תיאודור הרצל חוזה המדינה, הלך לעולמו ב-1904, והוא בן 44 שנים. כעבור שלוש שנים הלכה לעולמה גם רעייתו ז'ולי לבית נשאואר, בגיל 40. לבני הזוג הרצל נולדו שלושה ילדים: פאולינה, הנס וטרודֶה. גורלם של הצאצאים לבית הרצל היה מר. כולם סיימו את חייהם בנסיבות טרגיות ובטרם עת. פאולינה נפטרה בבורדו שבצרפת ב-1929 בגיל 39, מכורה לסמים וחולת לב. שלושה ימים לאחר מותה אחיה הנס, שסבל מבעיות נפשיות כל ימיו, התאבד בירייה. השניים נקברו יחד. הבת השלישית, טרודה, נישאה ונולד לה בן, נכדו היחיד של הרצל. גם טרודה סבלה מבעיות נפשיות ואושפזה תכופות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היתה מאושפזת כחולה כרונית ובהמשך הועברה למחנה הריכוז קונילמליםטרייזנשטט, שם נספתה ב-1943. בת 50 היתה במותה. בנה היחיד, סטפן תיאודור נוימן, נשלח לפני המלחמה לאנגליה ובהמשך שירת בצבא הבריטי ובקהילת המודיעין. ב-1946, משנודע לו מה עלה בגורלם של הוריו, התאבד בקפיצה מגשר. בן 28 היה במותו.
סיפורה האישי של משפחת הרצל חושף חיי נישואים אומללים של ההורים וגורל מר ואכזר של צאצאיהם. קשה להאמין שמקבץ כזה של אירועים טרגיים פקד משפחה אחת, ולא סתם משפחה מן השורה, אלא את משפחתו של מי שכונה "מלך היהודים", האיש שחזה את המקום שישמש כבית ליהודי העולם וילדיו שלו היו לנסיכים ללא בית.
בנסיכים ללא בית פורשת אילזה שטרנברגר תיעוד רחב ונדיר של מכתבים, קטעי יומנים ועדויות, היוצרים יחדיו תצרף מרתק של חייהם ומותם של בני משפחת הרצל, של אירופה הסוערת טרום מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם, ושל הולדת הציונות – אחד הנסים הפוליטיים של המאה ה-20.
הספר רואה אור בשיתוף קרן קיימת לישראל במלאת 120 שנה לפטירתו של בנימין זאב הרצל. יזם ותרגם: יובל. אור
תיאודור הרצל חוזה המדינה, הלך לעולמו ב-1904, והוא בן 44 שנים. כעבור שלוש שנים הלכה לעולמה גם רעייתו ז'ולי לבית נשאואר, בגיל 40. לבני הזוג הרצל נולדו שלושה ילדים: פאולינה, הנס וטרודֶה. גורלם של הצאצאים לבית הרצל היה מר. כולם סיימו את חייהם בנסיבות טרגיות ובטרם עת. פאולינה נפטרה בבורדו שבצרפת ב-1929 בגיל 39, מכורה לסמים וחולת לב. שלושה ימים לאחר מותה אחיה הנס, שסבל מבעיות נפשיות כל ימיו, התאבד בירייה. השניים נקברו יחד. הבת השלישית, טרודה, נישאה ונולד לה בן, נכדו היחיד של הרצל. גם טרודה סבלה מבעיות נפשיות ואושפזה תכופות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היתה מאושפזת כחולה כרונית ובהמשך הועברה למחנה הריכוז קונילמליםטרייזנשטט, שם נספתה ב-1943. בת 50 היתה במותה. בנה היחיד, סטפן תיאודור נוימן, נשלח לפני המלחמה לאנגליה ובהמשך שירת בצבא הבריטי ובקהילת המודיעין. ב-1946, משנודע לו מה עלה בגורלם של הוריו, התאבד בקפיצה מגשר. בן 28 היה במותו.
סיפורה האישי של משפחת הרצל חושף חיי נישואים אומללים של ההורים וגורל מר ואכזר של צאצאיהם. קשה להאמין שמקבץ כזה של אירועים טרגיים פקד משפחה אחת, ולא סתם משפחה מן השורה, אלא את משפחתו של מי שכונה "מלך היהודים", האיש שחזה את המקום שישמש כבית ליהודי העולם וילדיו שלו היו לנסיכים ללא בית.
בנסיכים ללא בית פורשת אילזה שטרנברגר תיעוד רחב ונדיר של מכתבים, קטעי יומנים ועדויות, היוצרים יחדיו תצרף מרתק של חייהם ומותם של בני משפחת הרצל, של אירופה הסוערת טרום מלחמת העולם הראשונה ובין שתי מלחמות העולם, ושל הולדת הציונות – אחד הנסים הפוליטיים של המאה ה-20.
הספר רואה אור בשיתוף קרן קיימת לישראל במלאת 120 שנה לפטירתו של בנימין זאב הרצל. יזם ותרגם: יובל. אור
ההורה שבחרתי להיות הוא מדריך להורים. בנימה אישית, בגוון חדש, מרענן ומעורר מחשבה הוא מאיר לנו נקודות משמעותיות בהורות שלנו.
כמו חברה טובה עולה קולה של שני הורביץ, המחברת, מבין דפי הספר והוא מזכיר לנו שבידינו היכולת לשנות את הדרוש ביחסינו עם ילדינו. בנו - ולא בהם - טמונה התשובה. המדריך בנוי מאסופת מכתבים קצרים ותמציתיים. הוא מעביר את הידע והניסיון האישי והמקצועי שצברה המחברת כדי לסייע להורים ולאנשי חינוך בדרכם החינוכית.
"... קול אמיץ, מרשים ומעורר של אם, שהיתה למנחת הורים. קול ישיר, כשיחה אישית, עם מי שיודעת היטב מה קורה אצלנו ומנחה אותנו להבין את עצמנו, את ילדינו, ולקיים חינוך מודע ואחראי. מומלץ מאוד לכל מי שקרוב אל ילדים, ורוצה לדעת את ההשלכות הגורליות של הבחירות שהוא עושה בשדה החינוך..." - מיריק שניר, סופרת, מחנכת ואם לתשעה.
"... תפיסת עולמה המיוחדת של המחברת ושלל התובנות, העצות והרעיונות, המובאים בספר זה, עושה אותו לנכס מעורר השראה עבור הורים. אני מאמין שבעזרת הספר יצליחו הורים להגיע קרוב יותר אל לב ילדיהם, ליצור מערכות יחסים מכבדות ולגדל ילדים מאושרים..." - גדי רוזן, מנכ"ל "מרכז משפחתי", מגיש פינות ייעוץ להורים בערוץ 10 וברדיו הצפון.
ההורה שבחרתי להיות הוא מדריך להורים. בנימה אישית, בגוון חדש, מרענן ומעורר מחשבה הוא מאיר לנו נקודות משמעותיות בהורות שלנו.
כמו חברה טובה עולה קולה של שני הורביץ, המחברת, מבין דפי הספר והוא מזכיר לנו שבידינו היכולת לשנות את הדרוש ביחסינו עם ילדינו. בנו - ולא בהם - טמונה התשובה. המדריך בנוי מאסופת מכתבים קצרים ותמציתיים. הוא מעביר את הידע והניסיון האישי והמקצועי שצברה המחברת כדי לסייע להורים ולאנשי חינוך בדרכם החינוכית.
"... קול אמיץ, מרשים ומעורר של אם, שהיתה למנחת הורים. קול ישיר, כשיחה אישית, עם מי שיודעת היטב מה קורה אצלנו ומנחה אותנו להבין את עצמנו, את ילדינו, ולקיים חינוך מודע ואחראי. מומלץ מאוד לכל מי שקרוב אל ילדים, ורוצה לדעת את ההשלכות הגורליות של הבחירות שהוא עושה בשדה החינוך..." - מיריק שניר, סופרת, מחנכת ואם לתשעה.
"... תפיסת עולמה המיוחדת של המחברת ושלל התובנות, העצות והרעיונות, המובאים בספר זה, עושה אותו לנכס מעורר השראה עבור הורים. אני מאמין שבעזרת הספר יצליחו הורים להגיע קרוב יותר אל לב ילדיהם, ליצור מערכות יחסים מכבדות ולגדל ילדים מאושרים..." - גדי רוזן, מנכ"ל "מרכז משפחתי", מגיש פינות ייעוץ להורים בערוץ 10 וברדיו הצפון.
"שקעתי כמעט לחלוטין בלימוד העת העתיקה, בין היתר מכיוון שהעידן שאני חי בו תמיד עורר בי שאט נפש. סלידתי ממנו גדולה כל כך, עד שלולא אהבתי לקרובַי עמדה מנגד, הייתי מעדיף להיוולד בכל עידן אחר ולשכוח את ימינו אלה. ברוחי נדדתי תמיד לזמנים אחרים". (פטררקה, המכתב אל הדורות הבאים)
ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית.
המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.
עורך הספר, פרופ' גור זק, הוא מרצה בחוגים לספרות כללית והשוואתית וללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית בירושלים. נוסף לזק תרגמו את היצירות פרופ' עמינדב דיקמן המנוח, מבכירי מתרגמי השירה מהשפות הקלאסיות לעברית; אברהם ארואטי, מתרגמן של יצירות רבות מיוונית ומלטינית, וביניהן האפוס ארגונאוטיקה של אפולוניוס איש רודוס – תרגום שעליו זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת 2018; החוקר והמתרגם ד"ר נתן רון, שתרגם בין היתר את השבח לטיפשות של ארסמוס איש רוטרדם ואת מכתבי אנשים חשוכים של אולריך פון הוטן.
פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), משורר, פילוסוף והוגה דעות איטלקי, נחשב "לאבי ההומניזם" האירופי. בין היתר כתב את הקנצוניירה, אוסף שירת האהבה המשפיע בספרות המערב, וחיבורים רבים בלטינית שבהם החיה את התרבות הקלאסית הגדולה של יוון ורומא. בכתביו ובפועלו הניח את היסודות לרנסנס האיטלקי ובמידה רבה – לתרבות ולמחשבה המודרנית באופן כללי.
על העטיפה: דיוקן פטררקה (איטליה, המאה השש-עשרה)
"שקעתי כמעט לחלוטין בלימוד העת העתיקה, בין היתר מכיוון שהעידן שאני חי בו תמיד עורר בי שאט נפש. סלידתי ממנו גדולה כל כך, עד שלולא אהבתי לקרובַי עמדה מנגד, הייתי מעדיף להיוולד בכל עידן אחר ולשכוח את ימינו אלה. ברוחי נדדתי תמיד לזמנים אחרים". (פטררקה, המכתב אל הדורות הבאים)
ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג, בתרגום ראשון לעברית, של כתבי פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), "אבי ההומניזם" האירופי ומהמבשרים החשובים של הרנסנס האיטלקי. בכתבים אלו ניסה פטררקה להחיות את סגנונות הכתיבה שהיו מקובלים בעולם העתיק ובכך לכונן מחדש את האידיאלים האסתטיים, האתיים, החינוכיים והפוליטיים של אותו עולם אבוד בעיניו. בין היתר החיה בכתביו את תחומי הידע העתיקים הידועים כ"מדעי האדם" – הספרות, ההיסטוריה, הרטוריקה והפילוסופיה של המוסר – שבהם ראה את הבסיס לאנושיות ולתרבות האנושית. כך קרא תיגר על הדגש הנוצרי על ביטול העולם הארצי, וקידם אידיאלים קלאסיים של שליטה עצמית ויציבות רגשית.
