המגזין השבועי שלנו עם המלצות קריאה, ראיונות עם סופרים, ציטוטים בלתי נשכחים ועוד.

כקורא בלתי נלאה, תמיד החזקתי מעצמי אמריקנופיל חסר תקנה. האלילים הספרותיים שלי באו לרוב מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (לשעבר): מייקל שייבון, ג'ונתן פראנזן, דונה טארט, אליזבת סטראוט, מירנדה ג'וליי, ג'ניפר איגן, טאפי ברודסר אקנר, ת. ק. בויל; בקיצור – כל החשודים הרגילים. אבל בשנה החולפת קרה דבר מוזר, משהו התחיל להשתנות – אט אט גיליתי שאני מתאהב יותר ויותר בסופרים הצרפתים. כאילו, וולבק זה מובן מאליו, אבל על הדרך הצטרפו אליו גאונים מופלאים כמו עמנואל קארר (סליחה שאני חופר עליו כל שבוע, אבל האיש באמת כותב מושלם), מריה פורשה, דלפין דה ויגאן, מוד ונטורה – ואלו רק מהשנה האחרונה. מה קורה פה, תהיתי, האם אני הופך למין פרנקופיל שכזה? אבל אז זה קרה – הופיע הספר, ה-ספר, ספר מונומנטלי, ספר שהוא הרבה יותר מיצירת מופת, ספר שהוא אירוע טקטוני מכונן. אני מדבר על "הנוסע", שירת הברבור של קורמאק מקארתי האחד והיחיד. ספר משנה חיים, שעל הדרך מוכיח שוב – האמריקאים עדיין שולטים.

תודה שבאתם, תהנו מהגיליון.