כי הזמן תמים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כי הזמן תמים

כי הזמן תמים

5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת טימון
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'

יצחק לאור

יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי, עורך, ומבקר ספרות ישראלי. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים.

מאז 1998 שימש כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ". כמון כן פרסם טורי דעה במדור הדעות של העיתון. בשנת 2018, לאחר הגיעו לגיל 70, פרש לגמלאות. בכל שנותיו (2011-2005) של הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית", ערך אותו לאור. שימש כמרצה בחוג לתיאטרון ובחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25–28, אביב 1973. שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16–17, אפריל 1983. ב-1987 הועלה מחזהו "רקוויאם למהפכה קטנה" בבימת הקיבוץ. ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004. בשנת 2013 ראה אור בהוצאה מחודשת ב"ידיעות ספרים" הרומן הראשון של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים". באוקטובר 2014 ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" הרומן הרביעי של יצחק לאור, "אהבת עולם". בחודש מרץ 2017 ראה אור כרך השירה של לאור "חיים אחד". בשנת 2021 הופיע ספרו של דן מירון "דוקים, עיונים בשירה הישראלית". בשנת 2022 ראה אור ספר השירים של לאור "כי הזמן תמים".

פרסים ואותות כבוד:
1981 – פרס קוגל על "מחוץ לגדר"
1991 – פרס היצירה לסופרים עבריים
1992 – פרס ברנשטיין לשירה על "לילה במלון זר"
1994 – פרס הספרות הישראלית על "עם, מאכל מלכים"
1994 – פרס נח מוזס לספרות על "ועם רוחי גווייתי"
2001 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
2007 – פרס יהודה עמיחי על "עיר הלוויתן"

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/en5yywme

תקציר

זהו ספרו החשוב ביותר של המשורר והמספר יצחק לאור. שיריו חזקים ומבנהו מהודק כי הזמן תמים נחלק לשמונה שערים ״אגרוף הכרכום״ (בעיקר שירי טבע ליליים); ״היינו בעולם והעולם לא יְדַעַנוּ״ (מחזור בן עשרה שירים על מסע מן העָכור עד הצבעוני ועד לתוך הזיכרון הארוטי הנסתר); ״עד שתפר האביונה״ (שירים ארוטיים ושירי אהבה); ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״ (שירים פוליטיים); ״מה אֱנוֹש״, (שירים של דוברים שונים, לפני המוות והבריחה אל החיים); ״כִּשְיירֵי ארוחה חפוזה״ (שירים בתל אביב); ״אפילו דיבור יעלה באש״ (מחזור שירי יממה עד הזריחה, בעיקר ביום); והשער האחרון, "כי הזמן תמים", כולל שירים ארוכים (גם קצרים), שהם פסגת הספר.

שם הספר לקוח משיר של ר׳ שמואל הנגיד, ומשמעותו כאן בספר של לאור כפולה: גם יום השוויון (לכבודו שר שמואל הנגיד) וגם תמימותו של הזמן, שעשינו אותו למודד, ואין הוא כזה. 

פרק ראשון

נאורוּת

דְּבָרִים מִשְׁתַּנִּים לְטוֹבָה, יוֹרֶה הָרְחוֹב הַנָּאוֹר לֶהָבָה:

(זֶה הָרְחוֹב שֶׁשָּׁרַף, מִדֵּי מֵאָה שָׁנִים, אוֹ פָּחוֹת, בְּחֶדְוָה

סוֹפְרִים וּסְפָרִים וְשִׁירִים), אַל תִּשְׂרְפוּ סְפָרים! אַל תִּשְׂרְפוּ

סְפָרים! גַּם לֹא אֶת סְפָרָיו שֶׁל לָאוֹר! אַל תִּשְׂרְפוּ אֶת סְפָרָיו

עָיַפְנוּ מֵהֵם, אֵין לָנוּ כֹּחַ אֵלָיו, אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לוֹ דָּבָר, אֲבָל

אַל תִּשְׂרְפוּ אֶת סְפָרָיו, אַל תַּדְפִּיסוּ אוֹתָם, אַל תָּפִיצוּ אוֹתָם, אַל

תָּצִיבוּ אוֹתָם בַּחֲנוּת, אֲנַחְנוּ נִשְׂרֹף, שׁוֹאֵג הָרְחוֹב הַנָּאוֹר

בְּחֶדְוָה, רַק אוֹתוֹ (אֶת אֶפְרוֹ נִשְׁלַח לִקְרוֹבָיו)

תֵּן

לֹא אֶת רֹךְ הַלְּבָנָה

צוֹנֶנֶת, מְצִיצָה מִבַּעַד

לֶעָבִים, תֵּן אֶת אֶגְרוֹף

הַכַּרְכֹּם הַחַם בּוֹקֵעַ

מִן הָרְגָבִים

יין

פָּנָה יוֹם, עֲלֵה זָהָב

נִקְבַּר בַּבּוֹץ, הָעֵץ

טוֹבֵעַ, מַאֲפִיל, תּוֹסֵס

בְּתוֹך דְּמָמָה, עוֹלָם

אֶשְׁכּוֹל אֶחָד כֻּלּוֹ, זַג

לֹא יִוָּתֵר מִמֶּנּוּ (רַק

חֲזִירַת הַבָּר הָרְחוֹקָה

תִּזְעַק מֵחַרְמָנוּת

פְּרוּעָה אוֹ שְׁכוֹל)

וּבְאֶמְצַע הַלַּיְלָה

יָשִׁיר אוּלַי זָמִיר

כווייה

עַשֵּן אֶת הַיּוֹם, אֶת

קָצֵהוּ הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ

שֶׁאָכְלָה גַּם אֶת הָעוֹלָה

אֶת הָעֵצִים, הָאֲבָנִים, אֶת

הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר

בַּתְּעָלָה, מַלֵּא אֶת רֵאוֹתֶיךָ

חשֶׁךְ, עַד כְּוִיָּה בִּשְׁתֵּי

הָאֶצְבָּעוֹת הָאַחְרוֹנוֹת

שֶׁטֶּרֶם נֶחְרְכוּ, תֵּן לְחוֹל

הַלַּיְלָה הַתָּחוּחַ לְחַבֵּק

אוֹתְךָ, הֵן יַעֲלֶה מָחָר

יצחק לאור

יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי, עורך, ומבקר ספרות ישראלי. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים.

