הביקורות של sigal Faust

דּוֹמֵם

,אִלּוּ הָיִיתִי צַיָּר
הָיִיתִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ
וּמְצַיֵּר אֶת צֵל הַמִּסְנֶנֶת
:עַל אֲרִיחֵי הַכִּיּוֹר הַלְּבָנִים
חִשּׁוּק אָפֵל
.וּבְתוֹכוֹ סְבָכָה כְּסוּפָה

כָּל מִי שֶׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַצִּיּוּר
הָיָה אוֹמֵר:
אֵין צֵל שֶׁל סָפֵק
שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ.

מבחר משירי ט. כרמי (1925 – 1994), חתן פרס שלונסקי, פרס ברנר ופרס ביאליק. את המבחר ערכה ליאת קפלן.

לוין קיפניס לא ידע לדבר עד גיל שלוש, היה "מלמד" לפני שמלאו לו 13, התנסה בכל תחומי האמנות, ציור, מלאכת יד, כתיבת סיפורים שירים, מחזות, הלחנה, בימוי והפקה. הכל, עוד לפני שעלה לארץ. העיירה כולה ליוותה אותו לרכבת כשהחליט לעלות לארץ ישראל. חודש אחד לאחר שעלה לארץ, נער בן 19, כבר שרו את שיר החגים הראשון שלו בגנים רבים בכל הארץ, בלי אמצעי התקשורת של היום. במלחמת העולם הראשונה נאסר, ברח בבגדי אישה, וגורש עם מגורשי תל אביב. האיש הקטן והצנוע הזה בנה כמעט בעצמו את מסורת החגים בגנים ובבתי הספר בארץ ישראל. לא הייתה שנה לאורך כל המאה העשרים שלא פרסם בה את יצירותיו. הוא יכול להגיע לספר השיאים של גינס גם במספר היצירות שכתב (קרוב לחמשת אלפים) ובמספר השנים שכתב. קרוב לתשעים שנה - משנת 1908 אז כתב בכתב יד עיתון שלם לילדים, "פרחי לוי", ועד מותו בשנת 1990. במחקר שערכה עליו הפרופסור לספרות ילדים מירי ברוך, היא מצאה שיש לקיפניס יותר שירים שעדיין חיים ומושרים מלביאליק וטשרניחובסקי ביחד. הלוא אין חגיגה בארץ ישראל עד היום שאינה נפתחת בשירי של לוין קיפניס: "שנה הלכה שנה באה", "סביבון סוב סוב סוב ", "אני פורים", "סלינו על כתפינו", "אל ראש ההר" ועוד ועוד. אלפי שירים וחזיונות קטנים כמו "אליעזר והגזר" ורבים רבים אחרים. עיקר חשיבותו - הוא היה אולי הראשון שהבין כי הילדים הם שמביאים את תרבות הארץ החדשה הביתה. כמו שכתב אפרים קישון, ישראל זאת הארץ היחידה בה לומדת האם את שפת האם מפי ילדיה. ולכן היה לוין קיפניס עובר בגנים ומלמד את הגננות לשיר ולביים את שיריו. שירים חדשים נכתבים ונשכחים, ושיריו, על התמימות האופטימיות והראשוניות שלהם, נשארים ומושרים עד היום. ארבעה דורות כבר שרים את השירים האלה, והדורות הבאים ימשיכו וישירו אותם בדיוק כמו שנכתבו לאורך המאה העשרים.

לפנינו מהדורה מורחבת של הספר "על שירת זלדה" מאת חמוטל בר-יוסף. למהדורה זו נוסף מבוא, פרק על המוות והשכול בשירת זלדה הכולל גם סקירה של היחס למוות במקורות היהודיים, ורשימת מקורות מעודכנת.
על המהדורה הראשונה של הספר על שירת זלדה נכתב:

ספרה של חמוטל בר-יוסף הוא ספר מצוין, מרתק, גדוש הבנה ורגישות רבה. ניכרת בו יכולת אבחנה מעולה, ומה שחשוב מכל: אהבה לשירה. כנראה צדק מי שאמר שכדי להעריך שירה בצורה נכונה צריך המבקר להיות קודם כל משורר בדכות עצמו. (...) אני אסיר תודה לחמוטל בר-יוסף על שטרחה לחשוף את היפה והנאצל בשירתה של משוררת זו. היא כתבה ספר מן היפים שיש לנו בחקר השירה העברית המודרנית.

