סדרת מסע בעקבות שמי

זהו ספרו החשוב ביותר של המשורר והמספר יצחק לאור. שיריו חזקים ומבנהו מהודק כי הזמן תמים נחלק לשמונה שערים ״אגרוף הכרכום״ (בעיקר שירי טבע ליליים); ״היינו בעולם והעולם לא יְדַעַנוּ״ (מחזור בן עשרה שירים על מסע מן העָכור עד הצבעוני ועד לתוך הזיכרון הארוטי הנסתר); ״עד שתפר האביונה״ (שירים ארוטיים ושירי אהבה); ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״ (שירים פוליטיים); ״מה אֱנוֹש״, (שירים של דוברים שונים, לפני המוות והבריחה אל החיים); ״כִּשְיירֵי ארוחה חפוזה״ (שירים בתל אביב); ״אפילו דיבור יעלה באש״ (מחזור שירי יממה עד הזריחה, בעיקר ביום); והשער האחרון, "כי הזמן תמים", כולל שירים ארוכים (גם קצרים), שהם פסגת הספר.

שם הספר לקוח משיר של ר׳ שמואל הנגיד, ומשמעותו כאן בספר של לאור כפולה: גם יום השוויון (לכבודו שר שמואל הנגיד) וגם תמימותו של הזמן, שעשינו אותו למודד, ואין הוא כזה. 

בקיץ 1967, כמעט במקרה, נפגשים כל גיבורי הספר בבניין הממשל הצבאי בעזה, ובמשך ארבעים שנה מסבכים את חייהם אלה באלה, תוך ניסיון לפתור תעלומה אחת מעיקה: איך נעלם אסא, איש השב"כ המצחיק והלבבי?

שבע דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות, ובכל זאת משכנע ומרתק. כך היינו. פגיעים, אלימים, תאבי חיים, צעירים, מזדקנים.

לא רק פעולה של פענוח מאפיינת את הקריאה בספר זה, אלא גם פעולה של חציית גבולות. רות, שאול, גיטלר, גליה, בועז, תמר ואיציק – כל אחד מגיבורי הספר מעמיד בפנינו מציאות סבוכה, אליה הוא נערך לפעמים מתוך קבלת הדין ולפעמים מתוך התנגדות. בכל פרק מתפרקת מערכת יחסי הכוחות שנבנתה עד כה, ומצטרפת לזו הנבנית מחדש עד הפרק הבא. רצף הקריאה תובע מן הקוראים להיות דרוכים. עלינו לבחון מחדש את העולם שחשבנו כי הבנו אותו והתקרבנו אליו, להדוף אותו ולבנות סיפור חדש תחתיו, כשאנו מובלים לגזור מסקנות מוטעות מעקרונות נכונים ולהפך. בשמונת הפרקים, מתואר הזמן שחלף מנקודות ראות שונות ולפעמים סותרות. בתוך כך נבחנת מידת האמת שבווידוי, כל וידוי, כל סיפור. מושגים כגון אהבה ואמת, מתעקש הרומן הזה לברר דווקא מתוך הסדקים המתפוררים, כאשר נדמה שאיש אינו מוכן לוותר גם על הקטנה שבאשליות.

"יצחק לאור הוא סופר רב־כוח, שמנגח ושונא ובעיקר לא מתייפייף," כתב יורם קניוק. "הוא מזרים דם שחור בוורידי גיבוריו, וכותב במיץ של ברזל חלוד ולא בעט טבול באו־דה־קולון."

זהו רומן רביעי ליצחק לאור, מגדולי הסופרים היוצרים בישראל.

"מעשה בשני בסיסים סמוכים. האחד יחידת אספקת מזון, שחייליה הירודים בכושרם מעבירים את עיתותיהם בבהייה, בסכסוכים, בהזיה ובהתגרות, וסמוך אליהם יחידת שריון, שכולה דריכות, לכידות, משמעת והכרת הייעוד. מלחמת בזק פורצת לפתע וממיטה קץ טרגי על היחידה האחת. אבל בה בשעה נמנעת פריצת המלחמה על ידי יחידת האספקה, באמצעות מסמך סודי דמיוני המתגלגל לידיהם.

"זהו משל בוטה ומורכב על היחס שבין ההיסטוריה הלאומית והרשמית לתחושת הקיום האנושי. האחת מנסחת את העבר, ממש כשם שהיא מעצבת את העתיד, באמצעות גיוס הפרט למערכות נורמות קולקטיביות. תחושת הקיום האנושי, לעומת זאת, מעמידה היסטוריה בלתי־רשמית, באמצעות אינספור נתונים פרטיים של כאב, אהבה, אלימות וחירות, נתונים שאינם מתיישבים זה עם זה ובכל זאת מהווים משקל שכנגד להיסטוריה הרשמית.

"בעמודי הרומן רחב היריעה מאפיין לאור את הצמרמורת על כל גווניה ובני גווניה, ויוצר מסכת קשה ותובענית, המטלטלת את הקורא בין בוטות לעידון, אינטלקטואליות לחושיות, בין טרגיות לגרוטסקה קומית, ריאליות לפנטסיה ובין האפשרי למופרך. הקורא עשוי להתפעם, לצחוק, להתקומם ואף להידחות,
אך בשום מקום אין הוא יכול להישאר שווה נפש."
(מנימוקי השופטים לפרס הספרות העברית לשנת תשנ"ד, שהוענק לעם, מאכל מלכים)

"ספר כזה רואה אור, אם אנחנו בני מזל, פעם בעשור." (אברהם בלבן)

"לאור מפרט ומסכם את חוויית היסוד הישראלית של השירות הצבאי."
(אריאל הירשפלד)

"יצירת ספרות גדולה ורחבה, עמוקה ורבת־משמעות." (בתיה גור)

"עם, מאכל מלכים הוא הספר החתרני ביותר מבחינה אידיאולוגית ופוליטית שקראתי בשפה העברית, למרות שאיננו פלקט פוליטי. הדמויות המאכלסות אותו חיות ונושמות. [...] לאור כתב המנון לחייל הפשוט, שלא קראתי כדוגמתו מאז מעתה ועד עולם של ג'יימס ג'ונס." (חיים ברעם)

יצחק לאור הוא סופר, משורר, מחזאי ופובליציסט, יליד 1948 . מן הכותבים הבולטים והחשובים בישראל.
מהדורה חגיגית זו של "עם, מאכל מלכים" רואה אור לרגל ציון עשרים שנה לפרסומו.