המבחר כולל כמה ממכתביו האישיים הידועים של פטררקה, ובהם צמד האיגרות לנואם והפילוסוף הרומי קיקרו; דיאלוג תרפויטי-אוטוביוגרפי שניהל עם אביו הרוחני אוגוסטינוס הקדוש, ובו אִתגר את תמונת העולם הדתית הנוקשה של בן-שיחו; כְּתב תוכחה שבו יצא נגד הפילוסופיה האריסטוטלית הדומיננטית בזמנו וטען לעליונות הרטוריקה הקלאסית על הפילוסופיה; נובלה שבה הציג את גרסתו לסיפור החותם של דקאמרון מאת ידידו ג'ובאני בוקאצ'ו; ומבחר מן השירה הלטינית שלו, שבאמצעותה ניסה לשחזר את שירתו של המשורר הרומי הגדול ורגיליוס. באמצעות היצירות הללו אִפשר פטררקה את צמיחתה של תרבות חילונית חדשה על סף העת המודרנית, תרבות המציבה במוקד את האדם והעולם הזה, והניח את היסודות להתפרצות היצירתית הגדולה של הרנסנס האיטלקי.
עורך הספר, פרופ' גור זק, הוא מרצה בחוגים לספרות כללית והשוואתית וללימודים רומאניים באוניברסיטה העברית בירושלים. נוסף לזק תרגמו את היצירות פרופ' עמינדב דיקמן המנוח, מבכירי מתרגמי השירה מהשפות הקלאסיות לעברית; אברהם ארואטי, מתרגמן של יצירות רבות מיוונית ומלטינית, וביניהן האפוס ארגונאוטיקה של אפולוניוס איש רודוס – תרגום שעליו זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת לשנת 2018; החוקר והמתרגם ד"ר נתן רון, שתרגם בין היתר את השבח לטיפשות של ארסמוס איש רוטרדם ואת מכתבי אנשים חשוכים של אולריך פון הוטן.
פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), משורר, פילוסוף והוגה דעות איטלקי, נחשב "לאבי ההומניזם" האירופי. בין היתר כתב את הקנצוניירה, אוסף שירת האהבה המשפיע בספרות המערב, וחיבורים רבים בלטינית שבהם החיה את התרבות הקלאסית הגדולה של יוון ורומא. בכתביו ובפועלו הניח את היסודות לרנסנס האיטלקי ובמידה רבה – לתרבות ולמחשבה המודרנית באופן כללי.
על העטיפה: דיוקן פטררקה (איטליה, המאה השש-עשרה)
מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה.
בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.
ברונו שולץ (1942-1892), מגדולי הסופרים של המאה העשרים, היה גם צייר מופתי, וטביעת ידו הייחודית ניכרת הן בכתביו והן בציוריו. יצירתו מתאפיינת בפרוזה לירית ומודרניסטית, פנטסטית לעתים, ולא אחת הוא מוזכר בנשימה אחת עם פרנץ קפקא. שני ספריו, חנויות קינמון ובית מרפא בסימן שעון החול ראו אור בפולין בשנות השלושים, ובשני תרגומים לעברית: שוקן, 1986, והקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2018. שולץ נרצח על ידי קצין נאצי בגטו שבעיר הולדתו, דרוהוביץ'. דמותו ויצירתו ממשיכות לעורר השראה עד היום, בין השאר בעיין ערך: אהבה מאת דויד גרוסמן ובאגדת ברונו ואדלה מאת אמיר גוטפרוינד, וכן ביצירות מאת סינתיה אוזיק, ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס.
מכתבים עשויים להיות ביטויים ספונטניים של חיפוש הכותב אחר משמעות, פדות וזהות. כאלה הם מכתבי ברונו שולץ, מן הרגישים שבסופרים האירופאים-היהודים והמיוסרים שבהם. במבחר המכתבים הזה, המתפרסם כאן לראשונה בעברית בתרגומה של מרים בורנשטיין ובעריכתו של יעקב גולומב, מביע שולץ את מחשבותיו הכמוסות ביותר באופן הנוקב ביותר. מכתבים אלה היו לו עורק חיים חיוני שחיבר בין עירו הנידחת דרוהוביץ' ובין המרכזים התרבותיים והספרותיים הסוערים של פולין שבין שתי מלחמות העולם. הצורך הנואש של שולץ לזכות בהכרה ציבורית מהדהד בהם, יחד עם תחושה עזה של בדידות ותלישות קיומית. מכתבים אלה יכולים להיקרא כיצירות אמנות בפני עצמן, ויש בהם כדי להאיר באור חדש את יצירתו של שולץ על מסתריה ונבוכותיה.
בספר שולבו כמה מציוריו המרהיבים ומבחר מרשימות הביקורת שכתב ופרסם. בקריאתן מתגלה שולץ כמבקר נוקב, קשוב ורגיש. לעתים קרובות, רשימותיו הביקורתיות אינן מדברות רק על היצירות שביקר, אלא משקפות בראש וראשונה את אישיותו של הכותב. שולץ חושף בהן, על פי רוב באופן לא-מודע, את אותיותיה הסמויות יותר של אישיותו ואת רזי אמנותו ואמנות חבריו.
ברונו שולץ (1942-1892), מגדולי הסופרים של המאה העשרים, היה גם צייר מופתי, וטביעת ידו הייחודית ניכרת הן בכתביו והן בציוריו. יצירתו מתאפיינת בפרוזה לירית ומודרניסטית, פנטסטית לעתים, ולא אחת הוא מוזכר בנשימה אחת עם פרנץ קפקא. שני ספריו, חנויות קינמון ובית מרפא בסימן שעון החול ראו אור בפולין בשנות השלושים, ובשני תרגומים לעברית: שוקן, 1986, והקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2018. שולץ נרצח על ידי קצין נאצי בגטו שבעיר הולדתו, דרוהוביץ'. דמותו ויצירתו ממשיכות לעורר השראה עד היום, בין השאר בעיין ערך: אהבה מאת דויד גרוסמן ובאגדת ברונו ואדלה מאת אמיר גוטפרוינד, וכן ביצירות מאת סינתיה אוזיק, ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס.
מולדת יקרה מספר את סיפורן של מלחמת העצמאות והנכּבה כפי שלא סופר מעולם - מנקודות המבט של יהודים ופלסטינים שלחמו בה, כמו גם של אלה שהפכו קורבנותיה. מבלי להפחית בחשיבותם של בן-גוריון או חאג' אמין אל-חוסייני, השחקנים העיקריים בעלילה הם אחרים: ניצולי שואה, יהודים ממרוקו, מארה״ב ומארץ ישראל עצמה, לצד פלסטינים ומתנדבים ערבים מעיראק, סוריה ולבנון. הם שהרגו ונהרגו, גירשו וגורשו, שנאו ואהבו.
את הסיפור הייחודי הזה מספר שי חזקני באמצעות בחינה של מאות מכתבים אישיים של חיילי צה״ל, לוחמי צבא ההצלה הערבי ואזרחים פלסטינים, שנלקחו שלל או יורטו בחשאי על ידי המודיעין הישראלי במטרה ללמוד על דעותיהם ועמדותיהם של יהודים וערבים. במקביל, מולדת יקרה מציע סקירה שיטתית ראשונה של התעמולה הערבית והציונית במלחמה - וקריאת המכתבים לצד התעמולה מציעה נרטיב שונה בתכלית מזה השגור.
למשל, חיילים יהודים ממרוקו בצה"ל סירבו לראות בארץ ישראל את מולדתם הבלעדית, ובעקבות הגזענות שחוו ביקשו לשוב למרוקו; מתנדבים יהודים מארה"ב התקשו לקבל פרשנות חדשה של המסורת היהודית שמכשירה מיליטריזם, נקמה וטיהור אתני; ופלסטינים נדרשו לקבל החלטה מכרעת - האם להקשיב לתעמולה הערבית לפיה הניצחון קרוב, או להימלט על נפשם כאשר האלימות הגיעה אל סף ביתם.
המהדורה האנגלית של מולדת יקרה זכתה בפרס קורנבלט ובפרס עזריאלי-קונקורדיה למחקר על ישראל. הסרט הדוקומנטרי דעתו של החייל המבוסס על הספר זכה בפרס ג'ון א' אוקונור מטעם האגודה ההיסטורית האמריקאית.
מולדת יקרה מספר את סיפורן של מלחמת העצמאות והנכּבה כפי שלא סופר מעולם - מנקודות המבט של יהודים ופלסטינים שלחמו בה, כמו גם של אלה שהפכו קורבנותיה. מבלי להפחית בחשיבותם של בן-גוריון או חאג' אמין אל-חוסייני, השחקנים העיקריים בעלילה הם אחרים: ניצולי שואה, יהודים ממרוקו, מארה״ב ומארץ ישראל עצמה, לצד פלסטינים ומתנדבים ערבים מעיראק, סוריה ולבנון. הם שהרגו ונהרגו, גירשו וגורשו, שנאו ואהבו.
את הסיפור הייחודי הזה מספר שי חזקני באמצעות בחינה של מאות מכתבים אישיים של חיילי צה״ל, לוחמי צבא ההצלה הערבי ואזרחים פלסטינים, שנלקחו שלל או יורטו בחשאי על ידי המודיעין הישראלי במטרה ללמוד על דעותיהם ועמדותיהם של יהודים וערבים. במקביל, מולדת יקרה מציע סקירה שיטתית ראשונה של התעמולה הערבית והציונית במלחמה - וקריאת המכתבים לצד התעמולה מציעה נרטיב שונה בתכלית מזה השגור.
למשל, חיילים יהודים ממרוקו בצה"ל סירבו לראות בארץ ישראל את מולדתם הבלעדית, ובעקבות הגזענות שחוו ביקשו לשוב למרוקו; מתנדבים יהודים מארה"ב התקשו לקבל פרשנות חדשה של המסורת היהודית שמכשירה מיליטריזם, נקמה וטיהור אתני; ופלסטינים נדרשו לקבל החלטה מכרעת - האם להקשיב לתעמולה הערבית לפיה הניצחון קרוב, או להימלט על נפשם כאשר האלימות הגיעה אל סף ביתם.
המהדורה האנגלית של מולדת יקרה זכתה בפרס קורנבלט ובפרס עזריאלי-קונקורדיה למחקר על ישראל. הסרט הדוקומנטרי דעתו של החייל המבוסס על הספר זכה בפרס ג'ון א' אוקונור מטעם האגודה ההיסטורית האמריקאית.
עד כה לא זכתה עמדתו של סטפן צווייג ליהדות להתייחסות רחבה ומעמיקה. חליפת המכתבים שבספר זה מציגה לראשונה באופן ישיר ובלתי אמצעי את מחשבותיו ורשמיו:
"רק לך אומר שמטבעי [...], לא הייתי בוחר ביהדות כבית סוהר להכרה ולמחשבה שלי [...]: ואולם אני יודע שאני מבקש למצוא ביהדות שלווה, ולעולם לא ארצה לבגוד בה, וגם לא אבגוד. [...] העובדה שאני יהודי אינה לנטל עליי, היא אינה מלהיבה אותי, לא מייסרת אותי ולא מייחדת אותי. כשאני חושב עליה, אני מרגיש בה כשם שאני מרגיש את פעימות ליבי, ואיני מרגיש בה כשאיני חושב עליה. אני חושב שבמילים אלה הבהרתי את עצמי."- סטפן צווייג במכתב אל מרטין בובר, 8 במאי 1916
עד כה לא זכתה עמדתו של סטפן צווייג ליהדות להתייחסות רחבה ומעמיקה. חליפת המכתבים שבספר זה מציגה לראשונה באופן ישיר ובלתי אמצעי את מחשבותיו ורשמיו:
"רק לך אומר שמטבעי [...], לא הייתי בוחר ביהדות כבית סוהר להכרה ולמחשבה שלי [...]: ואולם אני יודע שאני מבקש למצוא ביהדות שלווה, ולעולם לא ארצה לבגוד בה, וגם לא אבגוד. [...] העובדה שאני יהודי אינה לנטל עליי, היא אינה מלהיבה אותי, לא מייסרת אותי ולא מייחדת אותי. כשאני חושב עליה, אני מרגיש בה כשם שאני מרגיש את פעימות ליבי, ואיני מרגיש בה כשאיני חושב עליה. אני חושב שבמילים אלה הבהרתי את עצמי."- סטפן צווייג במכתב אל מרטין בובר, 8 במאי 1916
באוקטובר 1925 הגיע המשורר אבות ישורון באונייה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב. אמו, אביו ואחיו, שנשארו בפולין, שלחו אליו מכתבים ברצף מאז ועד 1941, השנה שבה נספו בשואה. המכתבים האלה היו יקרים מאוד לישורון, הוא שמר אותם במגירת שולחנו וקרא בהם שוב ושוב, אבל מן המפורסמות הוא שמיעט לענות עליהם. "לא יכולתי לכתוב להם, הייתי אדם הרוס," הסביר את שתיקתו.