(אהרון אלמוג, המוסף לספרות של ידיעות אחרונות 20.1.1989)

ספרה של חמוטל בר-יוסף "על שירת זלדה" הוא חגיגה לאוהבי שירתה של זלדה ואולי אף לאוהבי שירה בכלל. (...) ספרה של חמוטל בר-יוסף נתפס בעיני כהדלקת נר לנשמת שיריה של זלדה. זהו נר זיכרון אך בעיקר ניצוץ של שלהבת-אש שתראה תמיד למרחוק.

(תמי וולף, משא המוסף הספרותי של דבר, 5.5.1989)

בספרה "על שירת זלדה" (...) מגלה חמוטל בר-יוסף את עצמה כמשוררת-חוקרת (וסדר המלים בצירוף הזה אינו מקרי), העוסקת בדהירות ובדיוק בשירתה של מושררת אחרת. כפל הפנים הזה הוא מהותי להבנת הספר והוא שהופך אותו למיוחד ומעניין. (...) מכאן גם פורצת הנגיעה הזהירה והיכולת הנדירה למדי לחלץ את המהותי והאחר, או את מה שאפשר לכנות כיסוד ה'יחידיות' של זלדה". ספרה של בר-יוסף הוא קריא מאד אך לא קל. מדויק מאד אך לא טרחני. מנוצק ביטב על-פי כללי הדיסציפלינה המדעית, אך אינו מייגע בהשגותיו. (...) ספרה של בר-יוסף אינו רק מחקר מרתק, ממצה ובהיר – זהו מחקר שיטתי מאד, שלא לדבר על אהבת השירה השופעת כאן מכל היגד תיאורי. (...) אהבת השירה אינה משתקת כאן את המבט החוקר אלא דווקא מפרה אותו.

(דורית מאירוביץ, המוסף לספרות של הארץ, 19.5.1989)

חמוטל בר-יוסף לא הלכה בדרך הקלה במחקרה המונוגרפי, אלא חקרה ודרשה, במיקרו ובמאקרו, וחרשה חריש עמוק בבוסתנה של המשוררת. (...) חמוטל בר-יוסף מוכיחה שהיא אוהבת את את שירת זלדה, ויעיד על כך רצונה לחדור לכל תחומי שירתה, תוך מעקב אחר החסידות וכתבי הרב חן, רובדי הקדושה והשגב, תוך ידיעה שהאמונה היא אשר שימשה כנקודת מוצא של השיר (...) בר-יוסף הרבתה לעיין בפרשנות של ההיבט הדתי בצד האבחנה האסתטית והיא הגישה לנו את ספרה המשקף תמונה נאמנה של הזהות הדתית של המשוררת.

(אברהם בלאט, המוסף הספרותי של הצופה, 20.10.1989)

מהדורה היסטורית במלאת 50 שנה ל'סימן קריאה'.

'שירה', הספר המיתולוגי של יונה וולך, החשוב שבספריה, ראה אור לראשונה ב'ספרי סימן קריאה' ב-1976. הוא מביא את כל שירתה מראשיתה (1963) ועד 1975. 

לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֱלֹהִים
לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר עוֹד קוֹלוֹ תַּחַת חַלּוֹנִי
טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת יֵרְדוּ בַּמֶּרְחָבִים אוֹת
אֵין הָאֱלֹהִים בָּא עוֹד בְּחַלּוֹנִי
אֵיךְ אוּכַל עוֹד לִרְאוֹת אֶת גּוּפוֹ הַמָּתוֹק
לִצְלֹל בְּעֵינָיו לֹא אֵרֵד עוֹד לִשְׁלוֹת
מַבָּטִים יַחְלְפוּ בַּיְקוּם כְּמוֹ רוּחַ
אֵיךְ אֶזְכֹּר אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה וְלֹא אֵבְךְ
יָמִים יַעַבְרוּ בְּחַיַּי כְּמוֹ רְטָטִים בַּגּוּף
לְיַד רְסִיסִים שֶׁל זִכְרֵי מַגָּע נִשְׁבָּרִים עוֹד יוֹתֵר מִבֶּכֶה
מַקְסִימָה אֶת הָאֲוִיר צוּרַת תְּנוּעָתוֹ בְּנוּעוֹ
לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר קוֹל הַגַּעְגּוּעִים אֶת הַסַּף
עֵת אָדָם יְחַיֶּה כְּמוֹ מֵתָיו בְּזִכְרוֹנוֹת, כְּמוֹ הֲוָיָה
וְלוּא יַעֲמֹד מַבָּטוֹ הַמָּתוֹק לְיַד מִטָּתִי וְאֶבְכֶּה.

