הביקורות של תולעת הספרים

הָלְכוּ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
כְּשֶׁיָּרַד הַלַּיְלָה פָּחֲדוּ.
עָלוּ לְהַר אֶחָד וּמָצְאוּ מְעָרָה אַחַת.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: יִכָּנֵס אֶחָד מֵאִתָּנוּ לְתוֹךְ הַמְּעָרָה,
אוּלַי נִמְצָא בָּהּ מָקוֹם יוֹתֵר מְתֻקָּן.
נִכְנַס רַבִּי יוֹסֵי, וְרָאָה בְּתוֹכָהּ מְעָרָה אַחֶרֶת...

אגדות הזוהר מתרחשות כמעט תמיד בעוד שהיו הולכים, ממש תוך כדי הליכה. וההולכים הם לרוב שניים, אך לפעמים גם שלושה חכמים הולכים יחדיו או ארבעה. לאן הם הולכים? ללמוד תורה מפי מורה זקן, או לבקר חבר חולה, או לערוך ביקור משפחתי. לא פעם תהיה לבסוף מגמת פניהם למערה, אל מוֹרָם, רבי שמעון בר יוחאי. בבואם יספרו לו על הרפתקאות מופלאות שעברו בדרך ועל דברי התורה ששמעו או שחידשו בעצמם ויציעו לפניו את השאלות המטרידות את רוחם.

ורבי שמעון מצִדו, יודע דעת עליון, יעשה סדר ויבאר להם בנימה אבהית מה בעצם הם ראו, באיזו מתנה גדולה זכו או מאיזה דין קשה ניצלו. והתרגשות גדולה של הכרת תודה תמלא את לבם, ולפעמים אף יבכו −לא רק מעוצם השמחה אלא גם מחרדתם לגורל בני הדורות הבאים. עץ הזית העתיק והנפתל בשֵׂיבתו, הניצב בקצה כל שביל ביערות הגליל, זוכר הכל ושומר אמונים לאבותינו רוקמי אגדות הזוהר. ואם רשות ניתנה לו לעץ הזית הזקן להקיף את עצמו עוד בטבעת אחת נוספת − היא אסופת אגדות הזוהר שלפנינו − יהי רצון שיאירו הדברים דרך ונתיבה לרוחנו הפצועה והמחפשת, וישכינו בינינו אך שלום ושלווה ורֵעוּת.

מתוך ההקדמה

בעוד שהיו הולכים − מבחר ספרותי ראשון מסוגו. קטעי הזוהר והסיפורים מוגשים בתרגום חופשי מארמית ובעיבוד קל ומלווים בהרהוריו הפיוטיים והאקטואליים של יונדב קפלון.

יונדב קפלון, משורר ומורה, זוכה פרס רוה"מ לשירה (פעמיים) ופרסים נוספים. בין ספריו בהוצאת "ידיעות ספרים": 
ונתנה תוקף − שבר, פיוט והתעצמות (אסופה ספרותית לחגי תשרי בעקבות 7 באוקטובר). בסדרת ממך אליך בעריכתו ראו אור: מחזור לראש השנה וליום הכיפורים − תפילה, הגות וחוויה, ספר השבת, ספר האהבה − על חתונה, נישואין וזוגיות. בהוצאת "מוסד ביאליק" ראו אור: מזמור זמני (כל שיריו עד 2011) וספר שיריו האחרון רעד העיפרון.

דומה שמאז 7 לאוקטובר רועדים כל החיים רעד ממין חדש ומתנדנדים כמו על שפת תהום.

ככל שקולות המלחמה גוברים, גם לב העם היושב בציון ניעור בקרבו להתמודד עמוקות עם אתגריו הקיומיים. לא רק עמדותינו הפוליטיות מיטלטלות. לא רק מחשבות נוקבות בנו על אודות זהותנו, מולדתנו ומקומנו בעולם האדם. עכשיו זו כבר הנשמה עצמה השרויה פתאום במבחן ונדרשת לתמורות מפליגות.