ואולם שתיקה זו לא היתה מלאה. לאמיתו של דבר, המכתבים זכו למענה – בשירתו של ישורון – והדיאלוג עִמם אף היה ליסוד מהותי ביצירתו. ספר זה מציג לראשונה את המכתבים האלה במקור היידי ובתרגום לעברית, ובוחן את הזיקה הישירה ביניהם ובין שירי הספר שלושים עמוד של אבות ישורון (1964), יצירה שהיתה לנקודת מפנה בשירת ישורון ותפסה מקום מרכזי במיתוס שנרקם סביבו.
שירי שלושים עמוד של אבות ישורון מובאים כאן במלואם, לצד מכתבי הארכיון ובליווי אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים מאת חוקר הספרות יעקב הרשקוביץ. בכך, ובו מכתב האֵם מציע מפתח נוסף לקריאה ביצירתו של אחד מגדולי המשוררים העברים של המאה העשרים, ולהבנת פואטיקת השבר והאיחוי העומדת ביסודה.
באוקטובר 1925 הגיע המשורר אבות ישורון באונייה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב. אמו, אביו ואחיו, שנשארו בפולין, שלחו אליו מכתבים ברצף מאז ועד 1941, השנה שבה נספו בשואה. המכתבים האלה היו יקרים מאוד לישורון, הוא שמר אותם במגירת שולחנו וקרא בהם שוב ושוב, אבל מן המפורסמות הוא שמיעט לענות עליהם. "לא יכולתי לכתוב להם, הייתי אדם הרוס," הסביר את שתיקתו.
ואולם שתיקה זו לא היתה מלאה. לאמיתו של דבר, המכתבים זכו למענה – בשירתו של ישורון – והדיאלוג עִמם אף היה ליסוד מהותי ביצירתו. ספר זה מציג לראשונה את המכתבים האלה במקור היידי ובתרגום לעברית, ובוחן את הזיקה הישירה ביניהם ובין שירי הספר שלושים עמוד של אבות ישורון (1964), יצירה שהיתה לנקודת מפנה בשירת ישורון ותפסה מקום מרכזי במיתוס שנרקם סביבו.
שירי שלושים עמוד של אבות ישורון מובאים כאן במלואם, לצד מכתבי הארכיון ובליווי אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים מאת חוקר הספרות יעקב הרשקוביץ. בכך, ובו מכתב האֵם מציע מפתח נוסף לקריאה ביצירתו של אחד מגדולי המשוררים העברים של המאה העשרים, ולהבנת פואטיקת השבר והאיחוי העומדת ביסודה.
כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה.
משה שניצר עלה לישראל לבדו בשנת 1939, כשהיה בן 16 בלבד. הוא נקלט בכפר ויתקין, שם למד חקלאות ועברית, ובסיום ההכשרה עבר לקיבוץ גניגר.
סיפור ילדותו, העליה לישראל והקשר עם הוריו שנשארו באוסטריה, חושפים בפנינו רבדים שונים של התקופה:
הרובד האישי – מכתבים אישיים בין נער צעיר לבדו בארץ ישראל של סוף שנות השלושים של המאה הקודמת, לבין הוריו שנמצאים ביבשת אחרת. הדאגה לדברים הקטנים, הרצון של שני הצדדים לא להדאיג ולהתעניין בשלומו של האחר: "ראשית, אל תשתה מים רגילים – רק תה! שנית, לא לאכול הרבה מלונים!.. אל תתקרב לחוטי חשמל! אני די מודאגת מהדברים האלה ואני רוצה להאמין שאתה יודע איך להתנהג. אתה עדיין צעיר".
הרובד הלאומי הישראלי – במכתביו המעטים של משה שלא שלח או אלה שחזרו אליו, ניתן לקרוא על הלך הרוח בישוב העברי: "תפוחי זהב אוכלים כמה שרוצים! לפני הצהריים עובדים - אחר הצהריים לומדים... בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת... את כולנו קראו לעליה לתורה ואותי קראו לקשירת ספר התורה".
הרובד ההיסטורי – הקריאה מאפשרת הצצה להיסטוריה, בראי התקופה, מתוך נקודת מבטם של ההורים. עליית הנאצים לשלטון, מלחמת העולם השניה והשואה: "אנחנו מטיילים הרבה אבל לנו אין איפה לשבת (ליהודים אסור)... כל הדיירים היהודים קיבלו צו יציאה מהדירות... לא נותנים לנו מנוח".
המכתבים מהוריו של משה פסקו מלהגיע בתחילת שנת 1942. הוריו נשלחו מוינה בינואר 1942, ונספו, לא ידוע היכן.
את המכתבים שמר משה לאורך השנים, תרגם, קטלג, הדפיס, כרך בעצמו מספר עותקים וחילק למשפחתו הקרובה. למשה ועדינה ארבעה בנים, שנים עשר נכדות ונכדים, ונכון לשנת 2023, עשרים ושבעה נינים ונינות.
ספר זה הופק ע"י המשפחה לזכרם של משה ועדינה שניצר ז"ל, כעדות לדורות הבאים, באהבה גדולה ובגעגוע.
כל סיפור משפחתי מתחיל מהבית בו נולדת. אני נולדתי בוינה, אוסטריה.
משה שניצר עלה לישראל לבדו בשנת 1939, כשהיה בן 16 בלבד. הוא נקלט בכפר ויתקין, שם למד חקלאות ועברית, ובסיום ההכשרה עבר לקיבוץ גניגר.
סיפור ילדותו, העליה לישראל והקשר עם הוריו שנשארו באוסטריה, חושפים בפנינו רבדים שונים של התקופה:
הרובד האישי – מכתבים אישיים בין נער צעיר לבדו בארץ ישראל של סוף שנות השלושים של המאה הקודמת, לבין הוריו שנמצאים ביבשת אחרת. הדאגה לדברים הקטנים, הרצון של שני הצדדים לא להדאיג ולהתעניין בשלומו של האחר: "ראשית, אל תשתה מים רגילים – רק תה! שנית, לא לאכול הרבה מלונים!.. אל תתקרב לחוטי חשמל! אני די מודאגת מהדברים האלה ואני רוצה להאמין שאתה יודע איך להתנהג. אתה עדיין צעיר".
הרובד הלאומי הישראלי – במכתביו המעטים של משה שלא שלח או אלה שחזרו אליו, ניתן לקרוא על הלך הרוח בישוב העברי: "תפוחי זהב אוכלים כמה שרוצים! לפני הצהריים עובדים - אחר הצהריים לומדים... בשבת בבוקר הלכתי לבית הכנסת... את כולנו קראו לעליה לתורה ואותי קראו לקשירת ספר התורה".
הרובד ההיסטורי – הקריאה מאפשרת הצצה להיסטוריה, בראי התקופה, מתוך נקודת מבטם של ההורים. עליית הנאצים לשלטון, מלחמת העולם השניה והשואה: "אנחנו מטיילים הרבה אבל לנו אין איפה לשבת (ליהודים אסור)... כל הדיירים היהודים קיבלו צו יציאה מהדירות... לא נותנים לנו מנוח".
המכתבים מהוריו של משה פסקו מלהגיע בתחילת שנת 1942. הוריו נשלחו מוינה בינואר 1942, ונספו, לא ידוע היכן.
את המכתבים שמר משה לאורך השנים, תרגם, קטלג, הדפיס, כרך בעצמו מספר עותקים וחילק למשפחתו הקרובה. למשה ועדינה ארבעה בנים, שנים עשר נכדות ונכדים, ונכון לשנת 2023, עשרים ושבעה נינים ונינות.
ספר זה הופק ע"י המשפחה לזכרם של משה ועדינה שניצר ז"ל, כעדות לדורות הבאים, באהבה גדולה ובגעגוע.
בילדותו היה מוקף חבורת יֶקיות, שעשו הכול כדי להצחיק אותו: טָנטֶה ליזֶה, שתלתה דובדבנים על אוזניה כמו עגילים; אוֹמָה, שידעה לחצצר בגבעול דשא לחוץ בין שני אגודלים; אמא שלו, עם שורת מחץ לכל אירוע (לפני השְלאפשטוּנדֶה הייתה מכריזה: "אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי").
הייתה לו ילדות מאושרת. הוא ידע שסבו וסבתו נסעו לגרמניה ב-1956, אבל לא ידע שסבו קפץ אל מותו אחרי שחזרו לתל אביב. הוא ראה את אמו מתקתקת במרץ במכונת הכתיבה, אבל לא ידע על המאבק שלה לאלץ את גרמניה ליטול אחריות על מות אביה, ובוודאי לא על הפסיכיאטר הנאצי שמינה בית המשפט לפסוק בנושא.
בקיצור, הוא לא ידע הרבה, עד שמצא קופסה עם מכתבים שסבו וסבתו שלחו לאמו מאותה נסיעה. כמעט חמישים שנה לאחר נסיעתם, מנו רוזן יצא למסע בעקבותיהם.
עמנואל (מנו) רוזן גדל בתל אביב וחי בקליפורניה. לאחר לימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת סן פרנסיסקו, שימש קרוב לעשור סגן נשיא לשיווק בסטארט-אפ בברקלי. לאחר מכירת החברה פנה לכתיבה. ספריו המקצועיים בענייני עסקים תורגמו לשלוש-עשרה שפות.
בילדותו היה מוקף חבורת יֶקיות, שעשו הכול כדי להצחיק אותו: טָנטֶה ליזֶה, שתלתה דובדבנים על אוזניה כמו עגילים; אוֹמָה, שידעה לחצצר בגבעול דשא לחוץ בין שני אגודלים; אמא שלו, עם שורת מחץ לכל אירוע (לפני השְלאפשטוּנדֶה הייתה מכריזה: "אם מישהו מתקשר, תגידו שמתתי").
הייתה לו ילדות מאושרת. הוא ידע שסבו וסבתו נסעו לגרמניה ב-1956, אבל לא ידע שסבו קפץ אל מותו אחרי שחזרו לתל אביב. הוא ראה את אמו מתקתקת במרץ במכונת הכתיבה, אבל לא ידע על המאבק שלה לאלץ את גרמניה ליטול אחריות על מות אביה, ובוודאי לא על הפסיכיאטר הנאצי שמינה בית המשפט לפסוק בנושא.
בקיצור, הוא לא ידע הרבה, עד שמצא קופסה עם מכתבים שסבו וסבתו שלחו לאמו מאותה נסיעה. כמעט חמישים שנה לאחר נסיעתם, מנו רוזן יצא למסע בעקבותיהם.
