הביקורות של ספר שלא מניח לך להפסיק לקרוא עד העמוד האחרון

בספר זה מעלה ז'אק-אלן מילר את אומללות הסובייקט האנושי לנוכח הדחיפה האימתנית להתענגות ללא רסן על החדש, על האופנתי. "פולחן החדש הופך את הסובייקט לאובייקט – לפסולת". כיצד תתמקם הפסיכואנליזה ביחס לדחיפה הזו המשאירה את הסובייקט נטול מצפן? התשובה לכך היא שהפוליטיקה הלאקאניאנית היא הפוליטיקה של הסימפטום, "הדבר היחיד היכול לעמוד בפני האופן הסימפטומטי הממשי שבדחיפה לחדש הנו סימפטום אחר".

 

הפרקטיקה הלאקאניאנית אינה מעמידה בראש מעייניה את הלהיטות לרפא, כלומר להכחיד את הסימפטומים. אמנם האמרה הלאקאניאנית על "מה שלא ניתן לריפוי" אינה מהווה כותרת באף אחד מהשיעורים האלה, אך היא שזורה כחוט השני המקשר ביניהם. הקורא פוגש בשיעורים הללו התייחסות אל הסימפטום כבעיה שהיא גם פתרון. הפתרון הוא למה שבשפה של לאקאן מתנסח באפוריזם הידוע: "אין יחס מיני", כלומר פתרון בחיי האהבה. הדת, ההסכמות החוזיות, החינוך המיני, הפנטזיות למיניהן - כל אלה מהווים ניסיון כושל לכונן התאמה בין הפרטנרים. בספר זה מראה לנו ז'אק-אלן מילר באיזה אופן ההוראה האחרונה של לאקאן מכוונת להוכיח שניתן בהחלט להמציא שימוש בסימפטום אשר הופך אותו מסימן לאי-תפקוד למכשיר המקשר בין בדידויות אוטו-ארוטיות.

 

בהוצאת רסלינג, בסדרת "הדבר הלאקאניאני", ראו אור ספריו הבאים של מילר: "האיווי של לאקאן" (2006), "הארוטיקה של הזמן" (2008), "הפירוש הלאקאניאני" (2009).

התיאוריות של הפירוש האנליטי מעידות רק על הנרקיסיזם של האנליטיקאי. הגיע הזמן למסקנה. הפירוש הוא בראש ובראשונה הפירוש של הלא-מודע. קרי שהלא-מודע הוא הוא שמפרש. הפירוש האנליטי מגיע רק במקום שני, והוא מתבסס על הפירוש של הלא-מודע. מכאן הטעות שמובילה לאמונה שהלא-מודע של האנליטיקאי הוא זה שמפרש. מאחר שלא מניחים א-פריורית שהלא-מודע הוא זה שמפרש, חוזרים תמיד, לא משנה מה אומרים, להפיכת הלא-מודע לשפה-אובייקט ואת הפירוש למטא-שפה.

 

להדהד, לרמז, לאפשר להבין, לשתוק, לדבר כמו אורקל, לצטט, לעורר חידה, לומר למחצה, לחשוף... אולם מי עושה זאת? מי עושה זאת טוב יותר מאשר אתם עצמכם? מי מטפל ברטוריקה זו כאילו נולד איתה בעוד אתם שוברים את השיניים, עובדים קשה כדי ללמוד את היסודות של זה? מי אם לא הלא-מודע עצמו.

 

הלא-מודע מפרש. האנליטיקאי – אם גם הוא מפרש – מפרש בעקבותיו. בסופו של דבר איזו דרך אחרת פתוחה לפניו אם לא זו של הזדהות עם הלא-מודע עצמו... לשתוק כאן זה הרע במיעוטו, שכן באשר לפירוש, הלא-מודע לא עשה מעולם דבר פרט לכך, ובדרך כלל הוא מפרש טוב יותר מהאנליטיקאי. אם האנליטיקאי שותק הרי זה מפני שהלא-מודע מפרש.

 

אולם הלא-מודע רוצה בכל זאת גם להיות מפורש. הוא מציע את עצמו לפירוש. אלמלא הלא-מודע רצה להיות מפורש, אלמלא האיווי הלא-מודע של החלום לא היה מצוי בנקודה הכי עמוקה שלו איווי להיות מפורש, אומר לאקאן, איווי לקבל מובן, כי אז לא היה אנליטיקאי.

