בבטן הלווייתן

סטיבי

בספטמבר החם ההוא של שנת 1939, היתה אמא שלי במיטבה.
עם השנים התפתחה אצלה נטייה לדאגנות. התרגלנו לשמוע אותה ממלמלת על הסכנות שטמונות במכוניות, בזמן שקצצה בצלים. שרוכי נעליים פרומים וסרטים סוררים על שרוולי סוודרים הלחיצו אותה. היא התנגדה לאיסוף השיער לזנב סוס שכל משוגע מזדמן יכול למשוך, וכתבה מכתבים ל"טיימס" על הסיכונים שבנסיעה בכלי טיס, תוך שהיא מציינת את ביש מזלו של דודן רחוק, שבטקס פתיחת קו הרכבת גריניץ' הסיטה הרוח את הכדור הפורח שלו ממסלולו, והוא נחת נחיתת אונס על הקשתות של גשר לונדון. היא האמינה שכל ילד שלרוע מזלו נאלץ להכניס לפה ולו פרוסת מלפפון שנפלה לרצפה, צפוי למוות קרוב וכמעט ודאי.
ימי הולדת היו אירועים מסוכנים במיוחד, ככל שהדבר נגע לאמא שלי, ויוויאן. עצם המחשבה על עוגה מלאה בלהבות חשופות הנישאת לתוך חדר חשוך עורר עווית בעינה השמאלית. ויוויאן היתה מניחה קערת מים קטנה ליד הצלחת של כל אחד מאיתנו, והיה עלינו להחזיק בה ולשבת בברכיים כפופות כשהעוגה נכנסה לחדר, מוכנים ומזומנים לכבות את הלהבות למראה סימן ראשון של אובדן שליטה על הנרות.
ביום א' הראשון של ספטמבר באותה השנה, התעוררנו מוקדם בהרגשה כאילו היום חג המולד. האחים שלי לבשו לכנסייה את תלבושת בית הספר ונשארו בה לאורך כל היום, כי כולם ידעו שאם תפרוץ מלחמה, היא תפרוץ ביום הזה, והם רצו להיות מוכנים לקראתה. אני לבשתי זוג כפפות לבנות נקיות שנשמרו לאירועים מיוחדים, וסרפן בכחול־כהה שנעשה צר מדי באזור החזה ולא הלם אותי.
המלחמה הוכרזה בשעה אחת־עשרה. כולנו היינו בחצר של גברת בֶּרְטְרַם במספר 10, והקשבנו לצ'מברליין במקלט הרדיו שהיא העמידה בחוסר זהירות על אדן חלון המטבח, ליד דבורה מתה. גם דיירי מספר 7 היו שם. הרמתי את החתול של גברת ברטרם והעברתי את כף ידי על גבו לעבר ראשו. הוא רטן לעומתי בדיוק כשצ'מברליין הכריז שאנחנו במלחמה, ואני הבחנתי שללוע שלו יש צבע אדום עז ומפתיע.
במשך אחר הצהריים מילאתי עם אחַי הצעירים, אדי וג'ורג', שקים בחול לשימוש ציבורי שהושאר בקצה הרחוב שלנו. תחילה ניסינו להיות רציניים, אבל החול נדבק בין אצבעות רגלינו והתנחל בין חריצי ידינו, ובסופו של דבר התמלאו השקים בארמונות חול ובפסלים קטנים של חיות בית.
בינתיים ביתנו התמלא אט־אט במים. ויוויאן החביאה בצהלה קערות מלאות עד גדותיהן תחת הספה, והעמידה בקבוקי זכוכית מלאים ליד מיטותינו. היא הניחה על המזנון בחדר המגורים מחבתות כבדות וארוכות ידית שהעלו אדוות רוגשות, ותלתה מרבדים על הדלתות לשם דיכוי מהיר של להבות. היא מרחה את שולי החלונות במֶרֶק ודחסה לתוך ארובת האח נייר עיתון. על מדף האח היא הניחה ערמה של יריעות פלנל לחות ומקופלות בקפידה, למקרה של התקפת גז פתאומית על חדר המגורים.
אף שמעולם לא נאמרה בגלוי, הדעה הרווחת היתה שאם תתרחש פלישה לחלק כלשהו בבית, אין ספק שזה יהיה חדר המגורים. אחרי ככלות הכול, שם היו הווילונות היפים. לאור ההנחה המקובלת הזאת, העמדנו את שקי החול בשורה לאורך הקיר החזיתי, וערמנו פחיות של חלב משומר מתחת לשולחן למקרה של מצור. כדי למנוע צפדינה, שתלנו גרגר נחלים בפחיות סיגריות ישנות שהנחנו על אדן החלון.
ויוויאן נאנחה באושר כשהביטה סביב על כל אמצעי הזהירות שעכשיו הותר לה - שלא לומר נכפה עליה - לנקוט אותם. באותו לילה היתה שנתה עמוקה יותר משזכיתי אי־פעם לראות. שערה נפרש בדרמטיות על פני הכרית, זרועותיה נשמטו בשלווה לצדי המיטה, והיא נחרה חרישית.
ככה אני זוכרת את התחלת המלחמה. יריעות פלנל לחות וחול, גרגר נחלים צומח מתוך צמר גפן דחוס בתחתית פחיות. שום מפות לא נפרשו על פני שולחן המטבח, ושום צלבי קרס קטנים לא סימנו את התקדמות היטלר במדינות אירופה הקטנות, כמו בספרי ההיסטוריה שראו אור לאחר המלחמה. בחצר שלנו לא דיברו לא על מחנות ריכוז, לא על עלייתה של הדיקטטורה האירופית ולא על הקיפאון בכלכלה הגרמנית. אני יודעת את כל אלה עכשיו, אבל הידע הזה התווסף מאוחר יותר, כמו נייר שקוף שהונח בעדינות מעל רסיסי זיכרונותי.
וזאת הבעיה שבכל ההתחלות.