עמנואל (מנו) רוזן גדל בתל אביב וחי בקליפורניה. לאחר לימודי תואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת סן פרנסיסקו, שימש קרוב לעשור סגן נשיא לשיווק בסטארט-אפ בברקלי. לאחר מכירת החברה פנה לכתיבה. ספריו המקצועיים בענייני עסקים תורגמו לשלוש-עשרה שפות.
אדם שבוחר לעסוק בחינוך הוא כנראה אדם מאמין. אדם שמאמין בבני אדם, ביכולת שלהם לחולל שינוי, לעצב מציאות ולצעוד בדרכים חדשות. אדם שאינו מרפה, גם כאשר האמונה והחלום נקברים תחת אבק השגרה והיום-יום, גם כאשר הזיעה הניגרת ממליחה את העיניים וקשה לראות את הדרך.
כמנהל תיכון "ברנקו וייס" ברמלה בחמש השנים האחרונות כתבתי שורה ארוכה של מכתבים למורים. מכתבים ומילים של חינוך, שביקשו לתת עומק לחוויה, אופק לעשייה, משמעות לעבודה. בספר זה, שבו רוכזו עשרות קטעים מתוך המכתבים, מתאספים יחדיו סיפורים, תובנות, מחשבות, רגשות, לבטים, געגועים, עצב, שמחה, כאב ואושר. כל שיש בחינוך. כל שיש בחיים בכלל.
על פניו זהו סיפור מקומי של בית ספר אחד קטן ברמלה, אבל במובנים עמוקים יותר יש כאן, כך נדמה לי, סיפור רחב בהרבה של רבים-רבים בחברה הישראלית. נדמה לי שגם מי שאינו עוסק בחינוך ימצא במילים אלה טעם ומשמעות. לשמחתי, ראינו ברכה בעמלנו, ומדי בוקר, אל מול עינינו המשתאות, זכינו לראות את עופות החול ממריאים; מתנערים מעפר ומבקשים לגעת בשמים. היש תמונה יפה מזו בעולמנו? היש עבודה אחרת שמעניקה חוויה אשר מתקרבת לחוויה מכוננת זו?
מקום בעולם הוא אוסף ייחודי של מכתבים והגות חינוכית שנכתבו בדם לבו של מנהל בית ספר שביקש, יחד עם צוות מחנכים מסור, ליצור לתלמידיו מקום בעולם ולהוביל אותם למקום טוב עוד יותר, ובאמצעותם את החברה הישראלית כולה. סיפורים אישיים ודילמות חינוכיות, לצד קטעי ספרות העולם ומחשבה יהודית, משרטטים יחדיו תפיסה חינוכית מקורית אשר צמחה מתוך דיאלוג עמוק עם סביבתה, וכל אלה הם שהופכים את הספר הזה למסמך רב-ממדי, מחכים ונוגע.
בית הספר התיכון "ברנקו וייס" ברמלה הוא בית ספר ייחודי שמבקש להעניק הזדמנות נוספת לבני נוער שנשרו ממסגרות החינוך האחרות. בית הספר התפרסם בסרטו של בן שָני "תיכון ההזדמנות האחרונה" במסגרת התוכנית "עובדה".
חילי טרופר הוא איש חינוך ופעיל חברתי שניהל את בית הספר "ברנקו וייס" במשך חמש שנים. במסגרת פעילותו ההתנדבותית היה שותף בהקמה של ארגונים חברתיים אחדים, בהם העמותות "במעגלי צדק" ו"שכן טוב", שעניינן חיזוק השכבות המוחלשות. זהו לו ספרו הראשון.
אדם שבוחר לעסוק בחינוך הוא כנראה אדם מאמין. אדם שמאמין בבני אדם, ביכולת שלהם לחולל שינוי, לעצב מציאות ולצעוד בדרכים חדשות. אדם שאינו מרפה, גם כאשר האמונה והחלום נקברים תחת אבק השגרה והיום-יום, גם כאשר הזיעה הניגרת ממליחה את העיניים וקשה לראות את הדרך.
כמנהל תיכון "ברנקו וייס" ברמלה בחמש השנים האחרונות כתבתי שורה ארוכה של מכתבים למורים. מכתבים ומילים של חינוך, שביקשו לתת עומק לחוויה, אופק לעשייה, משמעות לעבודה. בספר זה, שבו רוכזו עשרות קטעים מתוך המכתבים, מתאספים יחדיו סיפורים, תובנות, מחשבות, רגשות, לבטים, געגועים, עצב, שמחה, כאב ואושר. כל שיש בחינוך. כל שיש בחיים בכלל.
על פניו זהו סיפור מקומי של בית ספר אחד קטן ברמלה, אבל במובנים עמוקים יותר יש כאן, כך נדמה לי, סיפור רחב בהרבה של רבים-רבים בחברה הישראלית. נדמה לי שגם מי שאינו עוסק בחינוך ימצא במילים אלה טעם ומשמעות. לשמחתי, ראינו ברכה בעמלנו, ומדי בוקר, אל מול עינינו המשתאות, זכינו לראות את עופות החול ממריאים; מתנערים מעפר ומבקשים לגעת בשמים. היש תמונה יפה מזו בעולמנו? היש עבודה אחרת שמעניקה חוויה אשר מתקרבת לחוויה מכוננת זו?
מקום בעולם הוא אוסף ייחודי של מכתבים והגות חינוכית שנכתבו בדם לבו של מנהל בית ספר שביקש, יחד עם צוות מחנכים מסור, ליצור לתלמידיו מקום בעולם ולהוביל אותם למקום טוב עוד יותר, ובאמצעותם את החברה הישראלית כולה. סיפורים אישיים ודילמות חינוכיות, לצד קטעי ספרות העולם ומחשבה יהודית, משרטטים יחדיו תפיסה חינוכית מקורית אשר צמחה מתוך דיאלוג עמוק עם סביבתה, וכל אלה הם שהופכים את הספר הזה למסמך רב-ממדי, מחכים ונוגע.
בית הספר התיכון "ברנקו וייס" ברמלה הוא בית ספר ייחודי שמבקש להעניק הזדמנות נוספת לבני נוער שנשרו ממסגרות החינוך האחרות. בית הספר התפרסם בסרטו של בן שָני "תיכון ההזדמנות האחרונה" במסגרת התוכנית "עובדה".
חילי טרופר הוא איש חינוך ופעיל חברתי שניהל את בית הספר "ברנקו וייס" במשך חמש שנים. במסגרת פעילותו ההתנדבותית היה שותף בהקמה של ארגונים חברתיים אחדים, בהם העמותות "במעגלי צדק" ו"שכן טוב", שעניינן חיזוק השכבות המוחלשות. זהו לו ספרו הראשון.
ג'ואן גרנט (1907-1989) הייתה מן החלוצים שחקרו את תופעת הגלגולים החוזרים. כבר בגיל צעיר גילתה את הכוחות העל טבעיים שלה, שאפשרו לה זיכרון-חיים קודמים, פסיכומטריה, מסעות אסטרליים ומפגשים עם נשמות במסגרת מה שמכונה ""חלומות צלולים"". לדבריה, עברה מעל ל-40 גלגולים. עשרות שנים לפני מייקל ניוטון ובריאן וייס הנודעים, החלה גרנט בחקירותיה.
הספר ״כך נולד משה״ יצא לאור בשנת 1952. הספר מבוסס על זיכרונותיה של גרנט מגלגול קודם, כבנו של פרעה שהיה אמור לרשת את כסאו- אך ויתר עליו. הספר בנוי כמכתב ארוך למשה הצעיר, אשר חי בארמון פרעה.
גרנט מספרת באופן מדויק ומפתיע על התנהלותה של הממלכה במצרים, ומציעה גרסה משלה לסיפור לידתו הפלאי של משה. לנגד עינינו נפרש עולמם המלכותי והמופלא של הפרעונים.
ג'ואן גרנט (1907-1989) הייתה מן החלוצים שחקרו את תופעת הגלגולים החוזרים. כבר בגיל צעיר גילתה את הכוחות העל טבעיים שלה, שאפשרו לה זיכרון-חיים קודמים, פסיכומטריה, מסעות אסטרליים ומפגשים עם נשמות במסגרת מה שמכונה ""חלומות צלולים"". לדבריה, עברה מעל ל-40 גלגולים. עשרות שנים לפני מייקל ניוטון ובריאן וייס הנודעים, החלה גרנט בחקירותיה.
הספר ״כך נולד משה״ יצא לאור בשנת 1952. הספר מבוסס על זיכרונותיה של גרנט מגלגול קודם, כבנו של פרעה שהיה אמור לרשת את כסאו- אך ויתר עליו. הספר בנוי כמכתב ארוך למשה הצעיר, אשר חי בארמון פרעה.
גרנט מספרת באופן מדויק ומפתיע על התנהלותה של הממלכה במצרים, ומציעה גרסה משלה לסיפור לידתו הפלאי של משה. לנגד עינינו נפרש עולמם המלכותי והמופלא של הפרעונים.
אבל אילו השמיים
לא היו
הגבול,
כמה גבוה
היית
מרשה לעצמך
להמריא?
הרבה מכתבי אהבה כתבתי בחיי. חלקם מצאו עצמם מוכתמים בדמעות של לב שנשבר, וחלקם מצאו עצמם מוכתמים בנשיקות שעטפו אותו ושמרו עליו מכל פגע, שלא יזדהמו פצעיו, שיחלים לאיטו, עד שבסוף יהיה שוב עצמו.
הספר הזה מקבץ בתוכו קומץ מכתבים המשקף את הדרך שעברתי עד היום.
מעיין ל' ברזל, במהלך חייה חוותה מעיין כאבים נפשיים ופיזיים. משהייתה ילדה צעירה השתמשה בשירה ככלי לשיתוף כאביה, מחשבותיה ורצונותיה.
אבל אילו השמיים
לא היו
הגבול,
כמה גבוה
היית
מרשה לעצמך
להמריא?
הרבה מכתבי אהבה כתבתי בחיי. חלקם מצאו עצמם מוכתמים בדמעות של לב שנשבר, וחלקם מצאו עצמם מוכתמים בנשיקות שעטפו אותו ושמרו עליו מכל פגע, שלא יזדהמו פצעיו, שיחלים לאיטו, עד שבסוף יהיה שוב עצמו.
הספר הזה מקבץ בתוכו קומץ מכתבים המשקף את הדרך שעברתי עד היום.
מעיין ל' ברזל, במהלך חייה חוותה מעיין כאבים נפשיים ופיזיים. משהייתה ילדה צעירה השתמשה בשירה ככלי לשיתוף כאביה, מחשבותיה ורצונותיה.
"בימים האלה, כשפיסות חיים קטנות נעלמות וחוזרות אלי דרך פתקים ותמונות, שוב חוזרת אלי ההרגשה הזאת. אני חי עכשיו תקופות שלמות של החיים שלי, שלא הכרתי קודם..."
סופר מפורסם, מאהב רדוף, או אולי סתם שיכור, יוצא עם הקוראים למסע מפותל ומבולבל בין הפתקים והקופסאות שהשאיר, ומנסה סוף-סוף להבין לאן נעלמו החיים שלו.
"בימים האלה, כשפיסות חיים קטנות נעלמות וחוזרות אלי דרך פתקים ותמונות, שוב חוזרת אלי ההרגשה הזאת. אני חי עכשיו תקופות שלמות של החיים שלי, שלא הכרתי קודם..."
סופר מפורסם, מאהב רדוף, או אולי סתם שיכור, יוצא עם הקוראים למסע מפותל ומבולבל בין הפתקים והקופסאות שהשאיר, ומנסה סוף-סוף להבין לאן נעלמו החיים שלו.
בספרה השתקפויות מתכתבת המחברת עם גיבורי יצירותיה שהתפרסמו בעבר. במכתביה אליהם היא כמו מפיחה בהם חיים מחדש, חודרת לנפשם ובד בבד חושפת את מניעי כתיבתה, ואת הקשר בינה לבין יצירי דמיונה.