כרך יב בסדרה תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו, מוקדש לשירה הנכתבת לאחר קום המדינה. וממוקד בתמורות הפואטיות המתבשרות ביצירה הפיוטית המקבת ובדברי העיון של נתן זך. העיקרים בתורת השיר של המשורר הותוו במחקרו "זמן וריתמוס אצל הנרי ברגסון ובשירה המודרנית", כמו גם במסות, שבמרכזן, פולמוס עם הפואטיקה שהופגנה בשירת נתן אלתרמן. מחקר המתגלה כמנשר, מורה הלכה, לדורו ולדורות הבאים. ההנחות העקרוניות מוסבות לזמן אנושי, המחליף את הזמן הכרונולוגי ומנגד המחזוריות כצורת יסוד, בעונות השנה, חילופי יום וחלום, חיים ומוות, אהבה ופרידה. כל אלה מגשרים בין שירי המשורר, בחריזה החופשית, החורגת מסיומי השורות, ונענית לפסיחה. תחביר המשנה את הצורות הסגורות, הסימטריות, במבנה השיר ומציב במקומן צורות פתוחות, א-סימטריות, אלא אם כן, מדובר בשירים מחורזים לשעשועים ולילדים.

כתבי נתן זך המקובצים מהווים מכלול אנציקלופדי. תוכנו רצוף נדודים ושהיות קבע. אוטוביוגרפיה עתירת רגשות, סיבוכים ונכונות לעמידה בשער, נגד מלחמות ולאומניות. המשורר כאיש אשכולות, מתמיד ללמוד וללמד, לערוך, לפרוש ולהשתייך, כשהוא מופנם ומוחצן בעת ובעונה אחת. שוחר דעת, מתייסר בנבכי הבדידות שבנפש ויוצא מהם להרפתקאות מתחדשות.

שפע המוטיבים מתבצר בשיריו בססגוניות הצורות ובמערך הנדבכים, ארכאיים, מודרניים, פוסט-מודרניים. השירים זכו לפרסום בדרך קבע בעיתונות, בקבצים, מאספים, בספרי שירה, בסיפורת, במחזאות. ובהגות. מקומו בתולדות השירה העברית, חייב להקדיש לו כרך שלם, רחב-יריעה, נדרש לספרים כמכלול, ולכל שיר ולכל מחרוזת ומחזור, בנפרד.

ספר זה הוא מחקר ראשוני העוסק ביחסים בין המשורר אברהם שלונסקי ובין אחד-עשר מסופרי דור תש"ח: משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, יגאל מוסינזון, חיים גורי, אמיר גלבע, ע' הלל, דן בן-אמוץ, מרדכי טביב, ס' יזהר, חנוך ברטוב. 
סופרי דור תש"ח ראו בשלונסקי את 'האב הגדול', 'המאסטרו', שקידם את פניהם במאור פנים, פרסם את ביכורי יצירותיהם והגן עליהם מפני הצנזורה המרקסיסטית. אולם ברבות השנים הם מרדו באוטוריטה שלו, בדעותיו הפוליטיות ובשירתו. חשוב היה להם לצאת מחסותו ולברוח מן "הארמון המכושף" שבנה להם. 

מערכות היחסים שנוצרו בין שלונסקי לסופרים הצעירים הן דרמות אנושיות מורכבות ונפתלות שלכל אחת מהן ייחוד משלה: אין דומה המרד החריף והבוטה של משה שמיר בשלונסקי לרצונו של חיים גורי להחליף את "אבהותו" של שלונסקי בזו של אלתרמן או להכרת התודה של מרדכי טביב ויגאל מוסינזון.  

הספר מתמקד ברגעים מכוננים בחייהם של הסופרים הצעירים: פרסום היצירה הראשונה או הספר הראשון והזיכרון של מי שסייע להם לפרוש כנפיים או קיצץ את כנפיהם.

הפרק האחרון עוסק בתגובתו של שלונסקי למרד ומתאר כיצד הפך שלונסקי מ'מאסטרו' כול יכול, שסופרים צעירים ממתינים למוצא פיו ומבקשים את קרבתו, למי שחש בודד ונבגד. 