 

ז'אק-אלן מילר

בספרו "הארוטיקה של הזמן" פורש בפנינו ז'אק-אלן מילר, בצורה רחבה ומאירת עיניים, היבטים שונים הנוגעים לסוגיית הזמן בפסיכואנליזה, וכמו כן הוא מציג את השלכותיה האתיות והקליניות של ההתייחסות לזמן בעבודותיהם של פרויד ושל לאקאן. הקורא יפגוש כאן סקירה של היבטים פילוסופיים ומדעיים בסוגיית הזמן. סקירה זו מונחית על ידי שאלה מרכזית: מהו הקשר בין זמן לבין הלא-מודע? התשובה לשאלה זו נוגעת ישירות לכל פרקטיקה המעוגנת בשיח, תהא זו פרקטיקה חברתית בכלל או פרקטיקה טיפולית בפרט. 

 

מילר בוחר בסינטגמה זו: "ארוטיקה של הזמן". מדובר בחילוץ הסובייקט מהלוגיקה האוניברסלית של הזמן המדעי, זמן השעון. אולם מדובר גם בחילוץ הסובייקט מחלום הזמן הנצחי של סובייקטיביזציה צרופה ללא ממשות כלשהי. הרי מדקרט אנו למדים שהסובייקט ריק, אך זמן האהבה כרוך גם באקט, ברגע של מימוש, אפילו הוא רגע חולף. בין המסתורין לבין חשיפת הלוגיקה של המעשה, בין ההנחה לבין הוודאות, בין ייסורי הנוסטלגיה לעבר לבין המועקה שמעוררת הציפייה לעתיד, מנסה מילר לתחום את הזמן בעכשוויות שלו, בנוכחותו באקט, בהווה שמחולל אפקטים ממשיים. 

 

ספר זה מהווה שיעור מאלף עבור אלה הדבקים בחילוץ הפסיכואנליזה מכבלי העבר על מנת לאפשר את קיומה העכשווי בזמנים משתנים, כמו זמננו אנו. 

 

ספרו של ז'אק-אלן מילר, "האיווי של לאקאן", ראה אור בהוצאת רסלינג (2006).

"יש לפחות אחד שקורא אותי" – במילים אלה התייחס ז'אק לאקאן לתלמידו, ז'אק-אלן מילר, זה שעליו הטיל את האחריות ואת המלאכה להוציא לאור את סדרת הסמינרים שלו, מלאכה שנמשכת עד עצם היום הזה.

 

הסמינר האיווי של לאקאן (1991) הועבר על ידי ז'אק-אלן מילר במלאות עשר שנים למותו של לאקאן. אולם אין הוא מהווה דברי הספד, שירת הלל ללאקאן המת, כי אם ניסיון שיטתי להחיות את האות הלאקאניאנית, לחלצה מגורל השתיקה וההשתקה שאליהן עלולה לצמצמו הסגידה של "החסידים". העיסוק של מילר באיווי של לאקאן מכוון ל"הפיכת לאקאן לאחר", אחר לעצמו, לתלמידיו-קוראיו. מילר מתריע מפני הניסיון לחשוב כמו לאקאן.

ניתן לראות בספרו של מילר מעין הצבעה על האפקטים השליליים של השינון, הציטוט הגורף, החיקוי, המובן מאליו – כל אלה מהווים מכשול בפני העבודה הפסיכואנליטית, מכשול ששמו הזדהות עם המורה. להבדיל מהזדהות עם לאקאן, סמינר זה מדגים היטב קריאה של תלמיד אשר אינו הולך שולל אחר האשליה של כוליות הידע אלא ממציא דבר-מה חדש מתוך דבריו של המורה ותורם לעניין משל עצמו.

 

ספר זה מצטרף למאמץ המילריאני למסור באופן מדויק, ברור וחשוף, את משנתו של ז'אק לאקאן מעבר לד' אמותיו של החוג הלאקאניאני המצומצם. בכך הוא נאמן להשקפה שלפיה הידע הלאקאניאני לא נועד להיוותר כאבן שאין לה הופכין בידי "שותפי סוד". נהפוך הוא, משנתו של לאקאן עשויה, מעבר לשימושים האקדמיים שלה, לשמש כמצפן עבור איש הקליניקה של היום, אך גם ככלי להבנת התופעות שפוקדות את החברה בימינו.

 

 

ראו אור בעברית ספריו הבאים של ז'אק-אלן מילר: "לאקאן, הדרך לקליניקה", "הביולוגיה הלאקאניאנית", "עצם האנליזה" ו"המסלול של לאקאן".

 

לספר זה מצורפת הקדמה מאת ארנסטו פיצ'וטקה.