בנוסף שזורים בספר שישה סיפורים קצרים שבהם מתכתבת המחברת עם דמויות אמיתיות-דמיוניות ולא מספריה- אלא הישר מתוך חייה.
זהו ספר ייחודי, ואולי הגילוי המקורי ביותר בו הוא מכתבה אל איור פרי עטה מתוך אלבומה "ביבר הדמיונות" שבו יוצאת היוצרת למסע מעמיק אל נפש האדם.
לימור שריר היא רופאה וסופרת שחיברה עד כה רומנים אחדים ( בהם אלוהים ואלווירה שתורגם וראה אור השנה באיטליה), קובץ סיפורים קצרים ( דיונות הזהב והכסף) וספר עיוני- הגותי ( מרטין בובר- מבט מקרוב). השתקפויות הוא ספרה השמיני.
בספרה השתקפויות מתכתבת המחברת עם גיבורי יצירותיה שהתפרסמו בעבר. במכתביה אליהם היא כמו מפיחה בהם חיים מחדש, חודרת לנפשם ובד בבד חושפת את מניעי כתיבתה, ואת הקשר בינה לבין יצירי דמיונה.
בנוסף שזורים בספר שישה סיפורים קצרים שבהם מתכתבת המחברת עם דמויות אמיתיות-דמיוניות ולא מספריה- אלא הישר מתוך חייה.
זהו ספר ייחודי, ואולי הגילוי המקורי ביותר בו הוא מכתבה אל איור פרי עטה מתוך אלבומה "ביבר הדמיונות" שבו יוצאת היוצרת למסע מעמיק אל נפש האדם.
לימור שריר היא רופאה וסופרת שחיברה עד כה רומנים אחדים ( בהם אלוהים ואלווירה שתורגם וראה אור השנה באיטליה), קובץ סיפורים קצרים ( דיונות הזהב והכסף) וספר עיוני- הגותי ( מרטין בובר- מבט מקרוב). השתקפויות הוא ספרה השמיני.
"הספר הזה הוא מעשה טלאים שהורכב מרשימות מקוטעות שרשמתי כשהתגוררתי באוֹלֵאיז, בזמן שלב ניקוֹלָיֵיביץ' גר בגַספּרָה, תחילה — כשהוא סובל ממחלה קשה, אחר כך — לאחר שהתגבר על מחלתו. סברתי שהרשימות האלה, שנכתבו כלאחר יד על פיסות נייר שונות, אבדו, אך לא מזמן מצאתי כמה מהן. כמו כן, נכלל כאן המכתב הלא גמור שכתבתי תחת רושם "בריחתו" של לב ניקולייביץ' מיאסְנָיָה פּוֹליאָנָה ומותו. אני מדפיס את המכתב בלי לתקן בו ולו מילה אחת, כפי שהוא נכתב אז. ואיני מסיים אותו: מסיבה כלשהי אי אפשר לעשות זאת."
כך מתאר מקסים גורקי (1868 – 1936) את הספר הזה, פרי פגישותיו עם טולסטוי האלוהי בעיניו. הפגישות נערכו כאשר שני הסופרים שהו בחצי האי קרים בסוף שנת 1901 — תחילת שנת 1902. והם דיברו על הכול — על ספרות וסופרים, על נשים וגברים, על חברה ומדינה, על עצמם ועל אלוהים. על החיים וכל מה שהם מכילים.
מן המפורסמות שהיחסים בין גורקי לטולסטוי הם מן המורכבים ביותר בתולדות הספרות הרוסית. גורקי המהפכן הרדיקלי העריץ את טולסטוי ואילו האחרון התייחס לידידו הצעיר — שלא לומר תלמידו המובהק — בנימה של לגלוג, אך גם בקנאה סמויה ועדיין נראית לעין. גורקי הצעיר הגיב מצידו בהערות נוקבות, אך תמיד תוך שמירה על כבודו של הסופר והאדם הנערץ עליו. כך או כך, המפגש הזה בין טולסטוי, הקצין הקרבי שהפך לפציפיסט קיצוני, טולסטוי הצייד שהפך לצמחוני, טולסטוי האציל האמיד שהטיף לחיים פשוטים ולאמונה רוחנית בדת הטהורה — ובין גורקי, הסופר הצעיר הזועם, המרקסיסט המורד והמתקומם — יוצר טקסט מרתק, שמוסיף עומק לדמויותיהם של שני גדולי הספרות הללו ולעצם האפשרות לקיים מפגש פורה ומפרה בין שתי השקפות עולם. מפגש שממנו אפשר ללמוד לא מעט על רוח התקופה וכמובן על שני הסופרים האלה לא רק כיוצרים אלא גם כבני אדם.
"הספר הזה הוא מעשה טלאים שהורכב מרשימות מקוטעות שרשמתי כשהתגוררתי באוֹלֵאיז, בזמן שלב ניקוֹלָיֵיביץ' גר בגַספּרָה, תחילה — כשהוא סובל ממחלה קשה, אחר כך — לאחר שהתגבר על מחלתו. סברתי שהרשימות האלה, שנכתבו כלאחר יד על פיסות נייר שונות, אבדו, אך לא מזמן מצאתי כמה מהן. כמו כן, נכלל כאן המכתב הלא גמור שכתבתי תחת רושם "בריחתו" של לב ניקולייביץ' מיאסְנָיָה פּוֹליאָנָה ומותו. אני מדפיס את המכתב בלי לתקן בו ולו מילה אחת, כפי שהוא נכתב אז. ואיני מסיים אותו: מסיבה כלשהי אי אפשר לעשות זאת."
כך מתאר מקסים גורקי (1868 – 1936) את הספר הזה, פרי פגישותיו עם טולסטוי האלוהי בעיניו. הפגישות נערכו כאשר שני הסופרים שהו בחצי האי קרים בסוף שנת 1901 — תחילת שנת 1902. והם דיברו על הכול — על ספרות וסופרים, על נשים וגברים, על חברה ומדינה, על עצמם ועל אלוהים. על החיים וכל מה שהם מכילים.
מן המפורסמות שהיחסים בין גורקי לטולסטוי הם מן המורכבים ביותר בתולדות הספרות הרוסית. גורקי המהפכן הרדיקלי העריץ את טולסטוי ואילו האחרון התייחס לידידו הצעיר — שלא לומר תלמידו המובהק — בנימה של לגלוג, אך גם בקנאה סמויה ועדיין נראית לעין. גורקי הצעיר הגיב מצידו בהערות נוקבות, אך תמיד תוך שמירה על כבודו של הסופר והאדם הנערץ עליו. כך או כך, המפגש הזה בין טולסטוי, הקצין הקרבי שהפך לפציפיסט קיצוני, טולסטוי הצייד שהפך לצמחוני, טולסטוי האציל האמיד שהטיף לחיים פשוטים ולאמונה רוחנית בדת הטהורה — ובין גורקי, הסופר הצעיר הזועם, המרקסיסט המורד והמתקומם — יוצר טקסט מרתק, שמוסיף עומק לדמויותיהם של שני גדולי הספרות הללו ולעצם האפשרות לקיים מפגש פורה ומפרה בין שתי השקפות עולם. מפגש שממנו אפשר ללמוד לא מעט על רוח התקופה וכמובן על שני הסופרים האלה לא רק כיוצרים אלא גם כבני אדם.
גלילאו גליליי מסביר ומבהיר את עיקרי הדוקטרינה שלו שתמציתה היא שכדור הארץ אינו מרכז היקום והוא המסתובב סביב השמש ולא להיפך כפי שסברה הכנסייה הקתולית. הוא מבסס את דבריו על תצפיותיו ועל כתבי הקודש עצמם וכותב זאת בלשון השווה לכל נפש.
הספר נכתב ב-1615 כאיגרת לדוכסית הגדולה של טוסקנה שתמכה בגלילאו גליליי שנרדף בשל דיעותיו על ידי הכנסייה הקתולית.
גלילאו גליליי מסביר ומבהיר את עיקרי הדוקטרינה שלו שתמציתה היא שכדור הארץ אינו מרכז היקום והוא המסתובב סביב השמש ולא להיפך כפי שסברה הכנסייה הקתולית. הוא מבסס את דבריו על תצפיותיו ועל כתבי הקודש עצמם וכותב זאת בלשון השווה לכל נפש.
הספר נכתב ב-1615 כאיגרת לדוכסית הגדולה של טוסקנה שתמכה בגלילאו גליליי שנרדף בשל דיעותיו על ידי הכנסייה הקתולית.
"ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת... פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו..." – כך כתב שמעון בן-צבי, איש העלייה השנייה ולימים ממייסדיה של גבעתיים וראש העיר הראשון שלה, על יוסף לואידור, ששמו ידוע היום רק למעטים.
השאלה שעניינה אותנו היא איך מתיישב התיאור הזה עם העובדה שלואידור, שאיש לא יודע עד לימים אלו היכן ומתי נולד, נחשב על-ידי מבקרי הספרות של הדורות הקודמים, כמי שהמציא בסיפוריו את "העברי החדש", היליד רב-האון, שממנו צמח בספרות הארץ-ישראלית ואולי בחיים בכלל, דמות ה"צבר" במלוא תפארת גופו וחוסנו הנפשי.
מי שייקרא את הספר הזה, שבו מכונסים לראשונה כל כתביו של לואידור, כולל הנובלה שלו "בשל סוסה", שלא כונסה בקובץ סיפוריו הקודם, וגם מבוא ואחרית דבר, יגלה לואידור אחר. אדם ויוצר, שהוא לא המודל ההפוך של י.ח. ברנר; כלומר, יוצר "נאיבי", שראה הכל דרך משקפיים אידיאולוגיים, וכתב על ארץ ישראל של שנות העשרים כאילו היו המערב הפרוע של אמריקה הצפונית. ממש להפך. מכתביו, אלה שראו בספר ואלה שלא ראו אור בספר (ולא במקרה) מצטיירת לה דמות של אמן מיוסר, בודד, מי שמנסה ולא מצליח ליצור תמונת עולם ברורה ופשוטה וזו מסתכסכת לו, במכוון ושלא במכוון, ונעשית רבת רבדים, מורכבת, ועולה ממנה הוויה טראגית.
יוסף לואידור נרצח לפני מאה ואחת שנים בבית האדום ביפו. יחד אתו נרצחו כל בני משפחת יצקר, והסופרים צבי שץ וי.ח. ברנר. גופתו של יוסף לואידור – כמה אופייני לסיפור תולדות חייו – מעולם לא נתגלתה. הספר הזה מבקש לשמש לו מצבת עולם.
יגאל שוורץ ונעם קרון
"ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת... פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו..." – כך כתב שמעון בן-צבי, איש העלייה השנייה ולימים ממייסדיה של גבעתיים וראש העיר הראשון שלה, על יוסף לואידור, ששמו ידוע היום רק למעטים.
השאלה שעניינה אותנו היא איך מתיישב התיאור הזה עם העובדה שלואידור, שאיש לא יודע עד לימים אלו היכן ומתי נולד, נחשב על-ידי מבקרי הספרות של הדורות הקודמים, כמי שהמציא בסיפוריו את "העברי החדש", היליד רב-האון, שממנו צמח בספרות הארץ-ישראלית ואולי בחיים בכלל, דמות ה"צבר" במלוא תפארת גופו וחוסנו הנפשי.
