מתוך 'שבילי עפר' (1951)
שיירה שלנו
שׁוּב יוֹצֵא הַזֶּמֶר אֶל הַדֶּרֶךְ,
שָׁם הוֹלְכִים יָמֵינוּ וּבוֹכִים.
שַׁיָּרָה, אֶל אָנָה אַתְּ עוֹבֶרֶת?
שַׁיָּרָה, עָצוּב עַל הַדְּרָכִים.
שׁוּב נוֹשֵׂאת אַתְּ פַּת־קִבָּר וּמַיִם,
תַּרְמִילִים, תּוּגָה שֶׁל מֶרְחָבִים,
שׁוּב תּוֹלָה אַתְּ עַיִן בַּשָּׁמַיִם
וּמִשְׁעוֹל בִּנְתִיב הַכּוֹכָבִים.
הִנֵּה הָאוֹר דּוֹעֵךְ עַל שִׁרְיוֹנַיִךְ,
גַּם לֵב הַשִּׁיר נִפְתָּח בְּאַהֲבָה.
שַׁיָּרָה שֶׁלִּי, רֵאשִׁית הַמַּנְגִּינָה הִיא,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֶת סוֹפָהּ...
עֲלָטָה. רַק קוֹל רִנַּת־הַנֶּשֶׁק.
אֵי בָּזֶה הַדֶּרֶךְ חֲסוּמָה.
אַתְּ, שַׁיַּרְתִּי, גְּלוּיַת עֵינַיִם,
רַק כַּדּוּר־הַמָּוֶת הוּא סוּמָא!
הִיא סְמוּאָה עַד מָוֶת, הַמַּתֶּכֶת,
אַךְ כּוֹכְבֵי הַדֶּרֶךְ עוֹד צַחִים.
הַדְּרָכִים יוֹדְעוֹת לְאָן לָלֶכֶת,
שׁוּבִי, שַׁיָּרָה, אֶל הַדְּרָכִים.
עִמָּהֶן תִּשְּׂאִי סְמוּרַת הַפֶּלֶד,
עַקְשָׁנוּת, פְּלָדָה וְלֶחֶם־חֹק.
שַׁיָּרָה שֶׁלִּי, אִם אַתְּ נוֹפֶלֶת,
גַּם שִׁירִי יִפֹּל עִמָּךְ רָחוֹק.
עִמָּדֵךְ הוּא שַׁיָּרָה מֻקֶּפֶת,
יִלָּחֵם, לֹא יַשְׁאִירֵךְ לְבַד,
עַד אֲשֶׁר יִקְטֹף עִמָּךְ רַקֶּפֶת
בֶּהָרִים אֶל נֹכַח בַּאבּ־אֶל־וַּאד.
כִּי נִפֹּל בְּיַרְכְּתֵי הַדֶּרֶךְ
(צֵל עוֹבֵר יָמֵינוּ הַבּוֹרְחִים),
שַׁיָּרָה שֶׁלָּנוּ, שְׂאִי, קוֹדֶרֶת
תֹּם זִכְרֵנוּ, הָלְאָה - בַּדְּרָכִים!
