טעמה העצוב של עוגת הלימון

זה קרה לראשונה באחר צהריים של יום שלישי אחד, יום אביב חמים במרחבים הסמוכים להוליווד, כשרוח קלה נשבה מזרחה מן האוקיינוס ועירבלה את עלי הכותרת שחורי העין של האמנון והתמר, שנשתלו זה לא כבר באדניות שלנו.
אמי היתה בבית ואפתה עוגה. אני טופפתי לאורך שביל הגישה, והיא פתחה את דלת הכניסה עוד לפני שהספקתי לדפוק עליה.
מה דעתך על תרגול קצר? אמרה בעודה רוכנת מעבר למשקוף. היא משכה אותי לחיבוק של שלום והצמידה אותי אל הסינר האהוב עלי מבין כל סינריה, זה שעשוי כותנה מרופטת ומעוטר ברישומים של צמדי דובדבנים אדומים.
היא ערכה את המצרכים על דלפק המטבח: שקית קמח, חבילת סוכר, שתי ביצים חומות שנחו בחיק החריצים שבין האריחים. גוש חמאה צהוב מעוך בקצותיו. קערת זכוכית שטוחה ובה קליפת לימון. סקרתי את השורה. זה היה השבוע של יום הולדתי התשיעי, ובבית הספר היה יום ארוך של שיעורים רצופים, דבר ששנאתי, וצעקות בהפסקה על נקודות במשחק, ועכשיו המטבח שטוף השמש ואמי עם עיניה החמות היו כמו זרועות פתוחות לרווחה. טבלתי אצבע בשקיק הדוֹנַג של גבישי הסוכר החום, ומילמלתי כן, בבקשה, כן.
היא אמרה שיש לנו בערך שעה, אז פתחתי את חוברת העבודה שלי. אפשר לעזור? שאלתי, ופיזרתי עפרונות וניירות על מפות הפלסטיק האישיות.
לא, אמרה אמא, שעירבבה קמח ואבקת סודה.

יום הולדתי חל במארס, ובשנה ההיא הוא התרחש בשבוע אביבי יפה במיוחד, מלא חיים וצלול ברחובות השכונה הצרים שלנו, מרחק בלוקים ספורים מדרום לשדרת סאנסט. היסמין הפורח בלילה שטיפס על שער בית השכן הדיף את ניחוחו הקליל לעת ערב, ומצפוֹן השתפלו הגבעות בחֵן מעבר לאופק, בתים שתולים בתוך צבע חוּם. בקרוב יגיע שעון הקיץ, וכבר בגיל תשע קישרתי את יום הולדתי עם רמזים ראשונים לקיץ, עם התחושה של חלונות פתוחים בכיתה ובגדים קלים יותר וקצם המתקרב של שיעורי הבית בעוד כמה חודשים. שערי התבהר באביב, מחוּם בהיר לבלונד כמעט, די דומה לגדיל זנב הסוס של אמי. בגינות השכונה החלו צמחי האָגַפַּנתוּס לפרוש את זרועות הרובוט הירוקות הארוכות שלהם ולהיפתח בגוונים רכים של כחול וסגול.
אמא טרפה ביצים; היא ניפתה קמח. בצד העמידה קערה אחת של ציפוי שוקולד, ואחרת של סוכריות צבעוניות.
אתגר עוגה שכזה לא היה פעילות שגרתית של אחר צהריים; אמי לא אפתה לעתים קרובות, אך נהנתה במיוחד מכל פעילות הכרוכה במגע, והעוגה הזאת היתה רק אחת בשרשרת ארוכה של ניסויים מגוונים מעשה ידיה שערכה באחרונה. בששת החודשים האחרונים היא טיפחה שתיל תות עד שנהפך לשיח, תפרה מפיות מתחרה ישנה, ובפרץ של התלהבות התקינה דלת צדדית מעץ אלון בחדרו של אחי, בעזרתו של קבלן ששכרה. היא עבדה כמנהלת משרד אך לא אהבה מכונות צילום, או נעליים אלגנטיות, או מחשבים, וכשאבי סיים למלא את חובותיו לבית הספר למשפטים, שאלה אותו אם היא יכולה לקחת פסק זמן וללמוד לעשות משהו עם הידיים. הידיים שלי, אמרה לו במסדרון, נשענת במותניה על מותניו, הידיים שלי לא קיבלו שיעור בשום דבר.
שום דבר? שאל ואחז בחוזקה בידיים האלה. היא צחקה, בשקט. שום דבר שימושי, אמרה.
הם עמדו בדרכי, באמצע המסדרון, בדיוק כשדילגתי מחדר לחדר עם נמר מפלסטיק. סליחה, אמרתי.
הוא נשם בשערה, שאף את ריח סמיכותו המתוק. אבי בדרך כלל הסכים לבקשותיה, כי בעמידתו האיתנה ובלסתו היתה טבועה המילה "מפרנס", והוא אהב אותה באופן שבו לבו של צפָּר מזנק לשמע קריאתו של כַּפָּן ורוד, עוף מים פלומתי הקורא קו-קו קצוב מבין עצי המנגרוב. מצאתי, אומר הצפר. בטח, אמר אבי וטפח על גבה בצרור מכתבים.
ררר, אמר הנמר בדרכו חזרה אל המאורה.