מי שייקרא את הספר הזה, שבו מכונסים לראשונה כל כתביו של לואידור, כולל הנובלה שלו "בשל סוסה", שלא כונסה בקובץ סיפוריו הקודם, וגם מבוא ואחרית דבר, יגלה לואידור אחר. אדם ויוצר, שהוא לא המודל ההפוך של י.ח. ברנר; כלומר, יוצר "נאיבי", שראה הכל דרך משקפיים אידיאולוגיים, וכתב על ארץ ישראל של שנות העשרים כאילו היו המערב הפרוע של אמריקה הצפונית. ממש להפך. מכתביו, אלה שראו בספר ואלה שלא ראו אור בספר (ולא במקרה) מצטיירת לה דמות של אמן מיוסר, בודד, מי שמנסה ולא מצליח ליצור תמונת עולם ברורה ופשוטה וזו מסתכסכת לו, במכוון ושלא במכוון, ונעשית רבת רבדים, מורכבת, ועולה ממנה הוויה טראגית.
יוסף לואידור נרצח לפני מאה ואחת שנים בבית האדום ביפו. יחד אתו נרצחו כל בני משפחת יצקר, והסופרים צבי שץ וי.ח. ברנר. גופתו של יוסף לואידור – כמה אופייני לסיפור תולדות חייו – מעולם לא נתגלתה. הספר הזה מבקש לשמש לו מצבת עולם.
יגאל שוורץ ונעם קרון
יוהנס רויכלין (Johannes Reuchlin, 1455-1522), מבכירי הלמדנים והאינטלקטואל הציבורי הבולט בזמנו, התייצב נגד המומר יוהנס פפרקורן שיזם תוכנית לשריפת ספרי היהודים - התלמוד ואחרים – מתוך כוונה להביא להתנצרותם של היהודים, או לחילופין לגירושם. רויכלין ניהל נגדו מערכה בלתי מתפשרת. פפרקורן הסתייע רבות באנשי המסדר הדומיניקני, רובם ועיקרם תאולוגים מאוניברסיטת קלן. הסיכונים שנטל רויכלין על עצמו היו ממשיים, לא רק לשמו הטוב, לרכושו ולכתביו, אלא לחייו ממש. בגרמניה ובחצר האפיפיור ברומא התנהלו נגד רויכלין הליכים משפטיים שארכו כעשור על פיהם הפגין יחס מועדף כלפי היהדות והיהודים הבוגדניים, והוא אף עלול היה להימצא אשם במינות.
בחוות-דעתו המשפטית אותה הגיש לקיסר מקסימיליאן הראשון, והיא מובאת כאן לראשונה בתרגום עברי, מצהיר רויכלין: "היהודי הוא יציר האל בדיוק כמוני". לא פחות ליברלית היא עמידתו על כך שהיהודים הם נתיני האימפריה הרומית הקדושה ויש להתייחס אליהם בהתאם לחוק האימפריאלי: אין להחרים את רכושם ואת ספריהם בפרט. וכיוון שאינם נוצרים, אמונתם הדתית היא עניינם שלהם בלבד.
"רויכלין, מי אליו ישווה? מופת לזמנו!" (יוהן וולפגנג פון גתה).
ד"ר נתן רון הוא חוקר ומתרגם; עמית מחקר בביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. ספריו ומאמריו עוסקים במשנותיהם של דזידריוס ארסמוס, ניקולאס מקוזה ויוהנס רויכלין. על תרגומיו (מלטינית) נמנים "השבח לטיפשות" מאת ארסמוס, "מכתבי אנשים חשוכים" מאת אולריך פון הוטן, "על האינדיאנים ועל הזכות למלחמה" מאת פרנסיסקו דה ויטוריה.
יוהנס רויכלין (Johannes Reuchlin, 1455-1522), מבכירי הלמדנים והאינטלקטואל הציבורי הבולט בזמנו, התייצב נגד המומר יוהנס פפרקורן שיזם תוכנית לשריפת ספרי היהודים - התלמוד ואחרים – מתוך כוונה להביא להתנצרותם של היהודים, או לחילופין לגירושם. רויכלין ניהל נגדו מערכה בלתי מתפשרת. פפרקורן הסתייע רבות באנשי המסדר הדומיניקני, רובם ועיקרם תאולוגים מאוניברסיטת קלן. הסיכונים שנטל רויכלין על עצמו היו ממשיים, לא רק לשמו הטוב, לרכושו ולכתביו, אלא לחייו ממש. בגרמניה ובחצר האפיפיור ברומא התנהלו נגד רויכלין הליכים משפטיים שארכו כעשור על פיהם הפגין יחס מועדף כלפי היהדות והיהודים הבוגדניים, והוא אף עלול היה להימצא אשם במינות.
בחוות-דעתו המשפטית אותה הגיש לקיסר מקסימיליאן הראשון, והיא מובאת כאן לראשונה בתרגום עברי, מצהיר רויכלין: "היהודי הוא יציר האל בדיוק כמוני". לא פחות ליברלית היא עמידתו על כך שהיהודים הם נתיני האימפריה הרומית הקדושה ויש להתייחס אליהם בהתאם לחוק האימפריאלי: אין להחרים את רכושם ואת ספריהם בפרט. וכיוון שאינם נוצרים, אמונתם הדתית היא עניינם שלהם בלבד.
"רויכלין, מי אליו ישווה? מופת לזמנו!" (יוהן וולפגנג פון גתה).
ד"ר נתן רון הוא חוקר ומתרגם; עמית מחקר בביה"ס להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. ספריו ומאמריו עוסקים במשנותיהם של דזידריוס ארסמוס, ניקולאס מקוזה ויוהנס רויכלין. על תרגומיו (מלטינית) נמנים "השבח לטיפשות" מאת ארסמוס, "מכתבי אנשים חשוכים" מאת אולריך פון הוטן, "על האינדיאנים ועל הזכות למלחמה" מאת פרנסיסקו דה ויטוריה.
"אני מפתח פה את הרעיון של הבלוט ושל החשיבות שלו כדי לדמיין את החיים בכיוון הפוך, אחורנית, לא מבחינת הזמן, מלידה ועד מוות, אלא מבחינת המשמעות שלהם [...] עץ האלון לא נעשה יותר הוא עצמו אחרי ארבע מאות שנה וברגע שנכרת. הוא תמיד הוא."
"אני מפתח פה את הרעיון של הבלוט ושל החשיבות שלו כדי לדמיין את החיים בכיוון הפוך, אחורנית, לא מבחינת הזמן, מלידה ועד מוות, אלא מבחינת המשמעות שלהם [...] עץ האלון לא נעשה יותר הוא עצמו אחרי ארבע מאות שנה וברגע שנכרת. הוא תמיד הוא."
חובי (יעקב בוכמן עילם, 1967-1937), אשר מכתביו מכונסים בקובץ זה, נפל במלחמת ששת הימים בירושלים, והוא בן שלושים בלבד. על גבורתו בקרב עוטר בעיטור המופת. בעת נפילתו היה בעל תואר ראשון בפילוסופיה, תלמיד מצטיין בפקולטה לרפואה בירושלים, ואב לבן בן ארבע. מכתביו, במיוחד אלה משנות לימודיו במוסד החינוכי במשמר העמק, פורשים בפנינו יומן אישי, אינטימי, מפורט ואותנטי, לעיתים ממש פיוטי, של נער מתבגר, שתחומי התעניינותו חובקי עולם. מגיל צעיר הוא פיתח אהבה ובקיאות מרשימה ביותר במוסיקה קלאסית ועניין מעמיק בפילוסופיה, בהוגי דעות מדיניים, בספרות, במחזות, בתולדות אומנות הציור ובידיעת והכרת הארץ. חובי היה נגן אבוב ואקורדיון מחונן וספורטאי מצטיין באתלטיקה, בכדורסל ובהאבקות. רוח התנדבות, דוגמא אישית, תרומה לחברה ואהבת הארץ, אלה הן המידות התרומיות המאפיינות את אישיותו המיוחדת והמעניינת של חובי.
ד”ר דן גיל, שאליו ייעד חובי את מכתביו, הוא גמלאי המכון הגיאולוגי לישראל. בעברו המקצועי היה, בין השאר, חוקר אורח באוניברסיטת מישיגן, במכונים הגיאולוגיים של ארה”ב ומדינת קנזס, וכמו כן שימש כיועץ מדעי למכון הגיאולוגי של תאילנד. כחובב ארכיאולוגיה תרם בפרסומיו תובנות מתחום מדעי האדמה לפתרון סוגיות בהבנת מערכות המים התת קרקעיות בעיר דוד, המצור הרומאי במצדה ואבני הבניין במבנים קדומים בירושלים. הוא מחברם של מאמרים מדעיים רבים שפורסמו בעיתונות המקצועית בארץ ובעולם.
חובי (יעקב בוכמן עילם, 1967-1937), אשר מכתביו מכונסים בקובץ זה, נפל במלחמת ששת הימים בירושלים, והוא בן שלושים בלבד. על גבורתו בקרב עוטר בעיטור המופת. בעת נפילתו היה בעל תואר ראשון בפילוסופיה, תלמיד מצטיין בפקולטה לרפואה בירושלים, ואב לבן בן ארבע. מכתביו, במיוחד אלה משנות לימודיו במוסד החינוכי במשמר העמק, פורשים בפנינו יומן אישי, אינטימי, מפורט ואותנטי, לעיתים ממש פיוטי, של נער מתבגר, שתחומי התעניינותו חובקי עולם. מגיל צעיר הוא פיתח אהבה ובקיאות מרשימה ביותר במוסיקה קלאסית ועניין מעמיק בפילוסופיה, בהוגי דעות מדיניים, בספרות, במחזות, בתולדות אומנות הציור ובידיעת והכרת הארץ. חובי היה נגן אבוב ואקורדיון מחונן וספורטאי מצטיין באתלטיקה, בכדורסל ובהאבקות. רוח התנדבות, דוגמא אישית, תרומה לחברה ואהבת הארץ, אלה הן המידות התרומיות המאפיינות את אישיותו המיוחדת והמעניינת של חובי.
ד”ר דן גיל, שאליו ייעד חובי את מכתביו, הוא גמלאי המכון הגיאולוגי לישראל. בעברו המקצועי היה, בין השאר, חוקר אורח באוניברסיטת מישיגן, במכונים הגיאולוגיים של ארה”ב ומדינת קנזס, וכמו כן שימש כיועץ מדעי למכון הגיאולוגי של תאילנד. כחובב ארכיאולוגיה תרם בפרסומיו תובנות מתחום מדעי האדמה לפתרון סוגיות בהבנת מערכות המים התת קרקעיות בעיר דוד, המצור הרומאי במצדה ואבני הבניין במבנים קדומים בירושלים. הוא מחברם של מאמרים מדעיים רבים שפורסמו בעיתונות המקצועית בארץ ובעולם.
במגירות סגורות אצורים סיפורים וחידות, ממתינים ליד שתגלה אותם ותוציאם לאור. 20 שנה המתינו במעטפות מהוהות מכתביו של אברהם - חלוץ, חילוני, חבר קיבוץ עין גב. במכתבים הוא מספר לבת משפחתו הצעירה הפונה אל הדת , על אברהם, תלמיד עילוי בישיבה חסידית שנכון לו עתיד גדול בעולם התורה, אולם הגורל, השליחות והבחירה הסיטו אותו מנתיב חייו הצפוי בחסידות סלונים ואולי גם מנתיב מותו. החיים הם מסכת שליחויות והספר הזה הוא סיפור השליחויות האלה. ראשיתן במצוות האדמור שאברהם ציית לה - להגיע לארץ ישראל ול"רענן" את הדור הצעיר בטבריה בדברי תורה. משפט פרידה חידתי שאמר לו האדמור ליווה אותו כל ימיו "רואה אני שתצעד הצידה מדרכינו, הריני מבטיח לך שלא תמות עד שתשוב לדרכינו".
