ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון9
פוי - זיכרונות וישועה
שלום אוסלנדר

תקציר

"היה היה פעם בחור צעיר בשם יצחק, שרצה להתחתן, אבל היה מאוד גרוע עם נשים. הוא היה ביישן. הוא היה מאופק. אולי זה נבע מכך שאביו אברהם קשר אותו פעם למזבח וניסה לשסף את גרונו."

שלום אוֹסלנדר גדל כמו עגל בקהילה האורתודוקסית של מוֹנסי, ניו יורק: בן לאב אלכוהוליסט, לאמא עם רגשות אשם ולאלוהים אלים ושתלטן. כעת, כשהוא מתקרב לגיל העמידה, אוסלנדר מתחיל לחשוד שיש עוד משהו שהוא לא יכול לברוח ממנו: סיפור. הסיפור שהושתל בו ובנו כבר אלפי שנים, שלפיו אנחנו חוטאים, פגומים ומבישים. והסיפור ממשיך להיות מסופר על ידי דתיים וחילוניים כאחד, סיפור שנקרא פוּי.

בתיאורים מצחיקים עד כאב ובכנות מטלטלת מעביר אותנו אוסלנדר בין קרעי חיים של משפחה, חובות, פרנסה, הרס עצמי ותהיות דתיות. כל אלה מתערבבים עם אנשים מחיי המחבר, כמו חברו הקרוב, השחקן פיליפ סימור הופמן, שאותו זכה אוסלנדר להכיר לפני מותו בטרם עת.

בזעם קיומי חתרני ולבבי גם יחד מטיח אוסלנדר כתב אשמה חריף בעולם הקונפורמיסטי שאליו הוא לא מצליח להשתייך, בעודו מחפש בעקשנות אחר חיים מוסריים יותר, המובילים לבחירה באהבה. הספר פוּי הוא מסע קפקאי מצחיק של סופר מפוכח, מבניה המבריקים של הספרות היהודית־אמריקנית, שיש לו קול מובחן וממגנט משלו.

זהו ספרו השלישי של אוסלנדר המתורגם לעברית. קדמו לו מחבואים עם אלוהים (2009) ותקווה, טרגדיה (2013), שיצאו שניהם בהוצאת כנרת־זמורה־דביר.

שלום אוסלנדר הוא סופר אמריקני ומסאי יליד 1970. זהו ספרו החמישי. יוצרה של הסדרה רגעים קטנים של אושר, ומפרסם סיפורים ומאמרים סאטיריים ב"ניו יורקר", ב"ניו יורק טיימס" ועוד. נשוי לאמנית אורלי אוסלנדר, אב לשניים, ומתגורר בלוס אנג'לס. 