"אסתר אזולאי יוצאת בספרה החדש למהלך נועז ומעורר השראה שבו היא מביאה שתי מוזות – השירה מכאן והציור מכאן – לכלל עימות נועז, מעורר מחשבה ומפרה המגלה פנים חדשות ביצירות מופת; באופן הזה היא מעניקה להם עומק ומשמעות חדשים". (חיים באר)

"סינסתזיה (עירוב חושים) הוא אמצעי פיגורטיבי שנועד להעצים את החוויה החושית: "וכל העם רואים את הקולות", כך נאמר בתיאור מעמד סיני. בספרה החדש מעניקה לנו אסתר אזולאי חוויה חושית, קולית וחזותית מועצמת, שעה שהיא ממזגת שירה וציור למקשה מרתקת אחת". (פרופ' ניצה בן דב)

במחקר אינטר-טקסטואלי אקפרסטי, הכורך יחדיו דיון בין השירים והציורים התואמים להם, אסתר אזולאי מראה לנו בצורה מדוקדקת כיצד ציורים של ואן גוך, שאגאל ומגריט מוצפנים ברבים משיריו הקנוניים של נתן אלתרמן. עיון בו-זמני בטקסט שירי בזיקה לציור מלביש לציור "כתונת משחק וצלצול"; באפשרותו לחלץ מהציור קולות וריחות פוטנציאליים ואף להצביע על תהליכים אפשריים שעשויים להתחולל בציור. הציור, לצד השיר הליניארי, בונה תמונה כללית של השיר, משלים פערים שמצויים בו. לעתים מתהווים בין השיר והציור מטפורות ייחודיות, תוצרים חדשים – "מרחב אקפרסטי" נפרש ביניהם.

ד"ר אסתר אזולאי היא מרצה בכירה במסלול לתואר שני במכללה האקדמית חמדת הדרום; חברת מערכת של כתב העת "חמדעת" וחברת ועדת המחקר. שימשה כראש החוג לספרות במכללת חמדת הדרום וכמרצה במכללת קיי. מחברת הספר "יצירה ביצירה עשויה: אינטר-טקסטואליות ברומנים של עמוס עוז" (2006).

ד”א
אֵין לְךָ דָּבָר
שֶׁאֵין תַּחְתָּיו דָּבָר
אַחֵר.
מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר
זוֹרֵם הַנָּהָר
וּמִתַּחַת לַסַּהַר
הַתַּן מְיֻסָּר
וּמִתַּחַת לַכֶּסֶת
גּוּפֵךְ הַשָּׁר
אֵין לְךָ דָּבָר
אֵין לְךָ דָּבָר
אַחֵר.

ט. כרמי היה פרש בודד בשדה השירה העברית – הוא לא היה שייך לקבוצות או זרמים ובמשך יותר מארבעים שנה הוא פיתח, במעבדת השירה שלו, שירה ייחודית שהלכה והשתבחה עם השנים. את שירתו של כרמי מאפיינים שפה עשירה, רבת רבדים ועתירת משחקים, פליאה בלתי נגמרת על מסתרי האהבה והאהובה ומחויבות לתאר בפרטי פרטים את תלאות הגירושין, תשוקת חיים ואומץ להישיר מבט אל המוות. בשנים האחרונות ספריו אזלו כמעט לחלוטין מחנויות הספרים וקהל אוהבי שירתו (ביניהם לא מעט משוררות ומשוררים צעירים) נאלץ להסתפק בהצצה מוגבלת אל מקטעים בודדים שלה. עבורם ועבור קהל אוהבי השירה שעוד לא מכירים את שירתו של כרמי, הוצאת “מקום לשירה” מוציאה לאור את אוסף כל שיריו המקבץ חמישה עשר ספרי שירה שיצאו לאור בין 1950 ל 1994.
– יובל יבנה, עורך האסופה

השיר הוא יצור נדיר שבו מתרחש דו-שיח בין הנצח לבין הרגע (מרטין בובר). הספר לשון השירה בין שמיים וארץ מתחקה אחר דיאלוג זה על ידי חשיפת האמצעי הלשוני המתווך בין הרוח לחומר בשיריהם של שישה משוררים: רחל, נתן זך, זלדה, אלכסנדר פן, אמיר גלבֹּע ויוכבד בת-מרים. פרק הסיום מסכם את מסע ההיכרות עם יצירתם של ששת המשוררים ומאיר את הצד המגדרי של כתיבתם.