עילעלתי בחוברת ליד שולחן המטבח, מתענגת על צלילי התקתוק של התנור המתחמם. אם חשתי בדבר מה מטריד, היה זה כמו שמש שנעלמת פתאום מאחורי ענן, רק כדי לשוב ולהאיר שניות ספורות לאחר מכן. זכרתי במעורפל שהורי התווכחו אמש, אבל הורים מתווכחים כל הזמן, בבית ועל מסך הטלוויזיה. חוץ מזה, עדיין הייתי טרודה בנקודות שהפסדתי בהפסקת הצהריים לאֶדי אוֹקלי המנומש, שאף פעם לא שיחק הוגן. קראתי בחוברת העבודה שלי: כיליון, כישלון, כישרון; מחיצה, מליצה, מריצה. ליד הדלפק, אמא יצקה בְּלִילה צהובה סמיכה לתבנית משומנת, והחליקה אותה בקצה השטוח של מרית פלסטיק ורודה. היא בדקה את חום התנור והסיטה קווצת שיער מיוזעת ממצחה בגולת מפרק ידה.
הנה זה בא, אמרה והחליקה את העוגה אל התנור.
כשהרמתי את עיני היא שיפשפה את עפעפיה בכריות האצבעות. היא הפריחה לעברי נשיקה ואמרה שהיא הולכת לשכב קצת. טוב, הינהנתי. שתי ציפורים התקוטטו בחוץ. בחוברת שלי, בחרתי את בעלת המריצה ועיטרתי את נעליה בשרוכים אדומים, ואת פניה בכתום בהיר. נשבעתי שמעכשיו אכדרר חזק יותר במגרש המשחקים ואטיח את הכדור היישר אל הפינה של אדי אוקלי. הוספתי ביד נדיבה כמה תפוחים למריצה.
החדר נמלא ריח חמאה וסוכר וביצים ולימון מתחממים, ובחמש זימזם שעון העצר ואני הוצאתי את העוגה והנחתי אותה על גבי הכיריים. הבית דמם. קערת הציפוי ניצבה על הדלפק, מוכנה לפעולה, ועוגות הן הכי טעימות ברגע שהן יוצאות מהתנור, ואני ממש לא יכולתי לחכות עוד, אז הושטתי יד אל דופן התבנית, אל החלק הנסתר ביותר, והוצאתי גוש חמים וספוגי של זהב עמוק. ציפיתי את כולו בשוקולד. תחבתי את כל הדבר הזה לפה.