קיים מישור חיים כמוס, שנותר פעור בקרבנו, עיוור וחסר מילים, זה מישור האמונה באלהינו ואלהי אבותינו. שאלות האמונה הקשות לוחשות כגחלים מאחורי הכול. שאלות הפשר, הטעם והמשמעות, מרחפות שוב כרוח בראשית בין אדם לבין עצמו ובין אדם לחברו.

אסופת ונתנה תוקף ערוכה אשכולות-אשכולות סביב כמה מהנושאים המרכזיים של ארבעת חגי תשרי – ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה – נושאים המושכים ומובילים בעקבותיהם דברי מדרש או סיפורת קדמונים, לצד טקסטים בוערים, טריים, שנכתבו בדם השנה האחרונה. דברי שבר, דברי פיוט ודברי התעצמות.

שירי "רעד העיפרון" הם שיעור גדול בקשב עז, בהתבוננות דרוכה בעולם, ביציאה מעצמך.   
יונדב קפלון, מגדולי המשוררים העבריים של הדורות האחרונים, לא רק מתאר ומביע, אלא מוליך ומלמד, יוצר תנועה שמוליכה מן הקריאה אל האוזן, אל העין ואל מכלול התפיסה. לא מוסר השכל רעיוני יש כאן, ולא פסק-דין על החברה, אלא כניסה אל הזרמים המגיעים מן העולם אל החושים ואל הרוח, ומהם בחזרה אל העולם. 
השירה הזאת מהלכת בגדולות. ההתבוננות בציפור או בשְֹממית אינה נעצרת בקו המתאר. המבט בשירים עף מייד ובקלות אל האופקים: הוא בא לחבר בינינו ובין הרחוק מאיתנו לכאורה, עם היקום כולו. הטבע נוכח כאן נוכחות אדירה. המדבָּר, האורן הגידם, השַחרוּר, הם זולת רב-כוח, חידתי, קשור בהוויה הגדולה תמיד. גם העץ מקשיב, גם המתים, ואפילו הקירות מקשיבים: "בִּקְצֵה הַגַּן מַאֲזִינָה / חֲרוּשַׁת קְמָטִים / חוֹמַת הַמִּנְזָר".
הלשון חגיגית, לא נמלצת. אינה נרתעת מ"מָגוֹר", "שַחַק" או "אפֵלוֹת". לא שוכחת לצחוק, ואינה מנותקת מן הסלנג העכשווי. המשורר כמו זוכר את כל מנעדי העוגב של העברית. 
והאדם אינו המרכז, אלא עוד ממד של אין-סוף: " וּבַאֲרֻבּוֹת עֵינֵינוּ רַק עָשָׁן, עוֹרֵב וּמַדְרֵגוֹת אֵין־קֵץ יוֹרְדוֹת לִתְּהוֹם.  אבל הוא מרכז לרִגשה דתית עמוקה. אין זו הדתיות המקובלת, וגם אין בה עבדות ל"מקורות" או לשגרת הדיבור הדתית. לפנינו תהייה מתמדת, קשב אין-סופי, לאפשרות של השגה כלשהי על האלוהי – "אוּלַי בֶּאֱמֶת אֵל פְּנִימִי יוֹתֵר מִשֶּׁחָשַׁבְנוּ" 
אריאל הירשפלד
 
"רעד העיפרון" הוא ספר השירה השישי של יונדב קפלון. 
קדם לו "מזמור זמני" (מוסד ביאליק, 2011 בעריכת דן מירון) – ספר כינוס של כל שירי "הכתר האפור" (הקיבוץ המאוחד, 1987); "אלמנט עברי" (שוקן, 1990); "בת שלמה" (שוקן, 1994); "אתה עוד כותב" (כתר, 2004). לאלה צורפו שירי "הזהב האחרון" (2010).