בספר מובאים מיטב השירים של משוררים מחוננים אלה שהטביעו את חותמם על השירה העברית מראשית המאה ה-20 לאורך כשישים שנות יצירה, שירים רבים שחלקם הוא הפסקול של חיינו. המשוררים והמשוררות שנבחרו למחקר מייצגים את דור המודרנה (רחל, אלכסנדר פן ויוכבד בת מרים)  ודור המדינה (נתן זך ושירתו המאוחרת של אמיר גלבֹּע), ובתווך זלדה שכתיבתה הייחודית אומנם משוחררת מהמוסכמות של שירת דור המודרנה, אך שונה במהותה מאופייה של השירה הצעירה. אצל כולם נמצא שימוש במאפיין סגנוני לשוני הבא לידי ביטוי במעברים בין הפיזי למטפיזי, הנסתר והנגלה, המציאות והדמיון. עיון בשירים חושף את הקשר המפרה בין הלשון לספרות השלובים זה בזה, ואת תרומתו של המחקר הבין-תחומי להבנת הטקסט הספרותי.

ד"ר בת-ציון ימיני היא מרצה בכירה במכללת לוינסקי לחינוך; בעבר עמדה בראש החוג ללשון העברית. חוקרת סגנון, רטוריקה, לשון ומגדר. הוציאה חמישה ספרי לימוד ללשון. ספרה "אדמה-אדמתי, ארצי, ארצי, לשון ומגדר בשירה העברית המודרנית" ראה אור בהוצאת רסלינג (2013).

מאיר ויזלטיר הוא מחשובי משורריה של השירה העברית בת־זמננו. יצירתו פרצה דרכים חדשות ותרמה תרומה גדולה בכל הנושאים שבהם עסקה: שירה ארספואטית ושירה אנטי־ מלחמתית, שירת תל אביב וערים אחרות ושירת אהבה ומין. על הישגיו הספרותיים זכה בפרסים רבים ובהם פרס ביאליק (1995) ופרס ישראל (2000).

הספר השנים המופלאות כולל עשר רשימות על היבטים שונים ביצירתו של מאיר ויזלטיר. המוקדמות שבהן נדפסו בשנות התשעים והמאוחרות בשנים האחרונות.

הספר רואה אור בהגיע ויזלטיר לגבורות והוא בגדר מחוות תודה והוקרה של המשורר, המתרגם והעורך רפי וייכרט לאחד מבכירי המשוררים החיים בינינו כיום.

הספר יצא לאור בסיוע:
משרד התרבות והספורט
קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב (ע"ר)

64 סונטות פרי עטו של מאיר ויזלטיר מכונסות יחדיו ב"פנקס" זה, הרואה אור במלאת לו 80 שנים. הפנקס מאיר פן מוכר, אך לאו דווקא מדובר ביצירתו: חרף חדשנותו בשירה העברית וזיקתו למודרניזם, ויזלטיר בחר כבר בראשית דרכו להתנסות בצורת הסונטה, שמעצם טיבה, היא סַמָּן ברור לזיקה למסורת. בעצם, הוא לא חדל מכך מעולם.

ערוכות בסדר כרונולוגי, מן השנים 2019-1959, הסונטות של ויזלטיר מקובצות כאן כמעט כולן: החל בסונטות אהבה ובסונטות ארוטיות, עבור בסונטות הספד ובסונטות פוליטיות, וכלה בסונטות המתבוננות בילדות המתרחקת ובגיל המבוגר. יחד הן מציגות לא רק את שליטתו בשפה, ולא רק את מניפת הנושאים הרחבה שפרש, אלא גם את יד האמן שלו ואת מגעה החד-פעמי בחומרי החיים ובחומרי השירה.

לספר מצורפת אחרית דבר פרי עטו של עמינדב דיקמן.

כמה ביאליק יש? שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק, מציג לנו את ביאליק שאותו לא הכרנו, נקי מדימויים כוזבים ומואר מחדש על יסוד חשיפה וניתוח של תעודות וכתבי יד. זהו ביאליק השלם, האישי, הלאומי והאוניברסלי כאחד, ביאליק הרב-צדדי והרב-תחומי אשר במכלול מפעלו הספרותי, התרבותי והחברתי שימש פה למצוקות ולתקוות של היחיד והציבור בישראל ומורה דרך לדילמות מרכזיות שהעסיקו את היישוב בארץ ובתפוצות בזמנו, כמו גם בימינו.

האסופה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית" בעריכתה של ד"ר לאה צבעוני מחזיקה 870 שירים של 547 משוררים ומתרגמים.