מאז 1998 שימש כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ". כמון כן פרסם טורי דעה במדור הדעות של העיתון. בשנת 2018, לאחר הגיעו לגיל 70, פרש לגמלאות. בכל שנותיו (2011-2005) של הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית", ערך אותו לאור. שימש כמרצה בחוג לתיאטרון ובחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25–28, אביב 1973. שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16–17, אפריל 1983. ב-1987 הועלה מחזהו "רקוויאם למהפכה קטנה" בבימת הקיבוץ. ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004. בשנת 2013 ראה אור בהוצאה מחודשת ב"ידיעות ספרים" הרומן הראשון של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים". באוקטובר 2014 ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" הרומן הרביעי של יצחק לאור, "אהבת עולם". בחודש מרץ 2017 ראה אור כרך השירה של לאור "חיים אחד". בשנת 2021 הופיע ספרו של דן מירון "דוקים, עיונים בשירה הישראלית". בשנת 2022 ראה אור ספר השירים של לאור "כי הזמן תמים".

פרסים ואותות כבוד:
1981 – פרס קוגל על "מחוץ לגדר"
1991 – פרס היצירה לסופרים עבריים
1992 – פרס ברנשטיין לשירה על "לילה במלון זר"
1994 – פרס הספרות הישראלית על "עם, מאכל מלכים"
1994 – פרס נח מוזס לספרות על "ועם רוחי גווייתי"
2001 – פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים
2007 – פרס יהודה עמיחי על "עיר הלוויתן"

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/en5yywme

עוד על הספר

  • הוצאה: הוצאת טימון
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 20 דק'
כי הזמן תמים יצחק לאור

נאורוּת

דְּבָרִים מִשְׁתַּנִּים לְטוֹבָה, יוֹרֶה הָרְחוֹב הַנָּאוֹר לֶהָבָה:

(זֶה הָרְחוֹב שֶׁשָּׁרַף, מִדֵּי מֵאָה שָׁנִים, אוֹ פָּחוֹת, בְּחֶדְוָה

סוֹפְרִים וּסְפָרִים וְשִׁירִים), אַל תִּשְׂרְפוּ סְפָרים! אַל תִּשְׂרְפוּ

סְפָרים! גַּם לֹא אֶת סְפָרָיו שֶׁל לָאוֹר! אַל תִּשְׂרְפוּ אֶת סְפָרָיו

עָיַפְנוּ מֵהֵם, אֵין לָנוּ כֹּחַ אֵלָיו, אַף אֶחָד לֹא חַיָּב לוֹ דָּבָר, אֲבָל

אַל תִּשְׂרְפוּ אֶת סְפָרָיו, אַל תַּדְפִּיסוּ אוֹתָם, אַל תָּפִיצוּ אוֹתָם, אַל

תָּצִיבוּ אוֹתָם בַּחֲנוּת, אֲנַחְנוּ נִשְׂרֹף, שׁוֹאֵג הָרְחוֹב הַנָּאוֹר

בְּחֶדְוָה, רַק אוֹתוֹ (אֶת אֶפְרוֹ נִשְׁלַח לִקְרוֹבָיו)

תֵּן

לֹא אֶת רֹךְ הַלְּבָנָה

צוֹנֶנֶת, מְצִיצָה מִבַּעַד

לֶעָבִים, תֵּן אֶת אֶגְרוֹף

הַכַּרְכֹּם הַחַם בּוֹקֵעַ

מִן הָרְגָבִים

יין

פָּנָה יוֹם, עֲלֵה זָהָב

נִקְבַּר בַּבּוֹץ, הָעֵץ

טוֹבֵעַ, מַאֲפִיל, תּוֹסֵס

בְּתוֹך דְּמָמָה, עוֹלָם

אֶשְׁכּוֹל אֶחָד כֻּלּוֹ, זַג

לֹא יִוָּתֵר מִמֶּנּוּ (רַק

חֲזִירַת הַבָּר הָרְחוֹקָה

תִּזְעַק מֵחַרְמָנוּת

פְּרוּעָה אוֹ שְׁכוֹל)

וּבְאֶמְצַע הַלַּיְלָה

יָשִׁיר אוּלַי זָמִיר

כווייה

עַשֵּן אֶת הַיּוֹם, אֶת

קָצֵהוּ הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ

שֶׁאָכְלָה גַּם אֶת הָעוֹלָה

אֶת הָעֵצִים, הָאֲבָנִים, אֶת

הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר

בַּתְּעָלָה, מַלֵּא אֶת רֵאוֹתֶיךָ

חשֶׁךְ, עַד כְּוִיָּה בִּשְׁתֵּי

הָאֶצְבָּעוֹת הָאַחְרוֹנוֹת

שֶׁטֶּרֶם נֶחְרְכוּ, תֵּן לְחוֹל

הַלַּיְלָה הַתָּחוּחַ לְחַבֵּק

אוֹתְךָ, הֵן יַעֲלֶה מָחָר