במגירות סגורות אצורים סיפורים וחידות, ממתינים ליד שתגלה אותם ותוציאם לאור. 20 שנה המתינו במעטפות מהוהות מכתביו של אברהם - חלוץ, חילוני, חבר קיבוץ עין גב. במכתבים הוא מספר לבת משפחתו הצעירה הפונה אל הדת , על אברהם, תלמיד עילוי בישיבה חסידית שנכון לו עתיד גדול בעולם התורה, אולם הגורל, השליחות והבחירה הסיטו אותו מנתיב חייו הצפוי בחסידות סלונים ואולי גם מנתיב מותו. החיים הם מסכת שליחויות והספר הזה הוא סיפור השליחויות האלה. ראשיתן במצוות האדמור שאברהם ציית לה - להגיע לארץ ישראל ול"רענן" את הדור הצעיר בטבריה בדברי תורה. משפט פרידה חידתי שאמר לו האדמור ליווה אותו כל ימיו "רואה אני שתצעד הצידה מדרכינו, הריני מבטיח לך שלא תמות עד שתשוב לדרכינו".
הנה תיק. תיק הכתבים של וילם פלוסר, אחד מהוגי הדעות הפוריים, פרובוקטיבים ומקוריים של המאה ה-20. פלוסר סוחב את התיק שלו לכל מקום; מוסיף אליו טקסטים חדשים, ניירות, מכתבים. הוא מאבד אך במפתיע מוצא אותו מחדש. תוך כדי נדודיו בעולם, בין נסיעות לנסיונות להשתקע בנחלה חדשה שתשמש לו בית, פלוסר כותב, וסוחב: את התיק שלו ואת עצמו.
מציאת התיק האבוד מאפשרת שלל נקודות מבט או קריאות. להלן: הקריאה הריאליסטית – זו של מהגר, יהודי, הנע ונד עם מטען היסטורי בחיפוש אחר בית; הקריאה הקיומית – זו של אדם המעשיר ומעבה את גופו הממשי במבחר תכנים; והקריאה הפסיכואנליטית – זו של סובייקט הסוחב על גבו משקל מצטבר של עברו.
אלגוריה. מסה על משא. טקסט קיומי־קומי על גורלו של אדם, ועל הנפש האנושית.
הנה תיק. תיק הכתבים של וילם פלוסר, אחד מהוגי הדעות הפוריים, פרובוקטיבים ומקוריים של המאה ה-20. פלוסר סוחב את התיק שלו לכל מקום; מוסיף אליו טקסטים חדשים, ניירות, מכתבים. הוא מאבד אך במפתיע מוצא אותו מחדש. תוך כדי נדודיו בעולם, בין נסיעות לנסיונות להשתקע בנחלה חדשה שתשמש לו בית, פלוסר כותב, וסוחב: את התיק שלו ואת עצמו.
מציאת התיק האבוד מאפשרת שלל נקודות מבט או קריאות. להלן: הקריאה הריאליסטית – זו של מהגר, יהודי, הנע ונד עם מטען היסטורי בחיפוש אחר בית; הקריאה הקיומית – זו של אדם המעשיר ומעבה את גופו הממשי במבחר תכנים; והקריאה הפסיכואנליטית – זו של סובייקט הסוחב על גבו משקל מצטבר של עברו.
אלגוריה. מסה על משא. טקסט קיומי־קומי על גורלו של אדם, ועל הנפש האנושית.
שני ספרי שירה פרסם בר פומרנץ (1942-1901) בפולין בשנות השלושים של המאה העשרים. פומרנץ נספה בשואה, ולכרבע מאה נשתכחה שירתו מן הקוראים ומן הביקורת והמחקר. עניין מחודש בשירתו התעורר למן שנת 1966, משכינס נח פניאל את קובצי שירתו בכרך "בר פומרנץ: שירים". דורות חדשים של קוראים ומבקרים הופתעו מצביונה המקורי עד מאוד של יצירתו, המוסיפה על ריבוי פניו של המודרניזם העברי בשנות השלושים של המאה שעברה.
במהדורה זו, בעריכת דוד וינפלד, נכללו ספרי שירתו של פומרנץ שראו אור בחייו, וכן שירים ותרגומים שלא כונסו במהדורת פניאל, ואחדים ממכתביו של פומרנץ - עדות לקיומו הדחוק בוורשה ולמצבה של הספרות העברית שם.
הערגה לבדידות, החשד בדמיון ובפיתוייו, ההתבוננות ברוע המצוי בתרבות אך גם בטבע – הם מן הנושאים שפומרנץ מרבה לעסוק בהם. באחד משיריו האחרונים הוא כותב:
כִּי אֶרֶץ בְּדִידוּתֵנוּ – כְּהוֹדָהּ לֹא הָיָה
אך לבדידות הנכספת מתלווה גם מכאוב:
אַרְבָּעָה כְּתָלִים קָרִים, פְּשׁוּטִים,
וּבָהֶם מִתְרַגְּשׁוֹת עֲלִילוֹת נוֹרָאוֹת.
אחרית הדבר הנרחבת של דוד וינפלד מעמיקה את הבנתנו באשר לשירתו של פומרנץ ומרחיבה את ההקשרים הספרותיים והתרבותיים של השירה והספרות העברית והיהודית בתקופתו בפולין.
שני ספרי שירה פרסם בר פומרנץ (1942-1901) בפולין בשנות השלושים של המאה העשרים. פומרנץ נספה בשואה, ולכרבע מאה נשתכחה שירתו מן הקוראים ומן הביקורת והמחקר. עניין מחודש בשירתו התעורר למן שנת 1966, משכינס נח פניאל את קובצי שירתו בכרך "בר פומרנץ: שירים". דורות חדשים של קוראים ומבקרים הופתעו מצביונה המקורי עד מאוד של יצירתו, המוסיפה על ריבוי פניו של המודרניזם העברי בשנות השלושים של המאה שעברה.
במהדורה זו, בעריכת דוד וינפלד, נכללו ספרי שירתו של פומרנץ שראו אור בחייו, וכן שירים ותרגומים שלא כונסו במהדורת פניאל, ואחדים ממכתביו של פומרנץ - עדות לקיומו הדחוק בוורשה ולמצבה של הספרות העברית שם.
הערגה לבדידות, החשד בדמיון ובפיתוייו, ההתבוננות ברוע המצוי בתרבות אך גם בטבע – הם מן הנושאים שפומרנץ מרבה לעסוק בהם. באחד משיריו האחרונים הוא כותב:
כִּי אֶרֶץ בְּדִידוּתֵנוּ – כְּהוֹדָהּ לֹא הָיָה
אך לבדידות הנכספת מתלווה גם מכאוב:
אַרְבָּעָה כְּתָלִים קָרִים, פְּשׁוּטִים,
וּבָהֶם מִתְרַגְּשׁוֹת עֲלִילוֹת נוֹרָאוֹת.
אחרית הדבר הנרחבת של דוד וינפלד מעמיקה את הבנתנו באשר לשירתו של פומרנץ ומרחיבה את ההקשרים הספרותיים והתרבותיים של השירה והספרות העברית והיהודית בתקופתו בפולין.
“אני נוסעת הכי רחוק שאפשר. משדרות האהובה שבשבוע הראשון שלי בה נפלו יותר משמונים קסאמים ביום. נוסעת מכל המדינה הזאת שאני שונאת מרוב שאני אוהבת. נוסעת מהחברים שלי, מהמשפחה, נוסעת מכל הסיכויים שלי להישאר פה ולהיות מושלמת. מנהלת, נשואה, אולי אפילו אמא. נוסעת מהסיכוי להיות בן אדם טוב כמו שהבטחתי למוטי שאהיה כדי שהמוות שלו לא יהיה לחינם… לוקחת תיק, דוחפת אליו כלום ושום דבר. לוקחת את האני שהפכתי להיות בכל השנים האלה, משאירה מאחורַי שקרים וחיוכים מזויפים. נוסעת, בורחת, שכל אחד יקרא לזה איך שירצה. אני יודעת דבר אחד: אני מכאן חייבת ללכת.”
ג’ויה הוא סיפור מסע של אישה אחת לעבר עצמה. מסע שבו היא פוגשת מקומות מרתקים, אנשים שנכנסים ללבה, ואהבה אחת גדולה שגורמת לה לבחון מחדש את אהבתה למדינה. מסעה מתחיל בדרום מדינת ישראל ועובר דרך דרום אמריקה. מסעה הפנימי של הגיבורה חבוי בכל אחד מאתנו.
“אחרי ארבעה ימים כאלה שבהם המלצר הארגנטינאי האכיל אותי באוכל ביתי שהיו בו גם קצת חלבונים והרבה שמן, הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל זה לא הביא אותי למצב שהייתי אמורה להיות בו, שבו אני מקבלת החלטה לעבור את הגבול או לא. הזמן לא שיחק לטובתי, כי הקרנבל כבר היה קרוב מתמיד, וברזיל התמלאה במאות מטיילים שתפסו כל הוסטל פנוי. ניסיתי להעביר את הזמן, ואז קרו שני דברים שגרמו לי להחליט.”
עדי ממוקה היא מנחת קבוצות בכירה. ג’ויה הוא ספר הביכורים שלה.
“אני נוסעת הכי רחוק שאפשר. משדרות האהובה שבשבוע הראשון שלי בה נפלו יותר משמונים קסאמים ביום. נוסעת מכל המדינה הזאת שאני שונאת מרוב שאני אוהבת. נוסעת מהחברים שלי, מהמשפחה, נוסעת מכל הסיכויים שלי להישאר פה ולהיות מושלמת. מנהלת, נשואה, אולי אפילו אמא. נוסעת מהסיכוי להיות בן אדם טוב כמו שהבטחתי למוטי שאהיה כדי שהמוות שלו לא יהיה לחינם… לוקחת תיק, דוחפת אליו כלום ושום דבר. לוקחת את האני שהפכתי להיות בכל השנים האלה, משאירה מאחורַי שקרים וחיוכים מזויפים. נוסעת, בורחת, שכל אחד יקרא לזה איך שירצה. אני יודעת דבר אחד: אני מכאן חייבת ללכת.”
ג’ויה הוא סיפור מסע של אישה אחת לעבר עצמה. מסע שבו היא פוגשת מקומות מרתקים, אנשים שנכנסים ללבה, ואהבה אחת גדולה שגורמת לה לבחון מחדש את אהבתה למדינה. מסעה מתחיל בדרום מדינת ישראל ועובר דרך דרום אמריקה. מסעה הפנימי של הגיבורה חבוי בכל אחד מאתנו.
“אחרי ארבעה ימים כאלה שבהם המלצר הארגנטינאי האכיל אותי באוכל ביתי שהיו בו גם קצת חלבונים והרבה שמן, הרגשתי הרבה יותר טוב. אבל זה לא הביא אותי למצב שהייתי אמורה להיות בו, שבו אני מקבלת החלטה לעבור את הגבול או לא. הזמן לא שיחק לטובתי, כי הקרנבל כבר היה קרוב מתמיד, וברזיל התמלאה במאות מטיילים שתפסו כל הוסטל פנוי. ניסיתי להעביר את הזמן, ואז קרו שני דברים שגרמו לי להחליט.”
עדי ממוקה היא מנחת קבוצות בכירה. ג’ויה הוא ספר הביכורים שלה.