השירים נכתבו בארצות אסיה ואירופה, בצפון אפריקה, באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית. הם נכתבו בכל השפות שעם ישראל דיבר ודובר בתפוצותיו. רובם בעברית, רבים ביידיש, ויש בה גם שירים באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ברוסית, בספרדית, בפורטוגלית, בסלובקית, בערבית יהודית. השירים מובאים בלשון המוצא ולצדם תרגום. זוהי שירה של תקווה ותהילה, שיר הלל לאלה ששמרו על שפת עבר אחרי שבָּלל אלוהים את השפות במגדל בבל, שיר הודיה למחדשי השפה, לאומה, לתנ"ך, לאלוהים, לפעמים למלכים ולפטרונים. במרוצת הדורות קמו משוררים רבים, חלמו וכתבו, ובבוא יומם הותירו לדורות הבאים משא של כמיהה, געגועים, תקוות, בכי ומרורים ושאלות על מהות החיים ועל מהות הקיום שלהם, של דורם ושל עם ישראל, על גורלה של שפת הקודש, שפת עבר.

האסופה מקיפה דורות רבים. היא פותחת בשיר ששרו אבותינו על נהרות בבל, "איך נשיר שיר ה' על אדמת נכר", ממשיכה בספר יצירה שנכתב לפני כאלפיים שנה, ודרך הפייטנים, משוררי ימי הביניים, ההשכלה, התחייה והיישוב - מגיעה עד ימינו. מובאים בה שירים, פזמונים, פואמות ושירי ילדים, והמשותף לכולם הוא מילת הקסם "עברית".

מרגש ולא מפליא לראות שהשפה העברית הייתה מאז ומעולם שפת החלומות של עם ישראל, ומשוררי עמנו לא חדלו לערוג אליה. מרטיטים את הלב שיריהם של אסירי ציון ושל משוררים צעירים שנרצחו בשואה. מרגשים שיריהם של משוררי היידיש שחלמו על התנ"ך ועל שפת התנ"ך. מרטיטים את הלב שיריהם של משוררי ספרד.

האנתולוגיה מביאה שירים של אבות ובנים, של אבות ובני בנים, וכולם עורגים אל השפה, כולם רוצים בהתחדשותה ובהמשך קיומה.

פרנץ קפקא, היהודי שלא הזכיר את יהדותו בכתביו, ערך בשנת 1912 בפראג רסיטל על שירת יידיש, ובו נשא נאום על שפת היידיש. ידידו השחקן יצחק לוי קרא שם את שירו מוריס רוזנפלד, די גרינע (הירוקים), המובא באסופה זו.

המעיין באסופה זו עתיד לבוא לידי ריגוש שבגילוי. כך כתב בפתח האסופה פרופ' משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית: "ראוי שכל שהעברית יקרה לליבו יחזיק בביתו את הספר הזה וירבה להידרש לו כדי להתענג על שבח הלשון."

רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי 
רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ 
וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי 
אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה 
לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי. 

הַחוֹל דָּבַק בִּבְגָדָיו. בִּזְקָנוֹ 
הִסְתַּבְּכוּ זְרָדִים. כַּנִּרְאֶה לָן 
לַיְלָה קֹדֶם בַּתֶּבֶן. מִי יָכוֹל הָיָה 
לָדַעַת שֶׁבְּעוֹד לַיְלָה יִהְיֶה 
רֵיק כְּמוֹ צִפּוֹר, קָשֶׁה כְּמוֹ אֶבֶן.   

לֹא יָכֹלְתִּי לָדַעַת. אֵינֶנִּי מַאֲשִׁים 
אוֹתוֹ. לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ אוֹתוֹ קָם 
בִּשְׁנָתוֹ, סַהֲרוּרִי כְּמוֹ יָם, חוֹלֵף לְיָדִי, אוֹמֵר 
לִי בְּנִי. 
בְּנִי. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה, בְּמִדָּה כָּזֹאת, אִתִּי.    

חגיגה לכל אוהבי השירה בארץ  – רגע אחד שקט בבקשה, מבחר משירי נתן זך שערך ובחר פרופ’ ניסים קלדרון.
בספר מאוגדים שירים אהובים  מכל התקופות והתוצאה מרהיבה ומרגשת.

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע (י"ט בתשרי ה'תרנ"א, 20 בספטמבר 1890 – כ"ט בניסן ה'תרצ"א, 16 באפריל 1931), המוכרת בשם העט שלהּ, "רחל" (ולעתים רחל המשוררת), הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.