יונה ונער.
ספר מופלא.
יצירת מופת, לא פחות מכך.
ספר שכתבו לאט (ובלהט) וחייבים לקרוא אותו לאט. וגם אם לא נקרא ׳בנשימה אחת׳, לא מוריד ולו במעט מהגאונות שבו. העומק, הדמויות, הסיפור והרוח - כולם שובים את הקורא פרק אחר פרק.
דמויות עגולות, שהקורא חש שמבוססות על דמויות אמת, שחיו וחיות בקרבנו.
סיפור מיוחד, משוגע, לא אמיתי-וכ״כ אמיתי, שכאילו יכול להיווצר רק בהוויה הישראלית.
ורוח, שלוקחת אותך מהמקום בו אתה נמצא, לעבר מסע שמעולם לא דרכת בו, ובכל פסיעה-קריאה אתה כבר מתגעגע לפרק שחלף.
ספר, שארצה לחזור אליו בגיל חמישים, לפחות, ולקרוא אותו ממקום מנוסה יותר, ולחזור ליהנות מהיופי הגלום בו.
״תעצור את האוטו״, נאנק, ״אני צריך לבכות כמו שצריך…״ - עוד אחד משלל ציטוטים בלתי-רגילים, שכולם בספר אחד.
מאיר שלו, עליו השלום, תודה על ספר כל כך מדהים.