קובץ זה של מאמרים, ממוארים, מכתבים, דיוקנאות, יומנים, קטעי עיתונות ואיורים אותנטיים, ברובם לא מוכרים, משרטט את ההיסטוריה בת מאה השנה של הישראלים דוברי הונגרית. במשך זמן רב, העדיפו הישראלים דוברי ההונגרית לעסוק בהיסטוריה הרחוקה שלהם, ולא ייחדו את תשומת הלב הראויה לתיעוד תרומתם המגוונת ועבודתם הפורייה למען הקמתה ובנייתה של מדינת ישראל. ספר זה מבקש להשלים את החסר. גם לפני הקמת המדינה וגם אחריה, יוצאי הונגריה מילאו תפקיד מרכזי בכל תחום בחברה הישראלית. הם היו מהנדסים ומורים למוזיקה, מקימי קיבוצים ומושבות, רופאים, גנרלים ופדגוגים, מדענים וסופרים, מנהלי מפעלים, מוזיאונים ומעבדות, עיתונאים, שחקנים, דיפלומטים ופוליטיקאים. בדומה לחברי קהילות ישראליות אחרות, גם דוברי ההונגרית הביאו איתם את מנהגי מולדתם, את שפת האם ואת צורת החשיבה הכרוכה בה, את ההשכלה, הידע, היצירתיות, השאפתנות והיזמות. ספר זה מגולל את סיפוריהם.
קובץ זה של מאמרים, ממוארים, מכתבים, דיוקנאות, יומנים, קטעי עיתונות ואיורים אותנטיים, ברובם לא מוכרים, משרטט את ההיסטוריה בת מאה השנה של הישראלים דוברי הונגרית. במשך זמן רב, העדיפו הישראלים דוברי ההונגרית לעסוק בהיסטוריה הרחוקה שלהם, ולא ייחדו את תשומת הלב הראויה לתיעוד תרומתם המגוונת ועבודתם הפורייה למען הקמתה ובנייתה של מדינת ישראל. ספר זה מבקש להשלים את החסר. גם לפני הקמת המדינה וגם אחריה, יוצאי הונגריה מילאו תפקיד מרכזי בכל תחום בחברה הישראלית. הם היו מהנדסים ומורים למוזיקה, מקימי קיבוצים ומושבות, רופאים, גנרלים ופדגוגים, מדענים וסופרים, מנהלי מפעלים, מוזיאונים ומעבדות, עיתונאים, שחקנים, דיפלומטים ופוליטיקאים. בדומה לחברי קהילות ישראליות אחרות, גם דוברי ההונגרית הביאו איתם את מנהגי מולדתם, את שפת האם ואת צורת החשיבה הכרוכה בה, את ההשכלה, הידע, היצירתיות, השאפתנות והיזמות. ספר זה מגולל את סיפוריהם.
בפניכם מסמך נדיר: מכתבים של סופר ישראלי, הפונה לשכן הפלסטיני בניסיון להסביר לו מיהו עם ישראל ומדוע חזרנו לארץ הזו ומכתבי תגובה של קוראים פלסטינים.
ממרפסת ביתו בקצה שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, צופה יוסי קליין הלוי על החומה המפרידה בינו ובין שני כפרים פלסטינים שממול.
בספר פורץ דרך, הלוי יוזם התכתבות מרתקת בין שכנים המסתכלים זה על זה ממרחק של מטרים ספורים, אך תהום פעורה ביניהם.
מכתבים לשכן פלסטיני מהווה מודל לשיח קשה אך מכבד על נרטיבים סותרים ומחפש מוצא מהמבוי הסתום ששני העמים תקועים בו.
הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים ומחבר הספר כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל (דביר, 2017), שזכה בפרס הספר הטוב של השנה, מאת מועצת הספר היהודי בארה"ב.
בפניכם מסמך נדיר: מכתבים של סופר ישראלי, הפונה לשכן הפלסטיני בניסיון להסביר לו מיהו עם ישראל ומדוע חזרנו לארץ הזו ומכתבי תגובה של קוראים פלסטינים.
ממרפסת ביתו בקצה שכונת הגבעה הצרפתית בירושלים, צופה יוסי קליין הלוי על החומה המפרידה בינו ובין שני כפרים פלסטינים שממול.
בספר פורץ דרך, הלוי יוזם התכתבות מרתקת בין שכנים המסתכלים זה על זה ממרחק של מטרים ספורים, אך תהום פעורה ביניהם.
מכתבים לשכן פלסטיני מהווה מודל לשיח קשה אך מכבד על נרטיבים סותרים ומחפש מוצא מהמבוי הסתום ששני העמים תקועים בו.
הלוי הוא עמית בכיר במכון שלום הרטמן בירושלים ומחבר הספר כחולמים: שבעה צנחנים שאיחדו את ירושלים ופילגו את ישראל (דביר, 2017), שזכה בפרס הספר הטוב של השנה, מאת מועצת הספר היהודי בארה"ב.
שנה אחת הוא אסופת המכתבים שכתבה מרים יחיל-וקס לבעלה הטרי, סגן צעיר במילואים בזמן מלחמת ששת הימים. תחילה כתבה לו כשלחם, אך כשנהרג בקרב המשיכה לכתוב לו באותה תנופה, ולשתף אותו בכאבה, בגעגועיה, בזעמה ובחוויות שעברה בלעדיו, כשהכתיבה משמשת לה בכל אותה עת גלגל הצלה.
ההתפתחות העוברת דרך המכתבים על אלמנה צעירה, מוכת יגון אך תאבת חיים, ממחישה את חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס וכמוהם את הקולות הרמים שטלטלו את המדינה לאחר המלחמה. יחיל-וקס, שכבר אז, בתחילת שנות העשרים לחייה, הייתה סופרת מחוננת, שרבבה למכתבים קטעי רשומון של חבריה, ובשלב מסוים, כשנפתחה להיכרויות חדשות, החלה לכתוב לחברתה במקום לאהובה. השירים והקטעים הספרותיים שכתבה באותה תקופה משלימים את הספר הזה לכדי יצירה עזה ונוקבת, שנחרתת בלבבות במשך ימים רבים.
שנה אחת הוא מסע אותנטי, רב-עוצמה, נועז וחשוף, של אישה צעירה ומוכשרת, שאיבדה את היקר לה מכול ונחושה להמשיך לחיות. את המכתבים והקטעים המצורפים להם מצאה יחיל-וקס לפני כמה שנים באקראי, והם בבחינת אוצר שערכו לא יסולא בפז.
ד"ר מרים יחיל-וקס היא סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. היא מחזיקה בתואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד ובתואר ראשון ושני מאוניברסיטת ת"א בספרות אנגלית ופילוסופיה. מתמחה בדרמה וספרות משווה והרצתה באוניברסיטאות סטנפורד, סנטה קרוז, חיפה ותל אביב. ספרה הפרק החסר, ראה אור בהוצאת כרמל (2017), וראה אור גם ברומניה. ספרה הקודם, נורדאו פינת וול סטריט, יצא בהוצאת כנרת זב"ם (2009) ותורגם לשש שפות. כתבה גם מחזות רבים ותרגמה מאנגלית ומצרפתית כחמישים רומנים ועשרות מחזות.
שנה אחת הוא אסופת המכתבים שכתבה מרים יחיל-וקס לבעלה הטרי, סגן צעיר במילואים בזמן מלחמת ששת הימים. תחילה כתבה לו כשלחם, אך כשנהרג בקרב המשיכה לכתוב לו באותה תנופה, ולשתף אותו בכאבה, בגעגועיה, בזעמה ובחוויות שעברה בלעדיו, כשהכתיבה משמשת לה בכל אותה עת גלגל הצלה.
ההתפתחות העוברת דרך המכתבים על אלמנה צעירה, מוכת יגון אך תאבת חיים, ממחישה את חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס וכמוהם את הקולות הרמים שטלטלו את המדינה לאחר המלחמה. יחיל-וקס, שכבר אז, בתחילת שנות העשרים לחייה, הייתה סופרת מחוננת, שרבבה למכתבים קטעי רשומון של חבריה, ובשלב מסוים, כשנפתחה להיכרויות חדשות, החלה לכתוב לחברתה במקום לאהובה. השירים והקטעים הספרותיים שכתבה באותה תקופה משלימים את הספר הזה לכדי יצירה עזה ונוקבת, שנחרתת בלבבות במשך ימים רבים.
שנה אחת הוא מסע אותנטי, רב-עוצמה, נועז וחשוף, של אישה צעירה ומוכשרת, שאיבדה את היקר לה מכול ונחושה להמשיך לחיות. את המכתבים והקטעים המצורפים להם מצאה יחיל-וקס לפני כמה שנים באקראי, והם בבחינת אוצר שערכו לא יסולא בפז.
ד"ר מרים יחיל-וקס היא סופרת, מתרגמת ודרמטורגית. היא מחזיקה בתואר דוקטור מאוניברסיטת סטנפורד ובתואר ראשון ושני מאוניברסיטת ת"א בספרות אנגלית ופילוסופיה. מתמחה בדרמה וספרות משווה והרצתה באוניברסיטאות סטנפורד, סנטה קרוז, חיפה ותל אביב. ספרה הפרק החסר, ראה אור בהוצאת כרמל (2017), וראה אור גם ברומניה. ספרה הקודם, נורדאו פינת וול סטריט, יצא בהוצאת כנרת זב"ם (2009) ותורגם לשש שפות. כתבה גם מחזות רבים ותרגמה מאנגלית ומצרפתית כחמישים רומנים ועשרות מחזות.
"ביום חמישי אסע עם אבא להנובר משתי סיבות. ראשית, כדי למסור את הזהב ואת דברי הכסף בעקבות ההוראה שיצאה כאן ב-21 בפברואר – שלפיה על כל היהודים להעביר את רכושם היקר לידי השלטון. בנוסף, אנסה לשחרר את הכספים כדי שאוכל לשלם את עלות ההגירה שלי."
הזמן: סיפה של מלחמת העולם השניה. רגעים ספורים לפני הפיתרון הסופי, שישמיד את כל יהודי גרמניה ומרבית אירופה. וטילי לובנדורף, אשה, אמא ובת, עושה כל מאמץ על מנת למלט את משפחתה ואת עצמה ממלכודת המוות הנאצית. זהו מאמץ סיזיפי, נואש, שספק אם יצליח.
שעון החול הולך ואוזל - וחליפת מכתבים ערנית, אמיתית לחלוטין, משרטטת סיפור של אהבה ובדידות, תשוקה לחיים וחרדת מוות, שנכתב במשך חמישה חודשים. "טילי אהובתי" מהווה מסמך משפחתי-היסטורי ייחודי ואותנטי, המוכיח הלכה למעשה את כוחו של מכתב סטנדרטי לכאורה, לשנות גורלות.
עמוס לויט, המחבר, מצא את צרור מכתבים אלה לאחר מותם של הוריו, לאחר 80 שנה בהן היו שמורים בארגזים.
"ביום חמישי אסע עם אבא להנובר משתי סיבות. ראשית, כדי למסור את הזהב ואת דברי הכסף בעקבות ההוראה שיצאה כאן ב-21 בפברואר – שלפיה על כל היהודים להעביר את רכושם היקר לידי השלטון. בנוסף, אנסה לשחרר את הכספים כדי שאוכל לשלם את עלות ההגירה שלי."
הזמן: סיפה של מלחמת העולם השניה. רגעים ספורים לפני הפיתרון הסופי, שישמיד את כל יהודי גרמניה ומרבית אירופה. וטילי לובנדורף, אשה, אמא ובת, עושה כל מאמץ על מנת למלט את משפחתה ואת עצמה ממלכודת המוות הנאצית. זהו מאמץ סיזיפי, נואש, שספק אם יצליח.
שעון החול הולך ואוזל - וחליפת מכתבים ערנית, אמיתית לחלוטין, משרטטת סיפור של אהבה ובדידות, תשוקה לחיים וחרדת מוות, שנכתב במשך חמישה חודשים. "טילי אהובתי" מהווה מסמך משפחתי-היסטורי ייחודי ואותנטי, המוכיח הלכה למעשה את כוחו של מכתב סטנדרטי לכאורה, לשנות גורלות.
עמוס לויט, המחבר, מצא את צרור מכתבים אלה לאחר מותם של הוריו, לאחר 80 שנה בהן היו שמורים בארגזים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
