המגזין השבועי שלנו עם המלצות קריאה, ראיונות עם סופרים, ציטוטים בלתי נשכחים ועוד.

זהו. זה קרה. כמו בכל מקום עבודה מודרני, ה-AI נחת גם במשרדי "עברית". עכשיו, ממש ברגעים אלה, תוך שאני כותב לכם, עינו השחורה מציצה אליי ישירות מהדסקטופ, ואני משיב לה מבט בומרי חשדני. כאילו, זה נחמד לשאול את הצ'אט-GPT בווטסאפ אם מותר לי לאכול חריף ("לא!") או מהו דופק המטרה שלי באימון (לא מגלה!), אבל ממש לשתף פעולה עם הדבר הזה שיום אחד - די קרוב, האמת - יחליף את כולנו? במילה אחת: המממממממ. טוב נו. ביקשתי ממנו לבצע משימה, דווקא חביבה למדי, מהעבודה השגרתית שלי. זה לקח לו כמה שניות, אבל הטקסט יצא קצת קלישאתי לתחושתי (ולא שמישהו חוץ ממני שם לב, או שהיה לו אכפת). טוב נו. אז ביקשתי מהבוט לבצע משימה חביבה פחות. כלום. נאדה. זירו. אין תגובה. בטח לא כתבתי את הפרומפט כמו שצריך או איזה טכנו-בלה-בלה אחר. כי בינתיים, גיק המחשבים הראשי שבמקרה עבר בסביבה, הסביר לי שכותבים הם האנשים הכי חשובים בארגון בענייני גישה ל-AI, כי הם ורק הם יצליחו לדייק את הפרומפטים טוב יותר מכולם. סיננתי קללה עסיסית מתחת לזיפים וניסיתי להירגע בעזרת הפטריק מלרוז החדש; רק שאז נדמה לי שפטריק אמר במבטא בריטי מושלם: תתקדם!

תודה שבאתם, תהנו מהגיליון.
- רן בן נון