למען השם / רן בן-נון
אלוהים של שלום אוסלנדר הוא אל קטנוני ומרושע
למען השם / רן בן-נון
אלוהים של שלום אוסלנדר הוא אל קטנוני ומרושע
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • שלום אוסלנדר נולד למשפחה יהודית אורתודוכסית והתחנך כתלמיד ישיבה במונסי, ניו יורק, אבל קצת יצא לתרבות רעה. את השאכטה הראשונה בחייו הוא שאף על מדשאת האוניברסיטה העברית בירושלים ועוד מילדות הבין שאלוהים יצר את האדם פגום. זה פשוט לא הצליח לו – אנו עשויים מעפר, לכלוך. התוצאה הבלתי נמנעת היא תיעוב עצמי, אישית וכלפי כל בני האדם, כך שהממואר המבריק של אוסלנדר, שנקרא בפשטות "פוי", נפתח במעין ניסיון התאבדות בשתיית רעל, שהוא בעצם תכשיר הרזייה שהוצא מחוץ לחוק. אוסלנדר מרבה להתחשבן עם התרבות והאמונה שנטעו בו את השנאה העצמית, הבושה, ה"פוי". אמנם ה-feh האמריקני שבמקור קצת שונה מהפוי העברי/ יידישאי, יותר מעין ביטול ודחייה, אבל הכוונה ברורה וזהה - אתה לא שווה. יש לו אשה נפלאה, אורלי, שכשמה כן היא – יצור שכולו אור, ושני בנים מושלמים, פקס ולוקס. זה לא מונע מאוסלנדר להיות אלכוהוליסט, אבל למרבה המזל הוא מצויד בהומור יהודי שמימי עם עומק תיאולוגי עצום, שיוצר קריאה מעשירה ומהנה להפליא. בעצם, לא היתה לו ברירה. הוא גדל בצילו של אבא אלים וחונך על ידי מורים אלימים, כך שההומור היה מפלטו היחיד. שנים רבות לפני שפגש את אורלי, אוסלנדר מבין בחושיו הילדיים שגברים הם יצורים דוחים ואילו נשים הן יצורים שמימיים, אז הוא רוצה להיות כמוהן, כמו המלאכיות בקטלוג ויקטוריה סיקרט. שלום הקטן מצליח לגרוב את הגרביון של אימו, אחריו את החצאית והעקבים, ונענש במכה האיומה ביותר שהאל מטיל על מאמינו – בושה. התיקון, אגב, מגיע רק בדור שאחריו , באמצעות בנו, שמעלה בכיתה מופע דראג א-לה ביונסה בסופרבול וזוכה לתשואות מקיר לקיר.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • ספר יונה‏/ ג'ושוע מקס פלדמן
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • משעשע, אך באופן מריר מאוד.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • מלבד אותו ג'וינט נעורים, ישראל היא רק חלק ממחזור החדשות המדכאות שחודרות את סף התודעה של אוסלנדר ומשחירות את עולמו. בבית החולים שבו אושפז בעקבות ההרעלה שכמעט מחריבה לו את הלבלב, האיש במיטה הסמוכה צופה ללא הפסקה בפוקס ניוז, והשמרנים המטומטמים מהימין הסהרורי מדכדכים אותו עד יאוש טוטאלי. יש לו סיבות לא רעות להיות מיואש. הוא בשנות ה-40 לחייו, מובטל כבר שלוש שנים מאז שפוטר ממשרד פרסום בו שיממש כקופירייטר, מאחר בתשלומי המשכנתא על ביתו המקסים, ומנסה ללא הצלחה למכור את נשמתו לשטן ההוליוודי ככותב תסריטים לסדרות. בשיאו של התהליך מחבר מפיק יצירתי בין אוסלנדר לבין השחקן האגדי פיליפ סימור הופמן והם הופכים לחברים בלב ובנפש. האשמה היהודית של האחד מתחברת לאשמה הקתולית של האחר, ונוצר איחוד מופלא של אנשים שצוחקים כי מה שמתחשק להם באמת זה לצרוח בזעם, או כמו שהוא מתאר זאת, פוי מזהה פוי. אבל רגע אחרי שהרשת מאשרת את הפיילוט, הופמן נפטר ממנת יתר ושלום נכנס לסחרור של מחשבות קיומיות אובדניות. מעבר לסיפור החיים המסקרן, מה שעושה את "פוי" באמת הוא המרחב האינטלקטואלי האינסופי והעשיר שבו הוא מתקיים. אוסלנדר מעריץ את קפקא, האיש שידע יותר טוב מכולם להפוך את הכאב שלו לאמנות, וגם את שופנהאואר, המדכא בפילוסופים. סרוונטס, סאראמאגו וקאמי קופצים לבקר, גם ג'ונתן סוויפט, סמואל בקט ועוד רבים וחכמים. בין דיכאון לסתם עצבות, הוא מגיש את סיפורי המקרא בגרסה מדכדכת במיוחד (המסקנה מסיפור יצחק ורבקה, למשל, היא שכסף קונה אהבה), עם אל קטנוני ומרושע, שצוחק מבדיחות על חשבון ברואיו האומללים. הפרשנות שלו תמיד חדשנית, רדיקלית, מהפכני ומרתקת (מה שהוא כותב על סיפור סדום, למשל, הוא לגמרי קריאת חובה שעשויה לשנות את חייכם).
