, לא היה דבר שעצבן את ידידי המהגרים, כל אחד לפי אופיו, כמו הדעה שרווחה בצרפת, ולפיה רצח פוליטקובסקאיה הוזמן על ידי הפס"ב - שירות הביטחון הפדרלי שנקרא בימי ברית המועצות קג"ב - והיתה מקובלת פחות או יותר גם על פוטין עצמו.

 

"שמע," אמר לי פאבל, איש אקדמיה צרפתי־רוסי שהפך לאיש עסקים, "צריך להפסיק לדבר שטויות. אתה יודע מה קראתי - בנוּבֶל אוֹבּזֶרווטֶר, אני חושב? שבהחלט מוזר שפוליטקובסקאיה חוסלה, כביכול במקרה, ביום ההולדת של פוטין. כביכול במקרה! אתה קולט את מידת הטמטום שצריך כדי לכתוב שחור על גבי לבן כביכול במקרה? אתה מתאר לעצמך את התמונה? ישיבת חירום בפס"ב. הבוס אומר: בחורים, חייבים לשבור את הראש, בקרוב יחול יום הולדתו של ולדימיר פוטין. צריך לחשוב על מתנה שתשמח אותו. למישהו יש רעיון? עולות כמה הצעות, ואז מישהו אומר: ואם נגיש לו את הראש של אנה פוליטקובסקאיה, האישה המעצבנת הזאת שכל מה שהיא עושה זה למתוח עליו ביקורת? מלמולי הסכמה בקרב הנוכחים. איזה רעיון נהדר! לעבודה, ילדים, יש לכם יד חופשית. תסלח לי," אמר פאבל, "אבל אני לא קונה את התסריט הזה. בגרסה הרוסית של Tontons flingueurs,1 אולי. במציאות, לא. ואתה יודע מה? המציאות היא מה שפוטין אמר, שממש הכה בהלם את יפי הנפש במערב: הרצח של אנה פוליטקובסקאיה והרעש שעושים סביבו גורמים לקרמלין נזק הרבה יותר גדול מהמאמרים שהיא כתבה בעודה בחיים, בעיתון שלה שאף אחד לא קרא."

 

הקשבתי לפאבל ולחבריו, בדירות הנאות שהוא ושכמותו שכרו בסכומי עתק במרכז מוסקבה. הם הגנו על השלטון באומרם שראשית, הדברים יכלו להיות גרועים פי אלף, ושנית, הרוסים מרוצים מהמצב - אז בשם מה מטיפים להם מוסר? אבל הקשבתי גם לנשים עצובות ושחוקות שבמשך היום סיפרו לי סיפורים על חטיפות ליליות במכוניות נטולות לוחיות רישוי, על חיילים שמעונים לא על ידי האויב אלא על ידי מפקדיהם, ובעיקר על אי־צדק. זה מה שעלה שוב ושוב ללא הפסק. אם המשטרה או הצבא מושחתים, זו דרכו של עולם. אם חיי האדם זולים, הרי זה חלק מהמסורת הרוסית. אבל את היהירות והכוחנות שהפעילו נציגי השלטון על אזרחים פשוטים שחירפו את נפשם בבקשם מהם דין וחשבון, את הוודאות שייענשו על כך - את זה לא היו מוכנים לסבול לא אמהות החיילים, לא אמהות הילדים שנטבחו בבית הספר בבֶּסְלַאן, בקוקאס, ולא קרוביהם של קורבנות תיאטרון דוּבְּרוֹבְקָה.

 

 

 

כזכור, זה קרה באוקטובר 2002. כל רשתות הטלוויזיה בעולם שידרו רק את זה במשך שלושה ימים. טרוריסטים צ'צ'נים לקחו בשבי את כל קהל הצופים בתיאטרון בעת שצפו בקומדיה מוזיקלית בשם Nord-Ost. כוחות הביטחון המיוחדים, שסירבו לכל משא־ומתן, פתרו את הבעיה בריסוס השובים והשבויים כאחד בגז, וזכו לגיבוי של הנשיא פוטין, אשר בירך אותם בחמימות. יש ויכוח על מספר הקורבנות האזרחיים - הוא נע בסביבות מאה וחמישים - וקרוביהם נתפסים כמשתפי פעולה עם טרוריסטים, מפני שהם שואלים אם לא היה אפשר לנסות לפעול אחרת ולנהוג בהם, בהם ובאבלם, בקצת פחות הזנחה. מאז, מדי שנה בשנה, הם נאספים לטקס זיכרון, שהמשטרה אמנם לא מעזה לאסור את קיומו אבל משגיחה עליו כאילו היה התקהלות חתרנית - מה שאכן הפך להיות, למעשה.

 

הלכתי לשם. אני מעריך שהיו כמאתיים, שלוש מאות איש ברחבת התיאטרון, וסביבם אינספור אנשי אומו"ן, 2 שהם המקבילה הרוסית לסר"ס שלנו, חובשים קסדות כמותם, חמושים במגינים ובאלות כבדות. גשם התחיל יורד. מטריות נפתחו מעל נרות, שבמעטפת הנייר הכרוכה סביבם כדי להגן על האצבעות מפני השעווה הרותחת, הזכירו לי את הטקסים הדתיים שלקחו אותי אליהם בחג הפסחא בילדותי. את האיקונות החליפו שלטים, עם תמונות המתים ושמותיהם. האנשים שנשאו את השלטים ואת הנרות הללו היו יתומים, אלמנות ואלמנים, והורים שאיבדו את ילדיהם - לא קיימת לזה מילה מיוחדת ברוסית וגם לא בצרפתית. שום נציג של המדינה לא טרח לבוא, כפי שציין בזעם כבוש נציג המשפחות, שהשמיע כמה מילים - היחידות שנאמרו במהלך הטקס כולו. לא נאומים, לא ססמאות, לא שירים. כולם הסתפקו בעמידה דוממת, הנרות בידיהם, או דיברו בקול נמוך, בקבוצות קטנות, בין סוללות אנשי האומו"ן שצרו על האזור. כשהתבוננתי סביבי זיהיתי כמה וכמה פרצופים: חוץ מהמשפחות האבלות היו שם כל המי ומי של העולם הקטן הזה של מתנגדי השלטון שבו סיירתי זה שבוע, והחלפתי איתם כמה מחוות ראש שנשאו חותם של יגון מנומס.

 

בראש גרם המדרגות, לפני דלתות התיאטרון המוגפות, צללית אחת נראתה לי מוכרת מעט, אבל לא הצלחתי לזהותה. זה היה גבר לבוש במעיל שחור, אוחז נר כמו האחרים, מוקף בכמה אנשים שאיתם דיבר בחצי קול. ממקומו במרכז המעגל, מתנשא מעל ההמון, מרוחק אך מושך את המבט, הוא עשה רושם של איש חשוב, ובאופן מוזר חשבתי על ראש כנופיה המלווה בשומרי ראשו שבא להשתתף בטקס הקבורה של אחד מאנשיו. ראיתי בחטף רק את צדודיתו, את צווארון מעילו המורם שכיסה על זקנקן. אישה שעמדה לצדי והבחינה בו גם היא אמרה לשכנתה: "אדוארד כאן, זה טוב." הוא סובב את ראשו, כאילו שמע אותה על אף המרחק. להבת הנר סיתתה את תווי פניו.

 

זיהיתי את לימונוב.