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • בעולם הזה האהבה היא הנחמה היחידה, כשמישהי מוארת אוהבת אותך למרות שבעיניך אתה לא ראוי לאהבתה. גם הכתיבה היא סוג של נחמה קטנה. אוסלנדר מצחיק בקול רם לא מעט, כשהוא מתאר את חייו כקומדיית מצבים שאלוהים והמלאך גבריאל צופים בה בהנאה מרובה (ואולי טמונה כאן גם טענה פילוסופית שלאדם יש זכות בחירה ולא הכל נקבע מראש); הסיפורים שהוא שוזר בעלילה פשוט גאוניים, מופת של הומור מקאברי מזהיר, ואפילו הסיסמאות הגרועות שהציע לשלל קמפיינים מצחיקות עד דמעות. בין לבין אפשר להתבשם מדיאלוגים גאוניים אם אשתו, הפסיכולוג שלו, מפיקים הוליוודיים נטולי נשמה ובעצם כל אדם שבו הוא נתקל. אך מעבר לכל אלה, "פוי" הוא הכור המצרף של הפרסונה הכותבת. בליבו ניצבת הידיעה הברורה, המשותפת לכל הכותבים השווים באשר הם, שאתה לא מספיק טוב, מעניין, שונה, חכם, ששום דבר ממה שכתבת אינו ראוי לקריאה, שעדיף שתפרוש כבר, תסגור את הלפטופ לנצח נצחים ותחזור למלצרות, בתקווה שאתה לא זקן מדי. במרכז העלילה, אוסלנדר ומשפחתו עוברים לאל איי, כדי להיות יותר קרובים לממסד ההוליוודי. אבל משהו שם מרגיש לו לא בסדר, יותר מדי אושר באוויר, אז הוא מיד חרד מהכמות החריגה של הומלסים ונרקומנים בשכונה. גיבורנו הוא הסוציאליסט האחרון, זה שעדיין מאמין שהכסף הוא שורש כל רע ובאמצעותו הממסד/ הוליווד מסמם ומשתיק אנשים יוצרים ואת קול מחאתם. הכותב האומלל מנסה לשרוד בעולם עוין שלא מפסיק לנסות לחסל אותו, ובשיאו מגפת הקורונה, הייאוש, המחסום היצירתי, ומלחמות נייר הטואלט.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • הגישה התיאולוגית הפסימית של אוסלנדר עלולה להכניס כל קורא מודע לדיכאון קשה.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • אייק, הפסיכולוג שלו, גאון פרוידיאני מקסים וחכם שתמיד יודע לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון ובול למטרה. לגמרי שווה את ה-450 שקל לשעה.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • הסברתי שאני לא אתאיסט — הרעיון שאין אלוהים קצת אופטימי מבחינתי. אני מיזותאיסט; יש אלוהים, והוא שמוק.
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • ניו יורק של ההתחלה או אל-איי של הסוף? ברור שעדיף ניו יורק.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • ועוד איך נחזור, נחזור על ארבע. אוסלנדר הוא בפשטות אחד מגאוני הדור - כסופר ולא פחות מכך, כפילוסוף.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • "פוי" הוא מותר האדם מן הבהמה, רק בני אדם שונאים את עצמם, או במילים אחרות, פוי. וגם, האדם מספר לעצמו סיפורים, שמסתכמים במילה אחת, ניחשתם נכון, פוי. אז צאו לרגע מהסיפורים שאתם מספרים לעצמכם על כמה הכל נורא, ונסו פשוט לעשות טוב, גם אם זה רק לרגע אחד. וכך בקורונה, כשהכל נסגר והוא מחפש מקום לכתוב בו, אוסלנדר מוצא בית קפה חביב דווקא בכנסייה, שומו שמיים, שכולה עזרה לזולת ועשיית טוב, ובראשה כומר שהוא סוג של מלאך בשר ודם. אוסלנדר ומשפחתו מתנדבים לחלק מזון לנזקקים בחג ההודיה וכל הנרקומנים וההומלסים האיומים מהשכונה מתגלים כטיפוסים סבירים עד חביבים שיש להם קצת יותר בעיות מלאחרים. וכולם שמחים. סוף הוליוודי. עוד לא אבדה תקוותנו.